✦ ❖ ✦
DAAT · רמה ב׳ — למדן

סימן רי״ב — דין הנודר בתורה

יורה דעה · סימן רי״ב
דין הנודר בתורה
גויל ואזכרות · במה שכתוב בה · נטלה בידו · נדר ושבועה
📜 רמת הלמדן · למדן
✦ ❖ ✦

פלפול ועיון

מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה

נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ב (סעיף אחד)
עם נושאי כלים: ש״ך (ג׳ ס״ק) · ט״ז (ב׳) · באר היטב (ג׳) · פתחי תשובה (א׳) · בית יוסף · טור

יסוד:
נדרים י״ד ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ · רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב

עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

  1. גויל ואזכרות — מפני מה אין הספר מוסר כלום, ומה שבו מוסר
  2. מחתא אארעא ונקיט לה בידיה — שני מצבי ספר התורה
  3. שהרי כתוב בה איסור — שני טעמים לאיסור אחד
  4. ת״ח ועם הארץ — טעם החילוק, ומה שנשתייר ממנו
  5. נדר או שבועה — הרמב״ם בשני מקומות והשגת הראב״ד
  6. לענין מעשה — כשמסקנת הבית יוסף נעשית לנוסח
  7. ספר תורה פסול — שאלת הפתחי תשובה

1. גויל ואזכרות — מה מוסר הספר ומה אינו מוסר

↩ ביאור מפורט (רמה א׳)
נקודת המוצא, וטכנית היא אין הסעיף אומר שהנדר לקוי בלשונו, אלא שאין לו חפץ. הט״ז נותן זאת בארבע תיבות — דדעתו אגוילים שבה — והש״ך בחמש. והגויל קדוש הוא ואינו נדור: לא הקדישו אדם בפיו. נמצא שנדר ההתפסה נאמר על לא כלום.
« פירות אלו עלי כזו. דדעתו אגוילים שבה: » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק א)
« לא אמר כלום. לפי שדעתו אגוילין ואינן כלום: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק א)
« הנודר בתורה כגון שאמר פירות אלו עלי כזו לא אמר כלום » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
מה שבספר הוא כן דבר הנדור הש״ך בס״ק ג מביא את הראב״ד והר״ן: לא העורות אלא הקרבנות ואזכרות הם העושים את ההבדל — ״שעל ידי הכתיבה וההכנה לקדושה הן קדושות״. קדושה הבאה ממעשה אדם, היא היא העושה דבר הנדור.
« שהרי כתוב בה איסור כו׳. והראב״ד בהשגות פי״ב מה״ש והר״ן פ״ב דנדרים כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« שע״י הכתיבה והכנה לקדושה הן קדושות » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)

2. מחתא אארעא ונקיט לה בידיה — שני מצבי ספר התורה

↩ ביאור מפורט (רמה א׳)
הסוגיה כפי שהביאה הבית יוסף שתי ברייתות נראו כסותרות — ״לא אמר כלום״ מכאן, ״דבריו קיימין״ מכאן. ורב נחמן משיב בעובדה חומרית: לפי שהספר מונח על הקרקע או נתון ביד, דעתו של האדם על הגויל או על האזכרות.
« וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה — לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאָמַר רַב נַחְמָן: וְתַלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה » (נדרים י״ד ע״א)
« בפ״ב דנדרים (יד.) תניא הנודר בתורה לא אמר כלום א״ר יוחנן וצריך שאלה לחכם אמר רב נחמן ות״ח א״צ שאלה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« א״ר נחמן ל״ק הא דמחתא אורייתא אארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא אארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות שבה » (ב״י יו״ד רי״ב)
וכך עושה מזה הטור הטור כותב במפורש והיא מונחת ע״ג קרקע — מה שהסעיף מניח בסתם. ואחר כך מעמיד את השקילות: ספר הנתון ביד בלא הלשון, או הלשון בלא הספר, שניהם עושים נדר, ואז אף התלמיד חכם צריך שאלה.
« הנודר בתורה והיא מונחת ע״ג קרקע ולא אמר במה שכתוב בה אם הוא ת״ח אין צריך שאלה ואם הוא ע״ה צריך שאלה » (טור יו״ד רי״ב)
« ואם הוא אוחזה בידו ונדר בה אפילו לא אמר במה שכתוב בה או אומר במה שכתוב בה אפילו אינו אוחזה בידו הוי נדר וצריך שאלה אף בת״ח » (טור יו״ד רי״ב)

