Première approche du Siman 216, douze seifim — le plus long du bloc des נדרים sur la portée des mots. La question de fond est posée par le Tour dès la première ligne : כל הנדרים הולכין אחר הלשון, tous les vœux se suivent d’après la langue. Ce siman en traite la première branche, la לשון תורה : ce que le mot fait entendre par lui-même. Trois blocs le composent — des fruits et ce qui en vient ; des biens, où le démonstratif et le possessif s’affrontent ; le goût, le mélange et le nom. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Ce que le mot employé emporte avec lui
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רט״ז (י״ב סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le Tour ouvre ce siman par la règle qui le commande tout entier : tous les vœux se suivent d’après la langue. Si c’est la langue de la Torah, d’après ce que le mot fait entendre ; si c’est la langue des hommes, d’après la façon dont on parle en ce lieu-là et en ce temps-là, et d’après l’intention de celui qui voue. Le Choulhan Aroukh prend ici la première moitié de cette règle, et lui consacre douze seifim ; la seconde moitié est le siman suivant.
La question est donc toujours la même, seif après seif : jusqu’où va le mot employé ? Et la réponse se joue à chaque fois sur un tout petit nombre de leviers. Un démonstratif — « ces fruits-ci », « cette maison-ci » — traite la chose comme une consécration, et l’interdit passe à ce qui en vient. Un possessif — « ta maison », « mon pain » — décrit une relation, et suit la propriété. Un verbe — « ce que je mangerai », « ce que je goûterai » — borne l’interdit à l’acte qu’il nomme. Un nom d’espèce — « les olives », « la viande » — ne désigne rien et n’emporte rien.
Le reste est affaire de physique et de logique : ce qui subsiste matériellement transmet l’interdit d’un degré de plus, ce qui a disparu ne le transmet pas ; et ce qui peut être rendu permis ne se dilue jamais dans une majorité de son espèce.
Voici les douze seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, gloses entre parenthèses, crochets éditoriaux et gloses du Rama compris —, puis décomposé clause par clause.
Le siman ouvre sur le cas décisif : un homme a désigné des fruits précis. Le Tour, en tête du siman, en donne la raison générale — tout vœu se suit selon la langue, et quand cette langue est celle de la Torah, selon ce que le mot fait entendre. Ici, désigner « ces fruits-ci » les traite comme une consécration : l’interdit passe à ce qu’on obtient en les échangeant et à ce qui pousse d’eux.
חילוק בין האומר פירות אלו או לא אמר אלו ודין הנודר מהמבושל (וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון תורה). ובו י״ב סעיפים:
קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן וכן אסור בגידולי גידוליהן אבל חילופי חילופיהן מותרים ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי: הגה וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו. (ב״י בשם הר״ן):
« קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« וכן אסור בגידולי גידוליהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« אבל חילופי חילופיהן מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי » (שו״ע יו״ד רט״ז:א)
« הגה וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו » (רמ״א יו״ד רט״ז:א)
« ב״י בשם הר״ן » (רמ״א יו״ד רט״ז:א)
Même objet, autre formule — et tout change. Celui qui dit « ce que je mangerai d’eux » n’a pas consacré les fruits : il a interdit un acte portant sur eux. Or manger l’échange de ces fruits, ce n’est pas les manger. Ce qui rattrape l’interdit, ce n’est plus la désignation mais la persistance matérielle.
אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי׳ גידולי גידולין אסורים וכן משקים היוצאים מהם אסורים וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם:
« אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
« ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי׳ גידולי גידולין אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
« וכן משקים היוצאים מהם אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
« וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב)
Le seif prend les deux formules des seifim 1 et 2 et les applique au même objet — le produit du travail de l’épouse. Le Ran explique, selon le Taz au ס״ק ח, ce que chacune des deux moitiés apprend de plus : la première, qu’un objet peut être désigné sans être montré ; la seconde, que le verbe l’emporte même sur une désignation.
אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסורין:
« אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג)
« ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג)
« אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג)
Nouveau bloc, même question. On passe des fruits aux biens immeubles, et le mot examiné n’est plus le démonstratif mais le possessif. « Ta maison » : tant qu’elle est à toi. Qu’elle sorte de ta propriété, et le mot ne désigne plus rien.
אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר אבל כל שהוא ברשותו אסור אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו ואפילו לא בנאו במקומו הראשון: הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע״פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב (מרדכי ספ״ק דגיטין ובא״ע סי׳ קמ״ו ועס״ק י״ב):
« אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« אבל כל שהוא ברשותו אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« ואפילו לא בנאו במקומו הראשון » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד)
« הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע״פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד)
« מרדכי ספ״ק דגיטין ובא״ע סי׳ קמ״ו ועס״ק י״ב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד)
Le contraire terme à terme du seif 4, et c’est ce qui en fait la démonstration. Le démonstratif ne décrit pas une relation : il montre un objet. Tant que cet objet existe, le vœu tient, quel que soit son propriétaire ; qu’il cesse d’exister, et le vœu tombe avec lui.
אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר:
« אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה)
« ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה)
Et si l’on emploie les deux à la fois ? « Ta maison, celle-ci » contient un possessif, qui suivrait la propriété, et un démonstratif, qui suivrait les pierres. Les deux donnent des résultats opposés dans les deux cas de figure — et le siman rapporte trois positions.
אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו:
« אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו)
« ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו)
« ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו)
Le seif le plus long du siman, et il comporte trois matières. D’abord le renversement du seif 4 : quand c’est le propriétaire qui interdit sa maison à autrui, le démonstratif ne suit plus la propriété. Puis l’héritage du fils. Puis la glose du Rama, qui rapporte trois responsa du Rachba, toutes trois sur la portée d’un mot.
אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים (וע״ל סימן רכ״ג) : הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע״פ שלא גבו להספיק א׳ מהם (ב״י ס״ס רכ״ח בשם תשו׳ הרשב״א) מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא׳ דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי׳ א׳ מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד (ב״י סי׳ רכ״ח דף ע״ב ע״ד בשם תשובת הרשב״א) מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה ולא יכנוס המשודכת אלא א״כ יתירו לו שבועתו (שם סוף דף רע״ג בשם תשובת רשב״א והיא בסימן תתי״ב):
« אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« וע״ל סימן רכ״ג » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז)
« הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע״פ שלא גבו להספיק א׳ מהם » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
« מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא׳ דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי׳ א׳ מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
« מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
« ולא יכנוס המשודכת אלא א״כ יתירו לו שבועתו » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז)
Le siman referme le bloc du possessif par un cas où la conclusion surprend. Reouven a interdit son pain à Chimon. Le pain passe à Chimon par don ou par vente : interdit — car il était « à Reouven » au moment du vœu. Mais s’il y parvient par une chaîne où Reouven a d’abord cessé d’en être propriétaire : permis.
אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי׳ נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו:
« אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי׳ נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח)
« מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח)
Troisième bloc du siman, et le plus pratique. Ce qu’on interdit par un mot vaut-il pour ce qui n’en a que le goût ? La réponse dépend une fois encore de la formule, et la ligne de partage est la même que depuis le seif 1 : formule générale contre formule désignante ou verbale.
אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין:
« אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט)
« ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט)
Un seul seif, et il porte une règle qui déborde largement le chapitre des vœux : ce qui peut être rendu permis ne s’annule pas dans une majorité de son espèce. Le vœu est par nature délivrable — donc son interdit ne se dilue jamais.
נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו:
« נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל » (שו״ע יו״ד רט״ז:י)
« מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו » (שו״ע יו״ד רט״ז:י)
Le seif réunit les deux fils du siman : la désignation par le propriétaire ou le lieu — qui vaut désignation, comme le disait déjà la glose du seif 1 — et la question du moment où le mot est prononcé, qui décide de ce qu’il recouvre.
האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר (דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב״י בשם תשובת הרשב״א):
« האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
« והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
« אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
« דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב״י בשם תשובת הרשב״א » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא)
Le siman se clôt sur son cas le plus net, et il vient d’une michna. Celui qui s’interdit « les olives et les raisins » n’a rien dit de l’huile ni du vin : ce sont d’autres choses, portant d’autres noms. Mais qu’il ajoute un verbe ou un démonstratif, et le produit rentre dans l’interdit.
אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם אפי׳ הוא חדש ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם:
« אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב)
« אפי׳ הוא חדש » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב)
« ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב)
C’est la phrase à laquelle tout le siman se ramène, et elle explique aussi pourquoi le chapeau imprimé annonce des matières que le siman ne traite pas : le Tour pose la règle entière, dont le Choulhan Aroukh ne développe ici que la première branche.
« כל הנדרים הולכין אחר הלשון אם הוא לשון תורה כפי מה שיצא ממשמעותו ואם לשון בני אדם כפי מה שידברו אנשי המקום ההוא בזמן ההוא ואחר כוונת הנודרים » ((טור יורה דעה רט״ז))
« לשון תורה כיצד אמר קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם » ((טור יורה דעה רט״ז))
Les seifim 1 et 2 sont la michna, presque mot pour mot. Et la guemara y attache aussitôt la raison qui gouvernera le seif 10 : le vœu peut être délié, donc son interdit ne s’annule pas.
« קֻוֽנָּם פֵּירוֹת הָאֵלּוּ עָלַי״, ״קֻוֽנָּם הֵן עַל פִּי״, ״קֻוֽנָּם הֵן לְפִי״ — אָסוּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן. ״שֶׁאֲנִי אוֹכֵל״, וְ״שֶׁאֲנִי טוֹעֵם״ — מוּתָּר בְּחִילּוּפֵיהֶן וּבְגִידּוּלֵיהֶן בְּדָבָר שֶׁזַּרְעוֹ כָּלֶה, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵין זַרְעוֹ כָּלֶה — אֲפִילּוּ גִּידּוּלֵי גִידּוּלִין אֲסוּרִין » ((נדרים נ״ט ע״א))
« אָמַר רַבִּי אַבָּא: שָׁאנֵי קוֹנָמוֹת, הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי מִתְּשִׁיל עֲלַיְיהוּ — הָווּ לְהוּ כְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְאֵין בָּטֵיל בָּרוֹב » ((נדרים נ״ט ע״א))
Le bloc des seifim 4 à 8 vient de cette page. La question d’Avimi y est posée dans les termes mêmes que le siman reprendra, et la réponse de Rava est celle du seif 7 : le cas du père et du fils règle celui de la maison.
« בָּעֵי אֲבִימִי: ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מַהוּ? אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ, אוֹ לָא » ((נדרים מ״ז ע״א))
« הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ » ((נדרים מ״ז ע״א))
Le Rambam donne nos trois premiers seifim dans l’ordre, et il faut lire sa formule sur les liquides avec attention : là où le Choulhan Aroukh tranche à l’interdit, le Rambam laisse un doute, et en tire qu’il n’y a pas de flagellation. C’est aussi lui qui donne la raison du דבר שיש לו מתירין.
« הָאוֹמֵר פֵּרוֹת הָאֵלּוּ קָרְבָּן עָלַי אוֹ קָרְבָּן הֵן לְפִי. אוֹ קָרְבָּן הֵן עַל פִּי. הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּחִלּוּפֵיהֶן וּבְגִדּוּלֵיהֶם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה י״ג)
« וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן סָפֵק. לְפִיכָךְ אִם שָׁתָה מֵהֶן אֵינוֹ לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה י״ד)
« וְלָמָּה לֹא יִבָּטֵל הָעִקָּר הָאָסוּר בַּגִּדּוּלִין שֶׁרַבּוּ עָלָיו. שֶׁהֲרֵי הֵן דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין שֶׁאֵינוֹ בָּטֵל בְּרֹב » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ט״ו)
L’appareil de ce siman est le plus dense du bloc : soixante-quatre entrées — vingt-sept ס״ק du Chakh, treize du Taz, dix-huit du Baer Hetev, cinq du Pit’hei Techouva, une des Nekoudot HaKessef. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune. L’Aroukh HaChoul’han n’est pas cité : il ne nous est pas accessible pour ce siman. Le Pri Ḥadach, le Biour HaGra et le Beer HaGola ne le sont pas davantage.
Vingt-sept entrées, le plus grand appareil du bloc. Trois sont des dissertations : le ס״ק ב sur les pousses des pousses contre le Ba’h, le ס״ק י״ב sur les Tossefot de Erouvin et de Guittin, le ס״ק י״ד sur le Beit Yossef et le Ba’h.
« בחילופיהן. היינו שהחליפן בדבר אחר אסור אותו הדבר אחר וכתב הרא״ש פרק הנודר מן הירק דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר וכ״כ סמ״ג בשם ר״י והר״ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש (ומיהו היכא דלא אמר אלו כתב הר״ן דמותר בהחליפן אחר וע״ש) והתוס׳ פרק השותפין (נדרים דף » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק א)
« מ״ז) כתבו כהרא״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק א)
« וכן אסור בגידולי גידוליהן. בדבר שאין זרעו כלה והב״ח כתב דהרמב״ם והרא״ש וטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן לקמן סעיף ב׳ ולא כאן והכי נקטינן עכ״ל ולא משמע מידי בדבריהם דאי משום שכתבו כן בסיפא הא כמו שפירש הר״ן המשנה דסיפא ארישא נמי קאי כן יש ליישב דבריהם וכן משמע » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« להדיא בכסף משנה שמפרש כן דברי הרמב״ם וכן פי׳ להדיא בדרישה דברי הטור וכן הוא בלשון המשנה שבהרא״ש האומר לאשתו קונם מעשי ידיך עלי קונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן אבל בדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסור ואע״ג שבמשנתנו אין הלשון כן ואפשר דילוג סופר הוא באשר״י מ״מ מאן » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« מוכח וגם התוספות (דף נ״ה) כתבו והלכך גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה אבל בדבר שזרעו כלה הגידולין אסורין וגדולי גידולים מותרים עכ״ל וע״כ באמר קונם פירות אלו מיירי מדכתבו בסיפא הגידולין אסורין הלכך אין להקל נגד דעת הר״ן והמחבר כיון שאין חולק בדבר וגם בתוס׳ משמע כן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« גידולי גידולים מותרים. אבל הגידולים עצמן אסורים וכב״י בשם הרמב״ם פ״ה ולמה לא יבטל איסור בגידולים שרבו עליהן שהוא דבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב ולא כתב מאי הוציא כן גם בכסף משנה לא כתב דבר והוא ש״ס ערוך פרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ט ע״א): » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« פירות פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כלומר קונם תאנים או ענבים עלי כיון שלא פרט ואסר עליו כל המין לא עשאם עליו כהקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ״ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר״ן ודלא כהעט״ז: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« כגון חטים. וה״ה פירות האילן הגהת דרישה בשם מהרש״ל: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ה)
