This is the siman of the relation between what a man thinks and what he says. A vow, writes the Shulchan Arukh, does not take hold until it has left the lips — and it does not take hold either if the lips said something other than the heart. Hence three seifim: the word that came out wrong and the word that came out too wide; the vow pronounced in a dream, where there is neither mouth nor heart; and the vow retracted the moment it is uttered. These are rulings למעשה: every real case goes to your own Rav.
Subject: The vow that must be spoken, and the agreement of mouth and heart
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״י (three seifim)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The preceding simanim said which formulas make a vow. This one steps back and asks what is needed for any formula at all to take hold. Two requirements, and the seif states them in one sentence: the thing must have left the lips, and mouth and heart must agree.
From those two requirements the siman draws three cases. The first seif examines the gap between them: the word that is not the one he had in mind, and the word wider than what he had in mind. The second takes the limiting case — the vow pronounced in a dream, where there is neither mouth nor heart. The third examines the utterance: the man who retracts at once, and the man who retracts in his heart alone.
Here are the three seifim, each first in full — as the source gives it, bracketed glosses and the Rama’s glosses included — and then broken down.
The seif states the twofold requirement, then draws two opposite consequences from it: the other word does nothing, the wider word does something. It closes with a third case, in which other men’s minds stand in place of his own.
שצריך לפרוט הנדר כשפתיו. ובו ג׳ סעיפים:
אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט) ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר:
« שצריך לפרוט הנדר כשפתיו. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
« ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א)
A seif of three lines, and two positions: the first holds a dream to be nothing, the second requires ten men. The Mehaber gives the first, reports the second, and concludes that it must be reckoned with.
הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים) ויש לחוש לדבריהם (מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר) (רשב״א סימן תרס״ח):
« הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ב)
« מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב)
Two ways of undoing a vow on the spot: to think better of it oneself, or to accept another man’s protest. And one condition that governs both.
הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם (תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י) לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום:
« הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
« תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג)
« לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג)
פיו ולבו שוין — “his mouth and his heart are alike”. The central condition, and it is twofold: the mouth must have spoken, and what it said must be what the heart meant.
לבטא בשפתים — “to articulate with the lips”. The phrase of the verse from which Shmuel derives the requirement of speech; the Taz quotes it in three words at the head of his comment.
פת סתם — “plain bread”. The wide word that contains the narrow one: it is what makes the second case of seif 1 differ from the first.
על דעת אחרים — “by the mind of others”. A vow made on other men’s intention: their heart then stands in place of his.
תוך כדי דיבור — “within the time of an utterance”. The interval in which retraction still counts. The Shach gives its measure: the time to say to one’s teacher שלום עליך רבי.
דברים שבלב אינם דברים — “things of the heart are not things”. The opposing principle, which explains why an inward retraction is worth nothing, and on which the Ba’h’s position in seif 1 rests.
All the matter of seif 1 lies in a single page of Shevuot. Shmuel lays down the requirement of speech there; a braita opposes it from another verse; and Rav Sheshet, in reply, produces exactly the two cases of the seif — barley bread instead of wheat, and plain bread.
« אָמַר שְׁמוּאֵל: גָּמַר בְּלִבּוֹ – צָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו; שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְבַטֵּא בִּשְׂפָתַיִם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא בַּלֵּב; גָּמַר בְּלִבּוֹ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבוּעָה״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
« בִּשְׂפָתַיִם״ – וְלֹא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת שְׂעוֹרִין״; גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהוֹצִיא ״פַּת חִטִּין״ וְהוֹצִיא ״פַּת״ סְתָם, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם״ » (שבועות כ״ו ע״ב)
Seif 2 has no direct source: the gemara speaks only of a man placed under ban in a dream. From that one sentence, and from the distance between it and our case, the two positions of the seif are born.
« אָמַר רַב יוֹסֵף: נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ, וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא » (נדרים ח׳ ע״א)
Rambam states the rule in the laws of vows with an express reference to the laws of oaths, and it is there that he develops it: the condition, the case of the other word, the case of the wide word, the mind of others, immediate retraction and its measure.
