Première approche du Siman 217, quarante-huit seifim — le plus long du traité des נדרים. Le siman précédent réglait la portée des mots en לשון תורה, ce que le mot fait entendre de lui-même ; celui-ci règle la לשון בני אדם, ce que les gens appellent ainsi, à tel endroit et à telle époque. Le premier seif le dit en trois conditions : אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן. Tout ce qui suit en découle : la cuisine, les aliments, les lieux, les personnes et le temps. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Ce que les mots désignent dans la langue des hommes
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ז (מ״ח סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le Tour ouvre le siman 216 par la règle qui commande les deux simanim : tous les vœux se suivent d’après la langue. Si c’est la langue de la Torah, d’après ce que le mot fait entendre ; si c’est la langue des hommes, d’après la façon dont on parle en ce lieu-là et en ce temps-là. Le siman 216 a pris la première moitié. Le nôtre prend la seconde, et il lui consacre quarante-huit seifim — le plus long du traité.
La première ligne le dit en trois conditions accumulées, et il vaut la peine de les compter : אם דרך אותו מקום — l’usage de ce lieu-là ; באותו לשון — dans cette langue-là ; ובאותו זמן — et à cette époque-là. Aucune des trois n’est facultative. Un mot n’a pas de portée en soi : il a celle que trois circonstances lui donnent, et il la perd quand elles changent. Le Chakh le dira lui-même en deux endroits, à propos des légumes des champs et de la viande de poisson : de nos jours, il en va autrement.
Ce qui suit est l’application de cette phrase à une quarantaine de mots, rangés par blocs. Les seifim 1 à 3 posent le principe sur les modes de cuisson et livrent la règle du désaccord. Les seifim 4 à 24 parcourent les aliments, du légume au vin, en cherchant chaque fois ce que le mot recouvre et ce qu’un second mot vient en distinguer. Les seifim 25 à 32 passent aux choses et aux lieux — l’eau, le vêtement, la maison, la ville. Les seifim 33 à 46 aux catégories de personnes. Les seifim 47 et 48 au temps et aux engagements, et le dernier mot du siman renvoie à l’intention, c’est-à-dire au siman suivant.
Voici les quarante-huit seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, gloses entre parenthèses, crochets éditoriaux et gloses du Rama compris —, puis décomposé clause par clause.
Le siman s’ouvre sur la règle qui le commande tout entier, et il l’énonce en trois conditions accumulées : le lieu, la langue, l’époque. Le siman précédent demandait ce que le mot fait entendre par lui-même ; celui-ci demande ce que les gens appellent ainsi. Rien n’y est acquis d’avance : le même mot interdit tout ici et presque rien ailleurs.
דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ״ח סעיפים:
נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר:
« דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ״ח סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
Le premier seif posait le principe ; celui-ci montre aussitôt comment une formule se resserre ou s’élargit selon le mot choisi. Trois paires y sont mises côte à côte, et chacune oppose une désignation d’espèce — « le plat de marmite », « le pain du four » — à une désignation d’instrument : tout ce qui descend dans la marmite, tout ce qui se fait au four.
הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:
« הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
Deux applications du seif 1, puis la question que le seif 1 laissait ouverte et qui est la plus pratique du siman : que faire lorsque l’usage n’est pas unanime ? Le Choulhan Aroukh écarte ici expressément la solution qu’on attendrait — la majorité — et impose la règle propre aux vœux.
נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי׳ אינו מליח אלא להתקיים לשעה ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח (טור ורא״ש ור״ן בשם הירושלמי) נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכן כל כיוצא בזה היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר:
« נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי׳ אינו מליח אלא להתקיים לשעה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« (טור ורא״ש ור״ן בשם הירושלמי) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
Le siman quitte les modes de cuisson pour les aliments eux-mêmes, et il choisit d’abord le légume, parce que c’est sur lui que la langue des hommes est la plus instable. Trois formules sont mises en série, de la plus étroite à la plus large ; puis le seif produit son critère de preuve, et c’est l’un des plus beaux du traité : ce sur quoi l’envoyé revient demander est dans l’espèce.
אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין (פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך) שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק:
« אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« (פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
Un critère matériel, et il surprend : ce n’est pas l’humidité qui décide, c’est l’existence d’une aire de battage. Ce qui a une saison de récolte et une aire cesse d’être appelé légume ; ce qui n’en a pas reste légume même desséché.
הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים:
« הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן » (שו״ע יו״ד רי״ז:ה)
« ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ה)
Un seif d’une ligne, et il est précieux : le Choulhan Aroukh rapporte ici un doute du Yerouchalmi sans le trancher. C’est le rappel que la langue des hommes ne se déduit pas — quand la source n’a pas su, on ne sait pas.
הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס (פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה):
« הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס » (שו״ע יו״ד רי״ז:ו)
« (פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ו)
Deux lignes, et un texte que le Chakh et le Taz déclarent tous deux corrompu dans les éditions de leur temps. Sefaria porte ici le mot [אסור] entre crochets éditoriaux : c’est exactement la correction que les deux commentateurs réclament.
הנודר מהבשר [אסור] בגידין מהגידין מותר בבשר:
« הנודר מהבשר [אסור] בגידין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ז)
« מהגידין מותר בבשר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ז)
Le seif le plus riche du premier tiers. Il pose trois étages : ce que l’usage local ajoute au mot (le poisson, là où l’envoyé consulte), ce qui est interdit en tout lieu et ne dépend d’aucun usage (volaille, abats, tête, pieds), et enfin le renversement — quand les circonstances montrent l’intention, elles l’emportent sur l’usage.
מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים וכן כל כיוצא בזה ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב ומותר בחגבים ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד [או לבשר עוף ובהמה בלבד] ה״ז מותר בבשר דגים ואפי׳ במקום שהשליח נמלך עליהם. (ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה) (כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר״ן):
« מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ומותר בחגבים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד [או לבשר עוף ובהמה בלבד] ה״ז מותר בבשר דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ואפי׳ במקום שהשליח נמלך עליהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« (ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« (כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר״ן) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
Un même plat, trois noms, et aucun des trois ne se recouvre. Le seif est bâti sur la même asymétrie que le seif 7, mais il y ajoute la réserve qui la renverse : une formule verbale ou désignante atteint ce qu’un nom d’espèce n’atteint pas.
הנודר מהקיפה מותר ברוטב מהרוטב מותר בקיפה מהבשר מותר בשניהם אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל:
« הנודר מהקיפה מותר ברוטב » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« מהרוטב מותר בקיפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« מהבשר מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
Le seif le plus long du premier tiers, et c’est une michna presque entière. Il procède par couples inversés — de A on est interdit en B, de B on est permis en A —, et chacun repose sur un motif différent. La dernière clause livre le concept qui explique tous les autres : שם לווי, le nom accompagné.
הנודר מהגריסין אסור במקפה (פי׳ מרק קפוי ועב) של גריסין מהמקפה מותר בגריסין מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין מהכרוב [אסור] באספרגוס (פי׳ מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב״ם ורש״י פי׳ מין כרוב) מהאספרגוס מותר בכרוב מהכרישין מותר בקפלוטות מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי (משנה ס״פ הנודר מן המבושל) (דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות) (ב״י ורש״י שם בפי׳ המשנה):
« הנודר מהגריסין אסור במקפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (פי׳ מרק קפוי ועב) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« של גריסין מהמקפה מותר בגריסין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהמקפה אסור בשום » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהשום מותר במקפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהכרוב [אסור] באספרגוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (פי׳ מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב״ם ורש״י פי׳ מין כרוב) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהאספרגוס מותר בכרוב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהכרישין מותר בקפלוטות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (משנה ס״פ הנודר מן המבושל) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (ב״י ורש״י שם בפי׳ המשנה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
Trois produits d’une même matière, et la question est de savoir lesquels s’emportent l’un l’autre. Le seif rapporte le Rambam, puis une opinion contraire — c’est l’une des rares ma’hlokot ouvertes du siman, et le Chakh lui consacre son plus long développement.
הנודר מהחלב מותר בקום (פי׳ מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור״ו) נדר מהקום מותר בחלב (רמב״ם פ״ט מה״נ ד״ח). וי״א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור (טור וב״י בשם הר״ן) מהחלב מותר בגבינה מהגבינה מותר בחלב ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה:
« הנודר מהחלב מותר בקום » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« (פי׳ מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור״ו) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« נדר מהקום מותר בחלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« (רמב״ם פ״ט מה״נ ד״ח) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« וי״א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור (טור וב״י בשם הר״ן) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« מהחלב מותר בגבינה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« מהגבינה מותר בחלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
Une ligne du Rambam, et une règle que le Taz et le Chakh bornent aussitôt d’une réserve capitale, absente du texte : la permission ne vaut que pour ce qui est déjà sorti avant le vœu.
הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים (לשון הרמב״ם שם):
« הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
« (לשון הרמב״ם שם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
La question est posée par le texte lui-même : le miel de dattes porte le nom des dattes, et pourtant qui voue des dattes y est permis. Le Rama en donne deux raisons, et toutes deux tirées du Ran — la seconde éclairant, en creux, pourquoi le petit-lait du seif 11 se comporte autrement.
הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים: הגה אע״פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא״כ בקומא דחלבא (ר״ן בשם רשב״א) ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש (הר״ן) מדבש תמרים מותר בתמרים מסתוניות (פי׳ ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ) מותר בחומץ היוצא מהם:
« הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« הגה אע״פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא״כ בקומא דחלבא » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« (ר״ן בשם רשב״א) » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« (הר״ן) » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« מדבש תמרים מותר בתמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« מסתוניות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« (פי׳ ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« מותר בחומץ היוצא מהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
Le retour du seif 13, dans l’autre sens. Deux mots dont on aurait pu croire qu’ils couvrent tout un genre ne couvrent que leur référent le plus courant.
הנודר מדבש מותר בדבש תמרים מהחומץ מותר בחומץ סתוניות:
« הנודר מדבש מותר בדבש תמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ד)
« מהחומץ מותר בחומץ סתוניות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ד)
Trois cas, trois réponses, et la troisième est laissée en désaccord. Le seif s’achève sur un renvoi du Rama au siman précédent pour le vinaigre — l’un des deux endroits où le 217 avoue sa dépendance à l’égard du 216.
הנודר מהיין מותר ביין תפוחים ואסור ביין מבושל ומותר בקונדיטון (פי׳ משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין) ויש מי שאוסר בקונדיטון (ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט״ז סעיף י״א):
« הנודר מהיין מותר ביין תפוחים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ואסור ביין מבושל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ומותר בקונדיטון » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« (פי׳ משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ויש מי שאוסר בקונדיטון » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« (ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט״ז סעיף י״א) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
Le seif où les deux simanim se touchent. תירוש a, en langue de la Torah, une portée large — tout ce qui est doux ; mais « pour nous », qui ne parlons pas cette langue, il ne désigne que le vin. Le mot ne garde pas sa portée biblique dans une bouche qui ne parle plus la Bible.
הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה:
« הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ז)
« ומותר בכל מיני מתיקה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ז)
Le seif applique la règle du seif 1 à un cas où deux usages coexistent. Et il tire la conséquence que le seif 3 avait posée en principe : quand les deux sont en usage, les deux sont interdits — même si l’un domine largement.
הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם:
« הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
Trois mots, une seule réponse. Le seif tranche une ma’hloket de la michna — Rabbi Meïr étendait דגן à toutes les légumineuses — en faveur des Sages.
הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים והוא הדין לנודר מהדגן:
« הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ח)
« והוא הדין לנודר מהדגן » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ח)
Trois cercles concentriques, du plus étroit au plus large, et le plus large est si vaste que le Chakh doit aussitôt le borner pour que le vœu puisse encore exister.
הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח:
« הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
« ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
« ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
Le seif le plus technique du siman, et l’un des plus étonnants du traité : le nombre grammatical du mot décide. « Une graine de blé » vise ce qui se mange en grain ; « du blé » vise ce qui s’en fait. Dire les deux, c’est tout prendre. La glose du Rama y greffe une seconde ma’hloket, sur la portée d’un mot qui gouverne une énumération.
הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס: הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם (הר״ן פ׳ שבועות שתים) ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם (כ״כ הר״ן בשם הרמב״ן):
« הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« (הר״ן פ׳ שבועות שתים) » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« (כ״כ הר״ן בשם הרמב״ן) » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
Le seif 21 refait le seif 20 sur un autre aliment, et en sens inverse. Le singulier גריס vise ce qui se cuit ; le pluriel גריסין vise ce qui se mange cru.
גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים:
« גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
« גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
« גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
Le siman quitte les aliments particuliers pour les catégories générales. Et il pose une distinction qui court sur trois seifim : fruits contre pousses. Le second mot prend ce que le premier laisse.
הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם:
« הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
« ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
« ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
Le pendant exact du seif 22, sur l’axe du sol au lieu de l’axe du temps, et avec la même paire de mots. L’exception est botanique et elle est célèbre.
הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ ומותר בכמיהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם:
« הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
« ומותר בכמיהין ופטריות » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
« ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
Une ligne, et c’est peut-être l’exemple le plus pur du siman : un mot qui, dans la bouche des gens, ne désigne pas du tout ce qu’il signifie.
הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים:
« הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ד)
Le siman passe des aliments aux choses et aux lieux, et il ouvre par un cas où deux formules quasi identiques suivent deux critères opposés : l’une suit l’eau, l’autre suit le nom.
הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו ואע״פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו:
« הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« ואע״פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
Le seul seif du siman qui porte sur un מודר הנאה — c’est le sujet du siman 221, annoncé ici en une ligne. La distinction est saisonnière, et le motif en est physique.
הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:
« הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ו)
« אבל לא בימות החמה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ו)
Le critère est l’usage réel : n’est « vêtement » que ce dont les gens se couvrent. Une étoffe grossière n’en est pas, si personne ne s’en couvre.
הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה (פי׳ מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם):
« הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ז)
« (פי׳ מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ז)
Le seif 7 sur la viande et les tendons, transporté dans le bâti. Le Chakh y greffe une limite prise au droit civil, et elle est instructive.
הנודר מהבית אסור בעליה מהעליה מותר בבית:
« הנודר מהבית אסור בעליה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ח)
« מהעליה מותר בבית » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ח)
Une mesure précise là où l’on attendait une notion. Et le Chakh en tire la leçon la plus explicite du siman sur ce qui le distingue de tout le reste de la halakha.
הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים:
« הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ט)
La même exigence de précision que le seif 29, à l’échelle d’une porte. La frontière est la ligne où la porte se ferme.
הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר:
« הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל)
« אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל)
Le pendant exact du seif 30 : s’engager à rester dans la maison n’a pas la même frontière que s’interdire la maison. Puis le Rama ajoute deux cas de la vie communautaire, dont le second n’a plus rien à voir avec le logement.
הנשבע לעמוד בבית א׳ אסור מהאגף ולחוץ: הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם ולא אמרינן דג׳ בתים מקרי שכונה (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד סוף ע״ב בשם תשובת הרשב״א) קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה (מרדכי פרק המקבל):
« הנשבע לעמוד בבית א׳ אסור מהאגף ולחוץ » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״א)
« הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« ולא אמרינן דג׳ בתים מקרי שכונה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד סוף ע״ב בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« (מרדכי פרק המקבל) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
Deux expressions, deux durées, et derrière elles un même principe — l’appartenance se mesure au temps. Le Rama y ajoute une glose qui renvoie explicitement, et par deux fois, à la langue des hommes puis à l’intention : c’est le seul endroit du siman où les deux critères sont nommés dans la même phrase.
נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י״ב חדש: הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה (רשב״א סימן תרס״ז) מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע״פ שהוא פחות מל׳ יום ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר:
« נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ב)
« מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י״ב חדש » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ב)
« הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« (רשב״א סימן תרס״ז) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע״פ שהוא פחות מל׳ יום » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
Le siman passe aux catégories de personnes, et il y restera jusqu’au seif 46. La question change de nature : ce n’est plus ce qu’une chose est, mais qui un homme est. Et la réponse est la même — ce que les gens appellent ainsi.
נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו ואפילו באותם שיורדים לטייל ומותר ביושבי יבשה:
« נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
« ואפילו באותם שיורדים לטייל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
« ומותר ביושבי יבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
Le retournement du seif 33, et il n’est pas symétrique. La terre ferme est la condition de tous ; la mer n’est celle que de quelques-uns.
נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים ואפי׳ באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה:
« נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ד)
« ואפי׳ באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ד)
Un seif de méthode, et il vaut pour tout le traité : quand un vœu vise une catégorie et prend effet plus tard, la catégorie se fixe au moment de la parole, non au moment où le vœu prend effet.
אמר יורדי הים לאחר ל׳ יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע״פ שלאחר ל׳ יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים:
« אמר יורדי הים לאחר ל׳ יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ה)
« ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע״פ שלאחר ל׳ יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ה)
Le seif le plus disputé de la seconde moitié, et le seul où le Rama tranche expressément contre l’intention déclarée. La formule רואי החמה se lit passivement : ceux que le soleil voit. Et le Choulhan Aroukh en tire deux exclusions — les poissons et les fœtus.
נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים: הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני (ב״י בשם הרא״ש) הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע״פ שהחמה רואה אותו (ב״י בשם התוספות) : ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים:
« נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
« לאפוקי דגים ועוברים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
« הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« (ב״י בשם הרא״ש) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע״פ שהחמה רואה אותו » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« (ב״י בשם התוספות) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
L’exemple le plus démonstratif du siman : un mot qui décrit une couleur de cheveux désigne, dans la bouche des gens, les hommes — et donc y compris les chauves et les vieillards blancs, dont la tête n’est pas noire du tout.
נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי׳ שחורי הראש אלא האנשים ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור [בכל] (הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה) (נימוקי יוסף פ׳ המוכר את הספינה ותוס׳ שם דף ע״ד ע״א וחדושי רמב״ן שם):
« נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי׳ שחורי הראש אלא האנשים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור [בכל] » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« (הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« (נימוקי יוסף פ׳ המוכר את הספינה ותוס׳ שם דף ע״ד ע״א וחדושי רמב״ן שם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
Premier des neuf seifim qui portent sur des appellations de peuples et de groupes. Chacun repose sur une distinction unique, et ici c’est celle du commandement contre le simple fait.
הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים:
« הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ח)
Le pendant exact du seif 38, et il montre que le critère du commandement ne suffit pas seul : ici les Koutim sont commandés, et pourtant ils sont exclus — parce qu’ils ne le font pas.
נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים:
« נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ט)
Deux appellations qui, prises à la lettre, engloberaient tout le monde, et qui dans la bouche des gens désignent exactement des groupes distincts. L’exclusion d’Ismaël et d’Ésaü est la plus remarquable du siman.
נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל. נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם אפי׳ בבני ישמעאל ועשו:
« נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
« נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
« ומותר באומות העולם אפי׳ בבני ישמעאל ועשו » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
Le cas le plus pur du siman, et il est d’une netteté presque provocante : le mot ne désigne pas l’état du corps, il désigne un peuple — et il vise donc les circoncis d’entre les nations et non les incirconcis d’Israël.
נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל:
« נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״א)
La réciproque, et elle est donnée séparément pour que la règle ne laisse aucun doute : le mot suit le peuple, dans les deux sens.
נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם:
« נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ב)
Encore une paire asymétrique, et la troisième que le siman construit sur ce modèle — après la viande et les tendons, la maison et l’étage.
נדר מישראל אסור בגרים מהגרים מותר בישראל:
« נדר מישראל אסור בגרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ג)
« מהגרים מותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ג)
La même structure, appliquée aux tribus. Et elle contient une affirmation que le seif ne commente pas : les kohanim et les leviim sont dans « Israël », alors même que la halakha les en distingue partout ailleurs.
נדר מישראל אסור בכהנים ולוים מכהנים ולוים מותר בישראל:
« נדר מישראל אסור בכהנים ולוים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ד)
« מכהנים ולוים מותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ד)
Deux groupes du même rang : aucun n’est dans l’autre, et la règle est donc symétrique, contrairement aux trois seifim précédents.
נדר מכהנים מותר בלוים מלוים מותר בכהנים:
« נדר מכהנים מותר בלוים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ה)
« מלוים מותר בכהנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ה)
Le dernier seif du bloc des personnes, et le plus bref. Le mot « fils » ne descend pas d’un degré, et c’est le seul endroit du siman où le Pit’hei Techouva rapporte un cas de la vie qui la renverse entièrement.
נדר מבנים מותר בבני בנים:
« נדר מבנים מותר בבני בנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ו)
Le siman quitte les personnes pour le temps, et il pose la question par le biais de l’exception : un homme s’est réservé les fêtes ; peut-il dire ensuite qu’il entendait aussi Hanouka et Pourim ?
מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי״ט אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן. (ועיין בא״ח סימן תק״ע):
« מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי״ט » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
« אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
« (ועיין בא״ח סימן תק״ע) » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
Le seif de clôture, et il est bâti comme une porte ouverte sur le siman suivant. Le Mehaber y traite du vœu de ne pas jouer ; le Rama y ajoute cinq cas pris à des responsa, et le cinquième énonce en toutes lettres ce qui va suivre : il me semble que l’on suit son intention, et comme cela sera expliqué au siman 218.
מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר. (תשובת חזה התנופה) : הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה (תשובת הרא״ש כלל ג׳ סי׳ ט׳) מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל (מהרי״ל) מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח (ד״ע) . מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע״י עסק שם יצא ידי נדרו (תשובת מהרי״ל סימן קי״ח) וע״ל סימן רל״ט עוד מזה:
« מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת חזה התנופה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת הרא״ש כלל ג׳ סי׳ ט׳) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (מהרי״ל) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח (ד״ע) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע״י עסק שם יצא ידי נדרו » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת מהרי״ל סימן קי״ח) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וע״ל סימן רל״ט עוד מזה » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
La matière première du siman est le sixième et le septième chapitre de Nedarim, qui portent précisément les noms des premiers mots du siman. Les seifim 1 à 24 en suivent l’ordre de près : le cuit, le plat de marmite, le salé et le mariné, le légume, la viande, la sauce et le dépôt, les gruaux, le chou, le lait, les dattes, le vin, l’huile, la récolte, le pain. Les seifim 33 à 46 viennent du troisième chapitre, celui des נדרי שגגות et des appellations de personnes.