3. שהרי כתוב בה איסור — שני טעמים לאיסור אחד

↩ ביאור מפורט (רמה א׳)
שני טעמים, ואינם חופפים (א) המחבר, אחרי הרמב״ם: שהרי כתוב בה איסור — תיבת האיסר עצמה כתובה בתורה, ואליה מכוון האומר ״במה שכתוב בה״. (ב) הראב״ד והר״ן שהביא הש״ך: מפני שיש בתורה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור. ואין זה אותו נימוק: הראשון מעמיד את הנדר על תיבה, והשני על קדושה.
« ואם נדר במה שכתוב בה אסור שהרי כתוב בה איסור » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« נָדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בָּהּ אִסָּר וְנֶדֶר. נְטָלָהּ בְּיָדוֹ וְנָדַר בָּהּ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּדַר בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ח)
« שהרי כתוב בה איסור כו׳. והראב״ד בהשגות פי״ב מה״ש והר״ן פ״ב דנדרים כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
נפקא מינה — והש״ך מוציאה בעצמו, פעמיים אם הטעם הוא הקדושה ולא התיבה, אזי (1) האומר בפירוש ״הריני נודר באזכרות שבה״ נדר, כל שכן, אף שאין כוונתו כלל על האיסור הכתוב; ו(2) הנודר במקצת יריעות נדר, אף שאין באותן יריעות איסור ולא נדר, ובלבד שיש בהן קרבנות או אזכרות. ושתי התולדות אינן אפשריות בטעמו של המחבר: יריעות שאין התיבה כתובה בהן לא היו אומרות כלום.
« ולפ״ז כ״ש אם אמר בפירוש אני נודר באזכרות שבה דהוי נדר אעפ״י שאין כוונתו על איסור ונדר הכתוב בה » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« וכן אם נדר במקצת יריעות שבתורה אע״פ שאין כתוב באותן יריעות איסור או נדר כיון שיש בהן קרבנות או אזכרות הוי נדר » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« שכתוב. הראב״ד והר״ן כתבו הטעם מפני שיש בה קרבנות ואזכרות שהן כדבר הנדור » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)

4. ת״ח ועם הארץ — טעם החילוק, ומה שנשתייר ממנו

↩ ביאור מפורט (רמה א׳)
טעם החילוק, כפי שנתנוהו הרא״ש והר״ן אין זו שאלה של כבוד אלא של ידיעה: התלמיד חכם יודע שכיון שלא אמר ״במה שכתוב בה״ בגוילים קא משתבע; ועם הארץ אינו בקי בכל זה, ויבוא לזלזל אפילו במקום שנשבע ממש ״במה שכתוב בה״.
« וכתבו הרא״ש והר״ן דטעמא דמפלגינן בין ת״ח לעם הארץ היינו משום דת״ח יודע דכיון דלא אמר במ״ש בה בגוילים קא משתבע אבל עם הארץ אינו בקי בכל זה ואתי לזלזולי אפי׳ כי קא משתבע במ״ש בה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ואין צריך התרה אם הוא תלמיד חכם » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
« אבל אם הוא עם הארץ צריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים » (שו״ע יו״ד רי״ב:א)
נפקא מינה — והש״ך סוגרה הש״ך בס״ק ב מפנה לסימן ר״ה וכותב שבזמן הזה לכולי עלמא כעמי הארץ דיינינן להו. והבאר היטב חוזר על כך ונוקבו בשמו. נמצא שהחילוק שבסעיף שומר על ערכו העיוני — הוא מבאר מפני מה מבקשים התרה — אבל אינו מפריד עוד בין איש לאיש.
« ע״ה. וכבר נתבאר לעיל סימן ר״ה דבזמן הזה לכ״ע כע״ה דיינינן להו: » (ש״ך יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« עם הארץ. וכבר נתבאר לעיל סי׳ ר״ה דבזה״ז לכ״ע כע״ה דיינינן להו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ב)

