Première approche du Siman 212, qui tient en un seul seif. Quelqu’un saisit — ou désigne — un Séfer Torah et dit : « ces fruits me sont interdits comme ceci ». A-t-il voué ? Le Choulhan Aroukh répond que non, et la raison est d’une précision technique : le vœu par comparaison n’opère que sur une chose vouée, et le parchemin d’un rouleau n’est pas une chose vouée. Mais le seif ne s’arrête pas là, et c’est là que tout se joue : celui qui n’est pas un savant doit tout de même faire délier ; celui qui a dit « par ce qui est écrit dedans » a bien voué ; celui qui l’a pris en main est jugé comme s’il l’avait dit ; et celui qui a juré sur la Torah, en toute hypothèse, doit être délié. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Vouer par un Séfer Torah, et ce que la Torah « tenue en main » change
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ב (סעיף אחד)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Un vœu ne se fait pas en disant « je m’interdis ceci ». Il se fait en rattachant — מתפיס — une chose à une autre : ces fruits me sont comme telle chose. Et le procédé n’opère que si la chose nommée est un דבר הנדור, une chose que la parole d’un homme a rendue interdite : une offrande, une consécration. Rattacher à une chose interdite par la Torah elle-même — un דבר האסור — ne produit rien du tout.
Le siman applique cette règle à un objet précis, et le résultat surprend : le Séfer Torah. Celui qui voue « par la Torah » — il montre le rouleau et dit « ces fruits me sont comme ceci » — n’a rien dit, parce que son esprit, en désignant l’objet, s’arrête au parchemin (גויל), et le parchemin n’est pas une chose vouée. Mais il suffit qu’il ajoute trois mots — במה שכתוב בה, « par ce qui est écrit dedans » — pour que le vœu prenne ; et il suffit qu’il tienne le rouleau en main pour qu’on le juge comme s’il les avait dits.
Voici le seif en entier — tel que la source le donne, y compris sa parenthèse finale —, puis décomposé.
Le seif pose sa règle, puis ses quatre limites : l’homme du commun, le contenu nommé, le livre tenu en main, et le serment.
הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי (אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל״ז) . (ב״י לענין מעשה):
« הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל״ז » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ב״י לענין מעשה » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
Le seif condense une braita de Nedarim et son commentaire, deux halakhot du Rambam — et une troisième, placée ailleurs, qui a fait l’objet d’une discussion —, la formulation du Tour, et la remarque pratique du Beit Yossef qui a fini par entrer dans le texte imprimé.
La braita est brève et le seif la suit pas à pas : « celui qui voue par la Torah n’a rien dit » ; Rabbi Yohanan ajoute qu’il faut une dissolution ; Rav Nahman en dispense le savant.
« וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה — לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאָמַר רַב נַחְמָן: וְתַלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה » (נדרים י״ד ע״א)
Le seif est le Rambam presque mot pour mot — mais le Rambam a écrit la même chose deux fois, une fois pour le vœu et une fois pour le serment, et c’est cette seconde rédaction qui a fait difficulté. On la lira au niveau 2.
« הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כָּזוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ז)
« נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ח)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה. אִם נִשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דַּעְתּוֹ עַל הַהַזְכָּרוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ וְאָסוּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וְהַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ה)
Le Tour est plus explicite que le seif sur deux points : il précise que le rouleau est posé à terre, et il ajoute que « ce נודר n’est pas à prendre au pied de la lettre : il s’agit de celui qui jure par elle, car ce n’est pas là un langage de vœu ».
« הנודר בתורה והיא מונחת ע״ג קרקע ולא אמר במה שכתוב בה אם הוא ת״ח אין צריך שאלה ואם הוא ע״ה צריך שאלה » (טור יו״ד רי״ב)
« ואם הוא אוחזה בידו ונדר בה אפילו לא אמר במה שכתוב בה או אומר במה שכתוב בה אפילו אינו אוחזה בידו הוי נדר וצריך שאלה אף בת״ח » (טור יו״ד רי״ב)
« והאי נודר לאו דוקא אלא נשבע בה שאין זה לשון נדר » (טור יו״ד רי״ב)
Le Beit Yossef fait trois choses. Il rapporte la sugya avec la distinction décisive — posé à terre : l’esprit va au parchemin ; tenu en main : l’esprit va aux Noms. Il donne, au nom du Roch et du Ran, la raison de la différence entre le savant et l’homme du commun. Et il conclut, quant à la pratique, qu’en notre temps on ne relâche rien sur le serment par la Torah — c’est cette phrase qui est devenue la parenthèse du seif.
« בפ״ב דנדרים (יד.) תניא הנודר בתורה לא אמר כלום א״ר יוחנן וצריך שאלה לחכם אמר רב נחמן ות״ח א״צ שאלה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« א״ר נחמן ל״ק הא דמחתא אורייתא אארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא אארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות שבה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא דמפלגינן בין ת״ח לעם הארץ היינו משום דת״ח יודע דכיון דלא אמר במ״ש בה בגוילים קא משתבע אבל עם הארץ אינו בקי בכל זה ואתי לזלזולי אפי׳ כי קא משתבע במ״ש בה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ולענין מעשה נראה שבזמן הזה אין להקל בנשבע בתורה דבין נקיט לה בידיה בין לא נקיט לה ובין אמר בה בין אמר במ״ש בה בין ת״ח בין עם הארץ לעולם צריך התרה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ואלה מחללין ש״ש וגורמים להשניא לומדי התורה בעיני עמי הארץ לומר שהם מתירין מה שרוצים וגורמים לזלזל בנדרים ושבועות » (ב״י יו״ד רי״ב)
« דין הנשבע בשאר כתבי הקודש יתבאר בסימן רל״ז בס״ד » (ב״י יו״ד רי״ב)
L’appareil de ce siman compte neuf entrées : trois ס״ק du Chakh, deux du Taz, trois du Baer Hetev, une du Pit’hei Techouva. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune. Les Nekoudot HaKessef ne commentent pas ce siman — on les trouve sur les simanim voisins (209, 210, 211, 215) ; il n’y a donc rien à en citer ici.