Le Rambam a rassemblé toute cette matière au neuvième chapitre des Lois des vœux, et le Mehaber l’y suit de très près — parfois mot pour mot, comme le note Sefaria au seif 12 : לשון הרמב״ם. Le Chakh, au ס״ק מ״ג, cite la phrase que le Rambam pose au terme de ce chapitre, et elle vaut avertissement pour tout le siman : דין הנודר ונשבע אחד הוא.
Le Tour est présent partout dans l’appareil, et souvent contre le Mehaber : le Taz, au ס״ק א, ouvre le siman en relevant que le Tour n’écrit pas ולשלוק ; au ס״ק ל, il note que le Mehaber suit le Tour sur une distinction que lui-même juge forcée. Le Beit Yossef, cité de bout en bout, est la source de la plupart des explications parenthétiques que Sefaria insère dans le texte.
L’appareil de ce siman est le plus dense du bloc : cent trente-six entrées — quarante-six ס״ק du Chakh, trente-neuf du Taz, trente-deux du Baer Hetev, seize du Pit’hei Techouva, trois des Nekoudot HaKessef. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune. L’Aroukh HaChoul’han n’est pas cité : il ne nous est pas accessible pour ce siman. Le Pri Ḥadach, le Biour HaGra et le Beer HaGola ne le sont pas davantage.
« ולשלוק. פי׳ בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כך כתבו התו׳ והר״ן וכ״פ הב״ח ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
« ר׳ ירוחם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלשון הקדש ובאותי מקום אין מדברים בלה״ק הלך אחר לשון תורה כך פשוט בפ׳ השותפין עכ״ל ומביאו בית יוסף בסב״ה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
« היורד לקדרה כו׳. ועיין בטור ופוסקים דיני קדרה ואלפס ומביאם העט״ז והמחבר השמיטם לפי שגם הרמב״ם השמיטם וכתב בבית יוסף מפני שפשוטים הם ולא הוצרך לכתבם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« אין הולכין אחר הרוב כו׳. ומיהו אם הוא אומר נתכוונתי כך כמו שקורין הרוב נאמן כדלעיל סי׳ ר״ח ס״ק ג׳: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ירק כו׳. ע״ל ס״ק ט״ו: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« אלא בנאכלים חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« אסור אף בנכבשים כו׳. כלומר אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ״מ אותן ירקות אסור לאכלן גם מבושלים וכן כתב מהרש״ל וז״ל אף בנכבשים פירוש וכ״ש דאסור בירקות המבושלים בין שהם נאכלים כמות שהם חיים בין אין נאכלים חיים אבל ירק ודאי מותר לאכול עכ״ל ובפרישה סעיף י׳ הקשה עליו מלשון הרא״ש ולק״מ דה״ק הרא״ש באומר ירק קדירה עלי אינו אסור בירק שהוא » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« נאכל דוקא על ידי בישול כגון דילועין וכהאי גוונא אבל מה שנאכל ע״י כיבוש אסור בו בכל ענין וגם הב״ח מביא דברי מהרש״ל וכתב עליהם ופשוט הוא שוב ראיתי בקונטרס אחרון שהשיג על הפרישה בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« ומיהו אסור כו׳. אבל אינו בכלל סתם ירק או ירקי קדרה שמשמע בנאכלין חיים או כבושים ודילועין אינם נאכלין רק מבושלים וכן כתב בדרישה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« בקולקס. בערוך ערך קרקס פירש שהוא מין הלוף ועיין בערך לוף האריך בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« הנודר מבשר מותר בגידים. כן הוא בכל ספרי המחבר ובעט״ז אבל טעות הוא וצ״ל הנודר מהבשר אסור בגידים שהם טפלים לבשר וכן הוא בב״י ובירושלמי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« ואפי׳ בבשר עופות כו׳. כתוב בתשוב׳ מבי״ט ח״ב סימן רנ״ח דף קי״ט ע״ג מי שנודר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכה בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י)
« מותר בשניהם. כתב מהרש״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר ל׳ בני אדם והביאוהו האחרונים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« אסור במקפה של גריסין. שהוא תבשיל של גריסין: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« אסור בשום. דלשון מקפה כולל כל דבר קפוי ועב ושום נמי קפוי הוא שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך ר״ן: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« תבלין כו׳. דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומים ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלין וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהן ב״י והאחרונים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« מותר בירקות שדה. ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« בקום. פרש״י והרא״ש והר״ן דהיינו נסיובי דחלבא וע״ל סי׳ פ״א ס״ה וסימן פ״ז ס״ח: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« וי״א דאם קורין כו׳. לכאורה משמע דר״ל אם קורין לקום ע״ש החלב בין שנדר מהחלב בין שנדר מהקום אסור בשניהם וכמ״ש הר״ן וכן נרשם בש״ע ב״י בשם הר״ן אבל קשה כיון דב״י דחה דברי הר״ן בטוב טעם היאך פסקו הרב וגם דעת הטור ורש״י במשנה ושאר הפוסקים מוכח בהדיא דלא כהר״ן וכ״פ הב״ח וכן כתב בפרישה הלכך נראה דאהנודר מחלב קאי דאם קורים לקום קומא דחלבא אסור » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« בקום וכמ״ש הטור והפוסקים אבל בנדר מהקום אף על פי שקורין אותו קומא דחלבא מותר בחלב וכן כתב בעט״ז בהדיא: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« מותר בציר ומורייס. היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם (או שאני אוכל או קונם דגים אלו) כדלעיל סימן רט״ז ס״ט כ״כ הב״ח וכ״כ בפרישה בשם מהרש״ל ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« מותר בדבש תמרים וכו׳. כתב הב״ח ויש לעיין אמאי לא תניא בשאמר תמרים אלו או שאני טועם תמרים דאסור ביוצא מהן כדקתני בזיתים וענבים וכדלעיל ס״ס רי״ו וכן גבי ירק (לעיל סעיף י׳) ה״ל למיתני דאסור אף בירקות השדה ובדלועין כי היכי דתני בכבוש שאני טועם דאסור בכל הכבושים וכן בצלי ושלוק ומליח תני כשאומר שאני טועם דאסור בכל צלי ושלוק ומלוח (והוא בטור » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ע״ש) ומ״ש הכא דלא תני הכי ע״כ ונראה דלק״מ דאטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ועוד דמה שנקרא דבש תמרים כו׳. אבל בקומא דחלבא כי קרו ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה הכי ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה. שם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« מסתוניות. פי׳ סופי ענבים שאין מתבשלין. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« מותר בדבש תמרים. שסתם דבש אינו אלא דבש של דבורים. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« בקונדיטון. פי׳ יין מבושל במיני בשמים טור. ובתשו׳ מהרי״ל סימן ק״ל כתב דהיינו (מבושל) [מבושם] במיני בשמים וע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« לדידן. דמשתעינן בלשון לע״ז לפ״ז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ״ל ר״ן וה״ה אם נדר מתירוש בל׳ לע״ז אינו אסור אלא ביין ולא בשאר מיני מתיקה דאינם בכלל לשון: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« אסור בשניהם כו׳. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סעיף ג׳: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« בחמשת מינים. הם ה׳ מיני דגן שהוא חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« מפת סתם כו׳. עיין לעיל סימן ר״י: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« או מהמזון כו׳. כלומר אפי׳ במקום שנוהגים לעשות פת רק מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה׳ מינים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« ואם אמר כל הזן כו׳. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל״כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סימן רל״ב (סעיף ה׳) ב״ח וכן כתב בפרישה סכ״ט וכן יתבאר בסמוך: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« ומותר בגדיים כו׳. ואף על גב דלעיל סי׳ קע״ז סעיף ל״ח אמרינן דהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות רשאי ליקח בהן כל מין שירצה ואפילו ב״ח שאני הכא כיון דאמר פירות השנה כן כתב הב״ח וכן מסיק בפרישה ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« אסור בכולם. וכב״י בשם הר״ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא״א לקיימו והביאוהו האחרונים. ומדכתבו הר״ן והאחרונים כן אסיפא דגידולי שנה משמע דברישא הוי נדר אפי׳ לעולם דכיון שמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכן כתבתי לקמן סי׳ רל״ב ס״ק ח׳ בשם תשובת מיימוני וע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« אבל לא בימות החמה. דאיכא הנאת הגוף. » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« מותר בו׳ ובחמילה. מיני בגדים גסים הם. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ג)
« אסור בעליה. וכתב הרא״ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ולא את היציע אלמא לא הוי בכלל בית ע״כ ומביאו בית יוסף ועיין בח״מ סי׳ רי״ד: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« לעיבורה. ואף על גב דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמו שנתבאר בא״ח ס״ס תצ״ו ור״ס תקע״ד ולקמן סי׳ רכ״ח סוף סעיף ל״ג בהג״ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שאינו אלא תוך שבעים אמה ושירים. וכן כ׳ מהרש״ל פ׳ כל הבשר סי׳ נ״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)
« מהאגף ולפנים כו׳. עיין בא״ח סי׳ נ״ה סעיף י״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ו)
« ואם לשון בני אדם כו׳. כתוב בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ ס״א דל״ב ע״ב ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו׳ חדשים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ז)
« אמר יורדי הים עלי לאחר ל׳ יום. כלומר לאחר ל׳ יום יהו יורדי הים אסורים עלי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ח)
« מי שהוא כו׳. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע״ל סי׳ רל״ד סעיף ל״ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר א׳ דירתו מאותו עיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותו עיר וכן אם בשעת אמירה לא הים שם אף על פי שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« ואפי׳ אמר כו׳. ע״ל ריש סי׳ ר״ח וסי׳ רל״ב סעיף י״ד סק״ל: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ)
« ואם נדר מרואים החמה כו׳. והב״ח כתב דאין חילוק בין נדר מרואי החמה לרואים החמה ואינו מותר בסומים אלא בנדר מרואים את החמה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״א)
