פתיחה לסימן רי״ז, ארבעים ושמונה סעיפים — הארוך שבמסכת הנדרים. הסימן הקודם קבע את מידת המילים בלשון תורה, מה שהמילה מורה מצד עצמה; וזה קובע את לשון בני אדם, למה שבני אדם קוראים כן, במקום פלוני ובזמן פלוני. והסעיף הראשון אומרו בשלושה תנאים: אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן. וכל הבא אחריו נמשך מכאן: המטבח, המאכלים, המקומות, האנשים והזמן. והלכות למעשה הן: וכל מעשה שבא לידו — לרב.
נושא: מה שהמילים מורות בלשון בני אדם
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ז (מ״ח סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הטור פותח את סימן רט״ז בכלל המושל בשני הסימנים: כל הנדרים הולכין אחר הלשון. אם לשון תורה היא — כפי מה שיצא ממשמעותה; ואם לשון בני אדם — כדרך שמדברים באותו מקום ובאותו זמן. סימן רט״ז נטל את המחצית הראשונה. וסימננו נוטל את השנייה, ומייחד לה ארבעים ושמונה סעיפים — הארוך שבמסכת.
והשורה הראשונה אומרתו בשלושה תנאים מצטברים, וכדאי למנותם: אם דרך אותו מקום — מנהג אותו מקום; באותו לשון — באותה לשון; ובאותו זמן — ובאותו זמן. ואין אחד משלושתם רשות. אין למילה מידה מצד עצמה: יש לה המידה שנותנות לה שלוש נסיבות, והיא אובדת אותה בהשתנותן. והש״ך אומרו בעצמו בשני מקומות, בירקות השדה ובבשר דגים: בזמן הזה אינו כן.
והבא אחר כך יישום המשפט הזה בארבעים מילים ויותר, ערוכות בגושים. סעיפים א–ג קובעים את הכלל בדרכי הבישול ונותנים את דין המחלוקת. סעיפים ד–כ״ד עוברים על המאכלים, מן הירק ועד היין, ומבקשים בכל אחד מה המילה כוללת ומה שם שני מבדיל ממנה. סעיפים כ״ה–ל״ב עוברים לחפצים ולמקומות — המים, הכסות, הבית, העיר. סעיפים ל״ג–מ״ו לסוגי בני אדם. סעיפים מ״ז–מ״ח לזמן ולהתחייבויות, ומילתו האחרונה של הסימן מוסבת לכוונה, כלומר לסימן שאחריו.
הרי ארבעים ושמונה הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כפי שנותנו המקור, עם הפירושים שבסוגריים, הסוגריים המרובעים והגהות הרמ״א — ואחר כך מפורק פסקה אחר פסקה.
הסימן נפתח בכלל המושל בו כולו, והוא נאמר בשלושה תנאים מצטברים: המקום, הלשון, הזמן. הסימן הקודם שאל מה המילה מורה מצד עצמה; זה שואל למה קוראים בני אדם כך. אין כאן דבר קבוע מראש: אותה מילה עצמה אוסרת הכול כאן ומעט מאוד במקום אחר.
דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ״ח סעיפים:
נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר:
« דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ״ח סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
הסעיף הראשון קבע את הכלל; זה מראה מיד כיצד לשון מצטמצמת או מתרחבת לפי המילה שנבחרה. שלושה זוגות מוצבים זה לצד זה, וכל אחד מעמיד ייחוד מין — ״מעשה קדירה״, ״פת התנור״ — כנגד ייחוד כלי: כל היורד לקדירה, כל הנעשה בתנור.
הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:
« הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
שני יישומים של סעיף א, ואחריהם השאלה שסעיף א הניח פתוחה והיא המעשית שבסימן: מה עושים כשאין הלשון אחידה? השולחן ערוך דוחה כאן במפורש את הפתרון המתבקש — הרוב — ומעמיד את הכלל המיוחד לנדרים.
נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי׳ אינו מליח אלא להתקיים לשעה ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח (טור ורא״ש ור״ן בשם הירושלמי) נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכן כל כיוצא בזה היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר:
« נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי׳ אינו מליח אלא להתקיים לשעה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« (טור ורא״ש ור״ן בשם הירושלמי) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
הסימן עוזב את דרכי הבישול ועובר למאכלים עצמם, ופותח בירק, לפי שבו לשון בני אדם הפכפכה ביותר. שלוש לשונות נערכות בזו אחר זו, מן הצרה אל הרחבה; ואחר כך מוציא הסעיף את אמת המידה שלו, והיא מן היפות שבמסכת: מה שהשליח נמלך עליו — בכלל המין הוא.
אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין (פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך) שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק:
« אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« (פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
אמת מידה מוחשית, והיא מפתיעה: לא הלחות מכרעת אלא קיומו של גורן. מה שיש לו עונת אסיף וגורן — אינו נקרא עוד ירק; ומה שאין לו — ירק הוא אף ביבשו.
הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים:
« הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן » (שו״ע יו״ד רי״ז:ה)
« ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ה)
סעיף של שורה אחת, והוא יקר: השולחן ערוך מביא כאן ספק הירושלמי בלא להכריעו. והוא תזכורת שאין לשון בני אדם נלמדת בסברא — במקום שלא ידע המקור, אין אנו יודעים.
הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס (פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה):
« הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס » (שו״ע יו״ד רי״ז:ו)
« (פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ו)
שתי שורות, ונוסח שהש״ך והט״ז שניהם מכריזים עליו שנשתבש בדפוסים שלפניהם. וספריא נותנת כאן את המילה [אסור] בסוגריים מרובעים: והוא בדיוק התיקון שדורשים שני המפרשים.
הנודר מהבשר [אסור] בגידין מהגידין מותר בבשר:
« הנודר מהבשר [אסור] בגידין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ז)
« מהגידין מותר בבשר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ז)
הסעיף העשיר שבשליש הראשון. שלוש קומות בו: מה שמוסיף המנהג המקומי על המילה (הדגים, במקום שהשליח נמלך), מה שאסור בכל מקום ואינו תלוי במנהג (עופות, קרבים, ראש, רגלים), ולבסוף ההיפוך — כשהדברים מראים את הכוונה, הם גוברים על הלשון.
מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים וכן כל כיוצא בזה ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב ומותר בחגבים ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד [או לבשר עוף ובהמה בלבד] ה״ז מותר בבשר דגים ואפי׳ במקום שהשליח נמלך עליהם. (ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה) (כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר״ן):
« מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ומותר בחגבים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד [או לבשר עוף ובהמה בלבד] ה״ז מותר בבשר דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ואפי׳ במקום שהשליח נמלך עליהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« (ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« (כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר״ן) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
תבשיל אחד, שלושה שמות, ואין אחד מהם נכנס בחברו. הסעיף בנוי על אותו חוסר היפוך שבסעיף ז, אלא שמוסיף עליו את השיור ההופכו: לשון אכילה או לשון ייחוד תופסת מה שאין שם המין תופס.
הנודר מהקיפה מותר ברוטב מהרוטב מותר בקיפה מהבשר מותר בשניהם אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל:
« הנודר מהקיפה מותר ברוטב » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« מהרוטב מותר בקיפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« מהבשר מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
הסעיף הארוך שבשליש הראשון, והוא כמעט משנה שלמה. דרכו בזוגות הפוכים — מ־א אסור ב־ב, ומ־ב מותר ב־א — וכל אחד מטעם אחר. והפסקה האחרונה נותנת את המושג המבאר את כולם: שם לווי.
הנודר מהגריסין אסור במקפה (פי׳ מרק קפוי ועב) של גריסין מהמקפה מותר בגריסין מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין מהכרוב [אסור] באספרגוס (פי׳ מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב״ם ורש״י פי׳ מין כרוב) מהאספרגוס מותר בכרוב מהכרישין מותר בקפלוטות מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי (משנה ס״פ הנודר מן המבושל) (דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות) (ב״י ורש״י שם בפי׳ המשנה):
« הנודר מהגריסין אסור במקפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (פי׳ מרק קפוי ועב) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« של גריסין מהמקפה מותר בגריסין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהמקפה אסור בשום » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהשום מותר במקפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהכרוב [אסור] באספרגוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (פי׳ מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב״ם ורש״י פי׳ מין כרוב) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהאספרגוס מותר בכרוב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהכרישין מותר בקפלוטות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (משנה ס״פ הנודר מן המבושל) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (ב״י ורש״י שם בפי׳ המשנה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
שלושה מוצרים מחומר אחד, והשאלה איזה מהם נגרר אחר חברו. הסעיף מביא את הרמב״ם, ואחריו יש אומרים החולקים — והיא מן המחלוקות הפתוחות המעטות שבסימן, והש״ך האריך בה יותר מבכל מקום אחר.
הנודר מהחלב מותר בקום (פי׳ מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור״ו) נדר מהקום מותר בחלב (רמב״ם פ״ט מה״נ ד״ח). וי״א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור (טור וב״י בשם הר״ן) מהחלב מותר בגבינה מהגבינה מותר בחלב ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה:
« הנודר מהחלב מותר בקום » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« (פי׳ מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור״ו) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« נדר מהקום מותר בחלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« (רמב״ם פ״ט מה״נ ד״ח) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« וי״א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור (טור וב״י בשם הר״ן) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« מהחלב מותר בגבינה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« מהגבינה מותר בחלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
שורה מן הרמב״ם, ודין שהט״ז והש״ך מגבילים אותו מיד בשיור עיקרי שאינו בלשון: אין ההיתר אלא במה שיצא כבר קודם הנדר.
הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים (לשון הרמב״ם שם):
« הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
« (לשון הרמב״ם שם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
השאלה עולה מן הלשון עצמה: דבש תמרים שם התמרים עליו, ואף על פי כן הנודר מן התמרים מותר בו. והרמ״א נותן שני טעמים, ושניהם מן הר״ן — והשני מבאר מאליו מפני מה נוהג הקום שבסעיף י״א בדרך אחרת.
הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים: הגה אע״פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא״כ בקומא דחלבא (ר״ן בשם רשב״א) ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש (הר״ן) מדבש תמרים מותר בתמרים מסתוניות (פי׳ ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ) מותר בחומץ היוצא מהם:
« הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« הגה אע״פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא״כ בקומא דחלבא » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« (ר״ן בשם רשב״א) » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« (הר״ן) » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« מדבש תמרים מותר בתמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« מסתוניות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« (פי׳ ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« מותר בחומץ היוצא מהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
היפוכו של סעיף י״ג. שתי מילים שהיה מקום לחשוב שהן כוללות סוג שלם אינן כוללות אלא את הנקרא בהן בדרך כלל.
הנודר מדבש מותר בדבש תמרים מהחומץ מותר בחומץ סתוניות:
« הנודר מדבש מותר בדבש תמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ד)
« מהחומץ מותר בחומץ סתוניות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ד)
שלושה מקרים, שלוש תשובות, והשלישית נשארה במחלוקת. והסעיף נחתם בציון הרמ״א לסימן הקודם לעניין החומץ — אחד משני המקומות שבהם מודה הרי״ז בתלותו ברט״ז.
הנודר מהיין מותר ביין תפוחים ואסור ביין מבושל ומותר בקונדיטון (פי׳ משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין) ויש מי שאוסר בקונדיטון (ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט״ז סעיף י״א):
« הנודר מהיין מותר ביין תפוחים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ואסור ביין מבושל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ומותר בקונדיטון » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« (פי׳ משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ויש מי שאוסר בקונדיטון » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« (ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט״ז סעיף י״א) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
הסעיף שבו נוגעים שני הסימנים זה בזה. לתירוש בלשון תורה משמעות רחבה — כל מיני מתיקה; אבל ״לדידן״, שאין אנו מדברים באותה לשון, אינו אלא יין. אין המילה משמרת את משמעה שבמקרא בפי מי שאינו מדבר מקרא.
הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה:
« הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ז)
« ומותר בכל מיני מתיקה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ז)
הסעיף מיישם את כלל סעיף א במקום ששני מנהגים דרים בו כאחד. ומוציא את המסקנה שסעיף ג קבע בכלל: כשנוהגים בשניהם — שניהם אסורים, אף ששל אחד מהם רוב גדול.
הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם:
« הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
שלוש מילים ותשובה אחת. הסעיף מכריע מחלוקת שבמשנה — רבי מאיר מרחיב דגן לכל מיני קטניות — כדעת חכמים.
הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים והוא הדין לנודר מהדגן:
« הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ח)
« והוא הדין לנודר מהדגן » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ח)
שלושה מעגלים זה בתוך זה, מן הצר אל הרחב, והרחב שבהם רחב כל כך שהש״ך נצרך מיד לגדרו כדי שיוכל הנדר להתקיים.
הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח:
« הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
« ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
« ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
הסעיף הטכני שבסימן, ומן המפליאים שבמסכת: מניין המילה מכריע. ״חטה״ מכוונת לנאכל בעין, ו״חטים״ למה שנעשה מהן. והאומר שתיהן נוטל הכול. והגהת הרמ״א מרכיבה כאן מחלוקת שנייה, במשמעות מילה המושלת במניין.
הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס: הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם (הר״ן פ׳ שבועות שתים) ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם (כ״כ הר״ן בשם הרמב״ן):
« הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« (הר״ן פ׳ שבועות שתים) » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« (כ״כ הר״ן בשם הרמב״ן) » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
סעיף כ״א שונה את סעיף כ במאכל אחר, ובהיפוך. לשון יחיד גריס מכוונת למבושל, ולשון רבים גריסין לנאכל חי.
גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים:
« גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
« גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
« גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
הסימן עוזב את המאכלים הפרטיים ועובר לכללים. וקובע חילוק הנמשך על פני שלושה סעיפים: פירות כנגד גידולים. המילה השנייה נוטלת מה שהראשונה מניחה.
הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם:
« הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
« ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
« ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
מקבילו המדויק של סעיף כ״ב, על ציר הקרקע במקום ציר הזמן, ובאותו זוג מילים. והיוצא מן הכלל מן הצומח הוא, והוא מפורסם.
הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ ומותר בכמיהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם:
« הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
« ומותר בכמיהין ופטריות » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
« ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
שורה אחת, ואולי הדוגמה הצרופה שבסימן: מילה שאינה מורה בפי בני אדם על מה שהיא אומרת כלל.
הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים:
« הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ד)
הסימן עובר מן המאכלים אל החפצים והמקומות, ופותח במקרה ששתי לשונות דומות הולכות אחר שתי אמות מידה הפוכות: האחת אחר המים, והשנייה אחר השם.
הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו ואע״פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו:
« הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« ואע״פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
הסעיף היחיד בסימן העוסק במודר הנאה — נושא סימן רכ״א, נרמז כאן בשורה אחת. והחילוק לפי עונות, וטעמו מוחשי.
הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:
« הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ו)
« אבל לא בימות החמה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ו)
אמת המידה היא השימוש הממשי: אין ״כסות״ אלא מה שבני אדם מתכסין בו. ואין בגד גס בכלל, אם אין אדם מתכסה בו.
הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה (פי׳ מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם):
« הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ז)
« (פי׳ מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ז)
סעיף ז שבבשר וגידין, מועבר לבניין. והש״ך מרכיב עליו גבול הלקוח מדיני ממונות, והוא מלמד.
הנודר מהבית אסור בעליה מהעליה מותר בבית:
« הנודר מהבית אסור בעליה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ח)
« מהעליה מותר בבית » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ח)
מידה מדויקת במקום שציפינו למושג. והש״ך מוציא מכאן את ההוראה המפורשת שבסימן על מה שמבדיל אותו מכל שאר ההלכה.
הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים:
« הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ט)
אותה תביעת דיוק שבסעיף כ״ט, במידת פתח. והגבול הוא הקו שבו הדלת נסגרת.
הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר:
« הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל)
« אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל)
מקבילו המדויק של סעיף ל: אין להתחייבות לעמוד בבית אותו גבול שיש לאיסור הבית. ואחר כך מוסיף הרמ״א שני מקרים מחיי הקהילה, והשני אין לו עוד עניין בדירה.
הנשבע לעמוד בבית א׳ אסור מהאגף ולחוץ: הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם ולא אמרינן דג׳ בתים מקרי שכונה (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד סוף ע״ב בשם תשובת הרשב״א) קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה (מרדכי פרק המקבל):
« הנשבע לעמוד בבית א׳ אסור מהאגף ולחוץ » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״א)
« הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« ולא אמרינן דג׳ בתים מקרי שכונה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד סוף ע״ב בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« (מרדכי פרק המקבל) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
שתי לשונות, שני זמנים, ומאחוריהן עיקר אחד — השתייכות נמדדת בזמן. והרמ״א מוסיף הגהה המציינת במפורש, ופעמיים, ללשון בני אדם ואחר כך לכוונה: והוא המקום היחיד בסימן ששתי אמות המידה נזכרות בו במשפט אחד.
נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י״ב חדש: הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה (רשב״א סימן תרס״ז) מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע״פ שהוא פחות מל׳ יום ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר:
« נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ב)
« מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י״ב חדש » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ב)
« הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« (רשב״א סימן תרס״ז) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע״פ שהוא פחות מל׳ יום » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
הסימן עובר לסוגי בני אדם, ובהם יעמוד עד סעיף מ״ו. השאלה משנה טבעה: לא מהו הדבר אלא מיהו האדם. והתשובה אחת — למי שבני אדם קוראים כן.
נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו ואפילו באותם שיורדים לטייל ומותר ביושבי יבשה:
« נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
« ואפילו באותם שיורדים לטייל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
« ומותר ביושבי יבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
היפוכו של סעיף ל״ג, ואינו שווה בשני הצדדים. היבשה מצבם של הכול; והים אינו אלא מצבם של מקצתם.
נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים ואפי׳ באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה:
« נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ד)
« ואפי׳ באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ד)
סעיף של דרך, והוא שווה לכל המסכת: נדר הנוקב סוג וחל לאחר זמן — הסוג נקבע בשעת האמירה, לא בשעת חלות הנדר.
אמר יורדי הים לאחר ל׳ יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע״פ שלאחר ל׳ יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים:
« אמר יורדי הים לאחר ל׳ יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ה)
« ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע״פ שלאחר ל׳ יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ה)
הסעיף השנוי במחלוקת שבמחצית השנייה, והיחיד שהרמ״א מכריע בו במפורש כנגד הכוונה המפורשת. לשון רואי החמה נקראת בסביל: אותם שהחמה רואה אותם. ומוציא מזה השולחן ערוך שני מיעוטים — הדגים והעוברים.
נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים: הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני (ב״י בשם הרא״ש) הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע״פ שהחמה רואה אותו (ב״י בשם התוספות) : ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים:
« נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
« לאפוקי דגים ועוברים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
« הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« (ב״י בשם הרא״ש) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע״פ שהחמה רואה אותו » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« (ב״י בשם התוספות) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
הדוגמה המוכיחה שבסימן: מילה המתארת צבע שיער מורה בפי בני אדם על האנשים — ואף על הקרחים ועל בעלי השיבה, שאין ראשם שחור כלל.
נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי׳ שחורי הראש אלא האנשים ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור [בכל] (הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה) (נימוקי יוסף פ׳ המוכר את הספינה ותוס׳ שם דף ע״ד ע״א וחדושי רמב״ן שם):
« נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי׳ שחורי הראש אלא האנשים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור [בכל] » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« (הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« (נימוקי יוסף פ׳ המוכר את הספינה ותוס׳ שם דף ע״ד ע״א וחדושי רמב״ן שם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
ראשון לתשעה סעיפים העוסקים בכינויי אומות וקבוצות. כל אחד נשען על חילוק אחד, וכאן החילוק שבין הציווי לבין המעשה סתם.
הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים:
« הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ח)
מקבילו המדויק של סעיף ל״ח, ומראה שאין אמת מידת הציווי מספקת לבדה: כאן הכותים מצווים, ואף על פי כן יצאו — לפי שאינם עושים.
נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים:
« נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ט)
שני כינויים שאילו נלקחו כפשוטם היו כוללים את הכול, ובפי בני אדם מורים על קבוצות נבדלות בדיוק. ומיעוט ישמעאל ועשו הוא המופלא שבסימן.
נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל. נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם אפי׳ בבני ישמעאל ועשו:
« נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
« נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
« ומותר באומות העולם אפי׳ בבני ישמעאל ועשו » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
המקרה הצרוף שבסימן, והוא חד כמעט עד להתריס: אין המילה מורה על מצב הגוף אלא על אומה — ולפיכך מכוונת למולי אומות העולם ולא לערלי ישראל.
נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל:
« נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״א)
ההיפוך, והוא ניתן בפני עצמו כדי שלא ישאיר הדין ספק: המילה הולכת אחר האומה, לשני הצדדים.
נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם:
« נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ב)
עוד זוג שאינו שווה לשני צדדיו, והוא השלישי שהסימן בונה בדרך זו — אחר הבשר והגידין, והבית והעלייה.
נדר מישראל אסור בגרים מהגרים מותר בישראל:
« נדר מישראל אסור בגרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ג)
« מהגרים מותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ג)
אותו מבנה, בשבטים. ויש בו קביעה שאין הסעיף מבארה: הכהנים והלוים בכלל ״ישראל״, אף שההלכה מבדילתם ממנו בכל מקום אחר.
נדר מישראל אסור בכהנים ולוים מכהנים ולוים מותר בישראל:
« נדר מישראל אסור בכהנים ולוים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ד)
« מכהנים ולוים מותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ד)
שתי קבוצות במדרגה אחת: אין זו בכלל זו, ולפיכך הדין שווה לשני הצדדים, שלא כשלושת הסעיפים שלפניו.
נדר מכהנים מותר בלוים מלוים מותר בכהנים:
« נדר מכהנים מותר בלוים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ה)
« מלוים מותר בכהנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ה)
הסעיף האחרון בגוש האנשים, והקצר שבהם. אין מילת ״בנים״ יורדת דור אחד, וזה המקום היחיד בסימן שהפתחי תשובה מביא בו מעשה החיים ההופכו כולו.
נדר מבנים מותר בבני בנים:
« נדר מבנים מותר בבני בנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ו)
הסימן עוזב את האנשים ועובר לזמן, ושואל דרך היוצא מן הכלל: אדם שייר לעצמו את המועדות; יכול הוא לומר אחר כך שנתכוון אף לחנוכה ולפורים?
מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי״ט אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן. (ועיין בא״ח סימן תק״ע):
« מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי״ט » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
« אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
« (ועיין בא״ח סימן תק״ע) » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
סעיף החתימה, והוא בנוי כפתח פתוח אל הסימן הבא. המחבר דן בו בנדר שלא לשחוק; והרמ״א מוסיף חמישה מקרים מתשובות, והחמישי אומר במפורש את הבא: ונראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח.
מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר. (תשובת חזה התנופה) : הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה (תשובת הרא״ש כלל ג׳ סי׳ ט׳) מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל (מהרי״ל) מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח (ד״ע) . מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע״י עסק שם יצא ידי נדרו (תשובת מהרי״ל סימן קי״ח) וע״ל סימן רל״ט עוד מזה:
« מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת חזה התנופה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת הרא״ש כלל ג׳ סי׳ ט׳) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (מהרי״ל) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח (ד״ע) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע״י עסק שם יצא ידי נדרו » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת מהרי״ל סימן קי״ח) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וע״ל סימן רל״ט עוד מזה » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
חומרו הראשון של הסימן הוא פרק שישי ושביעי בנדרים, הנקראים בדיוק בשמות המילים הראשונות שבסימן. סעיפים א–כ״ד הולכים אחר סדרם מקרוב: המבושל, מעשה קדירה, המליח והכבוש, הירק, הבשר, הרוטב והקיפה, הגריסין, הכרוב, החלב, התמרים, היין, השמן, התבואה, הפת. וסעיפים ל״ג–מ״ו באים מפרק שלישי, פרק נדרי שגגות וכינויי בני אדם.
הרמב״ם כינס את כל החומר הזה בפרק תשיעי מהלכות נדרים, והמחבר הולך אחריו מקרוב מאוד — לפעמים מילה במילה, כפי שמציינת ספריא בסעיף י״ב: לשון הרמב״ם. והש״ך בס״ק מ״ג מביא את המשפט שהרמב״ם קובע בסוף אותו פרק, והוא אזהרה לכל הסימן: דין הנודר ונשבע אחד הוא.
הטור נוכח בכל האחרונים, ופעמים רבות כנגד המחבר: הט״ז בס״ק א פותח את הסימן בכך שאין הטור כותב ולשלוק; ובס״ק ל הוא מציין שהמחבר הולך אחר הטור בחילוק שהוא עצמו רואה בו דוחק. והבית יוסף, המובא מראש ועד סוף, הוא מקורם של רוב הפירושים שספריא משבצת בסוגריים בגוף הטקסט.
אותיות האחרונים שבסימן זה הצפופות שבגוש: מאה שלושים ושש — ארבעים ושש לש״ך, שלושים ותשע לט״ז, שלושים ושתיים לבאר היטב, שש עשרה לפתחי תשובה, שלוש לנקודות הכסף. ואנו מביאים את כולן, כסדרן, ואין אנו מקצרים באחת מהן. ערוך השולחן אינו מובא: אינו נגיש לנו בסימן זה. וכן הפרי חדש, ביאור הגר״א ובאר הגולה.
« ולשלוק. פי׳ בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כך כתבו התו׳ והר״ן וכ״פ הב״ח ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
« ר׳ ירוחם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלשון הקדש ובאותי מקום אין מדברים בלה״ק הלך אחר לשון תורה כך פשוט בפ׳ השותפין עכ״ל ומביאו בית יוסף בסב״ה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
« היורד לקדרה כו׳. ועיין בטור ופוסקים דיני קדרה ואלפס ומביאם העט״ז והמחבר השמיטם לפי שגם הרמב״ם השמיטם וכתב בבית יוסף מפני שפשוטים הם ולא הוצרך לכתבם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« אין הולכין אחר הרוב כו׳. ומיהו אם הוא אומר נתכוונתי כך כמו שקורין הרוב נאמן כדלעיל סי׳ ר״ח ס״ק ג׳: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ירק כו׳. ע״ל ס״ק ט״ו: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« אלא בנאכלים חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« אסור אף בנכבשים כו׳. כלומר אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ״מ אותן ירקות אסור לאכלן גם מבושלים וכן כתב מהרש״ל וז״ל אף בנכבשים פירוש וכ״ש דאסור בירקות המבושלים בין שהם נאכלים כמות שהם חיים בין אין נאכלים חיים אבל ירק ודאי מותר לאכול עכ״ל ובפרישה סעיף י׳ הקשה עליו מלשון הרא״ש ולק״מ דה״ק הרא״ש באומר ירק קדירה עלי אינו אסור בירק שהוא » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« נאכל דוקא על ידי בישול כגון דילועין וכהאי גוונא אבל מה שנאכל ע״י כיבוש אסור בו בכל ענין וגם הב״ח מביא דברי מהרש״ל וכתב עליהם ופשוט הוא שוב ראיתי בקונטרס אחרון שהשיג על הפרישה בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« ומיהו אסור כו׳. אבל אינו בכלל סתם ירק או ירקי קדרה שמשמע בנאכלין חיים או כבושים ודילועין אינם נאכלין רק מבושלים וכן כתב בדרישה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« בקולקס. בערוך ערך קרקס פירש שהוא מין הלוף ועיין בערך לוף האריך בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« הנודר מבשר מותר בגידים. כן הוא בכל ספרי המחבר ובעט״ז אבל טעות הוא וצ״ל הנודר מהבשר אסור בגידים שהם טפלים לבשר וכן הוא בב״י ובירושלמי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« ואפי׳ בבשר עופות כו׳. כתוב בתשוב׳ מבי״ט ח״ב סימן רנ״ח דף קי״ט ע״ג מי שנודר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכה בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י)
« מותר בשניהם. כתב מהרש״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר ל׳ בני אדם והביאוהו האחרונים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« אסור במקפה של גריסין. שהוא תבשיל של גריסין: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« אסור בשום. דלשון מקפה כולל כל דבר קפוי ועב ושום נמי קפוי הוא שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך ר״ן: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« תבלין כו׳. דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומים ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלין וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהן ב״י והאחרונים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« מותר בירקות שדה. ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« בקום. פרש״י והרא״ש והר״ן דהיינו נסיובי דחלבא וע״ל סי׳ פ״א ס״ה וסימן פ״ז ס״ח: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« וי״א דאם קורין כו׳. לכאורה משמע דר״ל אם קורין לקום ע״ש החלב בין שנדר מהחלב בין שנדר מהקום אסור בשניהם וכמ״ש הר״ן וכן נרשם בש״ע ב״י בשם הר״ן אבל קשה כיון דב״י דחה דברי הר״ן בטוב טעם היאך פסקו הרב וגם דעת הטור ורש״י במשנה ושאר הפוסקים מוכח בהדיא דלא כהר״ן וכ״פ הב״ח וכן כתב בפרישה הלכך נראה דאהנודר מחלב קאי דאם קורים לקום קומא דחלבא אסור » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« בקום וכמ״ש הטור והפוסקים אבל בנדר מהקום אף על פי שקורין אותו קומא דחלבא מותר בחלב וכן כתב בעט״ז בהדיא: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« מותר בציר ומורייס. היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם (או שאני אוכל או קונם דגים אלו) כדלעיל סימן רט״ז ס״ט כ״כ הב״ח וכ״כ בפרישה בשם מהרש״ל ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« מותר בדבש תמרים וכו׳. כתב הב״ח ויש לעיין אמאי לא תניא בשאמר תמרים אלו או שאני טועם תמרים דאסור ביוצא מהן כדקתני בזיתים וענבים וכדלעיל ס״ס רי״ו וכן גבי ירק (לעיל סעיף י׳) ה״ל למיתני דאסור אף בירקות השדה ובדלועין כי היכי דתני בכבוש שאני טועם דאסור בכל הכבושים וכן בצלי ושלוק ומליח תני כשאומר שאני טועם דאסור בכל צלי ושלוק ומלוח (והוא בטור » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ע״ש) ומ״ש הכא דלא תני הכי ע״כ ונראה דלק״מ דאטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ועוד דמה שנקרא דבש תמרים כו׳. אבל בקומא דחלבא כי קרו ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה הכי ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה. שם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« מסתוניות. פי׳ סופי ענבים שאין מתבשלין. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« מותר בדבש תמרים. שסתם דבש אינו אלא דבש של דבורים. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« בקונדיטון. פי׳ יין מבושל במיני בשמים טור. ובתשו׳ מהרי״ל סימן ק״ל כתב דהיינו (מבושל) [מבושם] במיני בשמים וע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« לדידן. דמשתעינן בלשון לע״ז לפ״ז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ״ל ר״ן וה״ה אם נדר מתירוש בל׳ לע״ז אינו אסור אלא ביין ולא בשאר מיני מתיקה דאינם בכלל לשון: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« אסור בשניהם כו׳. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סעיף ג׳: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« בחמשת מינים. הם ה׳ מיני דגן שהוא חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« מפת סתם כו׳. עיין לעיל סימן ר״י: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« או מהמזון כו׳. כלומר אפי׳ במקום שנוהגים לעשות פת רק מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה׳ מינים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« ואם אמר כל הזן כו׳. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל״כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סימן רל״ב (סעיף ה׳) ב״ח וכן כתב בפרישה סכ״ט וכן יתבאר בסמוך: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« ומותר בגדיים כו׳. ואף על גב דלעיל סי׳ קע״ז סעיף ל״ח אמרינן דהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות רשאי ליקח בהן כל מין שירצה ואפילו ב״ח שאני הכא כיון דאמר פירות השנה כן כתב הב״ח וכן מסיק בפרישה ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« אסור בכולם. וכב״י בשם הר״ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא״א לקיימו והביאוהו האחרונים. ומדכתבו הר״ן והאחרונים כן אסיפא דגידולי שנה משמע דברישא הוי נדר אפי׳ לעולם דכיון שמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכן כתבתי לקמן סי׳ רל״ב ס״ק ח׳ בשם תשובת מיימוני וע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« אבל לא בימות החמה. דאיכא הנאת הגוף. » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« מותר בו׳ ובחמילה. מיני בגדים גסים הם. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ג)
« אסור בעליה. וכתב הרא״ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ולא את היציע אלמא לא הוי בכלל בית ע״כ ומביאו בית יוסף ועיין בח״מ סי׳ רי״ד: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« לעיבורה. ואף על גב דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמו שנתבאר בא״ח ס״ס תצ״ו ור״ס תקע״ד ולקמן סי׳ רכ״ח סוף סעיף ל״ג בהג״ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שאינו אלא תוך שבעים אמה ושירים. וכן כ׳ מהרש״ל פ׳ כל הבשר סי׳ נ״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)
« מהאגף ולפנים כו׳. עיין בא״ח סי׳ נ״ה סעיף י״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ו)
« ואם לשון בני אדם כו׳. כתוב בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ ס״א דל״ב ע״ב ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו׳ חדשים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ז)
« אמר יורדי הים עלי לאחר ל׳ יום. כלומר לאחר ל׳ יום יהו יורדי הים אסורים עלי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ח)