« מותר בחילופיהן כו׳. כתבו דרישה ופרישה דחילופיהן אפילו באין זרעו כלה מותר וכן הוא בהדיא בש״ע וכן מוכח ברא״ש והר״ן וכו׳ ולא משמע מידי וגם בטור משמע איפכא הלכך נראה דכיון שהגידולין אסורים השוו ואסרו גם החילופין: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ו)
« על פלוני אסור. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ז)
« מעשה ידיך כו׳. לא תיקשי לך מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמא באומר קונם ידיך למעשיהן (ע״ל סי׳ רל״ד ס״ק פ״ה) א״נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר״ב יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה ודכנגד חטים » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« שלו עכ״ל ר״ן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« או שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרו לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו באלו כ״כ הריב״ש סימן שנ״ז וע״ל סימן רכ״ו ס״ק י״ג: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« מותר. שהרי עתה אינו ביתו: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י)
« ואפילו כו׳ במקומו הראשון. אלא שינהו במקום אחר ומשמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« דכל יוצאי חלציו כו׳. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ״ז אם מכרו מותר אלא דמ״מ אסור לילך ליוצאי חלציו וכן כוונת התוס׳ בעירובין (דף ט״ו ע״ב) במ״ש וי״ל דכל יוצאי חלציו קרויים בית אביו כו׳ ר״ל ומה שאמר ה״ז גיטך ע״מ שלא תלכי לבית אביך ר״ל יוצאי חלציו שהם קרויים בית אביך כדכתיב שבי » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« אלמנה בית אביך ודלא כמ״ש מהר״ש אידל״ש שם שכתב וממכרו דגבי נדרים ל״ק להו דאין זה כריתות דאפשר שיקנה בית אחר עכ״ל גם התוספות פ״ב דגיטין (דף כ״א ע״ב) והמרדכי הקשו שם בהדיא ממכרו דנדרים ג״כ אלא ודאי כדפרישית וע״ש ודו״ק. » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« ומ״מ יש לגמגם על דברי הרב דבמרדכי ותוספות שם לא משמע אלא באמר ע״מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך שאני נכנס בו י״ל דאבית ממש קאמר דאיוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« אסור בו לעולם. כתוב בתשו׳ מהרי״ל סימן ר״ז על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו (אפילו) כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו ע״כ: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ג)
« ואם נפל כו׳. והב״ח השיג על הב״י דאע״ג דדעת הר״ן כן (וכן דעת הריב״ש בתשובה סימן שנ״ו) מ״מ מ״ש כן לדעת הרא״ש וטור ליתא אלא דעתם דאפילו בנפל ובנאו אסור ע״כ דבריו ולא ירדתי לסוף דעתו ועוד לדבריו קשיא מאי פשיט בירושלמי הא התם לא קאמר בית זה אלא גם דעת הרא״ש והטור כן וגם י״ל דהרא״ש מפרש הבעיא » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« על ביתך אי אסור בנפל ופשיט לאיסור אבל בבית זה מותר וכן משמע להדיא ברבינו ירוחם ני״ד ח״ה ונראה ראיה ברורה לזה דהא בירושלמי פשיט ליה מהאומר תנו בית כו׳ נפל חייב לבנותו כו׳ ובהמשכיר בית לחבירו קי״ל בס״פ השואל דאם אמר זה אין חייב לבנותו ומוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בח״מ סימן שי״ב וגם מדקאמר » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« ש״ס התם אי דקאמר זה נפל אזדא לה משמע דפשיטא דבכל דוכתי כיון דקאמר זה נפל אזדא לה ואפשר אסיק אדעתיה הך מתניתין דמייתי בירושלמי שהביא הר״ן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« בין שמת כו׳. דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ט״ו)
« ויש מי שמתיר כו׳. דלביתך לשון ראשון דייקא ולא זה: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק ט״ז)
« ויש מי כו׳. דזה דייקא ולא ביתך: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ז)
« קונם בית זה כו׳. משמע אע״פ שלא אמר בחיי ובמותי אסור ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל סעיף ה׳: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ח)
« שהאוסר דבר שהוא שלו כו׳. ודוקא כשמתחיל האיסור בעודנו ברשותו אבל אם אמר קונס לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו. ב״ח ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק י״ט)
« מותר. ונראה דאם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל סעיף ד׳: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ)
« קהל כו׳. ע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ט: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״א)
« אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם כו׳. לאו דוקא דה״ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהן כיון דטעמא הוא דקי״ל בפלוגתא דר״י ורבי נתן כרבי נתן שמשמע אפי׳ אחד מהם וכן משמע להדיא לקמן סימן רכ״ח סעיף מ׳ מיהו בתשובת ר׳ אליה מזרחי סימן נ״ב כתב דפלוגתא דר״י ור״ן לא שייך כאן דבנדרים הלך אחר » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ב)
« לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקבל עליו ב׳ דיינים שאין דן יחידי מהם וכ״ש בנדון זה וע״ש: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ב)
« ולא יכנוס המשודכת כו׳. וב״י בסי׳ רכ״ח ריש דף רע״ד כתב ומה שכתב ויזהר שלא ישא המשודכת צ״ע ומביאו הד״מ ואפשר דטעמא הוא דשמא היתה הכונה שלא תהא שום אשה נשואה לו עתה מיהו בבדק הבית הגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה משמע שכן מצא בתשובת הרשב״א וכ״מ מלשון תשובת הרשב״א שם ולפי זה מותר » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ג)
« ליכנס המשודכת אלא שלא ישא אשה אחרת עליה וכ״מ בתשובת הרשב״א סי׳ תתי״ב עיין שם וא״כ דברי הרב צ״ע: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ג)
« מותרת לו כו׳. תימה דאמאי כתב סתם דמותרת לו כו׳ הא למ״ד לעיל סעיף ו׳ דמספקא לן אי תפיס ל׳ ראשון או אחרון אסור וכ״ש למ״ד תפוס לשון אחרון והיה נראה לומר דהכא שאני כיון שהמדיר אומר כן לאחר וכדמחלק הב״ח סעיף ו׳ בשם הריב״ש ור׳ ירוחם וטור אך בבית יוסף לא משמע כן שהרי מה שכתב לעיל סעיף ו׳ ויש מי » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ד)
« שמתיר כו׳ ותפוס ל׳ ראשון כתב בבית יוסף שהוא הרמב״ם שכתב בלשון הזה שבסעיף ח׳ וכן כתב בעט״ז דאם אמר ככרי זה או ביתי זה דינו כמו גבי האומר ביתך זה בסעיף ו׳ שתופסין בו חומרות בו הלשונות עכ״ל וצ״ע: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ד)
« מותר כו׳. נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה״ג אזלינן בתר כוונתו כדלקמן סי׳ רי״ח ואסור בטעמן: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ה)
« אסור בתבשיל שיש בו טעם יין. ע״ל סי׳ צ״ח ס״ק ה׳ כתבתי דיש לסמוך אטעימת ישראל דהתירה אף בזמן הזה והלכך אם יש אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס׳ מיהו כל זה שלא במינו אבל במינו אפילו באלף לא בטיל כדבסעיף שאח״ז וע״ל סימן ק״ב: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ו)
« אפילו הוא חדש. שטעמו שוה דאזלינן בתר שמא: » (ש״ך יו״ד רט״ז ס״ק כ״ז)
Treize entrées, et deux d’entre elles sont parmi les plus longues que le Taz écrive sur ce bloc : le ס״ק ח sur les deux langages du seif 3, et le ס״ק י sur « de mon vivant et après ma mort ».