« אסור לראות בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה וכן משמע בב״י שם ובד״מ: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אח״כ ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין ביצים ואין דרכן להוליד ע״כ. והוא מפרק ד׳ דנדרים וכתב הפרישה ואע״ג דהוי דבר שלא בא לעולם וכתבתי לעיל סימן רט״ו בדרישה לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח דלית בו מן הריוח כיון דהוי דבר שלא בא לעולם ואפשר דזה נקרא יותר בא » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« לעולם כיון דודאי יבא דדרך העולם בכך עכ״ל ולחנם דחק דאף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם כדלעיל סוף סימן ר״ד: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« ועיין בא״ח סימן קע״ט. כן הוא בכל הספרים ובעט״ז. וטעות הוא וצ״ל סימן תק״ע: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
« הרמב״ם פ״ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב״י ופשוט הוא וע״ל סימן רל״ט נתבאר שדין השבועה שוה לכל דבר לנדרים חוץ מכמה דברים שנתבארו שם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
« שלא יצחוק כו׳. עיין בדרישה ס״ס רט״ו ובבית חדש ס״ס רט״ז מדיני צחוק. וע״ל סימן רכ״ח סעיף ט״ו וכ״ח: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ד)
« אסור להלוות כו׳. מדקאמר בפרק שבועת הדיינים המלוה חבירו על המשכון כו׳ ומסיק שמא יוציא זה הפקדון עכ״ל לקוטי מהרי״ל שם. ולא ידעתי מאי ראיה היא זו ודאי דפקדון בכלל משכון הוא דהא משכון גופיה פקדון הוא אבל משכון אינו בכלל פקדון. ואם נדר שלא לקבל פקדון היינו ממה שאמרו חז״ל הרחק מן הפקדונות ואינו בכלל זה שלא ילוה על המשכון ונראה דאזלינן בתר כוונת » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« הנודר וכמ״ש הרב: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« בתשובת מהר״מ דפוס פראג סימן תתקס״ה סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ״א לשמעון ואח״כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס אחד של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם יכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן ודאי » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז ודאי היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב וראיה ממסכת כלים (פ״ד) [פכ״ז] בגד שארג בו ג׳ על ג׳ כו׳. משה עזריאל בהר״ר אליעזר דרשן. ע״כ וה״ה בכל מלאכות הדין כן. וכן נראה מהראיה שהביא ממסכת כלים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« עולה לו כו׳. וכן כתב המחבר באורח חיים סימן תקס״ח סעיף י׳ י״א ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ו)
« אפי׳ לצלי ולשלוק. בטור לא כתוב ולשלוק אלא צלי לבדו ומסיים בו אסור בו ובשלוק והוא תמוה למה לא כתב תחילה ולשלוק וא״ל שחסר באמת תחילה תיבת ולשלוק קשה הי׳ לו לומר אסור בהם כמ״ש אח״כ מותר בהם ע״כ פי׳ בפרישה דכל שקורין מבושל מסתמא דגם שלוק בכלל ע״כ כ׳ שפיר שכל שקורין לצלי מבושל אסור גם בשלוק ונראה לי ראיה לזה מדאמרינן בגמרא שר׳ יאשיה אוסר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
« מדכתיב ויבשלו את הפסח ור׳ יאשיה קאי גם אשלוק כדמשמע בסוגיא ולא הביא סמך אלא לצלי אלא צ״ל דהא בהא תליא דכיון דגם צלי קרי מבושל ק״ו לשלוק ושלוק הוא כאן בשיל ולא בשיל דכן הוא בלשון בני אדם אבל בעלמא הוה שלוק בשיל יותר מבישול: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
« ריפות. מעשה חטין שנכתשו ולביבות הם מעשה רוחשות: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« אף בנכבשים בה כו׳. כתב רש״ל וכ״ש במבושל בין נאכל חי או אינו נאכל חי מכל מקום ירק חי מותר לאכול נ״ל עכ״ל. ומו״ח ז״ל הביא זה וכתב על זה ופשוט וקשה מדברי התלמוד עליו במאי דפריך על מ״ש במשנה הנודר מירק אסור בדילועין לר״ע והא ירק קאמר (פי׳ הרא״ש וסתם ירק בל׳ בני אדם הוא סתם ירק הנאכל חי) אמר עולא באומר ירק קדירה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדירה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« קאמר (ופי׳ האשר״י על ידי כבישת הקדירה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מן ירק המתבשל בקדירה) ומשני באומר ירק המתבשל בקדירה קאמר פירוש על כן אסור בדלועין שאוכלין אותם ע״י בישול והרי לפנינו דבאומר ירק קדירה עלי מותר בדילועין דלא אמר ירק אלא דרך כבישה שכן הוא בל׳ סתם בני אדם ודילועין הוא דבר המתבשל ובפרישה הקשה קושיא זו עליו וכתב שנראה לו דמ״ש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« הטור אסור אף בנכבשים היינו לומר שכ״ש שאסור בהנאכלין חי אלא שצ״ע מנין לו לטור דבר זה עכ״ל. ונראה לי דבריו נכונים בדעת הטור ודבריו של הטור בנויים על ענין זה כפירוש דברי התלמוד דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה וע״כ הקשה המקשן דילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר דהיינו נכבש אם כן יהיה פירושו עכ״פ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« אינו מבושל ואע״פ שלענין הדין הוה כבוש כמבושל מ״מ בלשון בני אדם אינו כן וא״כ כשנפרש דבריו שאמר קדירה על הכבוש נרויח בזה דירקי יהיה כפשוטו בדבר הנאכל חי וא״כ לאכלו חי פשיטא דאסור ואפי׳ דרך כיבוש גם כן אסור אבל על ידי בישול לא נדר כלל ומותר ומשני דאמר בפירוש ירק המתבשל בקדירה נמצא דלענין הלכה קיי״ל שפיר דאומר ירקי קדירה עלי אסור בחי ובכבוש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ולא במבושל אלא א״כ אמר ירק המתבשל ואז נראה מותר בכבוש ובחי והאיסור בדילועין הוא גם כן אחר הבישול. ובדרישה כתב שאיסור הדילועין מחמת שאינן נאכלין חי ולא דק דאיסור דילועין לא עדיף משאר ירק שאינו אסור רק אחר הבישול ולא חי ה״נ בדילועין אע״פ שאפשר לאכלן חי כן נראה לי נכון דעת הטור ולא כדברי רש״ל שזכרנו. בטור כתוב והרמב״ם כתב שהולכין אחר לשון » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« בני אדם לפי המקום והזמן והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא עד כאן לשונו בכ״מ הבין שהטור כתב לא נהירא על מה שכתב הרמב״ם שהולכין לפי המקום כו׳ ותמה על זה דבאמת לא בא הטור לחלוק רק על ביצה מגולגלת לחוד והוצרך לכתוב תחילה מה שכתב הרמב״ם לפי המקום כו׳ כדי שלא תתרץ מה שכתב הרמב״ם להתיר ביצה מגולגלת הוא מצד מנהג מקומו לזה כתב שא״א לומר כן שהרי הרמב״ם » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« כתב תחילה שהולכין לפי המקום ובזה כ׳ סתמא שמותר ש״מ דמצד הדין אמר כן ולא נהירא כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ואם אמר לשלוחו כו׳. פי׳ והא לך ראייה דאם אמר לשלוחו כו׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« אסור אפי׳ ביבש. פי׳ אע״ג דירק נקרא לחין מ״מ בזה אסור אפילו ביבש מאחר שאין עושין גורן לירק אפילו יבש לא נפיק מכלל ירק: ומ״ש מותר בגידים טעות סופר הוא וצ״ל אסור שכן הוא בירושלמי וב״י מביאו גם כן בנוסח אסור ובלבוש כתב לפרש שהוא מותר מטעם שהם שני מינים ושגגה היא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« נאסר אף בבשר דגים. בסעיף ט׳ נעתיק דברי רש״ל דהאידנא מותר בדגים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« ואם מראין הדברים כו׳. בטור כתב ע״פ הגמרא דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלאו הכי לא אוכל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום ראשון דהקזה דהא אמרו שני לדם דג. ופריך בגמרא דא״כ אפילו עופות נמי נימא הכי דהא אמרו מאן דמקיז ואוכל בישרא דציפורא פרח ליביה ומשני דאפשר לאכלו על ידי שליקה וע״כ שפיר קאי הנדר עלייהו וכתב הרא״ש דשמואל לא אמר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« דפרח ליביה. אלא בצלי ובדרישה תמה דהא הטור ושאר הפוסקים סתמו מזה ועוד דעמא דבר לאכול תרנגולים ביום הקזה וע״כ חילק בין בשר תרנגולים לציפורים ובחנם דחק בזה דדוקא בצלי אין לאכול אפילו תרנגולים ועל הטור לק״מ במה שסתם ולא חילק דמה היה לו לחלק כיון שאפשר שום אכילה בעופות חל עלייהו הנדר ואוסרים בכל גווני מיהו עכ״פ יש לתמוה במה דאמרינן התם בגמ׳ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« דהקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים כו׳ והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו הוה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« מהקיפה. פי׳ פרורין דקין שנקפין בשולי הקדירה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« מהבשר מותר בשניהם. כתב רש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ״ה שרינן סתם בדגים עכ״ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עליה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« אם לא שיאמר קונם בשר עלי כו׳. גם בטור כתב כן אבל האמת יורה דרכו שיש שם ובכאן ט״ס וצ״ל בשר זה כדמוכח בסימן רי״ז סעיף ט׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י)
« אסור במקפה של גריסין. מקפה הוא תבשיל עב וגבי איסור שום לא נקט מקפה של שום הטעם דאפילו שום בפני עצמו אסור דכיון שאמר כל מקפה אסור עלי ושום הוא שנותנין אותו בכל מקפה כמו שכתב הרא״ש בסוף פרק הנודר מן המבושל וז״ל דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם הוא והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה עכ״ל והא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« דאמרינן דנודר מגריסין אסור אפילו במקפה של גריסין הטעם דקרי ליה מקפה של גריסין כמו שכתב בית יוסף בשם הר״ן אבל נודר ממקפה סתם אין גריסין בפני עצמן בכלל שהרי אין הגריסין הכרחיים למקפה משא״כ בשום שהם הכרחיים למקפה ע״כ אפילו בנודר ממקפה הוה שום בפני עצמו אסור שסתם מקפה היא של שום אבל נודר משום לא אסרו אלא בפני עצמו ולא כשנותנין אותו בהמקפה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« דמידי אחרינא הוא וג״כ אין נקרא שם השום על המקפה לקרותו מקפה של שום כמו שהוא בגריסין כן נ״ל טעם דינים אלו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« תבלין שאני טועם. ה״ה שאני אוכל כ״כ רש״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« מהאספרגוס. לשון הטור פירש״י אספרגוס הוא מין כרוב והרמב״ם פי׳ מין שלקות של כרוב עכ״ל וא״ל להרמב״ם למה אסור לנודר מכרוב מהאיספרגוס מ״ש מנודר מבשר דאמרינן בסמוך דמותר ברוטב דיש לומר דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא לכרוב אספרגוס משא״כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר כן נ״ל. ובנוסח השו״ע » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« כתוב הנדר מן הכרוב מותר באיספרגוס והוא ט״ס וכן בבית יוסף נרשם מותר והוא ג״כ ט״ס אלא כנוסח הטור כן הוא במשנה ובכל הפוסקים ובלבוש סבר שהנוסחא של השלחן ערוך אמת ונתן טעם לפי שהם שני מינים ושגגה היא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« מותר בקום. פי׳ מי חלב הנבדלין ממנו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« הנודר מן הדגים. בטור כתוב דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכתב רש״ל וז״ל בי״ס דג דגה שאני טועם כו׳ ואמת שהאוסר עליו דג דגה אסור בשניהם דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים בלשון בני אדם אבל דגים לבד נ״ל דלא צריך דג דגים שאף בדגים לבד נאסר הכל כי כן משמעותו וכן כתב הרא״ש אבל בדגה לבד לכ״ע דוקא קטנים ובדג דגה נאסר בשניהם לכולי עלמא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« מותר בציר כו׳. דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ״ש