פתיחה לסימן רט״ז · 216, שנים עשר סעיפים — הארוך שבחטיבת הנדרים העוסקת במשמעות הלשון. השאלה העיקרית נשאלת בטור כבר בשורה הראשונה: כל הנדרים הולכין אחר הלשון. וסימן זה עוסק בענף הראשון, בלשון תורה: מה שיוצא מן המילה מעצמה. ושלוש חטיבות בו — פירות ומה שיוצא מהם; נכסים, ששם נאבקות לשון ״זה״ ולשון הבעלות; והטעם, התערובת והשם. ואלו דינים למעשה: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: מה שהלשון גוררת עמה
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רט״ז (י״ב סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הטור פותח את הסימן בכלל השולט בו כולו: כל הנדרים הולכין אחר הלשון. אם לשון תורה — כפי מה שיצא ממשמעותו; ואם לשון בני אדם — כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא, ואחר כוונת הנודרים. והשולחן ערוך נוטל כאן את החצי הראשון של הכלל ומקדיש לו שנים עשר סעיפים; והחצי השני הוא הסימן הבא.
ולפיכך השאלה אחת היא, סעיף אחר סעיף: עד היכן מגיעה הלשון שהוציא? והתשובה נחרצת בכל פעם בכמה מנופים מועטים. לשון ייחוד — ״פירות האלו״, ״בית זה״ — עושה את הדבר כהקדש, והאיסור עובר ליוצא ממנו. לשון בעלות — ״ביתך״, ״ככרי״ — מתארת יחס והולכת אחר הבעלות. פועל — ״שאני אוכל״, ״שאני טועם״ — גודר את האיסור במעשה שנקט. ושם מין — ״זיתים״, ״בשר״ — אינו מייחד ואינו גורר כלום.
והשאר טבע והיגיון: מה שקיים בעין מעביר את האיסור דרגה נוספת, ומה שכלה אינו מעבירו; ומה שיש לו מתירין אינו בטל לעולם ברוב במינו.
הרי שנים עשר הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כפי שנותנו המקור, עם הגהות שבסוגריים, סוגריים מרובעים והגהות הרמ״א — ואחר כך מפורק פסקה אחר פסקה.
הסימן נפתח במקרה המכריע: אדם ייחד פירות מסוימים. והטור, בראש הסימן, נותן את הטעם הכללי — כל הנדרים הולכין אחר הלשון, וכשהיא לשון תורה, כפי מה שיצא ממשמעותו. וכאן, ייחוד ״פירות האלו״ עושה אותם כהקדש: האיסור עובר לחילופיהן ולגידוליהן.
חילוק בין האומר פירות אלו או לא אמר אלו ודין הנודר מהמבושל (וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון תורה). ובו י״ב סעיפים:
קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן וכן אסור בגידולי גידוליהן אבל חילופי חילופיהן מותרים ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי: הגה וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו. (ב״י בשם הר״ן):
« קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« וכן אסור בגידולי גידוליהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« אבל חילופי חילופיהן מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« הגה וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו » (רמ״א יו״ד רט״ז:א)
« ב״י בשם הר״ן » (רמ״א יו״ד רט״ז:א)
אותו חפץ, לשון אחרת — והכל משתנה. האומר ״מה שאני אוכל מהם״ לא הקדיש את הפירות אלא אסר מעשה בהם. ואכילת חליפיהם אינה אכילתם. ומה שמחזיר את האיסור אינו הייחוד אלא קיומו של החפץ בעין.
אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי׳ גידולי גידולין אסורים וכן משקים היוצאים מהם אסורים וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם:
« אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
« ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי׳ גידולי גידולין אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
« וכן משקים היוצאים מהם אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
« וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
הסעיף נוטל את שתי הלשונות של סעיפים א-ב ומיישמן על חפץ אחד — מעשה ידי האשה. והר״ן מבאר, לפי הט״ז בס״ק ח, מה מחדש כל חצי: הראשון, שאפשר לייחד חפץ בלא להראותו; והשני, שהפועל גובר אף על ייחוד.
אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסורין:
« אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג)
« ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג)
« אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג)
חטיבה חדשה, אותה שאלה. עוברים מן הפירות לקרקעות, והמילה הנבחנת אינה עוד לשון ״אלו״ אלא לשון הבעלות. ״ביתך״ — כל זמן שהוא שלך. יצא מרשותך, ואין המילה מורה עוד על כלום.
אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר אבל כל שהוא ברשותו אסור אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו ואפילו לא בנאו במקומו הראשון: הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע״פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב (מרדכי ספ״ק דגיטין ובא״ע סי׳ קמ״ו ועס״ק י״ב):
« אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« אבל כל שהוא ברשותו אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« ואפילו לא בנאו במקומו הראשון » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע״פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד)
« מרדכי ספ״ק דגיטין ובא״ע סי׳ קמ״ו ועס״ק י״ב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד)
היפוכו של סעיף ד מילה במילה, וזה מה שעושה אותו להוכחה. לשון ״זה״ אינה מתארת יחס אלא מראה חפץ. כל זמן שהחפץ קיים — הנדר עומד, ויהיה בעליו מי שיהיה; חדל להתקיים — נפל הנדר עמו.
אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר:
« אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה)
« ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה)
ומה אם נקט בשתיהן כאחת? ״לביתך זה״ מכיל לשון בעלות, ההולכת אחר הבעלות, ולשון ״זה״, ההולכת אחר האבנים. ושתיהן מוציאות תוצאות הפוכות בשני המצבים — והסימן מביא שלוש עמדות.
אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו:
« אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו)
« ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו)
« ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו)
הסעיף הארוך שבסימן, ובו שלושה עניינים. תחילה היפוכו של סעיף ד: כשהבעלים אוסר את ביתו על אחר, אין לשון ״זה״ הולכת עוד אחר הבעלות. ואחר כך ירושת הבן. ואחר כך הגהת הרמ״א, המביאה שלוש תשובות הרשב״א, ושלושתן במשמעות הלשון.
אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים (וע״ל סימן רכ״ג) : הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע״פ שלא גבו להספיק א׳ מהם (ב״י ס״ס רכ״ח בשם תשו׳ הרשב״א) מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא׳ דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי׳ א׳ מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד (ב״י סי׳ רכ״ח דף ע״ב ע״ד בשם תשובת הרשב״א) מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה ולא יכנוס המשודכת אלא א״כ יתירו לו שבועתו (שם סוף דף רע״ג בשם תשובת רשב״א והיא בסימן תתי״ב):
« אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« וע״ל סימן רכ״ג » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע״פ שלא גבו להספיק א׳ מהם » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
« מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא׳ דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי׳ א׳ מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
« מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
« ולא יכנוס המשודכת אלא א״כ יתירו לו שבועתו » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
הסימן חותם את חטיבת לשון הבעלות במקרה שמסקנתו מפתיעה. ראובן אסר את ככרו על שמעון. הגיע הככר לשמעון במתנה או במכר — אסור, שהיה ״של ראובן״ בשעת הנדר. אבל אם הגיע בשרשרת שפסקה בה בעלות ראובן תחילה — מותר.
אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי׳ נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו:
« אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי׳ נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח)
« מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח)
החטיבה השלישית של הסימן, והמעשית שבהן. האסור במילה — האם הוא אסור במה שאין בו אלא טעמו? התשובה תלויה שוב בלשון, וקו החלוקה הוא אותו קו מסעיף א: לשון סתמית כנגד לשון ייחוד או לשון פועל.
אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין:
« אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט)
« ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט)
סעיף אחד, ובו כלל החורג הרבה מהלכות נדרים: דבר שיש לו מתירין אינו בטל ברוב במינו. והנדר מטבעו ניתן להתרה — ולפיכך אין איסורו מתמוסס לעולם.
נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו:
« נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל » (שו״ע יו״ד רט״ז:י)
« מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו » (שו״ע יו״ד רט״ז:י)
הסעיף מחבר את שני חוטי הסימן: הייחוד בבעלים או במקום — שהוא ייחוד, כמו שכבר אמרה הגהת סעיף א — ושאלת השעה שנאמרה בה המילה, המכריעה במה שהיא כוללת.
האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר (דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב״י בשם תשובת הרשב״א):
« האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
« והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
« אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
« דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב״י בשם תשובת הרשב״א » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
הסימן נחתם במקרהו החד ביותר, והוא בא ממשנה. האוסר על עצמו ״זיתים וענבים״ לא אמר כלום על השמן ועל היין: דברים אחרים הם, ושמות אחרים להם. אבל יוסיף פועל או לשון ״אלו״, ויחזור היוצא מהם לכלל האיסור.
אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם אפי׳ הוא חדש ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם:
« אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב)
« אפי׳ הוא חדש » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב)
« ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב)
זהו המשפט שכל הסימן חוזר אליו, והוא מבאר גם למה החתימה הנדפסת מכריזה על עניינים שאין הסימן עוסק בהם: הטור קובע את הכלל כולו, והשולחן ערוך אינו מפרש כאן אלא את ענפו הראשון.
« כל הנדרים הולכין אחר הלשון אם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעותו ואם לשון בני אדם כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כוונת הנודרים » ((טור יורה דעה רט״ז))
« לשון תורה כיצד אמר קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם » ((טור יורה דעה רט״ז))
סעיפים א-ב הם המשנה, כמעט מילה במילה. והגמרא מצרפת אליה מיד את הטעם שישלוט בסעיף י: הנדר ניתן להתרה, ולפיכך אין איסורו בטל.
« קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי״, ״קֻוֽנָּם הֵן עַל פִּי״, ״קֻוֽנָּם הֵן לְפִי״ — אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל״, וְ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה — אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין » ((נדרים נ״ט ע״א))
« אָמַר רַבִּי אַבָּא: שָׁאנֵי קוֹנָמוֹת, הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי מִתְּשִׁיל עֲלַיְיהוּ — הָווּ לְהוּ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְאֵין בָּטֵיל בָּרוֹב » ((נדרים נ״ט ע״א))
חטיבת סעיפים ד-ח באה מדף זה. בעיית אבימי נשאלת שם באותן מילים שהסימן ישוב עליהן, ותשובת רבא היא של סעיף ז: מעשה האב והבן מכריע בבית.
« בָּעֵי אֲבִימִי: ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מַהוּ? אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ, אוֹ לָא » ((נדרים מ״ז ע״א))
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ » ((נדרים מ״ז ע״א))
הרמב״ם נותן את שלושת סעיפינו הראשונים כסדרם, וצריך לדקדק בלשונו במשקין: במקום שהשולחן ערוך פוסק לאיסור, הרמב״ם משאיר ספק, ומוציא מזה שאינו לוקה. והוא גם הנותן את טעם דבר שיש לו מתירין.
« הָאוֹמֵר פֵּרוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עָלַי אוֹ קָרְבָּן הֵן לְפִי. אוֹ קָרְבָּן הֵן עַל פִּי. הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה י״ג)
« וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם שָׁתָה מֵהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה י״ד)
« וְלָמָּה לֹא יִבָּטֵל הָעִקָּר הָאָסוּר בַּגִּדּוּלִין שֶׁרַבּוּ עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הֵן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ט״ו)
נושאי הכלים של סימן זה הם הצפופים שבחטיבה: שישים וארבע כניסות — עשרים ושבעה ס״ק לש״ך, שלושה עשר לט״ז, שמונה עשר לבאר היטב, חמישה לפתחי תשובה, אחת לנקודות הכסף. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. ערוך השולחן אינו מובא: אינו נגיש לנו בסימן זה. וכן הפרי חדש, ביאור הגר״א ובאר הגולה.