« פירות האלו וכו׳. ע״כ שרואה אותם מדאמר האלו אלא שמ״מ אינם מוכנים לפנים כמו בסיפא משום הכי נקט בסיפא לפניו: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק א)
« אסור בחילופיהם. באשר״י פ׳ הנודר מן הירק בפסקיו כתב בזה ואפילו בחילופי חילופיהן ובב״י בשם הר״ן כתב דבחילופי חילופיהן מותר כ״כ כאן בש״ע בסמוך ותימה על ב״י שלא ראה הך דהרא״ש: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« וכן אסור בגדולי גידוליהן. כ״כ הר״ן הביאו ב״י דכמו דבסיפא בסעיף ב׳ באומר שאיני אוכל או טועם מהם אוסר אפילו בגידולי גידוליהן הכי נמי כאן ונראה דגם דעת הרא״ש כן שכתב בדף נ״ו שהגידולי גידוליהן אסורים בסיפא משום דהוה גוף האיסור כיון שאין זרעו כלה וא״כ גם באומר פירות האלו עלי מ״מ הרי נהנה מגוף » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« האיסור וק״ו הוא דהרי בסיפא שאומר שאיני טועם דמותר בחילופיהן וגידוליהן בזרעו כלה אפ״ה אסור אפילו בגדולי גידוליהן באין זרעו כלה כל שכן ברישא דאסור בחלופיהן ובגידוליהן אפי׳ בזרעו כלה דיהיה אסור באין זרעו כלה אפילו בגידולי גידוליהן ומטע׳ זה לא הוצרך הרמב״ם והטור לכתוב בהדיא ברישא דאסור » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« בגידולי גידולין באין זרעו כלה דסמכו על ק״ו שזכרנו וע״כ יפה פסק כאן בש״ע בדין זה דגידולי גידולין אסורין באין זרעו כלה ומו״ח ז״ל כתב דזו היא דעת הר״ן לחוד אבל הרמב״ם והרא״ש והטור סבירא להו ברישא דגידולי גידולין מותרין והוציא פסק זה מהלכה ותמוה הוא מטעם שזכרנו ואדרבה הרא״ש כתב להדיא דאפילו » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« חליפי חליפין אסורין כ״ש גידולי גידולין כיון שהוא ממש בעין שהרי לא כלה זרעו ע״כ ודאי פסק ההוא ברור וכ׳ ב״י בשם הר״ן דדוקא כאן שהוא פורט ואומר פירות אלו שווינהו כהקדש בחילופין וגידולין וכן באומר פירות מקום פלוני עלי אבל באומר קונם זיתים וענבים עלי כמ״ש סוף סי׳ זה שלא נתכוין אלא מאכילת אותו » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« מין ולא שוינהו כהקדש ומ״ה לא מיתסר בחילופיהן וגידוליהן ע״כ והך גידולין שכתב בסוף הוא שלא בדקדוק דהא על כל פנים אסור בגידוליהן דהא פירות אותו מין הם והוא אסר כל המין עליו אלא בחילופין לבד יש חילוק וכן כתב הרא״ש בהדיא שם במשנה דלא בעינן שיאמר האלו אלא אמר קונם לחוד אלא משום חילופין לחוד » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« דאין אוסרין אלא באומר אלו ואפשר שהר״ן מיירי באומר קונם זיתים וענבים של שנה זו עלי דאז מותר בגידולים שיגדלו אחר כן כל שלא אמר אלו ובזה חילופים וגידולים שוין: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« שזרעו כלה. זה קאי אגידוליהן אבל בחילופיהן אין חילוק דאפי׳ באין זרעו כלה מותר בהם: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« מותר בחילופיהן. דכי אכיל חילופיהן וגידוליהן לא טעים הנהו פירות דאסר עליה והוא אמר שאני טועם: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ה)
« אפי׳ גידולי גידולין. וא״ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיש לו מתירין שהרי יש לנדר התרה בפתח או חרטה וכל שיש לו מתירין לא בטיל ברוב ב״י בשם רמב״ם ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם כמו שהקשה ב״י בשם הראב״ד וכ״כ ב״י בסמוך: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ו)
« וכן אם אמר כו׳. דבעיא היא בגמרא אם אסור בחילופיהן אם יכול לאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו כיון שאין יכול לאסור פירות חבירו על חבירו מה שאין כן באם הוא אוסר על עצמו שכן יכול לאסור גם פירות חבירו על עצמו א״ד חילופיהן וגידוליהן לא שנא הוא לא שנא חבירו ואזלינן לחומרא: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ז)
« אמר לאשתו קונם מעשה ידיך כו׳. כתב הר״ן קמ״ל רבותא דמייחד פירותיו של פלוני כי היכי דמייחד מעשה ידי אשתו כאומר האלו דמי ומיתסר בחילופים וגידולים וסיפא דשאני אוכל או טועם קמשמע לן רבותא דאפילו באומר פירות האלו שאני טועם הוה ליה כאילו לא אמר האלו ואזלינן בתר לשון שאני טועם דהא כאן הוי כאומר » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« האלו כיון שמייחד כמו שכתבתי אלא דקשה לי כיון שיש כאן ב׳ לשונות הסותרים זה את זה דמלשון ממעשה ידיך הוה כאומר האלו דהא מטעם זה אסור בחילופיהן וגידוליהן וגם הטור ע״כ ס״ל כן דאל״כ ה״ל כאומר קונם זיתים וענבים דאין איסור בחילוף וגידול אלא ע״כ דהוי כאומר האלו כמ״ש הר״ן ומלשון שאני טועם משמע » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« להיתר בחילוף ובגידול ויש לנו לילך לחומרא כמ״ש הטור אחר כך גבי לביתך זה בשלמא להר״ן לק״מ דס״ל לישנא בתרא עיקר בין לקולא בין לחומרא כמ״ש ב״י בשמו והר״ן סידר דין זה דלגבי אשתו שלא כסדר הטור אלא דנקט תחילה קונם מעשה ידיך ואח״כ שאני טועם ממילא יש לנו לילך אחר לישנא בתרא אבל להטור קשה ונ״ל » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« דהטור ס״ל דאין שייך לומר דאזלינן לחומרא אלא במקום שאפשר להיות לשון אחד בלא חבירו דהיינו באומר ביתך זה דהיה אפשר לומר בית זה או להיפך לביתך לחוד ע״כ לא ידעינן הי מינייהו עיקר משא״כ באומר שאני אוכל ממעשה ידיך הוי לשון שאני אוכל עיקר לפי סידור דבריו דודאי לא סגי בלא״ה וכן לא סגי אם לא יאמר » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« ממעשה ידיך א״כ אין כאן לישני דסתרי אלא ה״ק ממעשה ידיך לא יהא איסור אלא מה שאני אוכל נמצא דלשון שאני אוכל הוא נשאר עכ״פ עיקר כנ״ל נכון: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« אסור בו לעולם. דיש לנו ספק אם ניזול בתר לישנא דלביתך ויהיה מותר במכירה ואסור בנפל או ניזול בתר זה ויהיה איפכא ואזלינן לחומרא ואסרינן