בסי׳ רט״ז סעיף ט׳ לענין בשר ויין ממילא ה״ה נמי כאן דאם אמר דגים שאני טועם או אוכל או דגים אלו עלי אסור בציר היוצא מהם אחר הנדר וכן לענין קום החלב בסעיף י״א ולענין דבש תמרים סעיף י״ג כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« אף על פי ששם התמרים כו׳. תירוץ זה כתב ב״י בשם הר״ן ומצאתי למוהר״ר ליב מפראג שתירץ דשאני קום החלב דהוה עדיין משקה כמו תחלה משא״כ בדבש תמרים שתחלה היה אוכל ועכשיו נעשה משקה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« מסתוניות. פירוש סופי ענבים שאינם מתבשלים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« מותר בדבש תמרים. שסתם דבש הוא של דבורים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ויש מי שאוסר בקונדיטון. ולא דמי לסעיף י׳ בנודר מירקות דמותר בירקות שדה מטעם שיש להם שם לווי והכא נמי יש לווי דמקרי יין מבושל שאני התם דמין אחר הוא משא״כ כאן דשניהם יין ומפני שנתבשל לא הפסיד. ר״ן: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« מהתירוש לדידן. דאין אנו קורין תירוש אלא ליין בלשון תורה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« אע״פ שרוב סיפוקן מאחד כו׳. עיין מ״ש מזה בסי׳ ר״ח סעיף א׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« מעללתא. כל דבר מעולה ומשובח כ״כ הרא״ש שם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« וה״ה לנודר מהדגן. בטור כתוב וז״ל מהדגן קאמר רבי מאיר שאוסר בכל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני פי׳ רש״י חטה נחלקת לשנים או לשלשה או לארבעה חלקים ולהכי שרי שכבר נשתנית החטה וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בחמשה מינים בלבד ויראה מדברי א״א שפוסק כרבי מאיר ומדברי הרמב״ן יראה שפוסק כחכמים והכי מסתבר וכן כתב הרמב״ם עכ״ל ויש לתמוה דהא בגמרא חשיב » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בדברי רבי מאיר חוץ מאורז וחילקא כו׳ ולמה השמיט הטור האורז וא״ל דחסרון הוא בטור דהא כתב חוץ מחילקא דאי חשב גם אורז הל״ל וחילקא ונלע״ד דהטור ס״ל דחכמים שמקילים טפי מר״ח וסבירא להו דשאר מינים שאינם מחמשה מינים מותר כ״ש דמקילין במה שמיקל ר׳ מאיר דהיינו בחטה הנחלקת חילקא וטירגיס כו׳ שאע״פ שהחטה א׳ מה׳ מינים מ״מ מותר בו כיון שנשתנה וכן ראיתי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בפרישה שהביא זו בשם רש״ל אך שכתב שא״כ היה לו לרמב״ם לכתוב דאלו מותרים מ״מ נ״ל דהטור סבירא ליה שפיר כן ולהכי הביא׳ בדברי ר״מ כיון שכוונתו לפסוק הלכה כחכמים קמ״ל דגם לחכמים יש היתר זה דחילקא וטירגיס וכו׳ ולהכי לא הביא דאורז כי אין בזה צורך לדברי חכמים דהא בהדיא אמרו דוקא ה׳ מינים ואורז לא מהם הוא משום הכי הביא הטור אותן שיש בהן צורך רבותא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« אליבא דהלכתא דהיינו כחכמים ואי הוה מביא גם אורז לא היה לנו שום הרגש בדבר דאתי לרבותא דחכמים כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה להקל בחילקא וטירגיס כיון שבעל הש״ע לא כתב כן בפירוש: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« או מהמזון. היינו דברים שמסעדים הלב וזה דוקא בה׳ מינים אבל הזן פירושו אע״פ שאינו סועד הלב מכל מקום משביע ומיזן. וכתב הר״ן דכאן מיירי שאוסר על זמן מועט שיכול לעמוד בו אבל לזמן מרובה הוה ליה נדר שאי אפשר לקיימו ולא חל הנדר כלל והאי או מהמזון דקאמר פירושו אפי׳ במקום שעושין פת דוקא מחטים ושעורים מכל מקום דוקא חמשה מינים קאמר: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« אסור בכל פירות. פשוט דבכמהין ופטריות דאסור: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« ומותר בגדיים וטלאים. אף על גב דאמרינן ריש מרובה בבקר וצאן פרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע כו׳ שמע מיניה דבהמות מקריין פרי י״ל דלענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי וכתב הר״ן דלא מיירי כאן אלא בנודר לזמן כו׳ כמו לעיל בסעיף י״ט: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« ומותר בכמיהין ופטריות. לפי שאינם בכלל פרי הארץ דמאוירא ינקי אף על פי שגדילין מן הארץ: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« אסור בכולם. נראה דמכל מקום מותר בגדיים וטלאים דאף על גב דגם הם גידולי קרקע כמו שזכרתי בשם הגמרא ריש מרובה בסעיף כ״ב מכל מקום בנדרים לא כן הוא דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות בשם גידולי קרקע כמו דאמרינן שלא מקרי פרי בסעיף כ״ב הכי נמי לענין גידולי קרקע ומו״ח ז״ל כתב בזה דאסור בבעלי חיים מדקריין גידולי קרקע בפרק הפועלים ול״נ כמו שכתבתי דמ״ש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« גידולי קרקע מלשון פרי דלא אזלינן בתריה כיון דבלשון בני אדם לא מקרי כן הכי נמי כן דבלשון בני אדם לא מקרי גידולי קרקע אלא מה שהוא בגוף הקרקע ממש ועוד דאי לא תימא הכי היה לו לכתוב רבותא דאפילו בבעלי חיים אסור משום גידולי קרקע ק״ו בכמיהין ופטריות אלא כדפרישית וכן הוא הרבה פעמים בסי׳ זה דלא אזלינן בתר מה דמקרי בלשון חכמים אלא בתר לשון בני אדם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« נדר מרואי החמה כו׳. זה נמשך אחר דעת הטור שחילק בין אומר רואי חמה לרואים חמה ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה דאף א״ת שבלשון רואי חמה יש לפרשו שהחמה רואה אותן מ״מ פי׳ דחוק הוא וטפי ניחא לן לו׳ כפשוטו שהם רואים החמה וכמו דאיתא לעיל סעיף ד׳ לענין ירק דאנן הולכין אחר לשון הפשוט וטפי קשה מה שכתב רמ״א הואיל והלשון ודאי כך הוא ובמשנה הכי איתא הנודר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« מן רואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין זה אלא למי שהחמה רואה אותן ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא מדלא אמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין שאין חמה רואה אותן ופירוש הפשוט בזה דמיתור לשון דייק התלמוד מדהיה לו להזכיר מהרואין לחוד והיה מוציא בזה הסומין ולמה הזכיר כלל חמה אלא ודאי דנתכוין שהחמה רואה אותן לאפוקי דגים ועוברין ונמצא דאין חילוק בין רואה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« חמה לרואין החמה דגם בלשון רואין החמה יש יתור לשון החמה וכ״כ הר״ן וכן נראה מדברי הרמב״ם ורא״ש בפסקיו שלא הזכירו כלל להתיר בסומין כשאומר רואין החמה גם מל׳ התוס׳ נראה לי כן אלא שיש טעות סופר בדבריהם שז״ל מדלא קאמר הנודר מן הרואין כלומר מדלא אמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעט סומין וא״ת הא דלא קאמר מן הרואין » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« משום דאז הוה דגים ועוברים בכלל והוא רוצה שלא יהיו בכלל י״ל דהשתא נמי כשאומר מרואי החמה כל כמה דלא נפרש שהחמה רואה אותן קאמר שהרי דגים רואין יפה החמה אבל החמה רואה אותם לא מקרי הואיל ומכוסין הם במים עכ״ל והנה לפי התחלת דבריהם משמע דיש היתר סומין אם אמר רואין את החמה וסוף דבריהם לא כן הוא שהרי כתבו וא״ת הא דלא קאמר מן הרואים משום דאז כו׳ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« משמע דההוכחה הוא מדלא אמר מן הרואים לחוד ותו דהיאך אפשר שיהיה הוכחה מדלא אמר רואין את החמה ולמה לא עשו הוכחה מדלא הוה להזכיר כלל חמה אלא מהרואין לחוד. גם קושית ואם תאמר כו׳ אין לה הבנה לפי הנחה זאת שתליא מילתא דהיתר סומין באומר מן הרואין את החמה והנה אנו רואין עין בעין שיש אחר כך טעות סופר בדברי התוס׳ בקושייתם ונראה דהגירסא הנכונה בדברי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« התוס׳ כן הוא כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים בלא החמה שאז ודאי הוה משמע למעוטי סומין ואם תאמר הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה שיהיו בכלל יש לומר כו׳ וכוונתם להקשות כיון דעיקר הוכחה מדלא אמר מן הרואין לחוד דילמא אי קאמר כן היה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה בכך על כן הזכיר החמה להוציא דגים » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« שאינם רואין החמה כיון שהם במים ותירצו דאם כן לא הועיל כלום במה שהזכיר החמה שהרי באמת דגים רואים החמה ולא נתמעטו הדגים אלא שאין החמה רואה אותן וצ״ל דגם בעוברים הוה כן שהם רואים את החמה והתוספות לא הוצרכו להזכיר עוברים דממילא הוא מדגים ויש לזה ראייה מדאיתא בגמרא פרק ג׳ דנדה דהעובר מביט מסוף העולם אל סופו אלא שאין החמה רואה את העובר דהיינו » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« שאין מגולה נגד החמה כמו שכתבו התוספות גבי הדגים דאם לא כן תקשה לך קושיית התוספות על העוברים כן נראה לי ביאור דבריהם ואל יקשה בעיניך שהגהתי בדבריהם שאותן התוספות מלאים טעיות לכל רגיל לקרותם אלא שדעת הטור צ״ע שכתב אם אמר מרואים החמה מותר בסומין מה חילוק ישבין לשון זה לרואי החמה ונראה כוונתו דגם הוא מפרש שיש כאן יתור לשון דלמה לו להזכיר החמה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« כלל אלא ע״כ דאיהו קאמר בלשון דחוק שהחמה רואה אותן דלשון רואי החמה הוא דביקות והוה כאומר שיש להם ראיות חמה ואם כן ודאי נוכל לומר בזה המשמעות שהחמה רואה אותן מה שאין כן באומר מהרואים את החמה אף על פי שיש כאן קושיא דלמה אמר יתור לשון דהחמה מכל מקום אין לך תירוץ על הקושיא דאי אפשר לומר שהחמה רואה אותן דהרואים אינו סובל פי׳ זה דדוקא רואי החמה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« יש לפרשו כן על צד הדוחק ורוצה לומר שיש בהם ראייה מן החמה שהוא לשון דביקות מה שאין כן בתיבת רואין שהיא תיבה מוכרת בלי דביקות לתיבה שאחריה ממילא פירושו רואין סתם דהיינו שהם הרואים יהיה מה שיהיה וכיון שאין לך שום תירוץ על היתור לשון אין אנו למידין מזה היתור לשון כלום והוה כאלו אמר מהרואים לחוד ע״כ מותר בסומין כן נראה לי כוונת הטור ומה שכתב » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« רמ״א הואיל והלשון ודאי כך פירוש מכח קושיא דיתור לשון אנו מוכרחים לתרץ כן כיון שיש תירוץ לפנינו ומו״ח ז״ל כתב דמדברי התוס׳ האלו משמע שאין היתר אלא באומר מהרואים את החמה דהעיקר הוא לשון את החמה וע״כ מגיה בדברי הטור ג״כ את החמה ולא משמע כן בסוף דברי התוספות שהקשו ואם תאמר כו׳ גם בפירוש דברי הטור לא נראה כן דא״כ לא היה לו להטור לחלק בין רואי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« חמה לרואין את החמה אלא ברואים גופיה הוי ליה לחלוקי בהכי אם אמר את או לא גם לא ידעתי שום הוכחה מלשון את בזה כלל וכמו שבלא את תדחק לפרש הרואים החמה שנראים מן החמה ה״נ אם אמר את הוה במקום מן כמו הנני משחיתם את הארץ. כצאתי את העיר. והתוס׳ לא כוונו לזה עכ״פ כמבואר למעיין בדבריהם ואיך שיהיה פירוש דברי הטור נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בל׳ רואים » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי ליה הטור יחיד בדבר זה וכן פסק מו״ח ז״ל שאין להתיר ברואין את החמה וזה אין נראה כלל אלא כמשמעות שאר הפוסקים דכל שיש יתור לשון דהיינו החמה אנו מפרשים כוונתו כל לשון שיאמר שהחמה רואה אותם כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« בכל דבר שאינו בעל חיים כו׳. בתוספות הביאם ב״י פירשו כן וז״ל דכיון שהזכיר רואי החמה משמע