דעת DAAT
← Siman רי״א Accueil ♥ Soutenir
Accueil › Yoreh De'ah · Nedarim › Siman רי״א › Niveau 4 — Halakha lema’assé
✦ ❖ ✦
DAAT · NIVEAU 4 — HALAKHA LEMA’ASSÉ

Siman 211 — La condition posée d’avance (המתנה שנדריו לא יהיו נדרים)

יורה דעה · סימן רי״א
המתנה שנדריו לא יהיו נדרים
הלכה למעשה · ש״ך · ט״ז · באר היטב · פתחי תשובה · נקודות הכסף
⚖️ הלכה למעשה · Psak
✦ ❖ ✦
Ce qu’un désaveu préalable empêche, ce qu’il n’empêche pas, et ce que le Choulhan Aroukh dit de כל נדרי

Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״א (ד׳ סעיפים)
ש״ך (ה׳ ס״ק) · ט״ז (ד׳) · באר היטב (ד׳) · פתחי תשובה (ב׳) · נקודות הכסף (ג׳) · טור · בית יוסף · רמב״ם

Rédaction :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 Table des matières

  1. הדין העולה — la ligne de psika du siman
  2. ביטול בפה — l’annulation doit être dite
  3. בלחש — la ma’hloket, et la décision rapportée par le Pit’hei Techouva
  4. תנאי מוקדם — le souvenir qui retourne le résultat
  5. על דעת ראשונה — la formule qui sauve la condition
  6. כל נדרי — ce que le Choulhan Aroukh en établit, et ce qu’il en réserve
  7. נדר שהדירו חבירו — la borne absolue
  8. מקרים בני זמננו — cas contemporains

1. הדין העולה — la ligne de psika du siman

« האומר נדר שאני רוצה לידור לא יהא נדר ונדר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
La ligne de psika. Le siman se ramène à quatre décisions. (1) Un homme peut empêcher ses propres vœux de prendre, à condition de l’avoir dit — la réserve intérieure ne fait rien. (2) Dit dans le même souffle que le vœu, le désaveu l’emporte. (3) Posé longtemps avant, il ne vaut que si l’homme ne s’en souvenait pas en vouant ; s’il s’en souvenait, il l’a retiré par son vœu même. (4) Et rien de tout cela n’atteint un vœu ou un serment qu’un autre lui a imposé.
Ce siman est celui dont les lecteurs croient le plus souvent savoir la conclusion à l’avance, à cause de כל נדרי. Ce que le Choulhan Aroukh en dit tient en deux lignes, et la seconde restreint la première. Pour l’application à ta situation, consulte ton Rav.

2. ביטול בפה — l’annulation doit être dite

« בד״א שהוציא תחילה בשפתיו לומר שלא יהא נדר » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אבל אם חשב כך בלבו או שאומר בלחש הוי דברים שבלב ואינם מבטלים הנדר שהוציא בשפתיו » (טור יו״ד רי״א)
Ce qui est décidé. L’annulation suit exactement la règle du vœu : elle passe par les lèvres. Une décision prise en soi-même, si nette soit-elle, ne défait rien — הוי דברים שבלב. C’est la même symétrie qu’au siman précédent, où la rétractation intérieure ne valait rien non plus.
Conséquence pratique immédiate : personne ne peut se dire couvert par une réserve mentale. Le siman ne connaît que ce qui a été prononcé.

3. בלחש — la ma’hloket, et la décision rapportée

« וי״א דאפילו אמר כן בלחש הוי דברים שבלב » (שו״ע יו״ד רי״א:א)
« אמר כן בלחש כו׳. פי׳ שאין נשמע לאזנו וכ״כ מו״ח ז״ל והביא ראייה מק״ש ותפלה דאם השמיע לאזניו חשיב שפיר אמירה » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ב)
« וכ׳ הב״ח מיהו נראה דלא אמרינן אמירה בלחש הוי דברים שבלב אלא היכא דאינו משמיע לאזניו » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« גם מלשון שכתב הרא״ש אבל אם ביטל בפרהסיא הוי דברים שבלב דמוכחא ומועלת מחשבתו לבטל הנדר » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« אלמא דוקא ביטול בקול רם בעינן » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ב)
« והש״ך כתב דלא משמע כן בהרא״ש אלא דוקא ביטול בפרהסיא בעינן ול״ד לק״ש ותפלה וכ״מ ברבי׳ ירוחם דלא הוי ביטול אא״כ ביטל בקול רם בפרהסיא » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ב)
« כן בלחש. [עבה״ט ועיין בספר לבושי שרד אות ר״ז שהביא ראיה ברורה לדברי הב״ח דלא כש״ך ומסיק כן לדינא דאם השמיע לאזניו אף שלא שמע שום אדם יש להקל » (פתחי תשובה יו״ד רי״א ס״ק א)
Ce qui est acquis, et ce qui ne l’est pas. Acquis : le יש אומרים du seif exige davantage qu’une parole quelconque. Non acquis : quoi. Pour le Ba’h et le Taz, il suffit que l’homme se soit entendu lui-même, comme pour le Chema et la prière. Pour le Chakh, sur le Roch et Rabbénou Yeroḥam, il faut avoir annulé בקול רם בפרהסיא. Le Baer Hetev rapporte les deux. Et le Pit’hei Techouva rapporte le Levouché Serad, qui apporte une preuve en faveur du Ba’h et conclut pour la pratique qu’il y a lieu d’être indulgent dès qu’il s’est entendu, même si nul autre n’a entendu.
C’est une divergence ouverte, et le Pit’hei Techouva l’oriente sans la clore. La question reste de fait autant que de droit : que s’est-il passé exactement ? Pour l’application, consulte ton Rav.

4. תנאי מוקדם — le souvenir qui retourne le résultat

« מי שהתנה ואמר כל נדרי שאדור עד זמן פלוני יהיו בטלים ונדר בתוך הזמן » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אם הוא זוכר לתנאו בשעת הנדר נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ואם אינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« ויש אומרים שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שהוא סומך על התנאי ויש לחוש לדבריהם » (שו״ע יו״ד רי״א:ב)
« אא״כ יזכרנו אחר הנדר תוך כדי דיבור לנדר כו׳ [כצ״ל » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אִם הָיָה זוֹכֵר הַתְּנַאי בְּשָׁעָה שֶׁנָּדַר הֲרֵי נִדְרוֹ קַיָּם שֶׁהֲרֵי בִּטֵּל הַתְּנַאי בְּנֵדֶר זֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
« וְאִם לֹא זָכַר הַתְּנַאי אֶלָּא אַחַר שֶׁנָּדַר אַף עַל פִּי שֶׁקִּבֵּל הַתְּנַאי בְּלִבּוֹ וְקִיְּמוֹ הֲרֵי הַנֵּדֶר בָּטֵל » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ד)
Ce qui est décidé. La condition ancienne n’est pas une armure permanente. Elle ne joue que dans l’oubli : celui qui voue en se souvenant qu’il s’est protégé retire sa protection. Et le יש אומרים ajoute une exigence — se rappeler la condition dans le délai qui suit le vœu et s’y appuyer en son cœur —, dont le Mehaber écrit qu’il y a lieu d’en tenir compte.
Le Chakh propose une correction du texte de cette exigence, et le Taz écrit sur elle וצריך עיון avant que les Nekoudot HaKessef ne le réfutent. Autrement dit : la clause la plus contraignante du siman est aussi la moins stable. Raison de plus pour ne pas la manier seul.

5. על דעת ראשונה — la formule qui sauve la condition

« התנה על קצת דברים שיהא נדרו בטל בהם ואינו יודע על מה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר על דעת ראשונה אני נודר שאם אזכור על מה שהתניתי שאלך אחר התנאי ונזכר על מה התנה התנאי קיים והנדר בטל » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« ואם לא אמר על דעת ראשונה אני נודר התנאי בטל והנדר קיים » (שו״ע יו״ד רי״א:ג)
« אם אומר בשעת הנדר כו׳. פירוש ובשעת הנדר הוא זוכר התנאי רק שאינו יודע על מה התנה וכן הוא ברמב״ם ובר״ן בהדיא » (ט״ז יו״ד רי״א ס״ק ד)
« אִם אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה אֵין נִדְרוֹ נֵדֶר שֶׁהֲרֵי בִּטְּלוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
« וְאִם לֹא אָמַר עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה אֲנִי עוֹשֶׂה כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי וְקִיֵּם הַנֵּדֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ב׳ הלכה ה)
Ce qui est décidé. Celui qui se souvient d’avoir posé une condition sans savoir sur quoi elle portait doit dire, en vouant, על דעת ראשונה אני נודר. Le Taz précise le cas : il se souvient bien de la condition, c’est son objet qu’il ignore. Faute de la formule, le vœu tient, parce que vouer en sachant qu’il existe une condition revient à la retirer.
Voilà la seule ligne du siman qui donne au lecteur quelque chose à faire. Encore faut-il être dans le cas exact du seif 3, et non dans celui du seif 2 — et c’est le genre de distinction qu’on n’établit pas sur soi-même.