« וְאֵין הַנּוֹדֵר נֶאֱסָר בְּדָבָר שֶׁאָסַר עַל עַצְמוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו וְיִהְיֶה פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ב)
« אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לוֹמַר תְּאֵנִים וְאָמַר עֲנָבִים. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁנֵיהֶם וְאֵין כָּאן נֵדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ב)
« הַנּוֹדֵר עַל דַּעַת אֲחֵרִים הֲרֵי זֶה כְּנִשְׁבָּע עַל דַּעַת אֲחֵרִים. וְכֵן הַנּוֹדֵר וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר אוֹ שֶׁמִּחוּ בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְקִבֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ג)
« מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִשְׁבוּעָה וְגָמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא יֹאכַל הַיּוֹם אוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה וְשֶׁדָּבָר זֶה אָסוּר עָלָיו בִּשְׁבוּעָה וְלֹא הוֹצִיא בִשְׂפָתָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י)
« הַמִּתְכַּוִּן לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל רְאוּבֵן וּכְשֶׁבָּא לְהוֹצִיא שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל אֵצֶל שִׁמְעוֹן. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל עִם רְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹצִיאוֹ בִּשְׂפָתָיו » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״א)
« גָּמַר בְּלִבּוֹ שֶׁלֹּא לֶאֱכל פַּת חִטִּין וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יֹאכַל פַּת סְתָם אָסוּר בְּפַת חִטִּים שֶׁפַּת חִטִּים פַּת שְׁמָהּ » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ד)
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע וְאָמַר שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֹכַל הַיּוֹם וְעַל דַּעְתְּכֶם אֲנִי נִשְׁבָּע. אֵין זֶה יָכוֹל לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ הָיָה בְּלִבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה ט״ו)
« וְאַחַר שֶׁנֶּאֱסַר חָזַר בּוֹ מִיָּד בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וְהוּא כְּדֵי שֶּׁיֹּאמַר תַּלְמִיד לְרַב שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ז)
« נִשְׁבַּע וְחָזַר בּוֹ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר בְּלִבּוֹ אֵין זֶה כְּלוּם » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ב׳ הלכה י״ט)
The Tur gives the same three matters, and adds a position the Mehaber will not adopt: a יש אומרים distinguishing the scholar from the common man. The Beit Yosef gives its source — an answer of the Tosafot — and reports the views of the Rosh, the Rashba and the Raavad.
« אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין » (טור יו״ד ר״י)
« וי״א דהיינו דוקא ת״ח אבל עם הארץ אסור בכל וא״א הרא״ש ז״ל לא כ״כ » (טור יו״ד ר״י)
« והנודר בחלום כתב א״א הרא״ש ז״ל שאינו כלום ואינו צריך שאלה » (טור יו״ד ר״י)
« וכתב הרא״ש אם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין אינו אסור לא בחטין ולא בשעורין » (ב״י יו״ד ר״י)
« אבל גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים דפת חטים פת שמיה » (ב״י יו״ד ר״י)
« כלומר משום דמהימנינן ליה במאי דאמר שלא היה בלבו אלא פת חטין אבל ע״ה אסור בכל דכיון דאמר פת סתם כל מין פת במשמע » (ב״י יו״ד ר״י)
« ולא דמי לנדוהו בחלום דסימן קללה הוא בעלמא שהרחיקוהו וצריך קירוב » (ב״י יו״ד ר״י)
« תשובה לא נאמרו דברים בגמרא אלא בנדוהו בחלום אבל לחשש בעלמא חושש אני לרווחא דמלתא אפי׳ בשבועות ונדרים » (ב״י יו״ד ר״י)
« כתב הראב״ד דבר זה אינו מחוור שאין אחרים מזדקקין לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרתו » (ב״י יו״ד ר״י)
« ואיני יודע למה כתב שאינו מחוור שהרי לא מפי דברי האחרים הוא מתיר אלא מפני שקבל דבריהם » (ב״י יו״ד ר״י)
Twenty-one entries: seven from the Shach, five from the Taz, five from the Ba’er Hetev, three from the Pitchei Teshuva, one from the Nekudot HaKesef. All are quoted here, in order.