« מי שהוא כו׳. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע״ל סי׳ רל״ד סעיף ל״ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר א׳ דירתו מאותו עיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותו עיר וכן אם בשעת אמירה לא הים שם אף על פי שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« ואפי׳ אמר כו׳. ע״ל ריש סי׳ ר״ח וסי׳ רל״ב סעיף י״ד סק״ל: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ)
« ואם נדר מרואים החמה כו׳. והב״ח כתב דאין חילוק בין נדר מרואי החמה לרואים החמה ואינו מותר בסומים אלא בנדר מרואים את החמה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״א)
« אסור לראות בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה וכן משמע בב״י שם ובד״מ: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אח״כ ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין ביצים ואין דרכן להוליד ע״כ. והוא מפרק ד׳ דנדרים וכתב הפרישה ואע״ג דהוי דבר שלא בא לעולם וכתבתי לעיל סימן רט״ו בדרישה לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח דלית בו מן הריוח כיון דהוי דבר שלא בא לעולם ואפשר דזה נקרא יותר בא » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« לעולם כיון דודאי יבא דדרך העולם בכך עכ״ל ולחנם דחק דאף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם כדלעיל סוף סימן ר״ד: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« ועיין בא״ח סימן קע״ט. כן הוא בכל הספרים ובעט״ז. וטעות הוא וצ״ל סימן תק״ע: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
« הרמב״ם פ״ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב״י ופשוט הוא וע״ל סימן רל״ט נתבאר שדין השבועה שוה לכל דבר לנדרים חוץ מכמה דברים שנתבארו שם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
« שלא יצחוק כו׳. עיין בדרישה ס״ס רט״ו ובבית חדש ס״ס רט״ז מדיני צחוק. וע״ל סימן רכ״ח סעיף ט״ו וכ״ח: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ד)
« אסור להלוות כו׳. מדקאמר בפרק שבועת הדיינים המלוה חבירו על המשכון כו׳ ומסיק שמא יוציא זה הפקדון עכ״ל לקוטי מהרי״ל שם. ולא ידעתי מאי ראיה היא זו ודאי דפקדון בכלל משכון הוא דהא משכון גופיה פקדון הוא אבל משכון אינו בכלל פקדון. ואם נדר שלא לקבל פקדון היינו ממה שאמרו חז״ל הרחק מן הפקדונות ואינו בכלל זה שלא ילוה על המשכון ונראה דאזלינן בתר כוונת » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« הנודר וכמ״ש הרב: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« בתשובת מהר״מ דפוס פראג סימן תתקס״ה סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ״א לשמעון ואח״כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס אחד של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם יכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן ודאי » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז ודאי היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב וראיה ממסכת כלים (פ״ד) [פכ״ז] בגד שארג בו ג׳ על ג׳ כו׳. משה עזריאל בהר״ר אליעזר דרשן. ע״כ וה״ה בכל מלאכות הדין כן. וכן נראה מהראיה שהביא ממסכת כלים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« עולה לו כו׳. וכן כתב המחבר באורח חיים סימן תקס״ח סעיף י׳ י״א ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ו)
« אפי׳ לצלי ולשלוק. בטור לא כתוב ולשלוק אלא צלי לבדו ומסיים בו אסור בו ובשלוק והוא תמוה למה לא כתב תחילה ולשלוק וא״ל שחסר באמת תחילה תיבת ולשלוק קשה הי׳ לו לומר אסור בהם כמ״ש אח״כ מותר בהם ע״כ פי׳ בפרישה דכל שקורין מבושל מסתמא דגם שלוק בכלל ע״כ כ׳ שפיר שכל שקורין לצלי מבושל אסור גם בשלוק ונראה לי ראיה לזה מדאמרינן בגמרא שר׳ יאשיה אוסר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
« מדכתיב ויבשלו את הפסח ור׳ יאשיה קאי גם אשלוק כדמשמע בסוגיא ולא הביא סמך אלא לצלי אלא צ״ל דהא בהא תליא דכיון דגם צלי קרי מבושל ק״ו לשלוק ושלוק הוא כאן בשיל ולא בשיל דכן הוא בלשון בני אדם אבל בעלמא הוה שלוק בשיל יותר מבישול: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
« ריפות. מעשה חטין שנכתשו ולביבות הם מעשה רוחשות: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« אף בנכבשים בה כו׳. כתב רש״ל וכ״ש במבושל בין נאכל חי או אינו נאכל חי מכל מקום ירק חי מותר לאכול נ״ל עכ״ל. ומו״ח ז״ל הביא זה וכתב על זה ופשוט וקשה מדברי התלמוד עליו במאי דפריך על מ״ש במשנה הנודר מירק אסור בדילועין לר״ע והא ירק קאמר (פי׳ הרא״ש וסתם ירק בל׳ בני אדם הוא סתם ירק הנאכל חי) אמר עולא באומר ירק קדירה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדירה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« קאמר (ופי׳ האשר״י על ידי כבישת הקדירה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מן ירק המתבשל בקדירה) ומשני באומר ירק המתבשל בקדירה קאמר פירוש על כן אסור בדלועין שאוכלין אותם ע״י בישול והרי לפנינו דבאומר ירק קדירה עלי מותר בדילועין דלא אמר ירק אלא דרך כבישה שכן הוא בל׳ סתם בני אדם ודילועין הוא דבר המתבשל ובפרישה הקשה קושיא זו עליו וכתב שנראה לו דמ״ש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« הטור אסור אף בנכבשים היינו לומר שכ״ש שאסור בהנאכלין חי אלא שצ״ע מנין לו לטור דבר זה עכ״ל. ונראה לי דבריו נכונים בדעת הטור ודבריו של הטור בנויים על ענין זה כפירוש דברי התלמוד דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה וע״כ הקשה המקשן דילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר דהיינו נכבש אם כן יהיה פירושו עכ״פ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« אינו מבושל ואע״פ שלענין הדין הוה כבוש כמבושל מ״מ בלשון בני אדם אינו כן וא״כ כשנפרש דבריו שאמר קדירה על הכבוש נרויח בזה דירקי יהיה כפשוטו בדבר הנאכל חי וא״כ לאכלו חי פשיטא דאסור ואפי׳ דרך כיבוש גם כן אסור אבל על ידי בישול לא נדר כלל ומותר ומשני דאמר בפירוש ירק המתבשל בקדירה נמצא דלענין הלכה קיי״ל שפיר דאומר ירקי קדירה עלי אסור בחי ובכבוש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ולא במבושל אלא א״כ אמר ירק המתבשל ואז נראה מותר בכבוש ובחי והאיסור בדילועין הוא גם כן אחר הבישול. ובדרישה כתב שאיסור הדילועין מחמת שאינן נאכלין חי ולא דק דאיסור דילועין לא עדיף משאר ירק שאינו אסור רק אחר הבישול ולא חי ה״נ בדילועין אע״פ שאפשר לאכלן חי כן נראה לי נכון דעת הטור ולא כדברי רש״ל שזכרנו. בטור כתוב והרמב״ם כתב שהולכין אחר לשון » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« בני אדם לפי המקום והזמן והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא עד כאן לשונו בכ״מ הבין שהטור כתב לא נהירא על מה שכתב הרמב״ם שהולכין לפי המקום כו׳ ותמה על זה דבאמת לא בא הטור לחלוק רק על ביצה מגולגלת לחוד והוצרך לכתוב תחילה מה שכתב הרמב״ם לפי המקום כו׳ כדי שלא תתרץ מה שכתב הרמב״ם להתיר ביצה מגולגלת הוא מצד מנהג מקומו לזה כתב שא״א לומר כן שהרי הרמב״ם » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« כתב תחילה שהולכין לפי המקום ובזה כ׳ סתמא שמותר ש״מ דמצד הדין אמר כן ולא נהירא כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ואם אמר לשלוחו כו׳. פי׳ והא לך ראייה דאם אמר לשלוחו כו׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« אסור אפי׳ ביבש. פי׳ אע״ג דירק נקרא לחין מ״מ בזה אסור אפילו ביבש מאחר שאין עושין גורן לירק אפילו יבש לא נפיק מכלל ירק: ומ״ש מותר בגידים טעות סופר הוא וצ״ל אסור שכן הוא בירושלמי וב״י מביאו גם כן בנוסח אסור ובלבוש כתב לפרש שהוא מותר מטעם שהם שני מינים ושגגה היא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« נאסר אף בבשר דגים. בסעיף ט׳ נעתיק דברי רש״ל דהאידנא מותר בדגים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« ואם מראין הדברים כו׳. בטור כתב ע״פ הגמרא דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלאו הכי לא אוכל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום ראשון דהקזה דהא אמרו שני לדם דג. ופריך בגמרא דא״כ אפילו עופות נמי נימא הכי דהא אמרו מאן דמקיז ואוכל בישרא דציפורא פרח ליביה ומשני דאפשר לאכלו על ידי שליקה וע״כ שפיר קאי הנדר עלייהו וכתב הרא״ש דשמואל לא אמר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« דפרח ליביה. אלא בצלי ובדרישה תמה דהא הטור ושאר הפוסקים סתמו מזה ועוד דעמא דבר לאכול תרנגולים ביום הקזה וע״כ חילק בין בשר תרנגולים לציפורים ובחנם דחק בזה דדוקא בצלי אין לאכול אפילו תרנגולים ועל הטור לק״מ במה שסתם ולא חילק דמה היה לו לחלק כיון שאפשר שום אכילה בעופות חל עלייהו הנדר ואוסרים בכל גווני מיהו עכ״פ יש לתמוה במה דאמרינן התם בגמ׳ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« דהקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים כו׳ והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו הוה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« מהקיפה. פי׳ פרורין דקין שנקפין בשולי הקדירה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« מהבשר מותר בשניהם. כתב רש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ״ה שרינן סתם בדגים עכ״ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עליה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« אם לא שיאמר קונם בשר עלי כו׳. גם בטור כתב כן אבל האמת יורה דרכו שיש שם ובכאן ט״ס וצ״ל בשר זה כדמוכח בסימן רי״ז סעיף ט׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י)
« אסור במקפה של גריסין. מקפה הוא תבשיל עב וגבי איסור שום לא נקט מקפה של שום הטעם דאפילו שום בפני עצמו אסור דכיון שאמר כל מקפה אסור עלי ושום הוא שנותנין אותו בכל מקפה כמו שכתב הרא״ש בסוף פרק הנודר מן המבושל וז״ל דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם הוא והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה עכ״ל והא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« דאמרינן דנודר מגריסין אסור אפילו במקפה של גריסין הטעם דקרי ליה מקפה של גריסין כמו שכתב בית יוסף בשם הר״ן אבל נודר ממקפה סתם אין גריסין בפני עצמן בכלל שהרי אין הגריסין הכרחיים למקפה משא״כ בשום שהם הכרחיים למקפה ע״כ אפילו בנודר ממקפה הוה שום בפני עצמו אסור שסתם מקפה היא של שום אבל נודר משום לא אסרו אלא בפני עצמו ולא כשנותנין אותו בהמקפה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« דמידי אחרינא הוא וג״כ אין נקרא שם השום על המקפה לקרותו מקפה של שום כמו שהוא בגריסין כן נ״ל טעם דינים אלו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« תבלין שאני טועם. ה״ה שאני אוכל כ״כ רש״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« מהאספרגוס. לשון הטור פירש״י אספרגוס הוא מין כרוב והרמב״ם פי׳ מין שלקות של כרוב עכ״ל וא״ל להרמב״ם למה אסור לנודר מכרוב מהאיספרגוס מ״ש מנודר מבשר דאמרינן בסמוך דמותר ברוטב דיש לומר דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא לכרוב אספרגוס משא״כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר כן נ״ל. ובנוסח השו״ע » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« כתוב הנדר מן הכרוב מותר באיספרגוס והוא ט״ס וכן בבית יוסף נרשם מותר והוא ג״כ ט״ס אלא כנוסח הטור כן הוא במשנה ובכל הפוסקים ובלבוש סבר שהנוסחא של השלחן ערוך אמת ונתן טעם לפי שהם שני מינים ושגגה היא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« מותר