A first approach to Siman 212, which consists of one single seif. Someone takes hold of — or points to — a Sefer Torah and says: “these fruits are forbidden to me like this.” Has he vowed? The Shulchan Aruch answers that he has not, and the reason is technically precise: a vow by comparison only operates upon a thing that is itself vowed, and the parchment of a scroll is not such a thing. But the seif does not stop there, and that is where everything is decided: one who is not a scholar must nonetheless have it released; one who said “by what is written in it” has truly vowed; one who took it in his hand is judged as though he had said so; and one who swore by the Torah must, in every case, be released. These are rulings למעשה: any real case is brought to a Rav.
Subject: Vowing by a Sefer Torah, and what a scroll held in the hand changes
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ב (סעיף אחד)
Compilation: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
A vow is not made by saying “I forbid this to myself.” It is made by attaching — מתפיס — one thing to another: these fruits are to me like such a thing. And the device operates only if the thing named is a דבר הנדור, a thing rendered forbidden by a man’s word: an offering, a consecration. Attaching to something the Torah itself forbids — a דבר האסור — produces nothing at all.
The siman applies that rule to one particular object, and the result is surprising: the Sefer Torah. One who vows “by the Torah” — pointing to the scroll and saying “these fruits are to me like this” — has said nothing, because in pointing at the object his mind rests on the parchment (גויל), and parchment is not a vowed thing. But three words suffice to change that — במה שכתוב בה, “by what is written in it” — and the vow takes hold; and it suffices that he hold the scroll in his hand for him to be judged as if he had said them.
Here is the seif in full — exactly as the source gives it, including its closing parenthesis — and then broken down.
The seif states its rule, then its four limits: the ordinary man, the contents named, the book held in hand, and the oath.
הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי (אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל״ז) . (ב״י לענין מעשה):
« הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« נטלה בידו ונדר בה כמי שנדר במה שכתוב בה דמי » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« אבל הנשבע בתורה בכל ענין צריך התרה ועיין לקמן סימן רל״ז » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« ב״י לענין מעשה » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
The seif condenses a braita in Nedarim and its sugya, two halakhot of the Rambam — and a third, placed elsewhere, which became a matter of dispute —, the wording of the Tur, and the practical remark of the Beit Yosef which eventually entered the printed text itself.
The braita is brief and the seif follows it step by step: “one who vows by the Torah has said nothing”; Rabbi Yochanan adds that a release is needed; Rav Nachman exempts the scholar.
« וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה — לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאָמַר רַב נַחְמָן: וְתַלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה » (נדרים י״ד ע״א)
The seif is the Rambam almost word for word — but the Rambam wrote the same thing twice, once for the vow and once for the oath, and it is that second passage which gave rise to difficulty. It will be read at level 2.
« הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כָּזוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ז)
« נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ח)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה. אִם נִשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דַּעְתּוֹ עַל הַהַזְכָּרוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנִשְׁבַּע בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁבַּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ וְאָסוּר » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וְהַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ה)
The Tur is more explicit than the seif on two points: he specifies that the scroll is lying on the ground, and he adds that “this נודר is not to be taken literally: it means one who swears by it, for this is not the language of a vow.”
« הנודר בתורה והיא מונחת ע״ג קרקע ולא אמר במה שכתוב בה אם הוא ת״ח אין צריך שאלה ואם הוא ע״ה צריך שאלה » (טור יו״ד רי״ב)
« ואם הוא אוחזה בידו ונדר בה אפילו לא אמר במה שכתוב בה או אומר במה שכתוב בה אפילו אינו אוחזה בידו הוי נדר וצריך שאלה אף בת״ח » (טור יו״ד רי״ב)
« והאי נודר לאו דוקא אלא נשבע בה שאין זה לשון נדר » (טור יו״ד רי״ב)
The Beit Yosef does three things. He reports the sugya with its decisive distinction — lying on the ground: the mind goes to the parchment; held in hand: the mind goes to the Names. He gives, in the name of the Rosh and the Ran, the reason for the difference between scholar and layman. And he concludes, as regards practice, that in our time nothing is relaxed regarding an oath by the Torah — and it is that sentence which became the parenthesis in the seif.
« בפ״ב דנדרים (יד.) תניא הנודר בתורה לא אמר כלום א״ר יוחנן וצריך שאלה לחכם אמר רב נחמן ות״ח א״צ שאלה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« א״ר נחמן ל״ק הא דמחתא אורייתא אארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא אארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות שבה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא דמפלגינן בין ת״ח לעם הארץ היינו משום דת״ח יודע דכיון דלא אמר במ״ש בה בגוילים קא משתבע אבל עם הארץ אינו בקי בכל זה ואתי לזלזולי אפי׳ כי קא משתבע במ״ש בה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ולענין מעשה נראה שבזמן הזה אין להקל בנשבע בתורה דבין נקיט לה בידיה בין לא נקיט לה ובין אמר בה בין אמר במ״ש בה בין ת״ח בין עם הארץ לעולם צריך התרה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ואלה מחללין ש״ש וגורמים להשניא לומדי התורה בעיני עמי הארץ לומר שהם מתירין מה שרוצים וגורמים לזלזל בנדרים ושבועות » (ב״י יו״ד רי״ב)
« דין הנשבע בשאר כתבי הקודש יתבאר בסימן רל״ז בס״ד » (ב״י יו״ד רי״ב)
The apparatus of this siman numbers nine entries: three ס״ק of the Shach, two of the Taz, three of the Ba’er Hetev, one of the Pitchei Teshuva. We cite them all, in order, without summarising any. The Nekudot HaKesef do not comment on this siman — they are found on the neighbouring simanim (209, 210, 211, 215); there is therefore nothing of theirs to cite here.
