מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה
נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ד (ב׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ח׳ ס״ק) · באר היטב (ו׳) · פתחי תשובה (ה׳) · בית יוסף · טור
הט״ז אינו מפרש סימן זה
יסוד:
נדרים ט״ו ע״א · פסחים נ׳ ע״ב ונ״א ע״א · חולין ו׳ ע״ב וי״ח ע״ב · רמב״ם הלכות שביתת יום טוב פרק ח׳
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« דברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם בהם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« דברים המותרים ואחרים היודעים שהם מותרים נוהגים בהם איסור הוי כאילו קבלום עליהם בנדר ואסור להתירם להם » (טור יו״ד רי״ד)
« נהגו בהן איסור. מחמת סייג וגדר ופרישות: » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק א)
« וְהָתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (נדרים ט״ו ע״א)
« אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« והרשב״א כתב בתשובה כל מי שנוהג איסור בדבר המותר בגדר אפשר שהוא חמור מן הנדר והשבועה שהנדרים והשבועות נשאלין עליהן ומתירין להם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ואלו שנהגו איסור בדבר המותרים כדי לעשות גדר בפני האיסור קבלו על עצמן כאיסורין שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וְהָתַנְיָא: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ » (נדרים ט״ו ע״א)
« בפ״ב דנדרים [דף טו:] תניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנאמר לא יחל דברו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« גּוּפָא, דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר — אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי עָסְקִינַן » (פסחים נ״א ע״א)
« אָמַר לוֹ: וְלָאו מִי אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב חִסְדָּא: בְּכוּתָאֵי » (פסחים נ״א ע״א)
« הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן זֵרוּז, בֶּן חָמִיו שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, לִפְנֵי רַבִּי עַל רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָכַל עָלֶה שֶׁל יָרָק בְּבֵית שְׁאָן, וְהִתִּיר רַבִּי אֶת בֵּית שְׁאָן כּוּלָּהּ עַל יָדוֹ » (חולין ו׳ ע״ב)
« חָבְרוּ עָלָיו אֶחָיו וּבֵית אָבִיו, אָמְרוּ לוֹ: מָקוֹם שֶׁאֲבוֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבוֹתֶיךָ נָהֲגוּ בּוֹ אִיסּוּר, אַתָּה תִּנְהוֹג בּוֹ הֶיתֵּר » (חולין ו׳ ע״ב)
« ופירש הר״י במגלת סתרים דוקא דברים שידוע להם שהם מותרים ונוהגים בהם איסור לפי שרוצים להחמיר על עצמם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל אם נוהגים מחמת טעות שסבורים שהוא אסור והוא מותר יכול להתירן בפניהם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ומוקי לה התם בכותאי או במקום שאינם בני תורה משום דמסרכי ומדמו מילתא למילתא ואתו למישרי איסורא דאורייתא » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאילו קבלום בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« והכי איתא בהדיא בירושלמי רבי יוסי בר בון אומר כל דבר שאין יודע בו שהוא מותר והוא טועה ונוהג בו איסור נשאל ומתירים לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונוהג בו איסור נשאל ואין מתירים לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכן נמי אדם שנהג איסור בדבר המותר לסייג ולפרישות לא יתיר לו החכם המנהג ההוא ממילא דהוי כמו נדר כדאיתא בפ״ב דנדרים » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אבל החכם יכול להתיר לו בחרטה כמו שאר דברים ויפתח בחרטה שהוא מתחרט שנהג כן לשם נדר עכ״ל הרא״ש ז״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