בקום. פי׳ מי חלב הנבדלין ממנו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« הנודר מן הדגים. בטור כתוב דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכתב רש״ל וז״ל בי״ס דג דגה שאני טועם כו׳ ואמת שהאוסר עליו דג דגה אסור בשניהם דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים בלשון בני אדם אבל דגים לבד נ״ל דלא צריך דג דגים שאף בדגים לבד נאסר הכל כי כן משמעותו וכן כתב הרא״ש אבל בדגה לבד לכ״ע דוקא קטנים ובדג דגה נאסר בשניהם לכולי עלמא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« מותר בציר כו׳. דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ״ש בסי׳ רט״ז סעיף ט׳ לענין בשר ויין ממילא ה״ה נמי כאן דאם אמר דגים שאני טועם או אוכל או דגים אלו עלי אסור בציר היוצא מהם אחר הנדר וכן לענין קום החלב בסעיף י״א ולענין דבש תמרים סעיף י״ג כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« אף על פי ששם התמרים כו׳. תירוץ זה כתב ב״י בשם הר״ן ומצאתי למוהר״ר ליב מפראג שתירץ דשאני קום החלב דהוה עדיין משקה כמו תחלה משא״כ בדבש תמרים שתחלה היה אוכל ועכשיו נעשה משקה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« מסתוניות. פירוש סופי ענבים שאינם מתבשלים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« מותר בדבש תמרים. שסתם דבש הוא של דבורים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ויש מי שאוסר בקונדיטון. ולא דמי לסעיף י׳ בנודר מירקות דמותר בירקות שדה מטעם שיש להם שם לווי והכא נמי יש לווי דמקרי יין מבושל שאני התם דמין אחר הוא משא״כ כאן דשניהם יין ומפני שנתבשל לא הפסיד. ר״ן: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« מהתירוש לדידן. דאין אנו קורין תירוש אלא ליין בלשון תורה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« אע״פ שרוב סיפוקן מאחד כו׳. עיין מ״ש מזה בסי׳ ר״ח סעיף א׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« מעללתא. כל דבר מעולה ומשובח כ״כ הרא״ש שם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« וה״ה לנודר מהדגן. בטור כתוב וז״ל מהדגן קאמר רבי מאיר שאוסר בכל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני פי׳ רש״י חטה נחלקת לשנים או לשלשה או לארבעה חלקים ולהכי שרי שכבר נשתנית החטה וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בחמשה מינים בלבד ויראה מדברי א״א שפוסק כרבי מאיר ומדברי הרמב״ן יראה שפוסק כחכמים והכי מסתבר וכן כתב הרמב״ם עכ״ל ויש לתמוה דהא בגמרא חשיב » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בדברי רבי מאיר חוץ מאורז וחילקא כו׳ ולמה השמיט הטור האורז וא״ל דחסרון הוא בטור דהא כתב חוץ מחילקא דאי חשב גם אורז הל״ל וחילקא ונלע״ד דהטור ס״ל דחכמים שמקילים טפי מר״ח וסבירא להו דשאר מינים שאינם מחמשה מינים מותר כ״ש דמקילין במה שמיקל ר׳ מאיר דהיינו בחטה הנחלקת חילקא וטירגיס כו׳ שאע״פ שהחטה א׳ מה׳ מינים מ״מ מותר בו כיון שנשתנה וכן ראיתי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בפרישה שהביא זו בשם רש״ל אך שכתב שא״כ היה לו לרמב״ם לכתוב דאלו מותרים מ״מ נ״ל דהטור סבירא ליה שפיר כן ולהכי הביא׳ בדברי ר״מ כיון שכוונתו לפסוק הלכה כחכמים קמ״ל דגם לחכמים יש היתר זה דחילקא וטירגיס וכו׳ ולהכי לא הביא דאורז כי אין בזה צורך לדברי חכמים דהא בהדיא אמרו דוקא ה׳ מינים ואורז לא מהם הוא משום הכי הביא הטור אותן שיש בהן צורך רבותא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« אליבא דהלכתא דהיינו כחכמים ואי הוה מביא גם אורז לא היה לנו שום הרגש בדבר דאתי לרבותא דחכמים כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה להקל בחילקא וטירגיס כיון שבעל הש״ע לא כתב כן בפירוש: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« או מהמזון. היינו דברים שמסעדים הלב וזה דוקא בה׳ מינים אבל הזן פירושו אע״פ שאינו סועד הלב מכל מקום משביע ומיזן. וכתב הר״ן דכאן מיירי שאוסר על זמן מועט שיכול לעמוד בו אבל לזמן מרובה הוה ליה נדר שאי אפשר לקיימו ולא חל הנדר כלל והאי או מהמזון דקאמר פירושו אפי׳ במקום שעושין פת דוקא מחטים ושעורים מכל מקום דוקא חמשה מינים קאמר: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« אסור בכל פירות. פשוט דבכמהין ופטריות דאסור: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« ומותר בגדיים וטלאים. אף על גב דאמרינן ריש מרובה בבקר וצאן פרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע כו׳ שמע מיניה דבהמות מקריין פרי י״ל דלענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי וכתב הר״ן דלא מיירי כאן אלא בנודר לזמן כו׳ כמו לעיל בסעיף י״ט: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« ומותר בכמיהין ופטריות. לפי שאינם בכלל פרי הארץ דמאוירא ינקי אף על פי שגדילין מן הארץ: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« אסור בכולם. נראה דמכל מקום מותר בגדיים וטלאים דאף על גב דגם הם גידולי קרקע כמו שזכרתי בשם הגמרא ריש מרובה בסעיף כ״ב מכל מקום בנדרים לא כן הוא דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות בשם גידולי קרקע כמו דאמרינן שלא מקרי פרי בסעיף כ״ב הכי נמי לענין גידולי קרקע ומו״ח ז״ל כתב בזה דאסור בבעלי חיים מדקריין גידולי קרקע בפרק הפועלים ול״נ כמו שכתבתי דמ״ש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« גידולי קרקע מלשון פרי דלא אזלינן בתריה כיון דבלשון בני אדם לא מקרי כן הכי נמי כן דבלשון בני אדם לא מקרי גידולי קרקע אלא מה שהוא בגוף הקרקע ממש ועוד דאי לא תימא הכי היה לו לכתוב רבותא דאפילו בבעלי חיים אסור משום גידולי קרקע ק״ו בכמיהין ופטריות אלא כדפרישית וכן הוא הרבה פעמים בסי׳ זה דלא אזלינן בתר מה דמקרי בלשון חכמים אלא בתר לשון בני אדם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« נדר מרואי החמה כו׳. זה נמשך אחר דעת הטור שחילק בין אומר רואי חמה לרואים חמה ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה דאף א״ת שבלשון רואי חמה יש לפרשו שהחמה רואה אותן מ״מ פי׳ דחוק הוא וטפי ניחא לן לו׳ כפשוטו שהם רואים החמה וכמו דאיתא לעיל סעיף ד׳ לענין ירק דאנן הולכין אחר לשון הפשוט וטפי קשה מה שכתב רמ״א הואיל והלשון ודאי כך הוא ובמשנה הכי איתא הנודר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« מן רואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין זה אלא למי שהחמה רואה אותן ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא מדלא אמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין שאין חמה רואה אותן ופירוש הפשוט בזה דמיתור לשון דייק התלמוד מדהיה לו להזכיר מהרואין לחוד והיה מוציא בזה הסומין ולמה הזכיר כלל חמה אלא ודאי דנתכוין שהחמה רואה אותן לאפוקי דגים ועוברין ונמצא דאין חילוק בין רואה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« חמה לרואין החמה דגם בלשון רואין החמה יש יתור לשון החמה וכ״כ הר״ן וכן נראה מדברי הרמב״ם ורא״ש בפסקיו שלא הזכירו כלל להתיר בסומין כשאומר רואין החמה גם מל׳ התוס׳ נראה לי כן אלא שיש טעות סופר בדבריהם שז״ל מדלא קאמר הנודר מן הרואין כלומר מדלא אמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעט סומין וא״ת הא דלא קאמר מן הרואין » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« משום דאז הוה דגים ועוברים בכלל והוא רוצה שלא יהיו בכלל י״ל דהשתא נמי כשאומר מרואי החמה כל כמה דלא נפרש שהחמה רואה אותן קאמר שהרי דגים רואין יפה החמה אבל החמה רואה אותם לא מקרי הואיל ומכוסין הם במים עכ״ל והנה לפי התחלת דבריהם משמע דיש היתר סומין אם אמר רואין את החמה וסוף דבריהם לא כן הוא שהרי כתבו וא״ת הא דלא קאמר מן הרואים משום דאז כו׳ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« משמע דההוכחה הוא מדלא אמר מן הרואים לחוד ותו דהיאך אפשר שיהיה הוכחה מדלא אמר רואין את החמה ולמה לא עשו הוכחה מדלא הוה להזכיר כלל חמה אלא מהרואין לחוד. גם קושית ואם תאמר כו׳ אין לה הבנה לפי הנחה זאת שתליא מילתא דהיתר סומין באומר מן הרואין את החמה והנה אנו רואין עין בעין שיש אחר כך טעות סופר בדברי התוס׳ בקושייתם ונראה דהגירסא הנכונה בדברי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« התוס׳ כן הוא כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים בלא החמה שאז ודאי הוה משמע למעוטי סומין ואם תאמר הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה שיהיו בכלל יש לומר כו׳ וכוונתם להקשות כיון דעיקר הוכחה מדלא אמר מן הרואין לחוד דילמא אי קאמר כן היה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה בכך על כן הזכיר החמה להוציא דגים » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« שאינם רואין החמה כיון שהם במים ותירצו דאם כן לא הועיל כלום במה שהזכיר החמה שהרי באמת דגים רואים החמה ולא נתמעטו הדגים אלא שאין החמה רואה אותן וצ״ל דגם בעוברים הוה כן שהם רואים את החמה והתוספות לא הוצרכו להזכיר עוברים דממילא הוא מדגים ויש לזה ראייה מדאיתא בגמרא פרק ג׳ דנדה דהעובר מביט מסוף העולם אל סופו אלא שאין החמה רואה את העובר דהיינו » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« שאין מגולה נגד החמה כמו שכתבו התוספות גבי הדגים דאם לא כן תקשה לך קושיית התוספות על העוברים כן נראה לי ביאור דבריהם ואל יקשה בעיניך שהגהתי בדבריהם שאותן התוספות מלאים טעיות לכל רגיל לקרותם אלא שדעת הטור צ״ע שכתב אם אמר מרואים החמה מותר בסומין מה חילוק ישבין לשון זה לרואי החמה ונראה כוונתו דגם הוא מפרש שיש כאן יתור לשון דלמה לו להזכיר החמה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« כלל אלא ע״כ דאיהו קאמר בלשון דחוק שהחמה רואה אותן דלשון רואי החמה הוא דביקות והוה כאומר שיש להם ראיות חמה ואם כן ודאי נוכל לומר בזה המשמעות שהחמה רואה אותן מה שאין כן באומר מהרואים את החמה אף על פי שיש כאן קושיא דלמה אמר יתור לשון דהחמה מכל מקום אין לך תירוץ על הקושיא דאי אפשר לומר שהחמה רואה אותן דהרואים אינו סובל פי׳ זה דדוקא רואי החמה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« יש לפרשו כן על צד הדוחק ורוצה לומר שיש בהם ראייה מן החמה שהוא לשון דביקות מה שאין כן בתיבת רואין שהיא תיבה מוכרת בלי דביקות לתיבה שאחריה ממילא פירושו רואין סתם דהיינו שהם הרואים יהיה מה שיהיה וכיון שאין לך שום תירוץ על היתור לשון אין אנו למידין מזה היתור לשון כלום והוה כאלו אמר מהרואים לחוד ע״כ מותר בסומין כן נראה לי כוונת הטור ומה שכתב » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« רמ״א הואיל והלשון ודאי כך פירוש מכח קושיא דיתור לשון אנו מוכרחים לתרץ כן כיון שיש תירוץ לפנינו ומו״ח ז״ל כתב דמדברי התוס׳ האלו משמע שאין היתר אלא באומר מהרואים את החמה דהעיקר הוא לשון את החמה וע״כ מגיה בדברי הטור ג״כ את החמה ולא משמע כן בסוף דברי התוספות שהקשו ואם תאמר כו׳ גם בפירוש דברי הטור לא נראה כן דא״כ לא היה לו להטור לחלק בין רואי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« חמה לרואין את החמה אלא ברואים גופיה הוי ליה לחלוקי בהכי אם אמר את או לא גם לא ידעתי שום הוכחה מלשון את בזה כלל וכמו שבלא את תדחק לפרש הרואים החמה שנראים מן החמה ה״נ אם אמר את הוה במקום מן כמו הנני משחיתם את הארץ. כצאתי את העיר. והתוס׳ לא כוונו לזה עכ״פ כמבואר למעיין בדבריהם ואיך שיהיה פירוש דברי הטור נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בל׳ רואים » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי ליה הטור יחיד בדבר זה וכן פסק מו״ח ז״ל שאין להתיר ברואין את החמה וזה אין נראה כלל אלא כמשמעות שאר הפוסקים דכל שיש יתור לשון דהיינו החמה אנו מפרשים כוונתו כל לשון שיאמר שהחמה רואה אותם כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« בכל דבר שאינו בעל חיים כו׳. בתוספות הביאם ב״י פירשו כן וז״ל דכיון שהזכיר רואי החמה משמע דוקא בעלי חיים שעשויין לראות החמה עד כאן לשונו וקשה הא אנו מפרשים דבריו שהחמה רואה ולא שהם רואים ויש לומר דמכל מקום אין הלשון יוצא מידי פשוטו שהם רואים הכי קאמר שהם רואים החמה בלי שום הפסק בנתיים והיינו שהחמה רואה אותם כלומר שאין הפסק ביניהם לאפוקי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« דגים שרואים דרך הפסק כמו שכתבו התוס׳ לעיל והטור דלעיל סבירא ליה דבלשון רואים החמה אין זה במשמעותו מדאמר מן הרואים החמה דתיבת הרואים אינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו רואי חמה ממילא משמע דבלאו הכי הם רואים גם כן ולאפוקי סומין: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« אסור בקרחים ובעלי שיבה. הטעם בגמרא מדלא אמר מבעלי שער אלא ודאי דלא ממעט שער אלא מאותן שרגילין להיות שחורי הראש וא״ל אכתי אין לנו הוכחה לאוסרו בבעלי שיבה ונאמר דממעט בעלי שיבה יש לומר כיון דע״כ זה מותר בקרחים מכח ההוכחה דהיה לו לומר מבעלי שער אלא ע״כ דנתכוין אף על גב שאין להם עכשיו שחורי הראש הוא הדין נמי לענין בעלי שיבה אמרינן כן. כן פירש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« הר״ן וקשה לי ממה נפשך אם יש סברא טובה לפרש הך שחורי ראש שיש לו פעם אחת שחור ראש כמו שיש סברא לפרש מי שהוא עכשיו שחור למה לו לתלמודא להוכיח מכח מדלא אמר מבעלי שער הא אפילו בלא הוכחה יש לנו להחמיר דסתם נדרים להחמיר כמ״ש סימן ר״ח ואי אין סברא כל כך קשה מנלן באמת לאסור בקרחין ובעלי שיבה נימא בתרווייהו להתיר כיון שסברא טפי לומר שיש להם עכשיו » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« שחור ראש והא דלא אמר בעלי שער דאם כן הוה אסור בבעלי שיבה ולא היה מותר רק בקרחין ע״כ אמר לשון דממעיט תרוייהו להתיר ויש לומר דודאי אם נימא דניזול בתר פירוש היותר פשוט טפי מסתבר מי שיש עכשיו קושיא לפנינו דלמא אתי למשרי תרוייהו אלא דהאמת דאין שום משמעות לפרש דשחורי הראש אתי למעוטי קרחין דאין זה היפך משחורי הראש אלא היפך מבעלי שער על כן ודאי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אינו ממעט קרחין וא״כ גם שיבה ממועט כיון דמוכרח דפירושו מי שהיה לו שחורי הראש וא״ל דלמא אם אמר בעלי שער הוי אמינא גם נשים וקטנים אסור דאם כן היה לו לומר מכל אדם על כן אמר לשון המובדל מהם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אף בכותים. לפי שהם מצווים על שבת ועושין כן אבל עובדי כוכבים אפי׳ אם שומרים שבת מ״מ אינם מצווים בכך. גמרא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ג)
« ומותר בכותים. לפי שאינם עולים שם אף על פי שמצווים על זה וכתב ב״י שהכותים עולים להר גריזים במקום ירושלים ובפרישה בהג״ה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסרו אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה כזאת שהרי אפילו אם היו עולים לירושלים ולא היו מצווים לא נתכוין להם דנתכוין דוקא למצוה ועוש׳ ק״ו בזה דלא נתכוין להם ובודאי אין דברים הללו יצאו מפי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« הצדיק עצמו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« ובגרים. לא נמצא לזה מקור ונראה דיליף לה מדמצינו לענין ברכה שהגר יכול לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך כמו שכתבו התוס׳ בפרק הספינה דף פ״א: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)
« אפילו בבני ישמעאל ועשו. דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו למעוטי עשו וכ״ש ישמעאל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ו)
« אסור במולי או״ה. לפי שהערלה נקראת במקרא על כלל או״ה דוקא וכן שם מולים על אומה ישראלית דוקא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ז)
« גם חנוכה ופורים. לפי שגם ימים אלו בלשון בני אדם נקראים ימים טובים כמו ההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן דהיינו כל שיש בו שמחה והכלל בכל סימן זה דהולכים אחר לשון בני אדם אלא דכאן הוה קצת דוחק שיהיו ימים אלו בכלל על כן הוצרך שיאמר הנודר כן בפירוש שנתכוין לזה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ח)
« שקורין אפוסטר. בלשון אשכנז וועטי״ן וכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כוונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ״ל משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ״מ נראה לי שהולכין אחר כוונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« אפי׳ בשחוק בחנם. כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« ולשלוק. פי׳ בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כ״כ התוס׳ והר״ן וכ״כ הב״ח ועיקר: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק א)
« הלשון. כתב רבי׳ ירוחם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלה״ק ובאותו מקום אין מדברים בו הלך אחר לשון תורה עכ״ל (מי שנשבע שלא לשכור ושלא למשכן בית שלו כ״א לפלוני אין ירושה בכלל רשד״ם חלק ח״מ סי׳ רנ״ו ועיין לעיל סימן רט״ז ס״ק ז׳ מש״ש בשם הראנ״ח הנשבע לעשות דבר כשיהיה נשוי או איפכא לא אעשה דבר זה כשאהיה נשוי לא עבר על שבועתו כ״ז שלא נשא אשה » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« בכתובה וקידושין וז׳ ברכות וכן לא נתחייב לעשותו אלא לכשיהיה נשוי בכתובה וז׳ ברכות כיון דבין בלשון תלמוד ובין בלשון בני אדם לשון נישואין לחוד ולשון אירוסין לחוד כנה״ג והרדב״ז והרשד״ם אבל מהריב״ל ח״ג סי׳ קי״ז כתב דאירוסין בכלל נשואין ע״ש עיין בכה״ג הנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו אין אירוסין בכלל וה״ה במקום שנוהגים חרם דרגמ״ה דאין קידושין » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« בכלל רשד״ם חי״ד סי׳ צ״ח ולפי דברי מהריב״ל הנ״ל אף אירוסין בכלל עיין כנה״ג. הנודר מראובן ובניו ובני בניו מותר בדור רביעי כנה״ג וכ״כ בש״י חלק ח״מ סי׳ קע״ג ומהר״מ מטראני ח״ב סי׳ כ״ח כתב דהוי ספיקא): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« בנכבשים. פי׳ הש״ך אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ״מ אותן ירקות אסור לאוכלן גם מבושלים אבל ירק חי ודאי מותר לאכול וכ״כ מהרש״ל אבל הט״ז פסק דאם אומר ירקי קדירה אסור בחי ובכבוש ולא במבושל ואם אמר ירק המתבשל אז מותר בכבוש ובחי ע״ש שמאריך בזה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« מראים. בטור כתב עפ״י הש״ס דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלא״ה לא אכיל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום א׳ דהקזה דהא אמרו שני לדם דג מיהו יש לתמוה דאמרינן התם בש״ס דהקיז דם לא יאכל ביצים והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו היה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה עכ״ל הט״ז (ובנה״כ מחלק בין צלוים רכים למבושלים וקשים » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« כדאיתא בפרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים עכ״ל) וכתב בתשובת מבי״ט מי שנדר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר (מהר״מ מטראני ח״א סי׳ רנ״ח): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« בשניהם. כתב רש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ״ה שרינן סתם בדגים עכ״ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך עכשיו דמימלך שליח עליה ט״ז וכתב עוד שהאי בשר עלי הוא ט״ס וצ״ל בשר זה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« טועם. וה״ה שאני אוכל כ״כ מהרש״ל ודבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלים וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהכי ב״י והאחרונים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« באספרגוס. כתב הט״ז וא״ל לדעת הרמב״ם דפי׳ שהוא מין שלקות של ירק למה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מ״ש מנודר מבשר דמותר ברוטב די״ל דבזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא להיפך משא״כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« בגנות. ונראה דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« בקום. פירש״י דהיינו נסיובי דחלבא וע״ל סי׳ פ״א ס״ה וסי׳ פ״ז ס״ח: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י)
« בציר. כתבו הט״ז והש״ך דהיינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם או שאני אוכל או קונם דגים אלו כדלעיל סי׳ רט״ז ס״ט (וכן לענין קום ודבש תמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש״ל) וכ׳ הרא״ש דאם אמר דגים או דג דגה נאסר בגדולים וקטנים ובדגה לבד אינו אסור אלא בקטנים לכ״ע: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« מותר. שסתם דבש הוא של דבורים (א׳ שנדר שלא לאכול זמן ידוע דבר הבא מן החי מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש שקורים מע״ד ת׳ ש״א סי׳ כ״ט ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« לדידן. דמשתעינן בלשון לע״ז ולפ״ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ״ל הר״ן: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« שרוב. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סי׳ ר״ח ס״א: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« בחמשת. הם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« מהמזון. כלומר אפילו במקום שנוהגים לעשות פת מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה׳ מינים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« הזן. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל״כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סי׳ רל״ב ס״ה כ״כ הב״ח ופרישה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« בכולם. וכב״י בשם הר״ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שיכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא״א לקיימו ומדכתבו כן אסיפא דגידולי שנה ולא כתבו כן ארישא בפירות השנה משמע דשם הוי נדר אפי׳ לעולם כיון דמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכ״כ לקמן סי׳ רל״ב ס״ה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« אסור. כ׳ הט״ז ונראה דמ״מ מותר בגדיים וטלאים ובשאר בעלי חיים ודלא כב״ח ע״ש: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« החמה. דאיכא הנאת הגוף: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« בעליה. וכתב הרא״ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית (דהמוכר אח הבית לא מכר את היציע ולא את החדר) ועיין בח״מ סי׳ רי״ד: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« לעיבורה. ואע״ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמ״ש בא״ח ס״ס חצ״ו ור״ס תקע״ד ולקמן סי׳ רכ״א ס״ס ל״ג בהג״ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר ל׳ בני אדם שאינו אלא תוך ע׳ אמה ושירים עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« לשון. כתב בתשובת מבי״ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו׳ חדשים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« עלי. פי׳ לאחר ל׳ יום יהיו יורדי הים אסורים עלי: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בשעת. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע״ל סי׳ רל״ד סל״ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר אחד דירתו מאותה העיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותה העיר וכן אם בשעת האמירה לא היה שם אע״פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« מרואים. והט״ז חולק ע״ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו וכ״פ הב״ח שאין להתיר וכו׳ ע״ש באריכות: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה כתב הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אחר כך ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוליד ואף ע״ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וכמ״ש לעיל לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח אפשר דזה נקרא יותר בא לעולם ועוד דאע״ג דאין אדם מקדיש דשלב״ל מ״מ אדם אוסר » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« על עצמו דשלב״ל עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« ירושלים. כתב הט״ז דבהגהת פרישה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסור אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה הזאת וכו׳ ובודאי לא יצאו דברים הללו מפי אותו צדיק עצמו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« בערלי. דשם מולים נקרא על אומה ישראלית דוקא ט״ז: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« נשבע. כתב הרמב״ם פ״ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב״י ופשוט הוא וע״ל סי׳ רל״ט עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« להמרות. שקורין בל״א וועטי״ן וכתב ב״י בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע״כ משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ״מ נ״ל שהולכין אחר כונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפילו לשחוק בחנם » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« עכ״ל הט״ז: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« כוונתו. כתוב בתשובת מהר״מ. סופר של ראובן שנתן ת״כ לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ״א לשמעון ואח״כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס א׳ של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם שיכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה עדיין מלאכת ראובן ודאי אם נשרף » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב עכ״ל וה״ה בכל מלאכות הדין כן ש״ך (מי שנדר שלא לאכול בשום סעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חינוך הבית בא״י ולא בח״ל באר שבע דף קי״ג. הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי אף טאבי״ע שרובו משי ומיעוט צמר בכלל הסכמה. הנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כנה״ג ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אחר הלשון. עיין בתשובת שבות יעקב ח״א סימן ע״ג לענין מי שנדר מעובר שבמעי בהמה אי מותר להשתמש בגופה בעודה מעוברת או לא משום דעובר ירך אמו. ופסק אף דקיימא לן עובר ירך אמו היינו אם נדר מאמו אסור ליהנות אף מולד אבל לא להיפך ומביא ראיות על זה מש״ס דתמורה עיין שם ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ה׳ שכתב בקהל שגזרו בחרם על שוחט א׳ שתהא שחיטתו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק א)
« אסורה מותר לאכול משחיטתו אם ישראל אחר בדק סכין ונתן לו דלשון בני אדם שתהא שחיטתו אסורה משמע כשחיטת מומר וכה״ג במומר שרי כדלעיל סי׳ ב׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק א)
« דהא לא נתכוון. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ז דאפילו אם לא היו מראין הדברים בעת שנדר אלא שאח״כ אמר כוונתי לבשר בהמה דקרינן ליה בשר סתם מותר בעופות ע״ש. ואיפכא צ״ע. עב״י וד״מ לעיל סימן ר״י לענין פת חטין ושעורין: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« מותר בדבש תמרים. [עיין ש״ך ס״ק י״ט ועיין בתשובות משכנות יעקב סי׳ מ״ט מ״ש בזה ועיין ט״ז ס״ק ט״ו וש״ך ס״ק י״ח]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ״ה ע״א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ״ע שהשמיטו הפוסקים. תפל״מ: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« ואם אמר כל הזן. עיין בצל״ח בברכות דף ל״ה בד״ה אלא שראיתי מה שכתב בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« הנודר מפירות הארץ. עיין בתשובת רדב״ז החדשות סוס״י תקס״ג שכתב דהנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הצוקר שאין זה פרי עיין שם: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« בשעת הנדר. עבה״ט ועיין בתשו׳ בגדי כהונה חי״ד סי׳ ז׳: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« אסור לראות בחמה. עי׳ בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ קמ״ה טעם למה השמיטו הפוסקים הך דינא המפורש בריש פסחים הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« במולי או״ה. עיין בס׳ באר יעקב שכתב דה״ה במומר לעבודת כוכבים דאסור אע״פ שהוא מהול ובמומר לערלות צ״ע ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« ומותר במולי או״ה. כתב בס׳ באר יעקב דהוא הדין במומר לעבודת כוכבים ובמומר לערלות צ״ע. ואסור מספק. וכתב עוד דאם נדר מהמולים אסור בעבד מהול ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י)
« נדר מבנים. עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן קס״ה שכתב דהמגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קוראו לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זה ע״ז ובממון חומרא לתובע מיהו ביש לו בנים לזה המגדל נראה שאפי׳ בנדרים אין המתגדל נאסר דאמרינן לבניו ממש נתכוין אכן ביש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« לו אב למתגדל אע״פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו מ״מ כשנדר הבן י״ל שלאביו האמיתי נתכוין וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנותן והנודר אזלינן הכא והכא לחומרא. וחורגו שאינו גדל אצלו ודאי דאינו בכלל בן לשום דבר ע״ש. [ועמ״ש בפ״ת לח״מ סי׳ מ״ב סט״ו בהג״ה בד״ה הואיל וגדלהו]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« גם חנוכה ופורים. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו״ד סימן כ״ד מי שנשבע שלא ישתה יין שרף חוץ משבתות וי״ט מותר גם כן במוצאי יוה״כ אם אמר הנשבע שכוון לזה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« שלא יצחוק. ע׳ בתשובת הר״א מזרחי סימן י״ד שכתב דאם הסכימו הקהל וקיבלו עליהם שלא יצחוק שום אדם בקוביא נכלל בזאת הסכמה לאסור כל מיני השחוק שבעולם אף שהוציאו בלשונם בלשון קוביא כולם בכלל האיסור הן ע״ש וע׳ בתשובת שמש צדקה חלק יו״ד סי׳ ל״ב לענין הנודר סתם שלא יצחוק אם צחוק האישקאקאי בכלל נדר זה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« בשבילו. ע׳ בתשובת רדב״ז החדשות סי׳ רי״ד הרבה טעמים לזה. וע׳ בס׳ תפל״מ שכתב דה״ה הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע״י שליח דשלוחו כמותו כו׳. מיהו י״ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר מעצמו או ע״י שליח כדלקמן סי׳ רי״ח ס״ה וצ״ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ״ד ע״ש. [ועמ״ש בסי׳ רי״ח ס״ק ה׳ בשם תשובת הראנ״ח סימן ט׳ ובשו״ע לקמן סי׳ רכ״א » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« ס״י ובש״ך שם]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« דהולכין אחר כוונתו. לכאורה משמע דר״ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ״ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון וע׳ בתשובת ושב הכהן סימן ע״ט שדעתו שאין הולכין אחר כוונתו אלא לענין אם אומר שכוונתו היה רק על פקדון מותר להלוות על המשכון ולא להיפך ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« כוונתו. עיין בה״ט ומ״ש מי שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חנוך הבית בא״י ולא בח״ל עיין בתשובת ברית אברהם שאלה ט״ז מ״ש בזה. ועיין בתשובת חות יאיר סי׳ ע׳ שנסתפק בזה אם סעודת חינוך הבית מצוה היא או לא (אף בא״י) אם לא שדורשין בו וע״י כך נעשה סעודת מצוה מפני שהדורש בא מחמת הסעודה וכל המסובים שם מקשיבים לקול הדורש אבל אם אין » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« דורשין בו רק ששם קצת ת״ח שיש ביניהם ד״ת אינו מספיק. וע״ש עוד שהאריך לבאר מה הן הסעודות הנקראות סעודות מצוה לענין שיהא הנודר מסעודת הרשות מותר ליהנות משם וכתב דסעודת ברית מילה וחתונה ודאי הוי סע״מ ואפי׳ בנישואין דבת ת״ח לע״ה דאין לנו ע״ה שדברו חכמים פה וכן סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אבל מה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« מאל לא מיקרי סעודת מצוה וכן סעודת ליל שלפני המילה ויום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינם רק מנהג. וליל שבת של בן זכר פסק בת״ה סימן רס״ט (הובא ברמ״א לקמן סימן רס״ה סי״ב בהג״ה) שהוא ג״כ סע״מ ויש לסמוך עליו ומותר הנודר ליכנס לשם. דבלא״ה י״ל שבשם סעודה לא יכונה וכן ליל שפינהאל״ץ כי בנדרים אזלינן בתר לשון ב״א ושם אין אוכלין בקבע רק אלו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« נכנסין ואלו יוצאין ושותין מעט מזעיר וכמה לא יטעמו דבר. וסעודת הסיום ודאי הוי סע״מ וה״ה יום של אחריו כנהוג ואפשר דה״ה שאחר אחריו וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה בו נס או סעודה שעושין מי שנתן ס״ת וכלי קדש לבהכ״נ. אבל יום המוגבל לחברה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נראה לי מ״מ לא יחוייב שיהא » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« סע״מ לכן ראוי לדרוש בהם. וכתב עוד דהמקבל עליו שלא לאכול בסעודת הרשות ואינו אומר בל״א איך וויל ניט אויש הויז עסין. רק שאומר איך וויל אויף קיין סעודה גיין זולת סעודת מצוה שאין בכלל זה לסעוד עם חבירו ובני ביתו דבלשון ב״א לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנים שם קרואים ואם זימן ב״א אין מספיק מה שהוא שבת לומר שהוא סע״מ דאף דמצוה להרבות בסעודה היינו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« בבשר ומעדנים אבל זימון קרואים אינו מצוה זה הכלל דלא נקרא סע״מ אלא כשאסיפת ב״א הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה משא״כ מה ששם קצת ת״ח לא מהני ע״ש. ומ״ש הבה״ט הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי כו׳ כן כתב בשו״ת משפטי שמואל סימן נ״ח ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« (סי׳ רי״ז ט״ז סק״ג) הקשה על מהרש״ל ולא ק״מ וכמ״ש בש״ך סק״ו ע״ש: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק א)
« (שם) בכ״מ הבין כו׳. לא ידעתי למה לא כתב בב״י הבין כו׳ וגוף הדבר כבר קדמו הדרישה וגם הב״י מסיק דקאי אביצה ע״ש: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« (שם סק״ז) יש לתמוה כו׳ והעולם נהגו לאכול ביצים כו׳. לא קשה מידי דיש חילוק בין צלוים רכים למבושלים וקשים כדאי׳ בסוף פרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק ג)
כל הסימן בטבלה אחת: הסעיף, במה הוא דן, והדין שהוא קובע.