בשניהם ויש שמתיר במת כו׳ דס״ל דלביתך עיקר דבתר לישנא קמא אזלינן ויש שאוסר בזו דס״ל לישנא בתרא דהוא זה עיקר: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« אע״פ שיצא מרשותו כו׳. בטור כתוב בזה וכגון שפירש בחיי ובמותי קונם לביתי שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מותר עכ״ל והוא ע״פ הרא״ש כמו שהביא ב״י ותמה ב״י על הסיפא דמותר ממ״נ אי מיירי בלא פירש בחיי ובמותי הא אפילו אומר בית זה מותר לפי דעת הרא״ש ואי בפירש למה יהיה מותר והביאו בפרישה בשם רש״ל דמיירי » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« הסיפא שאמר בחיי ובמותי וכן מו״ח ז״ל כתב כן וכתב שאפ״ה מותר כיון שאמר תחילה לביתי לא מהני אח״כ בחיי ובמותי אף על גב דלעיל בסמוך כי אמר הנודר לביתך זה אזלינן לחומרא דהוה ג״כ לישני דסתרי אהדדי שאני התם דהנודר אומר כן דאפשר שלא יכנס לאותו בית לעולם אבל הכא דמדיר אומר לשמעון לביתי שאתה נכנס מה » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« איכפת ליה לאחר שיצא מרשותו ולפיכך מותר ליכנס אחר מות המדיר אע״פ שאומר בחיי כו׳ וסברא זו כתב ריב״ש סי׳ שנ״ז עכ״ל וראיתי בריב״ש שם שלא חילק בין נודר למדיר אלא באין אומר בחיי ובמותי וכן הוא בר״ן דף מ״ו ד״ה בעי אבימי כו׳ והוא פשוט אבל באומר בחיי ובמותי לא ידעתי אפי׳ התחלה לדבר זה דהא אין כאן » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« לישני דסתרי כלל דהכי קאמר אותו שהוא ביתי עכשיו לא תכנס בו לעולם אפי׳ לאחר מותי ותימה מאד הא כתבו כאן הטור והש״ע בסמוך האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי בחיי ובמותי לא יירשנו כו׳ והא התם אמר תחילה שאתה נהנה לי דהוה ממש כמו לביתי ואפ״ה מהני מה שאמר אח״כ בחיי כו׳ וכן בגמרא דמבעיא ליה ככרי עליך » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« ונתנו לו במתנה ככרי אמר לו כי איתא ברשותיה הוא דאסור א״ד עליך א״ל שוייה הקדש וב״י מביאה הרי דאע״ג דלשון ככרי מורה על ברשותו דוקא מ״מ אתי עליך ואסרו וכ״ש שאם אמר אח״כ בחיי וכו׳ והנלע״ד לפי דברי הרא״ש והטור הוא בדרך זה דהטעם שצ״ל בחיי ובמותי אע״ג דאמר קונם בית זה שאתה נכנס בו הוא משום דאין » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« אדם משים אל לבו לאסור ביתו אחר מותו דלא קפיד אינש מסתמא אלא שלא יראה שונאו בביתו וע״כ לעיל שאמר קונם לבית זה שאני נכנס דאסור אפילו מת כו׳ א״צ בחיי ובמותי דפשיטא דהאוסר עצמו כוונתו כל ימי חייו כיון דאמר בית זה ודאי יש לו איזה שנאה להבית עצמו משא״כ כאן דאוסר את שלו על חבירו אע״ג דאמר זה » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« כוונתו שלא יראה את שונאו נהנה מנכסיו ואחר מותו דרך עולם למחול לכל שונאיו ע״כ צ״ל בחיי ובמותי וע״פ זה נלע״ד עוד דאפילו שהצריכו הרא״ש והטור לומר בחיי כו׳ היינו לענין אחר מיתה מטעם שכתבתי אבל אחר מכירה ודאי אסור אפילו בלא פירש לאחר מכירתי דחד טעמא הוא שלא יראה שונאו נהנה מבית זה והדבר ברור » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« בזה דאילו לענין מכירה קשה מה תיקן בלשון בחיי ובמותי אלא היה לו לומר בין אם יהיה בידי או ביד אחר וא״ל דלשון בחיי מורה על זה דהא זה הלשון אצטריך דאם לא יאמר אלא במותי יהיה היתר בחייו תיכף אלא ודאי דלא צריך תיקון אלא לענין מיתה אבל לא למכירה וכן משמע בסימן רכ״ו שכתב הטור אבל אם אמר חצר זו לא » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« מהני כפייה שהרי אסור בו אף לאחר שימכור ועל פי זה מתורצות קושיות בית יוסף דסיפא שכתב הטור קונם לביתי שאתה נכנס כו׳ מיירי בלא פירש וקמ״ל דלענין מכירה מותר באומר לביתי ואין אוסר אלא באומר לבית זה דלגבי מכירה לא אכפת לן כלל אם אומר בחיי ובמותי ואגב מכירה נקט הטור גם מיתה כן נ״ל נכון לדעת הטור » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« אבל להלכה כבר פסק הש״ע שא״צ כאן לומר בחיי ובמותי ומש״ה לא הזכירו אלא כל שאומר בית זה אסור אפי׳ מת או מכרו דכיון דאמר זה אסרו לעולם: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י)
« משמע אפי׳ אחד מהם. בתשובת רשב״א הביאו ב״י סי׳ רכ״ח מביא ראייה לזה מדקי״ל פרק השואל כרבי יונתן דאמר אביו ואמו קלל משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט בשור וחמור ואף זה בהשביעו משמע שלא ילויהו כ״א ברשות שניהם או ברשות אחד מהם לבד עכ״ל ולפי זה אף אם » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« שניהם חיים די לו אם עושה ברשות אחד מהם ומה שהוזכר שמת אחד מהם מעשה היה כך וכן כתב בהדיא בסי׳ רכ״ח סעיף מ׳ ועיין מה שכתבתי שם מדברי ריב״ש סימן תנ״ג והיאך קיי״ל להלכה: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« ומה שכתב אחר זה) אלא אם כן יתירו לו שבועתו הטעם דאפשר דהכי קאמר שלא תהא שום אשה נשואה לו אחר נישואיה ולפי מה שכתב בסוף סי׳ ר״ח סעיף ה׳ דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשה נשואין כו׳ הכי נמי הוה כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« ככרי זה אסורה כו׳. גם בבית יוסף כתב שכן מצא הגירסא בטור אבל בטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר״י בפירוש שלו בנדרים וכן עיקר דעיקר הטעם כאן דמותר במת ונפלו לו בירושה הוא מטעם שלא אמר זה דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה דבסעיף ז׳: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« ביין אחר. אבל בחומץ לא איכפת לן ביש לו מתירין כיון שאינו מינו ונתבאר בסי׳ ק״ב סעיף א׳ דדבר שיש לו מתירין בטל באינו מינו: » (ט״ז יו״ד רט״ז ס״ק י״ג)
Dix-huit entrées, qui résument le Chakh et le Taz. Elles servent ici de fil conducteur : on voit d’un coup d’œil ce que les A’haronim ont retenu de chaque discussion.