« והרשב״א כתב בתשובה כל מי שנוהג איסור בדבר המותר בגדר אפשר שהוא חמור מן הנדר והשבועה שהנדרים והשבועות נשאלין עליהן ומתירין להם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ואלו שנהגו איסור בדבר המותרים כדי לעשות גדר בפני האיסור קבלו על עצמן כאיסורין שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ודברי הר״ן בפירוש שני בדברי הירושלמי נראה שהוא כדברי הרשב״א וה״ק כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו בג׳ כעין התרת נדרים » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו איסור ונשאל אין מתירין לו כלל ואפי׳ כעין התרת נדרים דחמור הוא מן הנדרים והשבועות דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורין שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר המותר נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור אין מתירין לו אפי׳ כעין התרת נדרים דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן תורה שאין להם היתר לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« והמנהג כסברא הראשונה » (רמ״א יו״ד רי״ד:א)
« שהשיב הר״מ בשם ה״ר יהודה הכהן כל מי שרגיל להתענות תענית שלפני ר״ה ובין ר״ה לי״ה » (ב״י יו״ד רי״ד)
« ומי שרגיל שלא לאכול בשר ולשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך שלשה שיתירו לו » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וכגון שבשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם דומיא דאחרים נהגו בו איסור דהוי לעולם ואפילו בפעם אחת אם נהג בענין זה צריך היתר עכ״ל » (ב״י יו״ד רי״ד)
« אם בשעה שהתחיל לנהוג היה דעתו לנהוג כן לעולם ונהג כן אפילו פעם אחת צריך התרה » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים לסייג ופרישות יאמר בתחלת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או בפעמים שירצה ולא לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« והרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים סייג ופרישות יאמר בתחילת הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר » (ב״י יו״ד רי״ד)
« וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן לעולם אלא בפעם ההוא או בפעמיים שירצה ולא לעולם » (ב״י יו״ד רי״ד)
« יאמר. עיין במג״א סימן קס״א ס״ק י״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ויפתח בחרטה כו׳. כתב מהרש״ל בתשו׳ סי׳ ו׳ גבי ענין חפיפה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א״א להתיר בכל ענין ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ד)
« בחרטה. כתב מהרש״ל בתשובה דאין שייך לומר להתיר בחרטה אלא מה שנהגו מקצת ההמון ולא כולו כדמשמע הלשון ואחרים נהגו בו איסור אבל מה שנהגו כל ישראל וקבלו עליהם א״א להתיר בכל ענין ופשוט הוא עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ג)
« ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג כן לשם נדר » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« ומי שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר״ח אב או מי״ז בתמוז ורוצה לחזור בו מחמת שאינו בריא צריך ג׳ שיתירו לו » (שו״ע יו״ד רי״ד:א)
« תעניות כו׳. מחמת שאינו בריא צריך שיתירו לו כו׳ ראיתי מי שהקשה דכאן סתם הרב כדברי המחבר דצריך התרה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובא״ח סי׳ תקס״ח סוף סעיף ב׳ כתב בהג״ה דתעניות בה״ב או י׳ ימי תשובה שאירע ברית מילה מצוה לאכול ואין צריך התרה כי לא נהגו להתענות בכה״ג כו׳ » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ואם כן הכא אמאי צריך התרה ה״נ נימא לא נהגו להתענות כשאינו בריא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ולאו קושיא היא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול אם כן כל המתענה אדעתא דהכי מתענה דכשאירע ברית מילה יאכל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« אבל הכא לא אסיק אדעתי׳ דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ולאו קושיא הוא דהתם לא נהגו להתענות כשאירע ברית מילה ונהגו לאכול א״כ כל המתענה אדעתא דהכי מחענה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« אבל הכא לא אסיק אדעתיה דכשלא יהא בריא לא יתענה והלכך צריך התרה » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ובזה ניחא הא דכתב הרב בא״ח סימן תקנ״א סעיף י׳ דהנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין מראש חודש אב ואילך מותרים בסעודת מצוה » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« ומשמע אפילו התרה אין צריך אלא ודאי התם ה״ט משום דלא נהגו בכה״ג » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« לחזור בו. עיין בדגמ״ר שכתב דהמחבר מיירי שרוצה לחזור לגמרי ושלא לשוב למנהגו לעולם לכך צריך התרה אבל אם אירע לו איזה מיחוש ורוצה לאכול היום ושוב לעתיד חוזר למנהגו א״צ התרה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק א)