5. נדר או שבועה — הרמב״ם בשני מקומות, והשגת הראב״ד

↩ ביאור מפורט (רמה א׳)
הקושיה: הרמב״ם כתב אותו דבר פעמיים בהלכות נדרים הוא עוסק בנדר: ״הנודר בתורה… לא אמר כלום״. בהלכות שבועות הוא עוסק בשבועה ומעמיד בדיוק אותו חילוק: בלא הלשון דעתו על הגויל ואין כאן שבועה. והלוא סוגייתנו בנדר היא. והראב״ד בהשגותיו לפרק י״ב מהלכות שבועות משיג: הדבר אמור בנדר ולא בשבועה, ומביא ראיה מן הירושלמי.
« הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה כְּגוֹן שֶׁאָמַר פֵּרוֹת אֵלּוּ עָלַי כָּזוֹ לֹא אָמַר כְּלוּם וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עַם הָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים » (רמב״ם הלכות נדרים פרק א׳ הלכה כ״ז)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה. אִם נִשְׁבָּע בְּמַה שֶּׁכָּתוּב בָּהּ דַּעְתּוֹ עַל הַהַזְכָּרוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וְאִם נִשְׁבַּע בָּהּ סְתָם דַּעְתּוֹ עַל הַגְּוִיל וְאֵין כָּאן שְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ד)
« וכך פי׳ הראב״ד בפ׳ י״ב מהל׳ שבועות והביא ראיה מן הירושלמי והשיג על הרמב״ם שכתב גם לענין נשבע בפי״ב » (ב״י יו״ד רי״ב)
תירוץ הר״ן: שניהם אמת הר״ן שהביא הבית יוסף מסרב לבחור. הרמב״ם קרא את סוגייתנו כעוסקת בשבועה — שהרי אומרים בה דעתיה אאזכרות שבה, ולשון שבועה היא — ואת הירושלמי כעוסק במתפיס בנדר; ולשונו ידועה: ושניהם אמת.
« והר״ן ז״ל כתב הרמב״ם הביא דין זה בנשבע ובנודר שסבור הרב ז״ל דשמעתין בנשבע עסקינן מדאמרינן דעתיה אאזכרות שבה ובירושלמי עסקינן במתפיס בנדר ושניהם אמת » (ב״י יו״ד רי״ב)
« והאי נודר לאו דוקא אלא נשבע בה שאין זה לשון נדר » (טור יו״ד רי״ב)
חקירה: מפני מה אין השבועה נפטרת כנדר (א) אם המעכב הוא החפץ. הנדר נכשל מפני שאין הגויל דבר הנדור; והשבועה אינה צריכה דבר הנדור — את הגברא היא אוסרת. אין אפוא הטענה נוגעת בה, וזו קריאת התוספות והרא״ש והטור כפי שמביאה הט״ז: אף בשבועה י״ל דעתיה אגוילים. (ב) אם המעכב הוא הכוונה. אז השאלה מה נתכוון האדם בהצביעו על הספר, והתשובה אחת לנדר ולשבועה — וזו קריאת הרמב״ם. והט״ז מציין שהסעיף הולך כאן אחר הרמב״ם.
« אבל הנשבע בתורה כו׳. זה לדעת הרמב״ם שבסעיף זה הוא דבריו » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אבל לפירוש התוספות והרא״ש וטור גם בנשבע י״ל דעתיה אגוילים כמבואר בטור וב״י » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« וְכֵן הַנִּשְׁבָּע בְּנָבִיא מִן הַנְּבִיאִים אוֹ בִּכְתָב מִכִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כַּוָּנָתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁשָּׁלַח נָבִיא זֶה אוֹ לְמִי שֶׁצִּוָּה בִּכְתָב זֶה אֵין זוֹ שְׁבוּעָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ג)
« וְהַנִּשְׁבָּע בַּתּוֹרָה סְתָם אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהַג קַלּוּת רֹאשׁ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות שבועות פרק י״ב הלכה ה)