| סעיף | במה דן | הדין |
|---|---|---|
| 1 א | המבושל: מה שהמילה מורה כאן, בלשון הזאת ובזמן הזה | אין למילה משמעות מצד עצמה; יש לה המשמעות שנותן לה מנהג המקום, הלשון והזמן. וכל הסימן אינו אלא יישום המשפט הזה בארבעים מילים ויותר. |
| 2 ב | מעשה קדירה, היורד לקדירה, והנכנס לתנור | הקורא בשם תבשיל קורא למה שבני אדם מכוונים בו; הקורא בשם כלי — נוטל הכול. והש״ך בס״ק ב מציין שהמחבר השמיט חילוקי הטור בין קדירה לאלפס, בעקבות הרמב״ם ומן הטעם שכתב הבית יוסף: פשוטים הם. |
| 3 ג | המליח, הכבוש, ומה עושים כשהעיר חלוקה | המלח והכבישה אינם אלא דוגמאות; מה שמוסיף הסעיף על סעיף א הוא ההנהגה בלשון חלוקה — אין רוב, יש ספק, ולחומרא. ועם זאת, מדברי הש״ך, שיור של כוונה מפורשת. |
| 4 ד | הירק: שלוש לשונות, שלוש מידות, והראיה מן השליח | שלוש לשונות, שלוש מידות: ירק חי, ירקי קדירה עם הכבושים, ירק המתבשל עם הדילועין. ודרך להכריע — השאלה שהשליח שואל. והט״ז בס״ק ג והש״ך בס״ק ו נחלקו באורך במה שכולל ״ירקי קדירה״ לאמיתו. |
| 5 ה | למה הירק היבש עודנו ירק, והפול היבש אינו | אין דבר יוצא משם אלא אם כן שם אחר מקבלו. והגורן הוא הסימן שיש שם כזה — הפול קטנית הוא ואינו ירק. |
| 6 ו | ספק שהונח פתוח: הקולקס | במקום שאין הלשון ברורה, אין השולחן ערוך בודה אותה. הספק עומד, ונוהגים בו לחומרא. |
| 7 ז | הבשר והגידין: הטפל הולך אחר העיקר, ואין העיקר הולך אחר הטפל | הטפל בכלל העיקר, ואין העיקר בכלל הטפל. והסעיף הוא מן המקומות המעטים בסימן שבהם מגיהים המפרשים את הנוסח הנדפס. |
| 8 ח | הבשר: מה שהמקום מוסיף, מה שאין המקום גורע, והדברים המראים | שלוש קומות: המנהג המקומי מרחיב, גרעין עומד בכל מקום, והכוונה הנראית מצמצמת. והערה של אחרונים השווה לכל הסימן — נשתנה המנהג, ומה שנאסר בצפת אינו נאסר בהכרח במקום אחר. |
| 9 ט | הקיפה, הרוטב והבשר: שלוש מילים לתבשיל אחד | שם המין אינו תופס אלא את הנקרא בו; ולשון אכילה תופסת כל שיש בו הטעם. והוא הכלל שבסימן רט״ז סעיף ט, נשנה כאן במעשה שבמטבח. |
| 10 י | רשימת המאכלים הגדולה: תשעה זוגות, והשם הלווי | תשעה זוגות ועיקר אחד: המילה תופסת מה שבני אדם מכניסים תחתיה, ומה ששם שני מבדילו — יוצא מכלל תפיסתה. ושני מפרשים קובעים לכך זמן במפורש — הש״ך בס״ק ט״ו לירקות השדה, והט״ז בס״ק י״ג לאספרגוס: בזמנם היו קורין כן, ובזמננו לא. |
| 11 י״א | החלב, הקום והגבינה: כשנקרא שם חברו עליו | שני מוצרים מחומר אחד אינם נגררים זה אחר זה — אלא אם כן קורא המנהג שם האחד על חברו, ואז לצד אחד בלבד. וסעיף י״ג ייתן את טעם היוצא מן הכלל הזה, מכוח ההשוואה לדבש תמרים. |
| 12 י״ב | הדגים: הציר והמורייס יצאו מהם | מה שנפרד כבר בשעת הנדר אינו עוד הדבר; ומה שנפרד ממנו אחר כך — עדיין הוא, אם הלשון לשון ייחוד או לשון אכילה. הסעיף אומר את החצי הראשון, והמפרשים את השני. |
| 13 י״ג | דבש תמרים: מפני מה אין השם מספיק לעכב | אין נשיאת שם הדבר מספקת להיות ממנו: צריך עוד שיהא השם קושר ולא מבדיל, ושלא נשתנתה הצורה. שני טעמים מן הר״ן, שלישי מן הט״ז, ושיור הש״ך בס״ק י״ח — היוצא לאחר הנדר אסור. |
| 14 י״ד | הדבש והחומץ: המילה סתם אינה תופסת אלא את שלה | ״דבש״ הוא דבש דבורים; ומה שיש לו לווי — חפץ אחר הוא. והוא השם לווי שבסעיף י, במשקין. |
| 15 ט״ו | היין: יין תפוחים, יין מבושל, וקונדיטון | יין תפוחים חפץ אחר הוא; יין מבושל אותו חפץ הוא; והקונדיטון במחלוקת. והחומץ, שהיה שואל אותה שאלה, מוסב לסימן רט״ז. |
| 16 ט״ז | התירוש: מילה של תורה בפי המדבר לשון אחרת | מילה מקראית בפי מי שאינו מדבר לשון מקרא — כמשמעה בלשונו. והש״ך בס״ק א כבר קבע את הכלל ההפוך בשם רבנו ירוחם: כשאין לשון בני אדם — שנדר בלשון הקודש במקום שאין מדברים בה — הלך אחר לשון תורה. |
| 17 י״ז | השמן: הסתפקות המקום מכרעת, ואין הרוב מציל | לא מה שמגדלים מכריע אלא במה שמסתפקים, וקיומם של שני מנהגים אוסר את שניהם. ואין לרוב קול כאן: הוא דין סעיף ג, במעשה. |
| 18 י״ח | התבואה, העללתא והדגן: חמשת המינים | שלוש מילים שונות ומידה אחת: חמשת מיני דגן. מחלוקת משנה שהוכרעה כחכמים, וקושיה של פתחי תשובה שנשארה פתוחה. |
| 19 י״ט | הפת, המזון, ו״כל הזן״ | ״פת״ הולך אחר המנהג, ״מזון״ יש לו מידה משלו, ו״כל הזן״ תופס הכול חוץ ממים ומלח — ובלבד שיהא מוגבל בזמן, שאם לאו אין כאן נדר. |
| 20 כ | חטה וחטים: ארבע לשונות, ארבע תוצאות | אין ליחיד ולרבים מידה אחת, וצירוף שניהם נוטל הכול. ומחלוקת ברמ״א שלא הוכרעה, במילה המושלת במניין. |
| 21 כ״א | הגריסין: אותו דין המניין, בפול הגרוס | המניין סימן מנהג הוא ולא דין. והאומר שתי הלשונות נוטל שני המצבים. |
| 22 כ״ב | פירות השנה: מה שאין ״פרי״ אומר | ״פרי״ מילה של אילן ושדה היא בפי בני אדם, ויהיה הכתוב אומר מה שיאמר; ו״גידולי״ מילה של חיים היא, ונוטלת אף את הבהמות. |
| 23 כ״ג | פירות הארץ: הכמהין והפטריות | היונק מן האוויר אינו פרי הארץ אף על פי שיוצא ממנה. ו״גידולי קרקע״ אינם תופסים בהמה, ודלא כב״ח. |
| 24 כ״ד | ״הקיץ״ הוא התאנים | יכול המנהג לתת למילה משמע שאין שורשה מכיל, והנדר הולך אחר המנהג. |
| 25 כ״ה | מי מעיין פלוני: השם כנגד המוצא | ״מים הנמשכים מ־״ הולך אחר המים; ״נהר פלוני״ הולך אחר השם. ואין שניים מן המפרשים הראשיים עומדים עליו, והסעיף נקרא מאליו. |
| 26 כ״ו | הנודר הנאה ממעיין: טבילה של מצווה | מה שאינו אלא מצווה מותר למודר הנאה; ומה שמצטרפת בו הנאת הגוף — אסור. וקו החלוקה הוא הנוחות, לא המעשה. |
| 27 כ״ז | הכסות: מה שאין מתכסין בו | אין האריג כסות לפי שהוא מכסה: כסות הוא לפי שמתכסין בו. |
| 28 כ״ח | הבית והעלייה: שוב הטפל והעיקר | העלייה בכלל הבית ואין הבית בכלל העלייה — וראיית משמעות המילה נלקחת כאן מדיני מכר. |
| 29 כ״ט | העיר: שבעים אמה ושיריים | אין למילה אחת מידה אחת בשני מקומות. בנדרים נעצרת העיר במקום שהדיבור הרגיל עוצרה — ולא אלפיים אמה אחרי כן. |
| 30 ל | הבית: עובי המפתן אינו בפנים | ״הבית״ מתחיל בקו סתימת הדלת ולא בשפת המפתן החיצונה. |
| 31 ל״א | לעמוד בבית, לדור בשכונה, והגהת הרמ״א | החיוב והאיסור מותחים את הגבול באותו צד של המפתן, ולשני כיוונים. והכלל נוהג אף חוץ לנדר: אף בגזירת קהל, השאלה מה אומרת המילה בפי בני אדם. |
| 32 ל״ב | יושבי העיר ובני העיר: שלושים יום, שנים עשר חודש | שלושים יום עושים יושב, ושנים עשר חודש עושים בן עיר — ומידות אלו נסוגות מפני מנהג המקום, ומנהג המקום מפני הכוונה. וכאן מודה הסימן בעצמו שאינו אלא זמני. |
| 33 ל״ג | יורדי הים: זהות ולא מסע | ״יורדי הים״ שם מצב הוא ולא שם תנועה; ואין יוצא ממנו לא הקצר ולא הטיול. |
| 34 ל״ד | יושבי יבשה: הרחב נוטל את הצר | כל איש ים אף איש יבשה הוא; ואין ההיפוך אמת. הכולל נוטל את הפרט, ולעולם לא להיפך. |
| 35 ל״ה | ״לאחר ל׳ יום״: הנדר נקרא בשעת אמירתו | הדיבור נקרא בשעה שנאמר. ומה שאירע אחר כך בעולם אינו משנה את מה שהמילה הורתה אז. |
| 36 ל״ו | ״רואי החמה״: הלשון גוברת על הכוונה המוכחשת | במקום שהלשון ברורה אין הכוונה המוכחשת מפקיעתה; והחילוק שבאות אחת בין ״רואי החמה״ ל״רואים החמה״ שנוי במחלוקת הט״ז, הב״ח והבאר היטב. |
| 37 ל״ז | ״שחורי הראש״: שם מנהג ולא שם תיאור | מילת תיאור נעשית שם קבוצה, ומשמרת את הקבוצה ומאבדת את התיאור. והש״ך בס״ק מ״ב מבאר מהו ״לראות בחמה״ כאן: ליהנות מאור החמה. |
| 38 ל״ח | ״שובתי שבת״ | לא המעשה מכניס בשם אלא החיוב שממנו המעשה יוצא. |
| 39 ל״ט | ״עולי ירושלים״ | הכינוי הולך אחר המעשה הנעשה ולא אחר החיוב לבדו; וסעיף ל״ח הולך אחר החיוב ולא אחר המעשה לבדו. ושתי אמות המידה מתחלפות לפי מה שהמילה מורה. |
| 40 מ | ״בני נח״ ו״זרע אברהם״ | אין כינוי של ייחוס נקרא לפי הייחוס: הוא נקרא כדרך שבני אדם אומרים אותו, ובני אדם נוהגים בו אחר הכתוב. |
| 41 מ״א | ״הערלים״: שם שייכות ולא שם מצב | מילה המתארת גוף יכולה שלא תורה אלא על שייכות. וכאן לשון בני אדם הולכת בדיוק אחר לשון המקרא. |
| 42 מ״ב | ״המולים״: מראה מדויקת של סעיף מ״א | לא מצב הגוף ולא המעשה הנעשה: השם הולך אחר השייכות, לשני הצדדים. |
| 43 מ״ג | ישראל וגרים | הפרט בכלל השם הכולל, ואין השם הכולל בכלל הפרט. |
| 44 מ״ד | ישראל, כהנים ולוים | בנדרים ״ישראל״ נאמר על העם ולא על השבט; ואין שם השבט נוטל את העם. |
| 45 מ״ה | כהנים ולוים זה כנגד זה | שני שמות במדרגה אחת אינם נוטלים זה את זה. ואין למפרש אות כאן — הסעיף נקרא מאליו. |
| 46 מ״ו | בנים ובני בנים | אין ״בנים״ תופס בן בן בלשון הרגילה, אבל תופס הוא את מי שקוראו בנו — ושם הספק לחומרא. |
| 47 מ״ז | ״חוץ ממועדות וימים טובים״: חנוכה ופורים בכלל? | אין חנוכה ופורים בכלל ״מועדות״ מאליהם, אבל נכנסים הם אם אמר הנודר שנתכוון להם — לפי שלשון בני אדם כמעט מכניסתם. והפתחי תשובה בס״ק י״ב מוסיף מקרה סמוך מתפארת צבי: הנשבע שלא לשתות יין שרף חוץ משבתות וימים טובים מותר אף במוצאי יום הכיפורים, אם אמר שנתכוון לזה. |
| 48 מ״ח | הצחוק, ההמראה, וששת מקרי הרמ״א: היכן נסוגה הלשון מפני הכוונה | הסימן נחתם בחריגה מעצמו: לשון בני אדם גדרה ארבעים ושמונה סעיפים, והשורה האחרונה מודיעה שהכוונה עתידה ליטלם. והש״ך בס״ק מ״ג מזכיר כאן את הרמב״ם פרק ט מהלכות נדרים: בכל הכתוב בסימן זה, דין הנודר ונשבע אחד הוא. |
שישה מצבים, לפי סדר הסימן. וכל אחד נחתם באותו ציון: ההנהגה למעשה — לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״ז · ♥ תמיכה