« לא אמר כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ע״ה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזמן הזה לכ״ע כע״ה דיינינן להו: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« שהרי כתוב בה איסור כו׳. והראב״ד בהשגות פי״ב מה״ש והר״ן פ״ב דנדרים כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« שע״י הכתיבה והכנה לקדושה הן קדושות » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« ולפ״ז כ״ש אם אמר בפירוש אני נודר באזכרות שבה דהוי נדר אעפ״י שאין כוונתו על איסור ונדר הכתוב בה » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« וכן אם נדר במקצת יריעות שבתורה אע״פ שאין כתוב באותן יריעות איסור או נדר כיון שיש בהן קרבנות או אזכרות הוי נדר » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« פירות אלו עלי כזו. דדעתו אגוילים שבה: » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק א)
« אבל הנשבע בתורה כו׳. זה לדעת הרמב״ם שבסעיף זה הוא דבריו » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אבל לפירוש התוספות והרא״ש וטור גם בנשבע י״ל דעתיה אגוילים כמבואר בטור וב״י » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« ומ״מ בב״י קרא תגר על שראה בבני דורו איזה אנשים הנשבעים בתורה לשוא לשקר ומתנצלי׳ מהא דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« וקרא עליהם חכמים המה להרע » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה כמו שראיתי למקצת דיינים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אא״כ שמניח ידו עליה ואז הוה דינו כאוחזה בידו שזכר כאן כן נראה לי » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק א)
« עם הארץ. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזה״ז לכ״ע כע״ה דיינינן להו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« שכתוב. הראב״ד והר״ן כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« וכ׳ הט״ז ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« אא״כ שמניח ידו עליה דאז דינו כמו שאוחזה בידו » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« הנשבע בתורה. עיין בתשובת הר הכרמל חיו״ד סי׳ כ״א לענין מי שפסקו לו שבועה בס״ת שחסר בה תיבה או אות או יריעה אם בשביל זה אינו חשיב שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« וכתב דאף אי מהני מעשיו מ״מ אסור לעשות כן לכתחלה למחוק אותיות ומכ״ש לחסר יריעה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« אך באמת לא מהני דמ״מ מקרי שפיר שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סי׳ ע״א שנשאל ג״כ ע״ז מאדון אחד להודיע דעתו ע״פ דין תוה״ק אם מותר לישבע על שקר אם הס״ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« והשיב ע״ז באריכות והביא כמה ראיות מתנ״כ ומגמרא ורמב״ם שאסור לישבע בשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ומה שהמנהג ליתן ספר ביד הנשבע הוא רק לאיים עליו ולהזכירו עונש השבועה הכתובה בתורה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
| Ce qu’il a fait | Le vœu prend-il ? | Dissolution ? | Où c’est dit |
|---|---|---|---|
| Il montre le rouleau posé et dit « comme ceci » | Non — son esprit est au parchemin | Non s’il est ת״ח ; oui s’il est ע״ה | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ש״ך ס״ק א |
| Il dit « par ce qui est écrit dedans » | Oui | Oui — c’est un vrai vœu | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ש״ך ס״ק ג |
| Il tient le rouleau en main et voue par lui | Oui — comme s’il avait nommé le contenu | Oui | שו״ע יו״ד רי״ב:א |
| Il jure par la Torah | Le serment lie — l’argument du parchemin ne le sauve pas | Oui, en toute hypothèse | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ב״י · ט״ז ס״ק ב |
Quelqu’un pose la main sur un Séfer Torah et s’engage à ne plus faire telle chose. Le seif enseigne que la main vaut la mention du contenu ; et le Taz, au ס״ק ב, en tire précisément que celui qui tient le rouleau « est comme celui qui le tient en main dont il est parlé ici ». Un Rav à consulter.
La parenthèse du seif ne laisse pas d’échappatoire : pour le serment, il faut une dissolution en toute hypothèse. Le Beit Yossef écrit même que ceux qui se réfugient dans la braita « profanent le Nom ». On ne s’en tire pas seul.
Le Taz, au ס״ק ב, écrit que celui qui doit prêter serment ne doit pas se le voir administrer sous la formule « je jure par le Séfer Torah », sauf s’il pose la main dessus. C’est une règle qui concerne les juges, pas seulement le jureur.
Le Pit’hei Techouva rapporte la question au nom du Har HaCarmel : si l’on fait jurer sur un Séfer Torah auquel il manque un mot, une lettre ou un feuillet, cela reste-t-il un serment sur un Séfer Torah ? Il conclut que oui — et qu’il est de toute façon interdit de le rendre défectueux exprès.
Le Chakh tranche la question au ס״ק ב et son mot est bref : aujourd’hui, tout le monde est jugé comme un עם הארץ. Le Baer Hetev le répète au ס״ק ב en le nommant. La distinction du seif n’a donc plus d’emploi pratique — il faut la dissolution.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman ר״ח · ♥ Soutenir