« מחמת שאינו בריא. עש״ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ׳: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ד ס״ק ב)
« וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
« וחייבים לעשות כתקנתן. מיהו היינו דוקא במנהג חשוב שנהגו כן ע״פ ת״ח אבל במנהג גרוע אינו חייב לעשות כתקנתן שלא בפניהן או בפני ת״ח רק בפני ע״ה חייב לנהוג כן כדי שלא יזלזל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« כ״כ התוספות והרא״ש פרק מקום שנהגו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« התוס׳ דר״י מסתפק במנהג שאינו חשוב דיכולים להתיר בפני ת״ח אם יכול להתיר להם עצמן » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« והב״ח כתב דדעת הטור להחמיר וגם ס״ל כיון דהדבר ניתן לשיעורים איזהו מנהג הוה חשוב ואיזהו אינו חשוב אזלינן לחומרא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« ובכל המנהגים בפניהם אין לנהוג היתר ואין חילוק בין ת״ח לעם הארץ עכ״ד » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« אבל בתוס׳ והרא״ש ורבינו ירוחם נתיב ג׳ ח״ה לא משמע הכי דכתבו דמנהג חשוב היינו שהוא ע״פ ת״ח ומנהג גרוע היינו שנהגו בני המדינה מעצמם » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« מיהו כ׳ הרא״ש דאם יש לחוש למחלוקת אסור בכל ענין שאין לשנות מפני המחלוקת » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« וכ״כ רבינו ירוחם נתיב ג׳ ח״ה וכ״כ הט״ו בא״ח סימן תס״ח סעיף ד׳ וכ״כ הרמב״ם סוף הלכות י״ט והוא מהש״ס דפרק מקום שנהגו » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ז)
« וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת » (פסחים נ׳ ע״ב)
« הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לֹא יַעֲשֶׂה בַּיִּשּׁוּב מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא בַּמִּדְבָּר » (רמב״ם הלכות שביתת יום טוב פרק ח׳ הלכה כ)
« לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת » (רמב״ם הלכות שביתת יום טוב פרק ח׳ הלכה כ)
« ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור » (שו״ע יו״ד רי״ד:ב)
« הותרו בהם אם אין דעתם לחזור. תימה דכאן כתב כדברי הריב״ש סי׳ צ״ט שהוציא כן מן הש״ס פ״ק דחולין (דף י״ח) גבי הא דמשני רבי זירא אין דעתו לחזור הוי » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« והוא ע״פ שיטת התו׳ והרא״ש ר״פ מקום שנהגו וכן דעת הר״ן שם והטור בא״ח סי׳ תס״ח » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּדַעְתּוֹ לַחֲזוֹר, רַבִּי זֵירָא אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה » (חולין י״ח ע״ב)
« ובא״ח סי׳ תס״ח ס״ד העתיק המחבר דברי הרמב״ם שבסוף הל׳ יו״ט ונראה מדבריו דאפי׳ אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« וְהַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לֹא יַעֲשֶׂה. נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם » (רמב״ם הלכות שביתת יום טוב פרק ח׳ הלכה כ)
« ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין דעתו לחזור ומ״מ אין דעתו להשתקע בעיר שהלך לשם רק במקום אחר » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ובין דעתו להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי שם סי׳ תקע״ד וכאן וצ״ע » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« ולענין דינא נראה כסברת הרא״ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי׳ להקל » (ש״ך יו״ד רי״ד ס״ק ח)
« לחזור. כתב הש״ך דיש לתמוה דבא״ח סי׳ תס״ח ס״ד נראה מדברי המחבר דאפילו אין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« ולענין דינא נראה כסברת הרא״ש וסיעתו דלעולם יש לו לעשות כמנהג המקום שדעתו הוא להשתקע שם בין לקולא בין לחומרא » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
« רק במקום שיש לחוש למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם אפי׳ להקל » (באר היטב יו״ד רי״ד ס״ק ו)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · Siman ר״ח · ♥ תמיכה