« מותר בשניהם. בחטים שהרי לא הוציא בשפתיו ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק א)
« אסור בשל חטים לבד. כשהיה בלבו פת חטים או בשל שעורים כשהיה בלבו פת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם כדלקמן סימן רי״ז סי״ט » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« וכתב הב״ח דהיינו דוקא כשהוציא בשוגג פת סתם ולא נתכוין לאסור עליו פת סתם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« כן משמע מכל הפוסקים וכן הוא דעת המרדכי בשם ראבי״ה ודלא כב״י עכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ב)
« ואם נדר על דעת אחרים כו׳. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכיון שהיה פיו ולבן של אחרים שוים שנשבע על דעתם חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו הם עכ״ל רמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ג)
« שיתירו לו עשרה כו׳. כדלקמן סימן של״ד סל״ה בנידוהו בחלום » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ונראה דלסברא זו אפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום כמו התם גבי נידוי דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ויש לחוש לדבריהם. והכי נהוג ונראה דה״ה באשה שנדרה בחלום שצריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל ב״ח וכן נוהגין » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ה)
« תוך כ״ד. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ו)
« תוך כ״ד לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן ולא אמרינן מאחר שחזר תוך כדי דבור למחאתן והם מיחו בו תוך כ״ד לנדרו דזה יחשב תכ״ד » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« שכאן אין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה כמ״ש הראב״ד ודלא כב״י שלא ידע כוונתו » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« ונראה דגם הרמב״ם והטור מודים לזה כ״כ בד״מ ומביאו הדרישה וכ״כ הב״ח וכן מסיק בכסף משנה גופיה סוף פ״ב מהל׳ שבועות » (ש״ך יו״ד ר״י ס״ק ז)
« שיוציא בשפתיו. שנאמר לבטא בשפתים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק א)
« מותר בשניהם. בפת חטים מותר דהא לא הוציא בשפתיו ובשעורין מותר דהא לא גמר בלבו ואנן בעינן פיו ולבו שוין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ב)
« כתב הרא״ש והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« דדבריו שבלב הוי דבריו לגבי אנס משמע דבלאו אנס לא אזלינן בתר דברים שבלב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« תירץ בשם הרמב״ן דשאני התם שאין טעות בדבריו שכוון בלבו לומר בפיו יאסרו פירות לעולם אלא שמחשב בלבו באמת דוקא היום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אבל הכא שהוצאת פיו הוא בטעות דבלבו היה לומר פת חטין הלכך הוצאת פיו אינה כלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אלא דרבינן מפסוק לכל אשר יבטא דאזלינן בתר מחשבתו כל שפיו אינו מכחיש דפת חטין נמי פת שמיה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכן נראה פירוש דברי הטור שכתב והוציא בשפתיו פת סתם דהיינו שלא במתכוין להוציא פת סתם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« ותירצו בחד תירוצא דההיא דנודרין להרגין מיירי בעם הארץ והכא בתלמיד חכם » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכך כתב רש״ל דוקא אם טעה במה שאמר פת סתם אבל אם אומר בכוונה פת סתם אזלינן בתר פיו ואסור גם בשעורין ודבריו שבלב אינם דברים » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ג)
« ואינו צריך שאלה. כ״כ הרא״ש דדוקא בנידוהו בחלום אמרו בגמרא דצריך התרה בעשרה בני אדם כיון שהרחיקוהו מן השמים צריך קירוב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« אבל בנשבע אפילו בהקיץ בעינן פיו ולבו שוין כ״ש בחלום שאין כאן לא פה ולא לב » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« והיש אומרים הוא הרשב״א כתב דלחשש בעלמא יש להחמיר אפי׳ בשבועה בחלום » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« אלא שמו״ח ז״ל כתב דאין הבעל יכול להפר כיון דמן השמים השביעוה » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« ומצאתי למהר״ל מפראג שהשיב בתשוב׳ הלכה למעשה כהרא״ש דאין צריך התרה כלל » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ד)
« תוך כדי דיבור לנדרו. פירוש שמחאת אחרים וקבלתו את דבריהם הכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« דאי יש בהמחאת אחרים יותר מכדי דיבור מחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« אבל באמת אין אחרים מזדקקין לנדרו וזה הקשה הראב״ד ועל כן תירץ רמ״א דהכל הוא תוך כדי דיבור לנדרו ולא כבית יוסף » (ט״ז יו״ד ר״י ס״ק ה)
« לבד. דהיינו כשהיה בלבו פת חטים ואם היה בלבו של שעורים אסור בפת שעורים לבד דשניהם בכלל פת סתם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ומתכוין שלא להוציא פת חטין בשפתיו אלא לחשוב בלבו פת חטין אסור בכל פת דדברים שבלב אינן דברים עכ״ל וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק א)
« אחרים. כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע (אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי) רמב״ם » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ב)