עשרים ושבע כניסות, נושא הכלים הגדול שבחטיבה. שלוש מהן מסות: ס״ק ב בגידולי גידולין כנגד הב״ח, ס״ק י״ב בתוספות עירובין וגיטין, וס״ק י״ד בבית יוסף ובב״ח.
« בחילופיהן. היינו שהחליפן בדבר אחר אסור אותו הדבר אחר וכתב הרא״ש פרק הנודר מן הירק דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר וכ״כ סמ״ג בשם ר״י והר״ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש (ומיהו היכא דלא אמר אלו כתב הר״ן דמותר בהחליפן אחר וע״ש) והתוס׳ פרק השותפין (נדרים דף » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק א)
« מ״ז) כתבו כהרא״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק א)
« וכן אסור בגידולי גידוליהן. בדבר שאין זרעו כלה והב״ח כתב דהרמב״ם והרא״ש וטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן לקמן סעיף ב׳ ולא כאן והכי נקטינן עכ״ל ולא משמע מידי בדבריהם דאי משום שכתבו כן בסיפא הא כמו שפירש הר״ן המשנה דסיפא ארישא נמי קאי כן יש ליישב דבריהם וכן משמע » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« להדיא בכסף משנה שמפרש כן דברי הרמב״ם וכן פי׳ להדיא בדרישה דברי הטור וכן הוא בלשון המשנה שבהרא״ש האומר לאשתו קונם מעשי ידיך עלי קונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסור ואע״ג שבמשנתנו אין הלשון כן ואפשר דילוג סופר הוא באשר״י מ״מ מאן » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« מוכח וגם התוספות (דף נ״ה) כתבו והלכך גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה אבל בדבר שזרעו כלה הגידולין אסורין וגדולי גידולים מותרים עכ״ל וע״כ באמר קונם פירות אלו מיירי מדכתבו בסיפא הגידולין אסורין הלכך אין להקל נגד דעת הר״ן והמחבר כיון שאין חולק בדבר וגם בתוס׳ משמע כן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« גידולי גידולים מותרים. אבל הגידולים עצמן אסורים וכב״י בשם הרמב״ם פ״ה ולמה לא יבטל איסור בגידולים שרבו עליהן שהוא דבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב ולא כתב מאי הוציא כן גם בכסף משנה לא כתב דבר והוא ש״ס ערוך פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט ע״א): » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« פירות פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כלומר קונם תאנים או ענבים עלי כיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאם עליו כהקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ״ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר״ן ודלא כהעט״ז: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« כגון חטים. וה״ה פירות האילן הגהת דרישה בשם מהרש״ל: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ה)
« מותר בחילופיהן כו׳. כתבו דרישה ופרישה דחילופיהן אפילו באין זרעו כלה מותר וכן הוא בהדיא בש״ע וכן מוכח ברא״ש והר״ן וכו׳ ולא משמע מידי וגם בטור משמע איפכא הלכך נראה דכיון שהגידולין אסורים השוו ואסרו גם החילופין: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ו)
« על פלוני אסור. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ז)
« מעשה ידיך כו׳. לא תיקשי לך מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמא באומר קונם ידיך למעשיהן (ע״ל סי׳ רל״ד ס״ק פ״ה) א״נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר״ב יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה ודכנגד חטים » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« שלו עכ״ל ר״ן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« או שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרו לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו באלו כ״כ הריב״ש סימן שנ״ז וע״ל סימן רכ״ו ס״ק י״ג: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« מותר. שהרי עתה אינו ביתו: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י)
« ואפילו כו׳ במקומו הראשון. אלא שינהו במקום אחר ומשמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« דכל יוצאי חלציו כו׳. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ״ז אם מכרו מותר אלא דמ״מ אסור לילך ליוצאי חלציו וכן כוונת התוס׳ בעירובין (דף ט״ו ע״ב) במ״ש וי״ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו כו׳ ר״ל ומה שאמר ה״ז גיטך ע״מ שלא תלכי לבית אביך ר״ל יוצאי חלציו שהם קרויים בית אביך כדכתיב שבי » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« אלמנה בית אביך ודלא כמ״ש מהר״ש אידל״ש שם שכתב וממכרו דגבי נדרים ל״ק להו דאין זה כריתות דאפשר שיקנה בית אחר עכ״ל גם התוספות פ״ב דגיטין (דף כ״א ע״ב) והמרדכי הקשו שם בהדיא ממכרו דנדרים ג״כ אלא ודאי כדפרישית וע״ש ודו״ק. » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« ומ״מ יש לגמגם על דברי הרב דבמרדכי ותוספות שם לא משמע אלא באמר ע״מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך שאני נכנס בו י״ל דאבית ממש קאמר דאיוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« אסור בו לעולם. כתוב בתשו׳ מהרי״ל סימן ר״ז על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו (אפילו) כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו ע״כ: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ג)