« בחלופיהם. (והיינו שהחליפם בד״א אסור אותו הדבר אחר) כתב הרא״ש דוקא להמחליף אסורים אבל לאחר מותרים וכן אם החליפם אחר מותרים להנודר והר״ן אוסר בכל ענין דמשוי ליה כהקדש ומיהו היכא דלא אמר אלו כ׳ הר״ן דמותר בהחליפן אחר ע״ש: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק א)
« בגידולי. בדבר שאין זרעו כלה והב״ח כ׳ דהרמב״ם והרא״ש והטור לא אסרי גידולי גידולין אלא בקונם מה שאני אוכל או טועם מהן והכי נקטינן עכ״ל אבל הט״ז והש״ך חולקין עליו ופסקו כהמחבר: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« מותרים. כתב הט״ז דבאשר״י פ׳ הנודר מן הירק בפסקיו כתב ואפי׳ בחילופי חילופיהן אסור ותימה על הב״י שלא ראה הך דהרא״ש עכ״ל (ובנה״כ השיג עליו וכתב דט״ס הוא בפסק הרא״ש ע״ש): » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« פלוני. כלומר של איש פלוני אבל אם אמר פירות של מין פלוני כגון קונם תאנים או ענבים עלי כיון שאסר עליו כל המין לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוין אלא מאכילת אותו המין ומ״ה לא מיתסר בחילופיהן ובגידוליהן כן הוא בר״ן ודלא כהלבוש עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« אפילו. כתב הט״ז וא״ל יבטל האיסור בגידולין שרבו עליו שהרי הוא דבר שיל״מ שהרי לנדר יש התרה בפתח או בחרטה ובזה מתורץ נמי למה לא יהא מותר מטעם זה וזה גורם עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ה)
« ידיך. כתב הש״ך וא״ל הא מעשה ידיך דבר שאין בו ממש הוא דאיכא לאוקמי באומר קונם ידיך למעשיהן א״נ מעשה ידי אשתו לאחר שתעשה דבר שיש בו ממש הוא מיהו כתב הר״ר יונה דלא מיתסר אלא בכנגד מעשה ידיה שאם אשתו טחנם ואפאם ומכרה לחם להיות מעות שכנגד טחינה ואפייה שלה וכנגד חטים שלו עכ״ל הר״ן: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ו)
« שמכרן. דוקא לאחר אבל מכרן לנודר עצמו אסור שהרי הוא נהנה מביתו שמכחו בא לו כ״כ הריב״ש: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ז)
« ובנאו. משמע אבל קנה לגמרי בית אחר מותר שלא היתה כוונתו אלא על בית שהיה לו בשעת נדר הן שיהיה כן או ישתנה אבל לא על בית אחר לגמרי ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ח)
« חלציו. כלומר בית אביך שאמר היינו יוצאי חלציו ולפ״ז אם מכרו מותר אלא דמ״מ אסור לילך ליוצאי חלציו ומ״מ יש לגמגם על הר״ב דבתוס׳ ובמרדכי לא משמע כן אלא באמר ע״מ שלא תלכי לבית אביך אבל לשון קונם בית אביך כו׳ י״ל דאבית ממש קאמר דאילו איוצאי חלציו לא שייך לומר שאני נכנס בו אלא שאני הולך עכ״ל » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« הש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט)
« לעולם. כתוב בתשו׳ מהרי״ל על הבן המדיר עצמו מנכסים אלו אפי׳ כשאמר לביתך זה אסור בו אפילו אחר מות הנודר מדקאמר זה מה לי אבוה ומה לי אחר אי משום דראוי ליורשו בחייו נמי צריך לו לכמה ענינים ליהנות משל אביו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י)
« שנפל. דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או אחרון הלכך יש להחמיר כשתי הלשונות והיש מי שמתיר וכו׳ ס״ל דלביתך ל׳ ראשון דייקא ולא זה והיש מי שאוסר כו׳ ס״ל דלישנא בתרא דהוא זה עיקר ט״ז וש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״א)
« אסור. (משמע אפי׳ שלא אמר בחיי ובמותי אסור). ונראה דאם נפל וחזר ובנאו מותר כדלעיל ס״ה וכן אם אמר קונם לכשיצא מרשותי אינו יכול לאסרו דצריך להתחיל האיסור בעודנו ברשותו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ב)
« מותר. אבל אם נפל ובנאו אסור כיון שאמר ביתי ועדיין ביתו הוא כדלעיל ס״ד ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ג)
« משמע. כתב הש״ך לפ״ז לאו דוקא מת אחד מהם דה״ה שניהם חיים יכול לעשות ברשות אחד מהם (כיון דטעמא הוא דקיי״ל כרבי יונתן עד שיאמר יחדיו וכ״מ לקמן סי׳ רכ״ח סעיף מ׳ ובתשובת הרא״ם כתב שצריך דוקא רשות שניהם) דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ופוק חזי מאי עמא דבר במי שקיבל עליו ב׳ דיינים שאין דן יחידי » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« מהם וכ״ש בנדון זה עיין שם ועיין בסי׳ רכ״ח ס״מ: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ד)
« המשודכת. כתב הש״ך דמצא בבדק הבית שהגיה במקום ולא ישא המשודכת ולא ישא אחרת עליה וכן משמע מל׳ תשובת הרשב״א ולפ״ז מותר להכניס המשודכת וא״כ דברי הרב צ״ע וכתב הט״ז ולפי מ״ש בסי׳ ר״ח ס״ה דאם אמר לשון שמשמעו שלא יעשו נשואין וכו׳ ה״נ הוי כן דבלשונו תליא מילתא כפי החילוק דלעיל עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט״ו)
« מותרת. כתב הש״ך תימא דאמאי כתב סתם דמותרת הא לעיל ס״ו מספקא לן אי תפוס ל׳ ראשון או אחרון א״כ אם אמר זה יהיה אסור לעולם וצ״ע ובט״ז כ׳ שבטורים ישנים לא כתב אלא ככרי ולא זה וכן הוא בהדיא באשר״י וכן עיקר דאלו אמר ככרי זה הוה דינו כמו לבית זה בס״ז עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק ט״ז)
« בתבשיל. כתב הש״ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה הטעם יין או בשר קשה לו וכה״ג אזלינן בתר כונתו ואסור בטעמן כדלקמן סי׳ רי״ח: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ז)
« טעם. ואם יש ישראל אחר שרשאי לטעום יכול לסמוך עליו ואם אין כאן אחר משערין בס׳ מיהו כ״ז שלא במינו אבל במינו אפי׳ באלף לא בטיל ש״ך: » (באר היטב יו״ד רט״ז ס״ק י״ח)
Cinq entrées, et elles portent les A’haronim tardifs sur ce siman : Rabbi Akiva Eiger, le Brit Avraham, le Techouat Ḥen, le Ganat Veradim.
« אסור בחילופיהן. בכל אופן שנתבאר כמו שאסר על עצמו ש״ך. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סוס״י ס״ה בשם בנו הרב מהר״ש איגר זצ״ל שטען ע״ז דהא אחד מן האופנים שנתבאר הוא דבאמר פירות אלו עלי אם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידולין מותרין אבל הגדולים עצמן אסורים והטעם דלא בטל האיסור בגדולים מבואר בש״ך » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק א)
« ס״ק ג׳ דהוא דשיל״מ והרי זה נכון באומר קונם עלי דבידו להתיר אבל באומר קונם על פלוני דאין ביד פלוני להתיר מהראוי דגם גידולים עצמן מותרין דעתה אינו דשיל״מ (עיין לעיל סימן ק״ב ס״ק יו״ד מ״ש בזה) וא״כ אינו בכל אופן שנתבאר ע״ש ועיין בתשובת ברית אברהם חי״ד סימן ל״ז אות ב׳ ודו״ק. » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק א)
« ועיין בספר בני אהובה פ״ה מהלכות אישות סוף הלכה ב׳ מ״ש בזה דלא תיקשי ממ״ש המחבר בא״ח סימן תמ״ג דחליפי חמץ מותרין ואפילו להמחליף דהא בש״ס מדמה להו להדדי ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק א)
« משמע אפילו אחד מהם. עבה״ט בשם רא״מ ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר זצ״ל סימן מ״ו שכתב דהיכא שהוא להקל כגון שנשבע שלא יעשה זאת וזאת או שלא יאכל זאת וזאת אין לסמוך על הרא״מ בזה להקל ואסור אפילו באחד מהם וע״ש עוד: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ב)
« שיפרוט לך. עיין מה שהקשה על זה בסוף ספר מהר״מ ברבי מדלעיל סימן כ״ח ועיין בתשובת אא״ז פנים מאירות ח״ב סימן קי״ז: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ג)
« בתבשיל שיש בו טעם. עיין בתשובת תשואת חן סימן נ״ז שכתב דאסור גם כן בתבשיל שנתבשל בקדרה של בשר ב״י אם נתבשל אחר הנדר אמנם אם נתבשל קודם הנדר מותר כדלקמן סימן רי״ז סעיף י״ב אפילו אם אמר קונם טעם בשר עלי דאז גם הטעם שיצא מבשר קודם שנדר בכלל זה מ״מ שרי לאכול התבשיל שנתבשל בקדרה של בשר קודם » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« שנדר משום דהוי נ״ט בר נ״ט דהתירא דלא כספר גינת וורדים כלל ס״ה ע״ש. וע׳ בתשובת ברית אברהם חי״ד סימן י״ז שכתב בגזירת צבור שהבשר יהיה טרפה אין חשש לאסור הכלים אף דכל היכא דשוי חתיכה דאיסורא גם הטעם אסור ויש לאסור גם הכלים מ״מ הא באם גזרו שהבשר יהיה טרפה אינו ענין לשויא ח״ד מדין נדר דהא א״א » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« להיתר להעשות טרפה כדלעיל סימן ר״ה ואין ענין אך לדין תקנת הצבור שיש כח בידם לאסור המותר וכבר כתב בתשובת הראנ״ח ח״ב סימן ע״א דבתקנת הצבור אזלינן בתר לשון בני אדם והא קי״ל דבלשון ב״א אין הטעם בכלל בשר ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ד)
« זה שאסרו על עצמו. [עיין מש״ל סי׳ ק״ב ס״ק י׳ מזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רט״ז ס״ק ה)
Les Nekoudot HaKessef sont la réponse du Chakh au Taz. Elles n’ont ici qu’une entrée, mais elle est tranchante : elle contredit le ס״ק ב du Taz.