דוקא בעלי חיים שעשויין לראות החמה עד כאן לשונו וקשה הא אנו מפרשים דבריו שהחמה רואה ולא שהם רואים ויש לומר דמכל מקום אין הלשון יוצא מידי פשוטו שהם רואים הכי קאמר שהם רואים החמה בלי שום הפסק בנתיים והיינו שהחמה רואה אותם כלומר שאין הפסק ביניהם לאפוקי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« דגים שרואים דרך הפסק כמו שכתבו התוס׳ לעיל והטור דלעיל סבירא ליה דבלשון רואים החמה אין זה במשמעותו מדאמר מן הרואים החמה דתיבת הרואים אינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו רואי חמה ממילא משמע דבלאו הכי הם רואים גם כן ולאפוקי סומין: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« אסור בקרחים ובעלי שיבה. הטעם בגמרא מדלא אמר מבעלי שער אלא ודאי דלא ממעט שער אלא מאותן שרגילין להיות שחורי הראש וא״ל אכתי אין לנו הוכחה לאוסרו בבעלי שיבה ונאמר דממעט בעלי שיבה יש לומר כיון דע״כ זה מותר בקרחים מכח ההוכחה דהיה לו לומר מבעלי שער אלא ע״כ דנתכוין אף על גב שאין להם עכשיו שחורי הראש הוא הדין נמי לענין בעלי שיבה אמרינן כן. כן פירש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« הר״ן וקשה לי ממה נפשך אם יש סברא טובה לפרש הך שחורי ראש שיש לו פעם אחת שחור ראש כמו שיש סברא לפרש מי שהוא עכשיו שחור למה לו לתלמודא להוכיח מכח מדלא אמר מבעלי שער הא אפילו בלא הוכחה יש לנו להחמיר דסתם נדרים להחמיר כמ״ש סימן ר״ח ואי אין סברא כל כך קשה מנלן באמת לאסור בקרחין ובעלי שיבה נימא בתרווייהו להתיר כיון שסברא טפי לומר שיש להם עכשיו » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« שחור ראש והא דלא אמר בעלי שער דאם כן הוה אסור בבעלי שיבה ולא היה מותר רק בקרחין ע״כ אמר לשון דממעיט תרוייהו להתיר ויש לומר דודאי אם נימא דניזול בתר פירוש היותר פשוט טפי מסתבר מי שיש עכשיו קושיא לפנינו דלמא אתי למשרי תרוייהו אלא דהאמת דאין שום משמעות לפרש דשחורי הראש אתי למעוטי קרחין דאין זה היפך משחורי הראש אלא היפך מבעלי שער על כן ודאי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אינו ממעט קרחין וא״כ גם שיבה ממועט כיון דמוכרח דפירושו מי שהיה לו שחורי הראש וא״ל דלמא אם אמר בעלי שער הוי אמינא גם נשים וקטנים אסור דאם כן היה לו לומר מכל אדם על כן אמר לשון המובדל מהם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אף בכותים. לפי שהם מצווים על שבת ועושין כן אבל עובדי כוכבים אפי׳ אם שומרים שבת מ״מ אינם מצווים בכך. גמרא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ג)
« ומותר בכותים. לפי שאינם עולים שם אף על פי שמצווים על זה וכתב ב״י שהכותים עולים להר גריזים במקום ירושלים ובפרישה בהג״ה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסרו אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה כזאת שהרי אפילו אם היו עולים לירושלים ולא היו מצווים לא נתכוין להם דנתכוין דוקא למצוה ועוש׳ ק״ו בזה דלא נתכוין להם ובודאי אין דברים הללו יצאו מפי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« הצדיק עצמו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« ובגרים. לא נמצא לזה מקור ונראה דיליף לה מדמצינו לענין ברכה שהגר יכול לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך כמו שכתבו התוס׳ בפרק הספינה דף פ״א: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)
« אפילו בבני ישמעאל ועשו. דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו למעוטי עשו וכ״ש ישמעאל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ו)
« אסור במולי או״ה. לפי שהערלה נקראת במקרא על כלל או״ה דוקא וכן שם מולים על אומה ישראלית דוקא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ז)
« גם חנוכה ופורים. לפי שגם ימים אלו בלשון בני אדם נקראים ימים טובים כמו ההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן דהיינו כל שיש בו שמחה והכלל בכל סימן זה דהולכים אחר לשון בני אדם אלא דכאן הוה קצת דוחק שיהיו ימים אלו בכלל על כן הוצרך שיאמר הנודר כן בפירוש שנתכוין לזה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ח)
« שקורין אפוסטר. בלשון אשכנז וועטי״ן וכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כוונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ״ל משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ״מ נראה לי שהולכין אחר כוונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« אפי׳ בשחוק בחנם. כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« ולשלוק. פי׳ בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כ״כ התוס׳ והר״ן וכ״כ הב״ח ועיקר: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק א)
« הלשון. כתב רבי׳ ירוחם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלה״ק ובאותו מקום אין מדברים בו הלך אחר לשון תורה עכ״ל (מי שנשבע שלא לשכור ושלא למשכן בית שלו כ״א לפלוני אין ירושה בכלל רשד״ם חלק ח״מ סי׳ רנ״ו ועיין לעיל סימן רט״ז ס״ק ז׳ מש״ש בשם הראנ״ח הנשבע לעשות דבר כשיהיה נשוי או איפכא לא אעשה דבר זה כשאהיה נשוי לא עבר על שבועתו כ״ז שלא נשא אשה » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« בכתובה וקידושין וז׳ ברכות וכן לא נתחייב לעשותו אלא לכשיהיה נשוי בכתובה וז׳ ברכות כיון דבין בלשון תלמוד ובין בלשון בני אדם לשון נישואין לחוד ולשון אירוסין לחוד כנה״ג והרדב״ז והרשד״ם אבל מהריב״ל ח״ג סי׳ קי״ז כתב דאירוסין בכלל נשואין ע״ש עיין בכה״ג הנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו אין אירוסין בכלל וה״ה במקום שנוהגים חרם דרגמ״ה דאין קידושין » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« בכלל רשד״ם חי״ד סי׳ צ״ח ולפי דברי מהריב״ל הנ״ל אף אירוסין בכלל עיין כנה״ג. הנודר מראובן ובניו ובני בניו מותר בדור רביעי כנה״ג וכ״כ בש״י חלק ח״מ סי׳ קע״ג ומהר״מ מטראני ח״ב סי׳ כ״ח כתב דהוי ספיקא): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« בנכבשים. פי׳ הש״ך אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ״מ אותן ירקות אסור לאוכלן גם מבושלים אבל ירק חי ודאי מותר לאכול וכ״כ מהרש״ל אבל הט״ז פסק דאם אומר ירקי קדירה אסור בחי ובכבוש ולא במבושל ואם אמר ירק המתבשל אז מותר בכבוש ובחי ע״ש שמאריך בזה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« מראים. בטור כתב עפ״י הש״ס דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלא״ה לא אכיל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום א׳ דהקזה דהא אמרו שני לדם דג מיהו יש לתמוה דאמרינן התם בש״ס דהקיז דם לא יאכל ביצים והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו היה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה עכ״ל הט״ז (ובנה״כ מחלק בין צלוים רכים למבושלים וקשים » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« כדאיתא בפרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים עכ״ל) וכתב בתשובת מבי״ט מי שנדר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר (מהר״מ מטראני ח״א סי׳ רנ״ח): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« בשניהם. כתב רש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ״ה שרינן סתם בדגים עכ״ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך עכשיו דמימלך שליח עליה ט״ז וכתב עוד שהאי בשר עלי הוא ט״ס וצ״ל בשר זה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« טועם. וה״ה שאני אוכל כ״כ מהרש״ל ודבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלים וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהכי ב״י והאחרונים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« באספרגוס. כתב הט״ז וא״ל לדעת הרמב״ם דפי׳ שהוא מין שלקות של ירק למה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מ״ש מנודר מבשר דמותר ברוטב די״ל דבזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא להיפך משא״כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« בגנות. ונראה דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« בקום. פירש״י דהיינו נסיובי דחלבא וע״ל סי׳ פ״א ס״ה וסי׳ פ״ז ס״ח: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י)
« בציר. כתבו הט״ז והש״ך דהיינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם או שאני אוכל או קונם דגים אלו כדלעיל סי׳ רט״ז ס״ט (וכן לענין קום ודבש תמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש״ל) וכ׳ הרא״ש דאם אמר דגים או דג דגה נאסר בגדולים וקטנים ובדגה לבד אינו אסור אלא בקטנים לכ״ע: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« מותר. שסתם דבש הוא של דבורים (א׳ שנדר שלא לאכול זמן ידוע דבר הבא מן החי מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש שקורים מע״ד ת׳ ש״א סי׳ כ״ט ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« לדידן. דמשתעינן בלשון לע״ז ולפ״ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ״ל הר״ן: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« שרוב. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סי׳ ר״ח ס״א: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« בחמשת. הם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« מהמזון. כלומר אפילו במקום שנוהגים לעשות פת מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה׳ מינים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« הזן. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל״כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סי׳ רל״ב ס״ה כ״כ הב״ח ופרישה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« בכולם. וכב״י בשם הר״ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שיכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא״א לקיימו ומדכתבו כן אסיפא דגידולי שנה ולא כתבו כן ארישא בפירות השנה משמע דשם הוי נדר אפי׳ לעולם כיון דמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכ״כ לקמן סי׳ רל״ב ס״ה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« אסור. כ׳ הט״ז ונראה דמ״מ מותר בגדיים וטלאים ובשאר בעלי חיים ודלא כב״ח ע״ש: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« החמה. דאיכא הנאת הגוף: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« בעליה. וכתב הרא״ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית (דהמוכר אח הבית לא מכר את היציע ולא את החדר) ועיין בח״מ סי׳ רי״ד: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« לעיבורה. ואע״ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמ״ש בא״ח ס״ס חצ״ו ור״ס תקע״ד ולקמן סי׳ רכ״א ס״ס ל״ג בהג״ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר ל׳ בני אדם שאינו אלא תוך ע׳ אמה ושירים עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« לשון. כתב בתשובת מבי״ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו׳ חדשים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« עלי. פי׳ לאחר ל׳ יום יהיו יורדי הים אסורים עלי: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בשעת. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע״ל סי׳ רל״ד סל״ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר אחד דירתו מאותה העיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותה העיר וכן אם בשעת האמירה לא היה שם אע״פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« מרואים. והט״ז חולק ע״ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו וכ״פ הב״ח שאין להתיר וכו׳ ע״ש באריכות: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה כתב הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אחר כך ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוליד ואף ע״ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וכמ״ש לעיל לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח אפשר דזה נקרא יותר בא לעולם ועוד דאע״ג דאין אדם מקדיש דשלב״ל מ״מ אדם אוסר » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« על עצמו דשלב״ל עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« ירושלים. כתב הט״ז דבהגהת פרישה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסור אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה הזאת וכו׳ ובודאי לא יצאו דברים הללו מפי אותו צדיק עצמו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« בערלי. דשם מולים נקרא על אומה ישראלית דוקא ט״ז: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« נשבע. כתב הרמב״ם פ״ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב״י ופשוט הוא וע״ל סי׳ רל״ט עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« להמרות. שקורין בל״א וועטי״ן וכתב ב״י בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע״כ משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ״מ נ״ל שהולכין אחר כונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפילו לשחוק בחנם » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« עכ״ל הט״ז: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« כוונתו. כתוב בתשובת מהר״מ. סופר של ראובן שנתן ת״כ לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ״א לשמעון ואח״כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס א׳ של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם שיכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה עדיין מלאכת ראובן ודאי אם נשרף » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב עכ״ל וה״ה בכל מלאכות הדין כן ש״ך (מי שנדר שלא לאכול בשום סעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חינוך הבית בא״י ולא בח״ל באר שבע דף קי״ג. הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי אף טאבי״ע שרובו משי ומיעוט צמר בכלל הסכמה. הנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כנה״ג ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אחר הלשון. עיין בתשובת שבות יעקב ח״א סימן ע״ג לענין מי שנדר מעובר שבמעי בהמה אי מותר להשתמש בגופה בעודה מעוברת או לא משום דעובר ירך אמו. ופסק אף דקיימא לן עובר ירך אמו היינו אם נדר מאמו אסור ליהנות אף מולד אבל לא להיפך ומביא ראיות על זה מש״ס דתמורה עיין שם ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ה׳ שכתב בקהל שגזרו בחרם על שוחט א׳ שתהא שחיטתו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק א)
« אסורה מותר לאכול משחיטתו אם ישראל אחר בדק סכין ונתן לו דלשון בני אדם שתהא שחיטתו אסורה משמע כשחיטת מומר וכה״ג במומר שרי כדלעיל סי׳ ב׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק א)
« דהא לא נתכוון. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ז דאפילו אם לא היו מראין הדברים בעת שנדר אלא שאח״כ אמר כוונתי לבשר בהמה דקרינן ליה בשר סתם מותר בעופות ע״ש. ואיפכא צ״ע. עב״י וד״מ לעיל סימן ר״י לענין פת חטין ושעורין: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« מותר בדבש תמרים. [עיין ש״ך ס״ק י״ט ועיין בתשובות משכנות יעקב סי׳ מ״ט מ״ש בזה ועיין ט״ז ס״ק ט״ו וש״ך ס״ק י״ח]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ״ה ע״א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ״ע שהשמיטו הפוסקים. תפל״מ: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« ואם אמר כל הזן. עיין בצל״ח בברכות דף ל״ה בד״ה אלא שראיתי מה שכתב בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« הנודר מפירות הארץ. עיין בתשובת רדב״ז החדשות סוס״י תקס״ג שכתב דהנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הצוקר שאין זה פרי עיין שם: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« בשעת הנדר. עבה״ט ועיין בתשו׳ בגדי כהונה חי״ד סי׳ ז׳: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« אסור לראות בחמה. עי׳ בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ קמ״ה טעם למה השמיטו הפוסקים הך דינא המפורש בריש פסחים הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« במולי או״ה. עיין בס׳ באר יעקב שכתב דה״ה במומר לעבודת כוכבים דאסור אע״פ שהוא מהול ובמומר לערלות צ״ע ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« ומותר במולי או״ה. כתב בס׳ באר יעקב דהוא הדין במומר לעבודת כוכבים ובמומר לערלות צ״ע. ואסור מספק. וכתב עוד דאם נדר מהמולים אסור בעבד מהול ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י)
« נדר מבנים. עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן קס״ה שכתב דהמגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קוראו לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זה ע״ז ובממון חומרא לתובע מיהו ביש לו בנים לזה המגדל נראה שאפי׳ בנדרים אין המתגדל נאסר דאמרינן לבניו ממש נתכוין אכן ביש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« לו אב למתגדל אע״פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו מ״מ כשנדר הבן י״ל שלאביו האמיתי נתכוין וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנותן והנודר אזלינן הכא והכא לחומרא. וחורגו שאינו גדל אצלו ודאי דאינו בכלל בן לשום דבר ע״ש. [ועמ״ש בפ״ת לח״מ סי׳ מ״ב סט״ו בהג״ה בד״ה הואיל וגדלהו]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« גם חנוכה ופורים. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו״ד סימן כ״ד מי שנשבע שלא ישתה יין שרף חוץ משבתות וי״ט מותר גם כן במוצאי יוה״כ אם אמר הנשבע שכוון לזה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« שלא יצחוק. ע׳ בתשובת הר״א מזרחי סימן י״ד שכתב דאם הסכימו הקהל וקיבלו עליהם שלא יצחוק שום אדם בקוביא נכלל בזאת הסכמה לאסור כל מיני השחוק שבעולם אף שהוציאו בלשונם בלשון קוביא כולם בכלל האיסור הן ע״ש וע׳ בתשובת שמש צדקה חלק יו״ד סי׳ ל״ב לענין הנודר סתם שלא יצחוק אם צחוק האישקאקאי בכלל נדר זה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« בשבילו. ע׳ בתשובת רדב״ז החדשות סי׳ רי״ד הרבה טעמים לזה. וע׳ בס׳ תפל״מ שכתב דה״ה הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע״י שליח דשלוחו כמותו כו׳. מיהו י״ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר מעצמו או ע״י שליח כדלקמן סי׳ רי״ח ס״ה וצ״ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ״ד ע״ש. [ועמ״ש בסי׳ רי״ח ס״ק ה׳ בשם תשובת הראנ״ח סימן ט׳ ובשו״ע לקמן סי׳ רכ״א » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« ס״י ובש״ך שם]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« דהולכין אחר כוונתו. לכאורה משמע דר״ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ״ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון וע׳ בתשובת ושב הכהן סימן ע״ט שדעתו שאין הולכין אחר כוונתו אלא לענין אם אומר שכוונתו היה רק על פקדון מותר להלוות על המשכון ולא להיפך ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« כוונתו. עיין בה״ט ומ״ש מי שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חנוך הבית בא״י ולא בח״ל עיין בתשובת ברית אברהם שאלה ט״ז מ״ש בזה. ועיין בתשובת חות יאיר סי׳ ע׳ שנסתפק בזה אם סעודת חינוך הבית מצוה היא או לא (אף בא״י) אם לא שדורשין בו וע״י כך נעשה סעודת מצוה מפני שהדורש בא מחמת הסעודה וכל המסובים שם מקשיבים לקול הדורש אבל אם אין » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« דורשין בו רק ששם קצת ת״ח שיש ביניהם ד״ת אינו מספיק. וע״ש עוד שהאריך לבאר מה הן הסעודות הנקראות סעודות מצוה לענין שיהא הנודר מסעודת הרשות מותר ליהנות משם וכתב דסעודת ברית מילה וחתונה ודאי הוי סע״מ ואפי׳ בנישואין דבת ת״ח לע״ה דאין לנו ע״ה שדברו חכמים פה וכן סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אבל מה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« מאל לא מיקרי סעודת מצוה וכן סעודת ליל שלפני המילה ויום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינם רק מנהג. וליל שבת של בן זכר פסק בת״ה סימן רס״ט (הובא ברמ״א לקמן סימן רס״ה סי״ב בהג״ה) שהוא ג״כ סע״מ ויש לסמוך עליו ומותר הנודר ליכנס לשם. דבלא״ה י״ל שבשם סעודה לא יכונה וכן ליל שפינהאל״ץ כי בנדרים אזלינן בתר לשון ב״א ושם אין אוכלין בקבע רק אלו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« נכנסין ואלו יוצאין ושותין מעט מזעיר וכמה לא יטעמו דבר. וסעודת הסיום ודאי הוי סע״מ וה״ה יום של אחריו כנהוג ואפשר דה״ה שאחר אחריו וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה בו נס או סעודה שעושין מי שנתן ס״ת וכלי קדש לבהכ״נ. אבל יום המוגבל לחברה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נראה לי מ״מ לא יחוייב שיהא » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« סע״מ לכן ראוי לדרוש בהם. וכתב עוד דהמקבל עליו שלא לאכול בסעודת הרשות ואינו אומר בל״א איך וויל ניט אויש הויז עסין. רק שאומר איך וויל אויף קיין סעודה גיין זולת סעודת מצוה שאין בכלל זה לסעוד עם חבירו ובני ביתו דבלשון ב״א לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנים שם קרואים ואם זימן ב״א אין מספיק מה שהוא שבת לומר שהוא סע״מ דאף דמצוה להרבות בסעודה היינו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« בבשר ומעדנים אבל זימון קרואים אינו מצוה זה הכלל דלא נקרא סע״מ אלא כשאסיפת ב״א הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה משא״כ מה ששם קצת ת״ח לא מהני ע״ש. ומ״ש הבה״ט הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי כו׳ כן כתב בשו״ת משפטי שמואל סימן נ״ח ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« (סי׳ רי״ז ט״ז סק״ג) הקשה על מהרש״ל ולא ק״מ וכמ״ש בש״ך סק״ו ע״ש: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק א)
« (שם) בכ״מ הבין כו׳. לא ידעתי למה לא כתב בב״י הבין כו׳ וגוף הדבר כבר קדמו הדרישה וגם הב״י מסיק דקאי אביצה ע״ש: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« (שם סק״ז) יש לתמוה כו׳ והעולם נהגו לאכול ביצים כו׳. לא קשה מידי דיש חילוק בין צלוים רכים למבושלים וקשים כדאי׳ בסוף פרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק ג)
Tout le siman dans une grille : le seif, ce dont il traite, et la règle qu’il pose.