« שיתירו. כתב הש״ך דלסברא זו נראה דאפילו חזרו והתירוהו בחלום אינו כלום דא״א לחלום בלא דברים בטלים ושמא ההיתר דברים בטלים » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« וכתב הב״ח דה״ה אשה שנדרה בחלום צריכה י׳ כמו האיש ואין הבעל יכול להפר לה ביום שמעו דדין נדר זה כמו נדוי עכ״ל וכן נוהגין » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« והט״ז כתב שמצא בתשובה למהר״ל מפראג שהשיב הלכה למעשה כדעת הראשונה בש״ע דא״צ התרה כלל » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ג)
« דיבור. היינו שלום עליך רבי. פרישה » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ד)
« לנדרו. אבל לא תוך כ״ד למחאתן שאין האחרים שייכים לנדרו שתהא מחאה שלהם סומכת נדרו לחזרה ומחשב הפסקה בין הקבלה ובין הנדר » (באר היטב יו״ד ר״י ס״ק ה)
« ודעתו דאפי׳ אם כוון להוציא פת סתם מותר בשל שעורים אלא דמסתפי לחלוק על כמה גדולים קמאי ובתראי שדעתם כדברי הב״ח » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« וכתב עוד דאם היה מחשבתו לסתם פת והוציא בפיו פת חטים בין בטעות בין בכוונה פשיטא דמותר בשל שעורים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק א)
« באחד שחלם לו שנשבע לפרוע חובו ביום פלוני והשיב דהכא אפילו הרא״ש מודה כיון דפריעת ב״ח מצוה » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ב)
« א״כ משמים הראו לו לזרוזי נפשיה למצוה וע״כ יפרע חובו באותו היום או ישתדל שהמלוה יאמר לו הריני כאלו התקבלתי » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ב)
« וכתב דלפי דברי ש״ך שרוצה ללמוד מנידוי לנדר דאף שהתירו לו בחלום צריך התרה ה״ה בנ״ד דחזרה תכ״ד לא מהני כיון דחיישינן שהחזרה הוא דברים בטלים » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« אך באמת נראה דאין ללמוד מנידוי לנדר דדוקא גבי נידוי שמן השמים הרחיקוהו הוא דהחמירו בו כ״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« במי שחלם לו שנדר שלא לאכול מצה מבושלת בפסח הזה עד״ר » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« והשיב לענין ספק הא׳ ודאי דאין אסור אלא בפסח הראשון שלפנינו » (פתחי תשובה יו״ד ר״י ס״ק ג)
« כבר קדמו הב״ח בכל זה והבאתיו בש״ך ס״ק ב׳ » (נקודות הכסף יו״ד ר״י)
| Seif | The clause of the Shulchan Arukh | What it decides |
|---|---|---|
| א | « אין הנדר חל עד שיוציא בשפתיו ויהיו פיו ולבו שוים » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | The two conditions of a vow: speech, and agreement of mouth and heart |
| א | « לפיכך היה בלבו לידור מפת חטים והוציא בשפתיו פת שעורים מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | A word other than the thought: nothing takes hold, on either |
| א | « אבל אם היה בלבו פת חטים (או פת שעורים) והוציא בשפתיו פת סתם » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | A word wider than the thought: the reversed case |
| א | « אסור בשל חטים לבד (או בשל שעורים לבד) (דכן משמע בסימן רי״ז ס״ט » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | The vow holds on what the two have in common |
| א | « ואם נדר על דעת אחרים אינו תלוי בלבו אלא כפי מה שיאמרו אחרים שהוא דעתם כך יחול הנדר » (שו״ע יו״ד ר״י:א) | A vow made on the mind of others: their heart replaces his |
| ב | « הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | A vow pronounced in a dream is nothing, and needs no שאלה |
| ב | « ויש אומרים שיתירו לו עשרה דידעי למקרי (ויתירו לו בחרטה כאלו נדר בהקיץ) (תשובת הגאונים » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | The opposing view: ten who know how to read release him, by regret |
| ב | « ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ב) | The Mehaber does not rule like them, but requires that they be reckoned with |
| ב | « מיהו אי לית ליה בקלות עשרה דידעי למקרי יתירנו בשלשה כשאר נדר » (רמ״א יו״ד ר״י:ב) | Gloss: failing ten, three suffice, as for any vow |
| ג | « הנודר וחוזר בו תוך כדי דיבור או שמיחו בו אחרים תוך כדי דבור וקבל דבריהם » (שו״ע יו״ד ר״י:ג) | Immediate retraction, or acceptance of another’s protest |
| ג | « תוך כדי דיבור לנדרו) (סברת הרב ובזה יישב השגת הראב״ד על הרמב״ם ודלא כב״י » (רמ״א יו״ד ר״י:ג) | Gloss: the interval is counted from the vow, not from the protest |
| ג | « לא הוי נדר והוא שאומר כך בפיו אבל אם אמר חזרתי בלבי אינו כלום » (שו״ע יו״ד ר״י:ג) | The retraction must leave the mouth; the heart alone is worth nothing |
He meant to forbid one thing and named another. Seif 1 says: neither the one nor the other. But the Ba’h and the Maharshal warn that everything turns on whether the word came out by mistake: that is a fact, and it is not established afterwards for convenience.
He had a particular thing in mind and used a general term. The vow holds on what the general term and the thought share. And if the general term was chosen deliberately? That is the dispute of the siman.
The closing clause of seif 1, taken from Rambam by the Shach: their intention fixes the scope, not his.
By the letter of the seif it is nothing. But the Mehaber requires that the other view be reckoned with, and the Shach writes והכי נהוג. The Rama’s gloss provides for the case where ten men cannot be found.
The interval is very short — the time of a greeting — and it is counted from the vow. And the retraction must be spoken: having thought it is not enough.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״י · ♥ Support