6. לענין מעשה — כשמסקנת הבית יוסף נעשית לנוסח הנדפס

↩ ביאור מפורט (רמה א׳)
מה שראה הבית יוסף בדורו מסקנת הבית יוסף אינה מסקנה מן הסוגיה אלא תגובה. הוא ראה אנשים נשבעים בתורה לשקר ומתנצלים בברייתא שלנו ממש. לפיכך הוא כותב שבזמן הזה אין מקילים בכלום: נקיט או לא נקיט, אמר או לא אמר, תלמיד חכם או עם הארץ — לעולם צריך התרה. ומוסיף טעם שאינו של דין: אותם אנשים ״גורמים להשניא לומדי התורה בעיני עמי הארץ״.
« ולענין מעשה נראה שבזמן הזה אין להקל בנשבע בתורה דבין נקיט לה בידיה בין לא נקיט לה ובין אמר בה בין אמר במ״ש בה בין ת״ח בין עם הארץ לעולם צריך התרה » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ואלה מחללין ש״ש וגורמים להשניא לומדי התורה בעיני עמי הארץ לומר שהם מתירין מה שרוצים וגורמים לזלזל בנדרים ושבועות » (ב״י יו״ד רי״ב)
« ומ״מ בב״י קרא תגר על שראה בבני דורו איזה אנשים הנשבעים בתורה לשוא לשקר ומתנצלי׳ מהא דתניא הנודר בתורה לא אמר כלום דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« וקרא עליהם חכמים המה להרע » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
נפקא מינה — דין לדיינים אין הט״ז מסתפק בקובלנה אלא מוציא ממנה הוראת סדר. בית דין המשביע לא ישתמש בלשון ״הריני נשבע בספר תורה״, שהאומרה עלול להורות לעצמו היתר לאחר מעשה ולומר שדעתו היתה על הגויל — אלא אם כן מניח ידו על הספר, ואז הוא בכלל הסעיף. והבאר היטב מביא דין זה בס״ק ג.
« ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה כמו שראיתי למקצת דיינים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« אא״כ שמניח ידו עליה ואז הוה דינו כאוחזה בידו שזכר כאן כן נראה לי » (ט״ז יו״ד רי״ב ס״ק ב)
« וכ׳ הט״ז ונ״ל דמי שנתחייב שבועה לא יתנו לו שבועה בלשון זה הריני נשבע בספר תורה דאפשר דאתי להורות לו היתר ויאמר דדעתיה אגוילים » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)
« אא״כ שמניח ידו עליה דאז דינו כמו שאוחזה בידו » (באר היטב יו״ד רי״ב ס״ק ג)

7. ספר תורה פסול — שאלת הפתחי תשובה

↩ ביאור מפורט (רמה א׳)
השאלה, ובת זמן היא הפתחי תשובה מביא את תשובת הר הכרמל: פוסקים לאדם שבועה בספר תורה שחסרה בו תיבה או אות או יריעה. עדיין שבועה בספר תורה היא? ו— והשאלה חמורה יותר — מותר לפסול את הספר לכתחילה לשם כך? ותשובתו בשני פרקים: אסור לעשות כן, ומכל מקום אין בו תועלת, שעדיין שבועה בספר תורה היא.
« הנשבע בתורה. עיין בתשובת הר הכרמל חיו״ד סי׳ כ״א לענין מי שפסקו לו שבועה בס״ת שחסר בה תיבה או אות או יריעה אם בשביל זה אינו חשיב שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« וכתב דאף אי מהני מעשיו מ״מ אסור לעשות כן לכתחלה למחוק אותיות ומכ״ש לחסר יריעה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« אך באמת לא מהני דמ״מ מקרי שפיר שבועה בס״ת » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
ותשובת הנודע ביהודה, המעתיקה את השאלה אחר כך מביא הפתחי תשובה את תשובת הנודע ביהודה לשר ששאל אם מותר ליהודי להישבע לשקר כשהספר שבידו פסול. ותשובתו אינה על גבי הספר כלל: אסור להישבע לשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל, ומה שנוהגים ליתן ספר ביד הנשבע אינו אלא לאיים עליו ולהזכירו את העונש. וכך מתבטלת שאלת הספר החסר מאליה.
« ועיין בתשובת נו״ב חי״ד סי׳ ע״א שנשאל ג״כ ע״ז מאדון אחד להודיע דעתו ע״פ דין תוה״ק אם מותר לישבע על שקר אם הס״ת שאוחז בידו בשעת השבועה היא פסולה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« והשיב ע״ז באריכות והביא כמה ראיות מתנ״כ ומגמרא ורמב״ם שאסור לישבע בשקר אפילו בלא אחיזת ספר כלל » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
« ומה שהמנהג ליתן ספר ביד הנשבע הוא רק לאיים עליו ולהזכירו עונש השבועה הכתובה בתורה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ב ס״ק א)
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן רי״ב · רמה ב׳ — למדן · דין הנודר בתורה
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · Siman ר״ח · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא