פתיחה לסימן רי״ב, שכולו סעיף אחד. אדם אוחז ספר תורה — או מצביע עליו — ואומר: פירות אלו אסורים עלי כזה. האם נדר? משיב השולחן ערוך שלא, והטעם מדויק עד מאוד: אין נדר ההתפסה חל אלא על דבר הנדור, והגויל של הספר אינו דבר הנדור. אלא שאין הסעיף עוצר שם, ושם עיקרו: מי שאינו תלמיד חכם צריך התרה בכל זאת; האומר ״במה שכתוב בה״ נדר לכל דבר; הנוטלה בידו נידון כאילו אמר כן; והנשבע בתורה — בכל ענין — צריך התרה. הלכות למעשה הן: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: הנודר בספר תורה, ומה משנה ספר הנתון ביד
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ב (סעיף אחד)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
אין הנדר נעשה באמירת ״הריני אוסר עלי דבר זה״ בלבד, אלא בהתפסה — מתפיס — של דבר בדבר: פירות אלו עלי כדבר פלוני. ואין ההתפסה מועילה אלא אם הדבר הנקוב הוא דבר הנדור, דבר שפי אדם אסרו: קרבן, הקדש. אבל המתפיס בדבר האסור, שהתורה עצמה אסרתו — לא עשה כלום.
הסימן מחיל את הכלל הזה על חפץ אחד מסוים, והתוצאה מפתיעה: ספר תורה. הנודר בתורה — מראה על הספר ואומר ״פירות אלו עלי כזו״ — לא אמר כלום, שדעתו בשעת ההצבעה נתונה לגויל, והגויל אינו דבר הנדור. אבל די לו להוסיף שלוש תיבות — במה שכתוב בה — והנדר חל; ודי לו שיטול את הספר בידו ודנים אותו כאילו אמרן.
הרי הסעיף כולו — כלשון המקור, לרבות הסוגר שבסופו — ולאחריו פירוקו.
הסעיף נותן את דינו, ואחריו ארבע מגבלותיו: עם הארץ, הכתוב הנקוב, הספר הנתון ביד, והשבועה.
הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי (אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל״ז) . (ב״י לענין מעשה):
« הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל״ז » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ב״י לענין מעשה » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
הסעיף מקפל ברייתא של נדרים וסוגייתה, שתי הלכות ברמב״ם — ושלישית, במקום אחר, שנחלקו בה —, לשון הטור, וההערה למעשה של הבית יוסף שנכנסה בסוף אל תוך הנוסח הנדפס.
הברייתא קצרה והסעיף הולך אחריה צעד אחר צעד: ״הנודר בתורה לא אמר כלום״; רבי יוחנן מוסיף שצריך שאלה לחכם; ורב נחמן פוטר את התלמיד חכם.
« וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה — לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאָמַר רַב נַחְמָן: וְתַלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה » (נדרים י״ד ע״א)
הסעיף הוא הרמב״ם כמעט מילה במילה — אלא שהרמב״ם כתב אותו דבר פעמיים, אחת לנדר ואחת לשבועה, והכתיבה השנייה היא שעוררה קושי. ותתבאר ברמה ב׳.
« הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כָּזוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ז)
« נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ח)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה. אִם נִשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דַּעְתּוֹ עַל הַהַזְכָּרוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ וְאָסוּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וְהַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ה)
הטור מפורש מן הסעיף בשני דברים: הוא מפרש שהספר מונח על גבי קרקע, ומוסיף ש״האי נודר לאו דוקא אלא נשבע בה, שאין זה לשון נדר״.
« הנודר בתורה והיא מונחת ע״ג קרקע ולא אמר במה שכתוב בה אם הוא ת״ח אין צריך שאלה ואם הוא ע״ה צריך שאלה » (טור יו״ד רי״ב)
« ואם הוא אוחזה בידו ונדר בה אפילו לא אמר במה שכתוב בה או אומר במה שכתוב בה אפילו אינו אוחזה בידו הוי נדר וצריך שאלה אף בת״ח » (טור יו״ד רי״ב)
« והאי נודר לאו דוקא אלא נשבע בה שאין זה לשון נדר » (טור יו״ד רי״ב)
הבית יוסף עושה שלושה דברים. מביא את הסוגיה עם החילוק המכריע — מונחת אארעא: דעתו אגוילי; נקיט לה בידיה: דעתו על האזכרות. נותן, בשם הרא״ש והר״ן, את טעם ההבדל בין תלמיד חכם לעם הארץ. ומסיק, לענין מעשה, שבזמן הזה אין מקילים כלל בנשבע בתורה — והוא המשפט שנעשה לסוגר שבסעיף.
« בפ״ב דנדרים (יד.) תניא הנודר בתורה לא אמר כלום א״ר יוחנן וצריך שאלה לחכם אמר רב נחמן ות״ח א״צ שאלה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« א״ר נחמן ל״ק הא דמחתא אורייתא אארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא אארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות שבה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא דמפלגינן בין ת״ח לעם הארץ היינו משום דת״ח יודע דכיון דלא אמר במ״ש בה בגוילים קא משתבע אבל עם הארץ אינו בקי בכל זה ואתי לזלזולי אפי׳ כי קא משתבע במ״ש בה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ולענין מעשה נראה שבזמן הזה אין להקל בנשבע בתורה דבין נקיט לה בידיה בין לא נקיט לה ובין אמר בה בין אמר במ״ש בה בין ת״ח בין עם הארץ לעולם צריך התרה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ואלה מחללין ש״ש וגורמים להשניא לומדי התורה בעיני עמי הארץ לומר שהם מתירין מה שרוצים וגורמים לזלזל בנדרים ושבועות » (ב״י יו״ד רי״ב)
« דין הנשבע בשאר כתבי הקודש יתבאר בסימן רל״ז בס״ד » (ב״י יו״ד רי״ב)
נושאי הכלים של סימן זה מונים תשע כניסות: שלושה ס״ק לש״ך, שניים לט״ז, שלושה לבאר היטב, ואחד לפתחי תשובה. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. הנקודות הכסף אינן על סימן זה — מוצאים אותן בסימנים הסמוכים (רט׳, רי׳, רי״א, רט״ו); אין אפוא מה להביא מהן כאן.
« לא אמר כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ע״ה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזמן הזה לכ״ע כע״ה דיינינן להו: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« שהרי כתוב בה איסור כו׳. והראב״ד בהשגות פי״ב מה״ש והר״ן פ״ב דנדרים כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« שע״י הכתיבה והכנה לקדושה הן קדושות » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« ולפ״ז כ״ש אם אמר בפירוש אני נודר באזכרות שבה דהוי נדר אעפ״י שאין כוונתו על איסור ונדר הכתוב בה » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« וכן אם נדר במקצת יריעות שבתורה אע״פ שאין כתוב באותן יריעות איסור או נדר כיון שיש בהן קרבנות או אזכרות הוי נדר » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« פירות אלו עלי כזו. דדעתו אגוילים שבה: » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק א)
« אבל הנשבע בתורה כו׳. זה לדעת הרמב״ם שבסעיף זה הוא דבריו » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אבל לפירוש התוספות והרא״ש וטור גם בנשבע י״ל דעתיה אגוילים כמבואר בטור וב״י » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« ומ״מ בב״י קרא תגר על שראה בבני דורו איזה אנשים הנשבעים בתורה לשוא לשקר ומתנצלי׳ מהא דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« וקרא עליהם חכמים המה להרע » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה כמו שראיתי למקצת דיינים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אא״כ שמניח ידו עליה ואז הוה דינו כאוחזה בידו שזכר כאן כן נראה לי » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק א)
« עם הארץ. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזה״ז לכ״ע כע״ה דיינינן להו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« שכתוב. הראב״ד והר״ן כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« וכ׳ הט״ז ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« אא״כ שמניח ידו עליה דאז דינו כמו שאוחזה בידו » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« הנשבע בתורה. עיין בתשובת הר הכרמל חיו״ד סי׳ כ״א לענין מי שפסקו לו שבועה בס״ת שחסר בה תיבה או אות או יריעה אם בשביל זה אינו חשיב שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« וכתב דאף אי מהני מעשיו מ״מ אסור לעשות כן לכתחלה למחוק אותיות ומכ״ש לחסר יריעה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« אך באמת לא מהני דמ״מ מקרי שפיר שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סי׳ ע״א שנשאל ג״כ ע״ז מאדון אחד להודיע דעתו ע״פ דין תוה״ק אם מותר לישבע על שקר אם הס״ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« והשיב ע״ז באריכות והביא כמה ראיות מתנ״כ ומגמרא ורמב״ם שאסור לישבע בשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ומה שהמנהג ליתן ספר ביד הנשבע הוא רק לאיים עליו ולהזכירו עונש השבועה הכתובה בתורה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
| מה עשה | האם חל הנדר? | התרה? | היכן נאמר |
|---|---|---|---|
| מראה על הספר המונח ואומר ״כזו״ | לא — שדעתו אגוילין | תלמיד חכם: לא; עם הארץ: כן | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ש״ך ס״ק א |
| אומר ״במה שכתוב בה״ | כן | כן — נדר גמור הוא | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ש״ך ס״ק ג |
| נוטל את הספר בידו ונודר בו | כן — כאילו נקב בכתוב שבו | כן | שו״ע יו״ד רי״ב:א |
| נשבע בתורה | השבועה אוסרת — ואין טענת הגויל מצילתו | כן, בכל ענין | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ב״י · ט״ז ס״ק ב |
אדם מניח ידו על ספר תורה ומקבל עליו שלא לעשות דבר פלוני. הסעיף מלמד שהיד שווה לנקיבת הכתוב; והט״ז בס״ק ב מוציא מזה ממש שהמניח ידו ״הוה דינו כאוחזה בידו שזכר כאן״. ויש לשאול רב.
הסוגר שבסעיף אינו מניח פתח: לשבועה צריך התרה בכל ענין. הבית יוסף אף כותב על המתנצלים בברייתא שהם ״מחללין שם שמים״. אין נפטרים מזה מאליו.
הט״ז בס״ק ב כותב שמי שנתחייב שבועה לא ישביעוהו בלשון ״הריני נשבע בספר תורה״, אלא אם כן מניח ידו עליה. דין הוא הנוגע לדיינים, ולא לנשבע בלבד.
הפתחי תשובה מביא את השאלה בשם הר הכרמל: המשביעים בספר תורה שחסרה בו תיבה או אות או יריעה — עדיין שבועה בספר תורה היא? והעלה שכן — ושבין כה אסור לפוסלו לכתחילה.
הש״ך פוסק בס״ק ב ולשונו קצרה: בזמן הזה לכולי עלמא כעם הארץ דיינינן להו. והבאר היטב חוזר על כך בס״ק ב ונוקבו בשמו. אין אפוא לחילוק שבסעיף שימוש למעשה — צריך התרה.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · Siman ר״ח · ♥ תמיכה