« לא אמר כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ע״ה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזמן הזה לכ״ע כע״ה דיינינן להו: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« שהרי כתוב בה איסור כו׳. והראב״ד בהשגות פי״ב מה״ש והר״ן פ״ב דנדרים כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« שע״י הכתיבה והכנה לקדושה הן קדושות » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« ולפ״ז כ״ש אם אמר בפירוש אני נודר באזכרות שבה דהוי נדר אעפ״י שאין כוונתו על איסור ונדר הכתוב בה » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« וכן אם נדר במקצת יריעות שבתורה אע״פ שאין כתוב באותן יריעות איסור או נדר כיון שיש בהן קרבנות או אזכרות הוי נדר » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« פירות אלו עלי כזו. דדעתו אגוילים שבה: » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק א)
« אבל הנשבע בתורה כו׳. זה לדעת הרמב״ם שבסעיף זה הוא דבריו » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אבל לפירוש התוספות והרא״ש וטור גם בנשבע י״ל דעתיה אגוילים כמבואר בטור וב״י » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« ומ״מ בב״י קרא תגר על שראה בבני דורו איזה אנשים הנשבעים בתורה לשוא לשקר ומתנצלי׳ מהא דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« וקרא עליהם חכמים המה להרע » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה כמו שראיתי למקצת דיינים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אא״כ שמניח ידו עליה ואז הוה דינו כאוחזה בידו שזכר כאן כן נראה לי » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק א)
« עם הארץ. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזה״ז לכ״ע כע״ה דיינינן להו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« שכתוב. הראב״ד והר״ן כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« וכ׳ הט״ז ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« אא״כ שמניח ידו עליה דאז דינו כמו שאוחזה בידו » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« הנשבע בתורה. עיין בתשובת הר הכרמל חיו״ד סי׳ כ״א לענין מי שפסקו לו שבועה בס״ת שחסר בה תיבה או אות או יריעה אם בשביל זה אינו חשיב שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« וכתב דאף אי מהני מעשיו מ״מ אסור לעשות כן לכתחלה למחוק אותיות ומכ״ש לחסר יריעה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« אך באמת לא מהני דמ״מ מקרי שפיר שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סי׳ ע״א שנשאל ג״כ ע״ז מאדון אחד להודיע דעתו ע״פ דין תוה״ק אם מותר לישבע על שקר אם הס״ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« והשיב ע״ז באריכות והביא כמה ראיות מתנ״כ ומגמרא ורמב״ם שאסור לישבע בשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ומה שהמנהג ליתן ספר ביד הנשבע הוא רק לאיים עליו ולהזכירו עונש השבועה הכתובה בתורה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
| What he did | Does the vow take effect? | Release? | Where it is said |
|---|---|---|---|
| He points at the resting scroll and says “like this” | No — his mind is on the parchment | No if he is a ת״ח; yes if he is an ע״ה | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ש״ך ס״ק א |
| He says “by what is written in it” | Yes | Yes — it is a true vow | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ש״ך ס״ק ג |
| He holds the scroll in his hand and vows by it | Yes — as though he had named the contents | Yes | שו״ע יו״ד רי״ב:א |
| He swears by the Torah | The oath binds — the parchment argument does not save him | Yes, in every case | שו״ע יו״ד רי״ב:א · ב״י · ט״ז ס״ק ב |
Someone places his hand on a Sefer Torah and undertakes never to do such a thing again. The seif teaches that the hand is equivalent to naming the contents; and the Taz, at ס״ק ב, draws precisely that one who places his hand on it “is in the same law as one holding it in his hand, mentioned here.” A Rav is to be consulted.
The parenthesis of the seif leaves no way out: for an oath, a release is needed in every case. The Beit Yosef even writes that those who take refuge in the braita “profane the Name.” One does not get out of it alone.
The Taz, at ס״ק ב, writes that one obliged to swear should not have the oath administered in the form “I swear by the Sefer Torah,” unless he places his hand upon it. It is a rule addressed to judges, not only to the one swearing.
The Pitchei Teshuva reports the question in the name of the Har HaCarmel: if an oath is administered on a Sefer Torah missing a word, a letter or a sheet, does it remain an oath on a Sefer Torah? He concludes that it does — and that it is in any case forbidden to render it defective on purpose.
The Shach settles the question at ס״ק ב, and his word is brief: today everyone is judged as an עם הארץ. The Ba’er Hetev repeats it at ס״ק ב, naming him. The distinction of the seif therefore has no practical application — the release is needed.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman ר״ח · ♥ Support