« ואם נפל כו׳. והב״ח השיג על הב״י דאע״ג דדעת הר״ן כן (וכן דעת הריב״ש בתשובה סימן שנ״ו) מ״מ מ״ש כן לדעת הרא״ש וטור ליתא אלא דעתם דאפילו בנפל ובנאו אסור ע״כ דבריו ולא ירדתי לסוף דעתו ועוד לדבריו קשיא מאי פשיט בירושלמי הא התם לא קאמר בית זה אלא גם דעת הרא״ש והטור כן וגם י״ל דהרא״ש מפרש הבעיא » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« על ביתך אי אסור בנפל ופשיט לאיסור אבל בבית זה מותר וכן משמע להדיא ברבינו ירוחם ני״ד ח״ה ונראה ראיה ברורה לזה דהא בירושלמי פשיט ליה מהאומר תנו בית כו׳ נפל חייב לבנותו כו׳ ובהמשכיר בית לחבירו קי״ל בס״פ השואל דאם אמר זה אין חייב לבנותו ומוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בח״מ סימן שי״ב וגם מדקאמר » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« ש״ס התם אי דקאמר זה נפל אזדא לה משמע דפשיטא דבכל דוכתי כיון דקאמר זה נפל אזדא לה ואפשר אסיק אדעתיה הך מתניתין דמייתי בירושלמי שהביא הר״ן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« בין שמת כו׳. דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ט״ו)
« ויש מי שמתיר כו׳. דלביתך לשון ראשון דייקא ולא זה: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ט״ז)
« ויש מי כו׳. דזה דייקא ולא ביתך: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ז)
« קונם בית זה כו׳. משמע אע״פ שלא אמר בחיי ובמותי אסור ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל סעיף ה׳: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ח)
« שהאוסר דבר שהוא שלו כו׳. ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונס לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו. ב״ח ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ט)
« מותר. ונראה דאם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל סעיף ד׳: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ)
« קהל כו׳. ע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ט: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״א)
« אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם כו׳. לאו דוקא דה״ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהן כיון דטעמא הוא דקי״ל בפלוגתא דר״י ורבי נתן כרבי נתן שמשמע אפי׳ אחד מהם וכן משמע להדיא לקמן סימן רכ״ח סעיף מ׳ מיהו בתשובת ר׳ אליה מזרחי סימן נ״ב כתב דפלוגתא דר״י ור״ן לא שייך כאן דבנדרים הלך אחר » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ב)
« לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקבל עליו ב׳ דיינים שאין דן יחידי מהם וכ״ש בנדון זה וע״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ב)
« ולא יכנוס המשודכת כו׳. וב״י בסי׳ רכ״ח ריש דף רע״ד כתב ומה שכתב ויזהר שלא ישא המשודכת צ״ע ומביאו הד״מ ואפשר דטעמא הוא דשמא היתה הכונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עתה מיהו בבדק הבית הגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה משמע שכן מצא בתשובת הרשב״א וכ״מ מלשון תשובת הרשב״א שם ולפי זה מותר » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ג)
« ליכנס המשודכת אלא שלא ישא אשה אחרת עליה וכ״מ בתשובת הרשב״א סי׳ תתי״ב עיין שם וא״כ דברי הרב צ״ע: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ג)
« מותרת לו כו׳. תימה דאמאי כתב סתם דמותרת לו כו׳ הא למ״ד לעיל סעיף ו׳ דמספקא לן אי תפיס ל׳ ראשון או אחרון אסור וכ״ש למ״ד תפוס לשון אחרון והיה נראה לומר דהכא שאני כיון שהמדיר אומר כן לאחר וכדמחלק הב״ח סעיף ו׳ בשם הריב״ש ור׳ ירוחם וטור אך בבית יוסף לא משמע כן שהרי מה שכתב לעיל סעיף ו׳ ויש מי » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ד)
« שמתיר כו׳ ותפוס ל׳ ראשון כתב בבית יוסף שהוא הרמב״ם שכתב בלשון הזה שבסעיף ח׳ וכן כתב בעט״ז דאם אמר ככרי זה או ביתי זה דינו כמו גבי האומר ביתך זה בסעיף ו׳ שתופסין בו חומרות בו הלשונות עכ״ל וצ״ע: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ד)
« מותר כו׳. נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה״ג אזלינן בתר כוונתו כדלקמן סי׳ רי״ח ואסור בטעמן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ה)
« אסור בתבשיל שיש בו טעם יין. ע״ל סי׳ צ״ח ס״ק ה׳ כתבתי דיש לסמוך אטעימת ישראל דהתירה אף בזמן הזה והלכך אם יש אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס׳ מיהו כל זה שלא במינו אבל במינו אפילו באלף לא בטיל כדבסעיף שאח״ז וע״ל סימן ק״ב: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ו)
« אפילו הוא חדש. שטעמו שוה דאזלינן בתר שמא: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ז)
שלוש עשרה כניסות, ושתיים מהן מן הארוכות שכתב הט״ז בחטיבה זו: ס״ק ח בשתי לשונות סעיף ג, וס״ק י ב״בחיי ובמותי״.
« פירות האלו וכו׳. ע״כ שרואה אותם מדאמר האלו אלא שמ״מ אינם מוכנים לפנים כמו בסיפא משום הכי נקט בסיפא לפניו: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק א)