| Seif | Ce dont il traite | La règle |
|---|---|---|
| 1 א | le cuit : ce que le mot désigne ici, dans cette langue, en ce temps-là | Le mot n’a pas de portée propre ; il a la portée que lui donne l’usage d’un lieu, d’une langue et d’une époque. Tout le siman n’est que l’application de cette phrase à une quarantaine de mots. |
| 2 ב | le plat de marmite, ce qui descend dans la marmite, ce qui entre au four | Nommer un plat, c’est nommer ce que les gens désignent par là ; nommer un ustensile, c’est tout prendre. Le Chakh, au ס״ק ב, note que le Mehaber a omis les distinctions du Tour entre marmite et poêle, à la suite du Rambam et pour la raison donnée par le Beit Yossef : elles sont évidentes. |
| 3 ג | le salé, le mariné, et ce que l’on fait quand la ville est partagée | Le sel et la saumure ne sont que des exemples ; ce que le seif ajoute réellement au seif 1, c’est la conduite en cas d’usage divisé — pas de majorité, un doute, et la rigueur. Avec, par le Chakh, la réserve de l’intention déclarée. |
| 4 ד | le légume : trois formules, trois étendues, et la preuve par l’envoyé | Trois formules, trois étendues : le légume cru, le légume de marmite avec les marinés, le légume cuit avec les courges. Et une méthode pour trancher — la question que pose l’envoyé. Le Taz, au ס״ק ג, et le Chakh, au ס״ק ו, s’opposent longuement sur ce que « légumes de marmite » comprend au juste. |
| 5 ה | pourquoi le légume sec reste du légume, et la fève sèche non | Une chose ne quitte un mot que si un autre mot la reçoit. L’aire de battage est le signe qu’il y en a un — la fève est une légumineuse, non un légume. |
| 6 ו | un doute laissé ouvert : le kolkas | Là où l’usage n’est pas établi, le Choulhan Aroukh ne l’invente pas. Le doute demeure, et il se conduit à la rigueur. |
| 7 ז | la viande et les tendons : le subordonné suit, le principal ne suit pas | Le subordonné est compris dans le principal ; le principal n’est pas compris dans le subordonné. Et le seif est l’un des rares endroits du siman où l’appareil corrige le texte imprimé. |
| 8 ח | la viande : ce que le lieu ajoute, ce que le lieu n’ôte pas, et l’intention manifeste | Trois étages : l’usage local étend, un noyau résiste en tout lieu, l’intention manifeste rétracte. Et une observation des Aharonim qui vaut pour tout le siman — l’usage a changé depuis, et ce qui était interdit à Safed ne l’est plus nécessairement ailleurs. |
| 9 ט | le dépôt, la sauce et la viande : trois mots pour un même plat | Un nom d’espèce ne prend que ce qu’il nomme ; un verbe d’acte prend tout ce qui porte le goût. La règle est celle du siman 216, seif 9, rappelée ici sur un cas de cuisine. |
| 10 י | la grande liste des aliments : neuf couples, et le nom qui accompagne | Neuf couples, un seul principe : le mot prend ce que les gens rangent sous lui, et ce qu’un second mot vient distinguer sort de la prise. Deux commentaires le datent expressément — le Chakh au ס״ק ט״ו pour les légumes des champs, le Taz au ס״ק י״ג pour l’aspargos : de leur temps on appelait ainsi ; du nôtre, non. |
| 11 י״א | le lait, le petit-lait et le fromage : quand le nom d’un autre s’attache | Deux produits d’une même matière ne s’emportent pas l’un l’autre — sauf si l’usage attache le nom de l’un à l’autre, et alors dans un seul sens. Le seif 13 donnera la raison de cette exception, par contraste avec le miel de dattes. |
| 12 י״ב | le poisson : la saumure et le mouriyes en sont sortis | Ce qui est déjà séparé au moment du vœu n’est plus la chose ; ce qui s’en sépare après l’est encore, si la formule est désignante ou verbale. Le seif dit la première moitié, l’appareil dit la seconde. |
| 13 י״ג | le miel de dattes : pourquoi le nom ne suffit pas à retenir | Porter le nom d’une chose ne suffit pas à en être : il faut encore que le nom rattache, et non qu’il distingue, et que la forme n’ait pas changé. Deux raisons du Ran, une troisième du Taz, et la réserve du Chakh au ס״ק י״ח — ce qui sort après le vœu reste interdit. |
| 14 י״ד | le miel et le vinaigre : le mot nu ne prend que le sien | « Miel » veut dire miel d’abeilles ; ce qui porte un qualificatif est un autre objet. C’est le שם לווי du seif 10 appliqué aux liquides. |
| 15 ט״ו | le vin : le vin de pommes, le vin cuit, et le vin épicé | Le vin de pommes est un autre objet ; le vin cuit est le même objet ; le kondyton est en litige. Et le vinaigre, qui poserait la même question, est renvoyé au siman 216. |
| 16 ט״ז | le tiroch : un mot de la Torah dans une bouche qui parle une autre langue | Un mot biblique employé par un homme qui ne parle pas la langue de la Bible vaut ce qu’il vaut dans sa langue. Le Chakh, au ס״ק א, avait posé la règle inverse au nom de Rabbenou Yerouham : à défaut de langue des hommes — s’il a voué en langue sainte là où l’on ne la parle pas — on suit la langue de la Torah. |
| 17 י״ז | l’huile : ce dont on se fournit décide, et la majorité ne sauve pas | Ce n’est pas ce qu’on produit qui décide mais ce dont on se fournit, et la coexistence de deux usages interdit les deux. La majorité n’a pas voix ici : c’est la loi du seif 3, appliquée. |
| 18 י״ח | la récolte, le « produit » et le grain : les cinq espèces | Trois mots différents, une même portée : les cinq céréales. Une ma’hloket de la michna tranchée en faveur des Sages, et une question du Pit’hei Techouva laissée ouverte. |
| 19 י״ט | le pain, l’aliment, et « tout ce qui nourrit » | « Pain » suit l’usage, « aliment » a sa mesure propre, « tout ce qui nourrit » prend tout sauf l’eau et le sel — à condition d’être borné dans le temps, faute de quoi il n’y a pas de vœu. |
| 20 כ | le blé au singulier et au pluriel : quatre formules, quatre résultats | Le singulier et le pluriel n’ont pas la même portée, et l’addition des deux prend tout. Et une ma’hloket du Rama, non tranchée, sur le mot qui gouverne une énumération. |
| 21 כ״א | les gruaux : la même règle du nombre, appliquée à la fève cassée | Le nombre grammatical est un indice d’usage, non une loi. Dire les deux formes prend les deux états. |
| 22 כ״ב | les fruits de l’année : ce que « fruit » ne veut pas dire | « Fruit » est un mot d’arbre et de champ dans la bouche des gens, quoi que dise le verset ; « croissance » est un mot de vie, et il prend les bêtes. |
| 23 כ״ג | les fruits de la terre : les truffes et les champignons | Ce qui se nourrit de l’air n’est pas un fruit de la terre, même s’il en sort. Et « croissance du sol » n’atteint pas le bétail, contre le Ba’h. |
| 24 כ״ד | l’« été » veut dire les figues | L’usage peut donner à un mot un sens que sa racine ne contient pas, et le vœu suit l’usage. |
| 25 כ״ה | l’eau de telle source : le nom contre la provenance | « Les eaux de » suit l’eau ; « la rivière » suit le nom. Aucun des deux commentateurs principaux ne s’y arrête, et le seif se lit seul. |
| 26 כ״ו | le vœu de profit sur une source : la tevila d’une mitsva | Ce qui n’est qu’une mitsva est permis à l’interdit de profit ; ce qui y ajoute un agrément du corps ne l’est pas. La ligne de partage est le confort, non l’acte. |
| 27 כ״ז | le vêtement : ce que l’on ne se met pas sur le dos | Une étoffe n’est pas un vêtement parce qu’elle couvre : elle l’est parce qu’on s’en vêt. |
| 28 כ״ח | la maison et l’étage : encore le subordonné et le principal | L’étage est dans la maison, la maison n’est pas dans l’étage — et la preuve de la portée d’un mot se prend, ici, dans le droit de la vente. |
| 29 כ״ט | la ville : soixante-dix coudées et un reste | Un même mot n’a pas la même étendue dans un traité et dans l’autre. En matière de vœux, la ville s’arrête où la parole ordinaire l’arrête — et pas deux mille coudées plus loin. |
| 30 ל | la maison : l’épaisseur du seuil n’est pas dedans | « La maison » commence à la ligne de fermeture de la porte, non au bord extérieur du seuil. |
| 31 ל״א | se tenir dans une maison, habiter un quartier, et la glose du Rama | L’obligation positive et l’interdit tracent la frontière du même côté du seuil, mais en sens contraire. Et la règle vaut hors du vœu : pour un décret de communauté aussi, la question est ce que le mot veut dire dans la bouche des gens. |
| 32 ל״ב | les habitants de la ville et ses fils : trente jours, douze mois | Trente jours font un habitant, douze mois font un fils de la ville — mais ces durées cèdent devant l’usage local, et l’usage local devant l’intention. Le siman s’avoue ici lui-même provisoire. |
| 33 ל״ג | ceux qui descendent en mer : une identité, non un trajet | « Ceux qui descendent en mer » nomme un état, non un déplacement ; il ne s’en exclut ni le cabotage ni la promenade. |
| 34 ל״ד | ceux de la terre ferme : le terme large prend le terme étroit | Tout homme de mer est aussi un homme de terre ; l’inverse n’est pas vrai. Le mot le plus général englobe le plus particulier, jamais le contraire. |
| 35 ל״ה | « dans trente jours » : le vœu se lit au moment où il est dit | La parole se lit au moment où elle est dite. Ce qui arrive ensuite au monde ne modifie pas ce que le mot désignait alors. |
| 36 ל״ו | « ceux que le soleil voit » : le mot l’emporte sur l’intention niée | Quand le mot est clair, l’intention niée ne le défait pas ; et la distinction d’une lettre entre « ceux que le soleil voit » et « ceux qui voient le soleil » est contestée par le Taz, le Ba’h et le Baer Hetev. |
| 37 ל״ז | « les têtes noires » : un mot d’usage, non de description | Un mot descriptif devient un nom de groupe, et il garde le groupe en perdant la description. Le Chakh, au ס״ק מ״ב, précise ce que veut dire ici « regarder le soleil » : tirer profit de sa lumière. |
| 38 ל״ח | « ceux qui chôment le chabbat » | Ce n’est pas l’acte qui range dans le nom, c’est l’obligation d’où l’acte procède. |
| 39 ל״ט | « ceux qui montent à Jérusalem » | L’appellation suit l’acte accompli, non l’obligation seule ; et le seif 38 suit l’obligation, non l’acte seul. Les deux critères se relaient selon ce que le mot nomme. |
| 40 מ | « les fils de Noé » et « la semence d’Abraham » | Une appellation généalogique ne se lit pas généalogiquement : elle se lit comme les gens la disent, et les gens ont un usage qui suit l’Écriture. |
| 41 מ״א | « les incirconcis » : un nom d’appartenance, non d’état | Un mot qui décrit un corps peut ne désigner qu’une appartenance. Ici la langue des hommes suit exactement la langue de l’Écriture. |
| 42 מ״ב | « les circoncis » : le miroir exact du seif 41 | Ni l’état du corps ni l’acte accompli : le nom suit l’appartenance, dans les deux sens. |
| 43 מ״ג | Israël et les convertis | Le groupe particulier est dans le nom général ; le nom général n’est pas dans le groupe particulier. |
| 44 מ״ד | Israël, les kohanim et les leviim | Dans les vœux, « Israël » se dit du peuple et non de la tribu ; et le nom d’une tribu ne prend pas le peuple. |
| 45 מ״ה | les kohanim et les leviim entre eux | Deux noms de même rang ne se prennent pas l’un l’autre. Aucun commentateur n’a d’entrée ici — le seif se lit seul. |
| 46 מ״ו | les fils et les petits-fils | « Fils » n’atteint pas le petit-fils dans la langue ordinaire, mais il peut atteindre celui que l’on appelle son fils — et là, le doute est à la rigueur. |
| 47 מ״ז | « sauf les fêtes » : Hanouka et Pourim en sont-ils ? | Hanouka et Pourim ne sont pas d’emblée dans « les fêtes », mais ils y entrent si celui qui a voué déclare les avoir eus en vue — parce que la langue des hommes les y met presque. Le Pit’hei Techouva, au ס״ק י״ב, ajoute un cas voisin du Tiferet Tsvi : celui qui a juré de ne pas boire d’eau-de-vie hormis les chabbats et les fêtes est permis aussi à la sortie de Kippour, s’il dit l’avoir visé. |
| 48 מ״ח | le jeu, les paris, et les six cas du Rama : où la langue cède à l’intention | Le siman se ferme sur son propre dépassement : la langue des hommes a borné quarante-huit seifim, et la dernière ligne annonce que l’intention va les reprendre. Le Chakh, au ס״ק מ״ג, rappelle ici le Rambam au chapitre 9 des Lois des vœux : pour tout ce qui est écrit dans ce siman, la loi de celui qui voue et de celui qui jure est une seule. |
Six situations, prises dans l’ordre du siman. Chacune se clôt sur le même renvoi : la conduite réelle revient au Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רי״ז · ♥ Soutenir