« (סי׳ רט״ז ט״ז סק״ב) ותימה כו׳. שגג בזה דהיאך אפשר לומר דחלופי חלופי אסורים והרי בש״ס פרק השותפין (נדרים דף מ״ו ע״ב) מוכח להדיא דשרי וכן מוכח להדיא באשר״י סוף פרק האיש מקדש ומה שכתוב בפסקי הרא״ש אסור בחלופיהן ובגידוליהן ובחלופי חלופיהן כו׳ טעות סופר הוא שהרי העתיק לשון המשנה ובמשנה אינו כן » (נקודות הכסף יו״ד רט״ז)
« תדע דאל״כ לא ה״ל להפסיק בגידוליהן אלא הי׳ ליה למימר אסור בחלופיהן ובחלופי חלופיהן ובגידוליהן וזה פשוט: » (נקודות הכסף יו״ד רט״ז)
Tout le siman dans une grille : le seif, la clause, et ce qu’elle dit.
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle dit |
|---|---|---|
| א | « קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | קונם — ces fruits-ci me sont [interdits] : il est interdit dans leurs échanges et dans leurs pousses |
| א | « ואין צריך לומר במשקין היוצאין מהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | et il va sans dire, dans les liquides qui en sortent |
| א | « וכן אסור בגידולי גידוליהן » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | et de même il est interdit dans les pousses de leurs pousses |
| א | « אבל חילופי חילופיהן מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | mais les échanges de leurs échanges sont permis |
| א | « ואם הוא דבר שזרעו כלה גידולי גידוליו מותרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | et si c’est une chose dont la semence disparaît, les pousses de ses pousses sont permises |
| א | « וכן הדין אם לא אמר האלו אלא היו לפניו ואמר קונם הם עלי » (שו״ע יו״ד רט״ז:א) | et tel est le droit s’il n’a pas dit « ceux-ci », mais qu’ils étaient devant lui et qu’il a dit : קונם, ils me sont [interdits] |
| א | « הגה וכן אם אמר פירות פלוני או מקום פלוני הם קונם עלי הוי כאילו אמר פירות אלו » (רמ״א יו״ד רט״ז:א) | Glose : et de même s’il a dit : les fruits d’untel, ou d’un tel endroit, me sont קונם — c’est comme s’il avait dit « ces fruits-ci » |
| א | « ב״י בשם הר״ן » (רמ״א יו״ד רט״ז:א) | (Beit Yossef au nom du Ran) |
| ב | « אמר קונם מה שאני אוכל או טועם מהם אם הוא דבר שזרעו כלה כגון חטים וכיוצא בהם מותר בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | Il a dit : קונם, ce que je mange ou goûte d’eux — si c’est une chose dont la semence disparaît, comme le blé et ce qui lui ressemble, il est permis dans leurs échanges et dans leurs pousses |
| ב | « ואם הוא דבר שאין זרעו כלה כשזורעין אותו כגון שום ובצלים אפי׳ גידולי גידולין אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | et si c’est une chose dont la semence ne disparaît pas quand on la sème, comme l’ail et les oignons, même les pousses des pousses sont interdites |
| ב | « וכן משקים היוצאים מהם אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | et de même les liquides qui en sortent sont interdits |
| ב | « וכן אם אמר קונם פירות האלו על פלוני אסור בחילופיהם ובגידוליהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ב) | et de même s’il a dit : קונם, ces fruits-ci sont [interdits] à untel — il est interdit dans leurs échanges et dans leurs pousses |
| ג | « אמר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור בחילופיהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג) | Il a dit à sa femme : קונם, l’ouvrage de tes mains m’est [interdit] — il est interdit dans leurs échanges |
| ג | « ובגידוליהם. אמר קונם שאני אוכל או שאני טועם ממעשה ידיך מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג) | et dans leurs pousses. S’il a dit : קונם, ce que je mange ou ce que je goûte de l’ouvrage de tes mains — il est permis dans leurs échanges et dans leurs pousses, pour une chose dont la semence disparaît |
| ג | « אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי׳ גידולי גידולין אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ג) | mais pour une chose dont la semence ne disparaît pas, même les pousses des pousses sont interdites |
| ד | « אמר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | Il a dit à son compagnon : קונם, ta maison où j’entre, ton champ où je prends |
| ד | « מת או שמכרן או נתנן לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | s’il est mort, ou s’il les a vendus, ou donnés à un autre — c’est permis |
| ד | « אבל כל שהוא ברשותו אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | mais tant qu’elle est en sa propriété, c’est interdit |
| ד | « אפילו מכרו ואחר כך קנאו או שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | même s’il l’a vendue puis rachetée, ou qu’elle soit tombée et qu’il l’ait rebâtie |
| ד | « ואפילו לא בנאו במקומו הראשון » (שו״ע יו״ד רט״ז:ד) | et même s’il ne l’a pas rebâtie à son emplacement premier |
| ד | « הגה אמר לו קונם בית אביך שאיני נכנס בו אע״פ שמת האב אסור דכל יוצאי חלציו קרויין בית אב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד) | Glose : s’il lui a dit : קונם, la maison de ton père où j’entre — quoique le père soit mort, c’est interdit, car tous ses descendants sont appelés « maison du père » |
| ד | « מרדכי ספ״ק דגיטין ובא״ע סי׳ קמ״ו ועס״ק י״ב » (רמ״א יו״ד רט״ז:ד) | (Mordekhaï, fin du premier chapitre de Guittin, et Even HaEzer siman 146, et voir le ס״ק י״ב) |
| ה | « אמר קונם לבית זה שאני נכנס בו אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחרים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה) | Il a dit : קונם, cette maison-ci où j’entre — il lui est interdit à jamais, qu’il soit mort, ou qu’il l’ait vendue ou donnée à d’autres |
| ה | « ואם נפל ובנאו אפילו במקומו ובמדתו הראשונה מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ה) | et si elle est tombée et qu’il l’ait rebâtie — même à son emplacement et à ses dimensions premières — c’est permis |
| ו | « אמר קונם לביתך זה שאני נכנס אסור בו לעולם בין שמת או מכרו או נתנו לאחר בין שנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו) | Il a dit : קונם, cette maison-ci à toi où j’entre — il lui est interdit à jamais, qu’il soit mort, ou qu’il l’ait vendue ou donnée à un autre, ou qu’elle soit tombée et qu’il l’ait rebâtie |
| ו | « ויש מי שמתיר במת או מכרו או נתנו ואוסר בנפל ובנאו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו) | et il en est un qui permet dans le cas où il est mort, l’a vendue ou donnée, et interdit dans le cas où elle est tombée et qu’il l’a rebâtie |
| ו | « ויש מי שאוסר בזו ומתיר בזו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ו) | et il en est un qui interdit dans ce cas-ci et permet dans celui-là |
| ז | « אמר ראובן לשמעון קונם בית זה שאתה נכנס ומת או שמכרו לאחר אסור » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | Reouven a dit à Chimon : קונם, cette maison-ci où tu entres — et il est mort, ou l’a vendue à un autre : c’est interdit |