« אסור בחילופיהם. באשר״י פ׳ הנודר מן הירק בפסקיו כתב בזה ואפילו בחילופי חילופיהן ובב״י בשם הר״ן כתב דבחילופי חילופיהן מותר כ״כ כאן בש״ע בסמוך ותימה על ב״י שלא ראה הך דהרא״ש: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« וכן אסור בגדולי גידוליהן. כ״כ הר״ן הביאו ב״י דכמו דבסיפא בסעיף ב׳ באומר שאיני אוכל או טועם מהם אוסר אפילו בגידולי גידוליהן הכי נמי כאן ונראה דגם דעת הרא״ש כן שכתב בדף נ״ו שהגידולי גידוליהן אסורים בסיפא משום דהוה גוף האיסור כיון שאין זרעו כלה וא״כ גם באומר פירות האלו עלי מ״מ הרי נהנה מגוף » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« האיסור וק״ו הוא דהרי בסיפא שאומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן וגידוליהן בזרעו כלה אפ״ה אסור אפילו בגדולי גידוליהן באין זרעו כלה כל שכן ברישא דאסור בחלופיהן ובגידוליהן אפי׳ בזרעו כלה דיהיה אסור באין זרעו כלה אפילו בגידולי גידוליהן ומטע׳ זה לא הוצרך הרמב״ם והטור לכתוב בהדיא ברישא דאסור » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« בגידולי גידולין באין זרעו כלה דסמכו על ק״ו שזכרנו וע״כ יפה פסק כאן בש״ע בדין זה דגידולי גידולין אסורין באין זרעו כלה ומו״ח ז״ל כתב דזו היא דעת הר״ן לחוד אבל הרמב״ם והרא״ש והטור סבירא להו ברישא דגידולי גידולין מותרין והוציא פסק זה מהלכה ותמוה הוא מטעם שזכרנו ואדרבה הרא״ש כתב להדיא דאפילו » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« חליפי חליפין אסורין כ״ש גידולי גידולין כיון שהוא ממש בעין שהרי לא כלה זרעו ע״כ ודאי פסק ההוא ברור וכ׳ ב״י בשם הר״ן דדוקא כאן שהוא פורט ואומר פירות אלו שווינהו כהקדש בחילופין וגידולין וכן באומר פירות מקום פלוני עלי אבל באומר קונם זיתים וענבים עלי כמ״ש סוף סי׳ זה שלא נתכוין אלא מאכילת אותו » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« מין ולא שוינהו כהקדש ומ״ה לא מיתסר בחילופיהן וגידוליהן ע״כ והך גידולין שכתב בסוף הוא שלא בדקדוק דהא על כל פנים אסור בגידוליהן דהא פירות אותו מין הם והוא אסר כל המין עליו אלא בחילופין לבד יש חילוק וכן כתב הרא״ש בהדיא שם במשנה דלא בעינן שיאמר האלו אלא אמר קונם לחוד אלא משום חילופין לחוד » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« דאין אוסרין אלא באומר אלו ואפשר שהר״ן מיירי באומר קונם זיתים וענבים של שנה זו עלי דאז מותר בגידולים שיגדלו אחר כן כל שלא אמר אלו ובזה חילופים וגידולים שוין: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« שזרעו כלה. זה קאי אגידוליהן אבל בחילופיהן אין חילוק דאפי׳ באין זרעו כלה מותר בהם: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« מותר בחילופיהן. דכי אכיל חילופיהן וגידוליהן לא טעים הנהו פירות דאסר עליה והוא אמר שאני טועם: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ה)
« אפי׳ גידולי גידולין. וא״ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיש לו מתירין שהרי יש לנדר התרה בפתח או חרטה וכל שיש לו מתירין לא בטיל ברוב ב״י בשם רמב״ם ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם כמו שהקשה ב״י בשם הראב״ד וכ״כ ב״י בסמוך: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ו)
« וכן אם אמר כו׳. דבעיא היא בגמרא אם אסור בחילופיהן אם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו כיון שאין יכול לאסור פירות חבירו על חבירו מה שאין כן באם הוא אוסר על עצמו שכן יכול לאסור גם פירות חבירו על עצמו א״ד חילופיהן וגידוליהן לא שנא הוא לא שנא חבירו ואזלינן לחומרא: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ז)
« אמר לאשתו קונם מעשה ידיך כו׳. כתב הר״ן קמ״ל רבותא דמייחד פירותיו של פלוני כי היכי דמייחד מעשה ידי אשתו כאומר האלו דמי ומיתסר בחילופים וגידולים וסיפא דשאני אוכל או טועם קמשמע לן רבותא דאפילו באומר פירות האלו שאני טועם הוה ליה כאילו לא אמר האלו ואזלינן בתר לשון שאני טועם דהא כאן הוי כאומר » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« האלו כיון שמייחד כמו שכתבתי אלא דקשה לי כיון שיש כאן ב׳ לשונות הסותרים זה את זה דמלשון ממעשה ידיך הוה כאומר האלו דהא מטעם זה אסור בחילופיהן וגידוליהן וגם הטור ע״כ ס״ל כן דאל״כ ה״ל כאומר קונם זיתים וענבים דאין איסור בחילוף וגידול אלא ע״כ דהוי כאומר האלו כמ״ש הר״ן ומלשון שאני טועם משמע » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« להיתר בחילוף ובגידול ויש לנו לילך לחומרא כמ״ש הטור אחר כך גבי לביתך זה בשלמא להר״ן לק״מ דס״ל לישנא בתרא עיקר בין לקולא בין לחומרא כמ״ש ב״י בשמו והר״ן סידר דין זה דלגבי אשתו שלא כסדר הטור אלא דנקט תחילה קונם מעשה ידיך ואח״כ שאני טועם ממילא יש לנו לילך אחר לישנא בתרא אבל להטור קשה ונ״ל » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« דהטור ס״ל דאין שייך לומר דאזלינן לחומרא אלא במקום שאפשר להיות לשון אחד בלא חבירו דהיינו באומר ביתך זה דהיה אפשר לומר בית זה או להיפך לביתך לחוד ע״כ לא ידעינן הי מינייהו עיקר משא״כ באומר שאני אוכל ממעשה ידיך הוי לשון שאני אוכל עיקר לפי סידור דבריו דודאי לא סגי בלא״ה וכן לא סגי אם לא יאמר » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« ממעשה ידיך א״כ אין כאן לישני דסתרי אלא ה״ק ממעשה ידיך לא יהא איסור אלא מה שאני אוכל נמצא דלשון שאני אוכל הוא נשאר עכ״פ עיקר כנ״ל נכון: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« אסור בו לעולם. דיש לנו ספק אם ניזול בתר לישנא דלביתך ויהיה מותר במכירה ואסור בנפל או ניזול בתר זה ויהיה איפכא ואזלינן לחומרא ואסרינן בשניהם ויש שמתיר במת כו׳ דס״ל דלביתך עיקר דבתר לישנא קמא אזלינן ויש שאוסר בזו דס״ל לישנא בתרא דהוא זה עיקר: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« אע״פ שיצא מרשותו כו׳. בטור כתוב בזה וכגון שפירש בחיי ובמותי קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר עכ״ל והוא ע״פ הרא״ש כמו שהביא ב״י ותמה ב״י על הסיפא דמותר ממ״נ אי מיירי בלא פירש בחיי ובמותי הא אפילו אומר בית זה מותר לפי דעת הרא״ש ואי בפירש למה יהיה מותר והביאו בפרישה בשם רש״ל דמיירי » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« הסיפא שאמר בחיי ובמותי וכן מו״ח ז״ל כתב כן וכתב שאפ״ה מותר כיון שאמר תחילה לביתי לא מהני אח״כ בחיי ובמותי אף על גב דלעיל בסמוך כי אמר הנודר לביתך זה אזלינן לחומרא דהוה ג״כ לישני דסתרי אהדדי שאני התם דהנודר אומר כן דאפשר שלא יכנס לאותו בית לעולם אבל הכא דמדיר אומר לשמעון לביתי שאתה נכנס מה » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« איכפת ליה לאחר שיצא מרשותו ולפיכך מותר ליכנס אחר מות המדיר אע״פ שאומר בחיי כו׳ וסברא זו כתב ריב״ש סי׳ שנ״ז עכ״ל וראיתי בריב״ש שם שלא חילק בין נודר למדיר אלא באין אומר בחיי ובמותי וכן הוא בר״ן דף מ״ו ד״ה בעי אבימי כו׳ והוא פשוט אבל באומר בחיי ובמותי לא ידעתי אפי׳ התחלה לדבר זה דהא אין כאן » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« לישני דסתרי כלל דהכי קאמר אותו שהוא ביתי עכשיו לא תכנס בו לעולם אפי׳ לאחר מותי ותימה מאד הא כתבו כאן הטור והש״ע בסמוך האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי לא יירשנו כו׳ והא התם אמר תחילה שאתה נהנה לי דהוה ממש כמו לביתי ואפ״ה מהני מה שאמר אח״כ בחיי כו׳ וכן בגמרא דמבעיא ליה ככרי עליך » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« ונתנו לו במתנה ככרי אמר לו כי איתא ברשותיה הוא דאסור א״ד עליך א״ל שוייה הקדש וב״י מביאה הרי דאע״ג דלשון ככרי מורה על ברשותו דוקא מ״מ אתי עליך ואסרו וכ״ש שאם אמר אח״כ בחיי וכו׳ והנלע״ד לפי דברי הרא״ש והטור הוא בדרך זה דהטעם שצ״ל בחיי ובמותי אע״ג דאמר קונם בית זה שאתה נכנס בו הוא משום דאין » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« אדם משים אל לבו לאסור ביתו אחר מותו דלא קפיד אינש מסתמא אלא שלא יראה שונאו בביתו וע״כ לעיל שאמר קונם לבית זה שאני נכנס דאסור אפילו מת כו׳ א״צ בחיי ובמותי דפשיטא דהאוסר עצמו כוונתו כל ימי חייו כיון דאמר בית זה ודאי יש לו איזה שנאה להבית עצמו משא״כ כאן דאוסר את שלו על חבירו אע״ג דאמר זה » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« כוונתו שלא יראה את שונאו נהנה מנכסיו ואחר מותו דרך עולם למחול לכל שונאיו ע״כ צ״ל בחיי ובמותי וע״פ זה נלע״ד עוד דאפילו שהצריכו הרא״ש והטור לומר בחיי כו׳ היינו לענין אחר מיתה מטעם שכתבתי אבל אחר מכירה ודאי אסור אפילו בלא פירש לאחר מכירתי דחד טעמא הוא שלא יראה שונאו נהנה מבית זה והדבר ברור » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« בזה דאילו לענין מכירה קשה מה תיקן בלשון בחיי ובמותי אלא היה לו לומר בין אם יהיה בידי או ביד אחר וא״ל דלשון בחיי מורה על זה דהא זה הלשון אצטריך דאם לא יאמר אלא במותי יהיה היתר בחייו תיכף אלא ודאי דלא צריך תיקון אלא לענין מיתה אבל לא למכירה וכן משמע בסימן רכ״ו שכתב הטור אבל אם אמר חצר זו לא » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« מהני כפייה שהרי אסור בו אף לאחר שימכור ועל פי זה מתורצות קושיות בית יוסף דסיפא שכתב הטור קונם לביתי שאתה נכנס כו׳ מיירי בלא פירש וקמ״ל דלענין מכירה מותר באומר לביתי ואין אוסר אלא באומר לבית זה דלגבי מכירה לא אכפת לן כלל אם אומר בחיי ובמותי ואגב מכירה נקט הטור גם מיתה כן נ״ל נכון לדעת הטור » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« אבל להלכה כבר פסק הש״ע שא״צ כאן לומר בחיי ובמותי ומש״ה לא הזכירו אלא כל שאומר בית זה אסור אפי׳ מת או מכרו דכיון דאמר זה אסרו לעולם: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« משמע אפי׳ אחד מהם. בתשובת רשב״א הביאו ב״י סי׳ רכ״ח מביא ראייה לזה מדקי״ל פרק השואל כרבי יונתן דאמר אביו ואמו קלל משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט בשור וחמור ואף זה בהשביעו משמע שלא ילויהו כ״א ברשות שניהם או ברשות אחד מהם לבד עכ״ל ולפי זה אף אם » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« שניהם חיים די לו אם עושה ברשות אחד מהם ומה שהוזכר שמת אחד מהם מעשה היה כך וכן כתב בהדיא בסי׳ רכ״ח סעיף מ׳ ועיין מה שכתבתי שם מדברי ריב״ש סימן תנ״ג והיאך קיי״ל להלכה: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« ומה שכתב אחר זה) אלא אם כן יתירו לו שבועתו הטעם דאפשר דהכי קאמר שלא תהא שום אשה נשואה לו אחר נישואיה ולפי מה שכתב בסוף סי׳ ר״ח סעיף ה׳ דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נשואין כו׳ הכי נמי הוה כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« ככרי זה אסורה כו׳. גם בבית יוסף כתב שכן מצא הגירסא בטור אבל בטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר״י בפירוש שלו בנדרים וכן עיקר דעיקר הטעם כאן דמותר במת ונפלו לו בירושה הוא מטעם שלא אמר זה דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה דבסעיף ז׳: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« ביין אחר. אבל בחומץ לא איכפת לן ביש לו מתירין כיון שאינו מינו ונתבאר בסי׳ ק״ב סעיף א׳ דדבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״ג)
שמונה עשרה כניסות, המקצרות את הש״ך ואת הט״ז. והן משמשות כאן חוט מנחה: רואים בסקירה אחת מה שנתקבל מכל דיון.