6. כל נדרי — ce que le Choulhan Aroukh en établit

« הגה והא דאמרינן כל נדרי בליל יום כיפורים הוי כאילו התנו בהדיא » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« ומכל מקום לא סמכינן על זה להתיר בלא שאלה לחכם כי אם לצורך גדול (מהרי״ו סימן ב׳ » (רמ״א יו״ד רי״א:א)
« והא דאמרינן כו׳. הג״ה זו שייכא בסעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכתוב בתשו׳ מהר״מ גלאנטי סי׳ י״ח דה״ה בנזירות דינא הכי דכל נדרי מבטל הנזירות אע״פ שלא אמר נזירות הרי הוא בכלל נדרים » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ג)
« וכאן שייך הג״ה דבס״א המתחלת והא דאמרי׳ כל נדרי וכו׳ » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ג)
« אלא בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי. מהרי״ו סי״ב » (ש״ך יו״ד רי״א ס״ק ה)
« בשבועה. ובשבועה בנקיטת חפץ לא אתבריר לן דמועיל כל נדרי כן כתב מהרי״ו סי״ב » (באר היטב יו״ד רי״א ס״ק ד)
Ce que les sources disent, et rien de plus. (1) La déclaration de la nuit de Kippour vaut comme une stipulation expresse : elle relève donc du régime de ce siman. (2) Malgré cela, on ne s’appuie pas dessus pour permettre sans demande à un sage, sinon pour un grand besoin. C’est la moitié de la glose qu’on oublie, et c’est celle qui parle de pratique. (3) Le Chakh écrit que la glose appartient au seif 2 — donc au régime de la condition posée longtemps avant. (4) Elle vaut aussi pour le naziréat, quoique le mot n’y figure pas. (5) Et pour un serment prêté en tenant un objet, le Chakh écrit לא אתבריר לן qu’elle serve ; le Baer Hetev le répète.
Ce que les sources citées ici ne disent pas, on ne le dira pas. Elles ne parlent ni de l’effet sur les vœux passés, ni d’une dispense générale. Toute question sur ce que כל נדרי fait ou ne fait pas dans un cas donné se pose à un Rav, et cette réserve est écrite dans la glose elle-même.

7. נדר שהדירו חבירו — la borne absolue

« אין דברים הללו אמורים אלא בשבועה או נדר שנשבע ונדר לעצמו » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (שו״ע יו״ד רי״א:ד)
« כתב הר״ן בשם התוס׳ על דינים אלו דוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום » (ב״י יו״ד רי״א)
« שע״ד חבירו הוא נשבע ונודר כמי שמבטל תנאו לגמרי דמי » (ב״י יו״ד רי״א)
Ce qui est décidé. Le désaveu préalable n’a aucune prise sur un vœu ou un serment qu’un autre a imposé, et la raison est donnée : c’est sur l’intention de cet autre qu’il jure. Le seif place le serment sur le même rang que le vœu — c’est une décision, et le Rambam montre qu’elle n’allait pas de soi.
C’est, de tout le siman, la ligne la plus utile à retenir : ce qui est dû à quelqu’un d’autre ne s’annule pas d’avance. Elle rejoint la clause du siman 210 sur le vœu fait על דעת אחרים.

8. מקרים בני זמננו — cas contemporains

Une déclaration générale prise une fois pour toutes

Elle relève du seif 2 : elle ne joue que dans l’oubli. Y penser au moment où l’on s’engage la retire — et le Chakh ajoute qu’au seif 1, le désaveu dit dans le même souffle tient même dans le souvenir.

Une réserve prise en pensée

Nulle. Le seif 1 le dit en toutes lettres.

Une réserve murmurée

Le Chakh exige le public ; le Ba’h, le Taz et, pour la pratique, le Levouché Serad rapporté par le Pit’hei Techouva se contentent qu’il se soit entendu. Divergence ouverte.

Un engagement pris envers une personne ou une institution

Le seif 4 l’exclut de tout le siman, et le Beit Yossef en donne la raison au nom du Ran et des Tossefot.

Ce qu’on attend de כל נדרי

La glose du Rama en dit deux choses, et la seconde est une réserve : on ne s’en contente pas pour permettre sans un sage, sinon pour un grand besoin. Le Chakh ajoute la réserve du serment prêté en tenant un objet.

Les sources de ce niveau sont consultables sur Sefaria :
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן רי״א · Niveau 4 — Halakha lema’assé · המתנה שנדריו לא יהיו נדרים
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman רי״א · ♥ Soutenir