| ז | « שהאוסר דבר שהוא שלו על חבירו אע״פ שיצא מרשותו הרי הוא באיסורו עומד » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | car celui qui rend interdite à son compagnon une chose qui est à lui — quand bien même elle serait sortie de sa propriété, elle demeure dans son interdit |
| ז | « אבל אם אמר לו קונם לביתי שאתה נכנס אם מת או מכרו או נתנו לאחר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | mais s’il lui a dit : קונם, ma maison où tu entres — s’il est mort, ou l’a vendue ou donnée à un autre, c’est permis |
| ז | « האומר לבנו הרי אתה אסור בהנייתי או שנשבע שלא יהנה בו אם מת יירשנו שזה כאומר נכסי עליך אסורין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | Celui qui dit à son fils : te voici interdit de tirer profit de moi — ou qui a juré qu’il n’en profiterait pas — s’il meurt, [le fils] en hérite, car c’est comme s’il disait : mes biens te sont interdits |
| ז | « אבל אם אסר עליו הנייתו ופירש בין בחייו בין במותו אם מת לא יירשנו שזה כאומר נכסי אלו עליך אסורים » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | mais s’il lui a interdit son profit et a précisé « de mon vivant comme après ma mort » — s’il meurt, il n’en hérite pas, car c’est comme s’il disait : ces biens-ci te sont interdits |
| ז | « וע״ל סימן רכ״ג » (שו״ע יו״ד רט״ז:ז) | (et voir plus loin siman 223) |
| ז | « הגה קהל שנדרו כל מה שיגבו יהיה לצורך בנין בית הכנסת ובנין בית המדרש יתנו מחצה לזה ומחצה לזה אע״פ שלא גבו להספיק א׳ מהם » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | Glose : une communauté qui a voué que tout ce qu’elle collecterait irait à la construction d’une synagogue et à celle d’une maison d’étude — on en donne la moitié à l’une et la moitié à l’autre, même si l’on n’a pas collecté de quoi suffire à l’une d’elles |
| ז | « מי שהשביע את בנו או חבירו שלא ילוה מעותיו לאחרים אם לא ברשות ראובן ושמעון ומת אחד מהם מותר להלוות ברשות הא׳ דכל מקום שנאמר פלוני ופלוני משמע אפי׳ א׳ מהם עד שיפרוט לך שניהם ביחד » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | Celui qui a fait jurer son fils ou son compagnon de ne pas prêter son argent à autrui sans l’autorisation de Reouven et de Chimon, et que l’un des deux meurt : il est permis de prêter avec l’autorisation de l’un — car partout où il est dit « untel et untel », cela s’entend même de l’un d’eux, jusqu’à ce qu’on te précise « tous deux ensemble » |
| ז | « מי שנשבע לאשה המשודכת לו שלא ישא אשה עליה וקודם שכנסה נפלה לו יבמה מותר ליבמה דלשון עליה אינה במשמע אלא אם נשאה תחילה » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | Celui qui a juré à la femme qui lui est fiancée de ne pas épouser une femme par-dessus elle, et à qui, avant de l’avoir épousée, échoit une yevama : il lui est permis de l’épouser par lévirat, car l’expression « par-dessus elle » ne s’entend que s’il l’a épousée en premier |
| ז | « ולא יכנוס המשודכת אלא א״כ יתירו לו שבועתו » (רמ״א יו״ד רט״ז:ז) | et il n’épousera pas la fiancée, à moins qu’on ne lui délie son serment |
| ח | « אמר לחבירו ככרי זו אסורה עליך אפי׳ נתנה לו במתנה או מכרה לו אסורה לו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח) | Il a dit à son compagnon : mon pain que voici t’est interdit — même s’il le lui a donné en cadeau, ou le lui a vendu, il lui est interdit |
| ח | « מת ונפלו לו בירושה או שנתנה לאחר והוא נתנה לו מותרת לו שלא אמר אלא ככרי ועתה אינו שלו » (שו״ע יו״ד רט״ז:ח) | s’il est mort et qu’il lui soit échu par héritage, ou qu’il l’ait donné à un autre et que celui-ci le lui donne — il lui est permis, car il n’a dit que « mon pain », et maintenant il n’est plus à lui |
| ט | « אמר קונם בשר ויין עלי מותר בתבשיל שיש בו בשר ויין אע״פ שנותנין בו טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט) | Il a dit : קונם, la viande et le vin me sont [interdits] — il est permis dans un plat où il y a de la viande et du vin, quoiqu’ils y donnent du goût |
| ט | « ואם אמר קונם בשר ויין שאני טועם או שאני אוכל או שאמר קונם בשר או יין זה עלי אסור בתבשיל שיש בו טעם [בשר או] יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:ט) | et s’il a dit : קונם, la viande et le vin que je goûte, ou que je mange — ou s’il a dit : קונם, cette viande ou ce vin-ci me sont [interdits] — il est interdit dans un plat où il y a du goût [de viande ou] de vin |
| י | « נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפי׳ טפה בחבית נאסר הכל » (שו״ע יו״ד רט״ז:י) | Ce vin-ci qu’il s’est interdit s’est mélangé à un autre vin — même une goutte dans un tonneau, le tout devient interdit |
| י | « מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו » (שו״ע יו״ד רט״ז:י) | parce qu’il lui est possible de demander la dissolution de son vœu, il devient comme une chose qui a de quoi être rendue permise, laquelle ne s’annule pas dans son espèce |
| יא | « האוסר על עצמו יינו של פלוני או של מקום פלוני דינו כדין האוסר על עצמו יין זה שאסור בתבשיל שנפל בו ויש בו טעם יין » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | Celui qui s’interdit le vin d’untel, ou celui de tel endroit, a le même droit que celui qui s’interdit « ce vin-ci » : il est interdit dans un plat où il en est tombé et où il y a du goût de vin |
| יא | « והוא הדין אם אותו יין נעשה חומץ אחר הנדר שהוא אסור עליו » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | et il en va de même si ce vin est devenu vinaigre après le vœu : il lui est interdit |
| יא | « אבל מה שהיה חומץ בשעת הנדר מותר » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | mais ce qui était déjà vinaigre au moment du vœu est permis |
| יא | « דיין אסר עליו ולא חומץ) (ב״י בשם תשובת הרשב״א » (שו״ע יו״ד רט״ז:יא) | (car c’est du vin qu’il s’est interdit, et non du vinaigre) (Beit Yossef au nom d’une responsa du Rachba) |
| יב | « אמר קונם זיתים וענבים עלי מותר בשמן ויין היוצא מהם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב) | Il a dit : קונם, les olives et les raisins me sont [interdits] — il est permis dans l’huile et le vin qui en sortent |
| יב | « אפי׳ הוא חדש » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב) | même s’il est nouveau |
| יב | « ואם אמר קונם זיתים וענבים שאני טועם או שאמר קונם זיתים אלו עלי אסור אף במשקים היוצאים מהם ובתבשיל שנותנין בהם טעם » (שו״ע יו״ד רט״ז:יב) | et s’il a dit : קונם, les olives et les raisins que je goûte — ou s’il a dit : קונם, ces olives-ci me sont [interdites] — il est interdit même dans les liquides qui en sortent et dans un plat auquel ils donnent du goût |
Cinq situations, prises dans l’ordre du siman. Chacune se clôt sur le même renvoi : la conduite réelle revient au Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רט״ז · ♥ Soutenir