« בחלופיהם. (והיינו שהחליפם בד״א אסור אותו הדבר אחר) כתב הרא״ש דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר והר״ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש ומיהו היכא דלא אמר אלו כ׳ הר״ן דמותר בהחליפן אחר ע״ש: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק א)
« בגידולי. בדבר שאין זרעו כלה והב״ח כ׳ דהרמב״ם והרא״ש והטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן והכי נקטינן עכ״ל אבל הט״ז והש״ך חולקין עליו ופסקו כהמחבר: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« מותרים. כתב הט״ז דבאשר״י פ׳ הנודר מן הירק בפסקיו כתב ואפי׳ בחילופי חילופיהן אסור ותימה על הב״י שלא ראה הך דהרא״ש עכ״ל (ובנה״כ השיג עליו וכתב דט״ס הוא בפסק הרא״ש ע״ש): » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כגון קונם תאנים או ענבים עלי כיון שאסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ״ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר״ן ודלא כהלבוש עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« אפילו. כתב הט״ז וא״ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיל״מ שהרי לנדר יש התרה בפתח או בחרטה ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ה)
« ידיך. כתב הש״ך וא״ל הא מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן א״נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר״ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה וכנגד חטים שלו עכ״ל הר״ן: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ו)
« שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרן לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו כ״כ הריב״ש: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ז)
« ובנאו. משמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« חלציו. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ״ז אם מכרו מותר אלא דמ״מ אסור לילך ליוצאי חלציו ומ״מ יש לגמגם על הר״ב דבתוס׳ ובמרדכי לא משמע כן אלא באמר ע״מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך כו׳ י״ל דאבית ממש קאמר דאילו איוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך עכ״ל » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« הש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« לעולם. כתוב בתשו׳ מהרי״ל על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו אפי׳ כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י)
« שנפל. דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות והיש מי שמתיר וכו׳ ס״ל דלביתך ל׳ ראשון דייקא ולא זה והיש מי שאוסר כו׳ ס״ל דלישנא בתרא דהוא זה עיקר ט״ז וש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« אסור. (משמע אפי׳ שלא אמר בחיי ובמותי אסור). ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל ס״ה וכן אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו דצריך להתחיל האיסור בעודנו ברשותו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« מותר. אבל אם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל ס״ד ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ג)
« משמע. כתב הש״ך לפ״ז לאו דוקא מת אחד מהם דה״ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהם (כיון דטעמא הוא דקיי״ל כרבי יונתן עד שיאמר יחדיו וכ״מ לקמן סי׳ רכ״ח סעיף מ׳ ובתשובת הרא״ם כתב שצריך דוקא רשות שניהם) דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקיבל עליו ב׳ דיינים שאין דן יחידי » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« מהם וכ״ש בנדון זה עיין שם ועיין בסי׳ רכ״ח ס״מ: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« המשודכת. כתב הש״ך דמצא בבדק הבית שהגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה וכן משמע מל׳ תשובת הרשב״א ולפ״ז מותר להכניס המשודכת וא״כ דברי הרב צ״ע וכתב הט״ז ולפי מ״ש בסי׳ ר״ח ס״ה דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשו נשואין וכו׳ ה״נ הוי כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט״ו)
« מותרת. כתב הש״ך תימא דאמאי כתב סתם דמותרת הא לעיל ס״ו מספקא לן אי תפוס ל׳ ראשון או אחרון א״כ אם אמר זה יהיה אסור לעולם וצ״ע ובט״ז כ׳ שבטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר״י וכן עיקר דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה בס״ז עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט״ז)
« בתבשיל. כתב הש״ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה״ג אזלינן בתר כונתו ואסור בטעמן כדלקמן סי׳ רי״ח: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ז)
« טעם. ואם יש ישראל אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס׳ מיהו כ״ז שלא במינו אבל במינו אפי׳ באלף לא בטיל ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ח)
חמש כניסות, והן נושאות את אחרוני האחרונים בסימן זה: רבי עקיבא איגר, ברית אברהם, תשואת חן, גינת ורדים.
« אסור בחילופיהן. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו ש״ך. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סוס״י ס״ה בשם בנו הרב מהר״ש איגר זצ״ל שטען ע״ז דהא אחד מן האופנים שנתבאר הוא דבאמר פירות אלו עלי אם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידולין מותרין אבל הגדולים עצמן אסורים והטעם דלא בטל האיסור בגדולים מבואר בש״ך » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק א)
« ס״ק ג׳ דהוא דשיל״מ והרי זה נכון באומר קונם עלי דבידו להתיר אבל באומר קונם על פלוני דאין ביד פלוני להתיר מהראוי דגם גידולים עצמן מותרין דעתה אינו דשיל״מ (עיין לעיל סימן ק״ב ס״ק יו״ד מ״ש בזה) וא״כ אינו בכל אופן שנתבאר ע״ש ועיין בתשובת ברית אברהם חי״ד סימן ל״ז אות ב׳ ודו״ק. » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק א)
« ועיין בספר בני אהובה פ״ה מהלכות אישות סוף הלכה ב׳ מ״ש בזה דלא תיקשי ממ״ש המחבר בא״ח סימן תמ״ג דחליפי חמץ מותרין ואפילו להמחליף דהא בש״ס מדמה להו להדדי ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק א)
« משמע אפילו אחד מהם. עבה״ט בשם רא״מ ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ״ל סימן מ״ו שכתב דהיכא שהוא להקל כגון שנשבע שלא יעשה זאת וזאת או שלא יאכל זאת וזאת אין לסמוך על הרא״מ בזה להקל ואסור אפילו באחד מהם וע״ש עוד: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« שיפרוט לך. עיין מה שהקשה על זה בסוף ספר מהר״מ ברבי מדלעיל סימן כ״ח ועיין בתשובת אא״ז פנים מאירות ח״ב סימן קי״ז: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« בתבשיל שיש בו טעם. עיין בתשובת תשואת חן סימן נ״ז שכתב דאסור גם כן בתבשיל שנתבשל בקדרה של בשר ב״י אם נתבשל אחר הנדר אמנם אם נתבשל קודם הנדר מותר כדלקמן סימן רי״ז סעיף י״ב אפילו אם אמר קונם טעם בשר עלי דאז גם הטעם שיצא מבשר קודם שנדר בכלל זה מ״מ שרי לאכול התבשיל שנתבשל בקדרה של בשר קודם » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« שנדר משום דהוי נ״ט בר נ״ט דהתירא דלא כספר גינת וורדים כלל ס״ה ע״ש. וע׳ בתשובת ברית אברהם חי״ד סימן י״ז שכתב בגזירת צבור שהבשר יהיה טרפה אין חשש לאסור הכלים אף דכל היכא דשוי חתיכה דאיסורא גם הטעם אסור ויש לאסור גם הכלים מ״מ הא באם גזרו שהבשר יהיה טרפה אינו ענין לשויא ח״ד מדין נדר דהא א״א » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« להיתר להעשות טרפה כדלעיל סימן ר״ה ואין ענין אך לדין תקנת הצבור שיש כח בידם לאסור המותר וכבר כתב בתשובת הראנ״ח ח״ב סימן ע״א דבתקנת הצבור אזלינן בתר לשון בני אדם והא קי״ל דבלשון ב״א אין הטעם בכלל בשר ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« זה שאסרו על עצמו. [עיין מש״ל סי׳ ק״ב ס״ק י׳ מזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ה)
נקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז. יש כאן כניסה אחת בלבד, והיא חדה: היא סותרת את ס״ק ב של הט״ז.
« (סי׳ רט״ז ט״ז סק״ב) ותימה כו׳. שגג בזה דהיאך אפשר לומר דחלופי חלופי אסורים והרי בש״ס פרק השותפין (נדרים דף מ״ו ע״ב) מוכח להדיא דשרי וכן מוכח להדיא באשר״י סוף פרק האיש מקדש ומה שכתוב בפסקי הרא״ש אסור בחלופיהן ובגידוליהן ובחלופי חלופיהן כו׳ טעות סופר הוא שהרי העתיק לשון המשנה ובמשנה אינו כן » (נקודות הכסף יו״ד רט״ז)
« תדע דאל״כ לא ה״ל להפסיק בגידוליהן אלא הי׳ ליה למימר אסור בחלופיהן ובחלופי חלופיהן ובגידוליהן וזה פשוט: » (נקודות הכסף יו״ד רט״ז)
כל הסימן בטבלה: הסעיף, הפסקה, ומה שהיא אומרת.
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה שהיא אומרת |
|---|---|---|
| א | « קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | קונם פירות האלו עלי — אסור בחילופיהם ובגידוליהם |
| א | « ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן |
| א | « וכן אסור בגידולי גידוליהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | וכן אסור בגידולי גידוליהן |
| א | « אבל חילופי חילופיהן מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | אבל חילופי חילופיהן מותרים |
| א | « ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים |
| א | « וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי |
| א | « הגה וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו » (רמ״א יו״ד רט״ז:א) | הגה: וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו |
| א | « ב״י בשם הר״ן » (רמ״א יו״ד רט״ז:א) | (ב״י בשם הר״ן) |
| ב | « אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם |
| ב | « ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי׳ גידולי גידולין אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי׳ גידולי גידולין אסורים |
| ב | « וכן משקים היוצאים מהם אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | וכן משקים היוצאים מהם אסורים |
| ב | « וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם |
| ג | « אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג) | אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם |
| ג | « ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג) | ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה |
| ג | « אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג) | אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסורין |
| ד | « אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח |
| ד | « מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר |
| ד | « אבל כל שהוא ברשותו אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | אבל כל שהוא ברשותו אסור |
| ד | « אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו |
| ד | « ואפילו לא בנאו במקומו הראשון » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | ואפילו לא בנאו במקומו הראשון |
| ד | « הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע״פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד) | הגה: אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע״פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב |
| ד | « מרדכי ספ״ק דגיטין ובא״ע סי׳ קמ״ו ועס״ק י״ב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד) | (מרדכי ספ״ק דגיטין ובא״ע סי׳ קמ״ו ועס״ק י״ב) |
| ה | « אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה) | אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים |
| ה | « ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה) | ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר |
| ו | « אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו) | אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו |
| ו | « ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו) | ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו |
| ו | « ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו) | ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו |
| ז | « אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור |
| ז | « שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד |
| ז | « אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר |
| ז | « האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין |
| ז | « אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים |
| ז | « וע״ל סימן רכ״ג » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | (וע״ל סימן רכ״ג) |
| ז | « הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע״פ שלא גבו להספיק א׳ מהם » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | הגה: קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע״פ שלא גבו להספיק א׳ מהם |
| ז | « מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא׳ דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי׳ א׳ מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא׳ דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי׳ א׳ מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד |
| ז | « מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה |
| ז | « ולא יכנוס המשודכת אלא א״כ יתירו לו שבועתו » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | ולא יכנוס המשודכת אלא א״כ יתירו לו שבועתו |
| ח | « אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי׳ נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח) | אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי׳ נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו |
| ח | « מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח) | מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו |
| ט | « אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט) | אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם |
| ט | « ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט) | ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין |
| י | « נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל » (שו״ע יו״ד רט״ז:י) | נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל |
| י | « מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו » (שו״ע יו״ד רט״ז:י) | מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו |
| יא | « האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין |
| יא | « והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו |
| יא | « אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר |
| יא | « דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב״י בשם תשובת הרשב״א » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | (דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב״י בשם תשובת הרשב״א) |
| יב | « אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב) | אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם |
| יב | « אפי׳ הוא חדש » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב) | אפי׳ הוא חדש |
| יב | « ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב) | ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם |
חמישה מצבים, כסדר הסימן. וכל אחד נחתם באותה הפניה: ההנהגה למעשה היא לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רט״ז · ♥ תמיכה