A first approach to Siman 217, forty-eight seifim — the longest in the tractate of נדרים. The previous siman settled the reach of words in לשון תורה, what a word makes one hear of itself; this one settles לשון בני אדם, what people call by that name, in a given place and a given period. The first seif states it in three conditions: אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן. Everything that follows flows from there: cookery, foods, places, persons and time. These are rules למעשה: every real case goes to a Rav.
Subject: What words name in the language of men
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ז (מ״ח סעיפים)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The Tur opens siman 216 with the rule that governs both simanim: all vows follow the language. If it is the tongue of the Torah, according to what the word makes one hear; if it is the language of men, according to how people speak in that place and at that time. Siman 216 took the first half. Ours takes the second, and devotes forty-eight seifim to it — the longest in the tractate.
The opening line states it in three cumulative conditions, and they are worth counting: אם דרך אותו מקום — the usage of that place; באותו לשון — in that tongue; ובאותו זמן — and at that period. None of the three is optional. A word has no reach of its own: it has the reach three circumstances give it, and loses it when they change. The Chakh says so himself in two places, about field-vegetables and about the flesh of fish: in our day it is otherwise.
What follows is the application of that sentence to some forty words, arranged in blocks. Seifim 1 to 3 lay down the principle on modes of cooking and supply the rule for disagreement. Seifim 4 to 24 run through the foods, from vegetable to wine, seeking each time what the word covers and what a second word distinguishes from it. Seifim 25 to 32 move to things and places — water, clothing, the house, the city. Seifim 33 to 46 to categories of persons. Seifim 47 and 48 to time and to undertakings, and the siman’s last word refers to intention, that is, to the next siman.
Here are the forty-eight seifim, each first in full — as the source gives it, with parenthetical glosses, editorial brackets and the Rama’s glosses included — and then broken down clause by clause.
The siman opens on the rule that governs the whole of it, and states it as three cumulative conditions: the place, the tongue, the period. The previous siman asked what a word makes one hear of itself; this one asks what people actually call by that name. Nothing is settled in advance: the same word forbids everything here and almost nothing elsewhere.
דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ״ח סעיפים:
נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר:
« דין הנודר מהמבושל מהמליח ממעשה קדירה ודומיהם וכיצד הולכין בנדרים אחר לשון בני אדם. ובו מ״ח סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« נדר או נשבע מהמבושל אם דרך אותו מקום באותו לשון ובאותו זמן שקוראין מבושל אפי׳ לצלי ולשלוק הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« ואם אין דרכם לקרות מבושל אלא לבשר שנתבשל במים ובתבלין הרי זה מותר בצלי ובשלוק » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
« וכן המעושן והמטוגן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהם הולכים בו אחר הלשון של בני העיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:א)
The first seif laid down the principle; this one shows at once how a formula narrows or widens according to the word chosen. Three pairs are set side by side, and each opposes a naming of a kind — “pot-work”, “the bread of the oven” — to a naming of an instrument: everything that goes down into the pot, everything made in the oven.
הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור:
« הנודר ממעשה קדירה אינו אסור אלא מדברים שמרתיחים אותם בקדירה כגון ריפות ולביבות וכיוצא בהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« אסר עצמו מכל היורד לקדירה הרי זה אסור בכל המתבשלים בקדירה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« נדר מהיורד לתוך התנור אינו אסור אלא בפת » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
« ואם אמר כל מעשה תנור עלי אסור בכל הנעשה בתנור » (שו״ע יו״ד רי״ז:ב)
Two applications of seif 1, then the question seif 1 left open — the most practical in the siman: what does one do when usage is not unanimous? The Choulhan Aroukh here expressly sets aside the expected solution, the majority, and imposes the rule proper to vows.
נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי׳ אינו מליח אלא להתקיים לשעה ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח (טור ורא״ש ור״ן בשם הירושלמי) נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק וכן כל כיוצא בזה היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר:
« נדר או נשבע מן המליח אם דרכם לקרות מליח לכל המלוחים הרי זה אסור בכל המלוחין אפי׳ אינו מליח אלא להתקיים לשעה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« ואם אין דרכם לקרות מליח אלא לדג מליח בלבד אינו אסור אלא בדג מליח » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« (טור ורא״ש ור״ן בשם הירושלמי) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« נדר או נשבע מן הכבוש אם דרכם לקרות כבוש לכל הכבושים הרי זה אסור בכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« ואם אין דרכם לקרות כבוש אלא לירק כבוש בלבד אינו אסור אלא בכבוש של ירק » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« היו מקצת בני המקום קורין לו כך ומקצתן אין קורין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
« אין הולכין אחר הרוב אלא הרי זה ספק נדרים וכל ספק נדרים להחמיר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ג)
The siman leaves methods of cooking for the foods themselves, and it begins with the vegetable, because that is where the language of men is least stable. Three formulas are set in series, from the narrowest to the widest; then the seif produces its test of proof, one of the finest in the tractate: whatever the agent comes back to ask about belongs to the kind.
אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין (פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך) שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק:
« אמר קונם ירק עלי אינו אסור אלא בנאכלין חיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר ירקי קדירה עלי אסור אף בנכבשים בה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר ירק המתבשל בקדרה אינו אסור אלא במתבשל בה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ומיהו אסור בכל המתבשל בה אף בדילועין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« (פירוש מין ירק שעליו גדולות ביותר. ערוך) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« שכל דבר שהשליח נמלך עליו הוא בכלל המין ההוא » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« ואם אמר לשלוחו קח לי ירק ואינו מוצא אלא דילועים הוא נמלך בו לומר תרצה דילועין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
« אבל אם נדר מהדילועין מותר בירק » (שו״ע יו״ד רי״ז:ד)
A material test, and a surprising one: it is not moisture that decides but the existence of a threshing floor. What has a harvest season and a threshing floor ceases to be called vegetable; what has none remains vegetable even when dried.
הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים:
« הנודר מהירק אסור אפילו ביבש מאחר שאין לו גורן » (שו״ע יו״ד רי״ז:ה)
« ומותר בפולין יבשים מאחר שיש לו גורן ואינם נקראים ירק אלא הלחים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ה)
A one-line seif, and a precious one: the Choulhan Aroukh here reports a doubt of the Yerushalmi without resolving it. It is the reminder that the language of men cannot be deduced — where the source did not know, we do not know.
הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס (פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה):
« הנודר מהירק נסתפק בירושלמי אם הוא אסור בקולקס » (שו״ע יו״ד רי״ז:ו)
« (פירש הערוך שהוא מין לוף ומונח בתרמילו ארוך ויש בו גרגרין הרבה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ו)
Two lines, and a text that both the Chakh and the Taz declare corrupt in the editions before them. Sefaria here carries the word [אסור] in editorial brackets: precisely the correction the two commentators demand.
הנודר מהבשר [אסור] בגידין מהגידין מותר בבשר:
« הנודר מהבשר [אסור] בגידין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ז)
« מהגידין מותר בבשר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ז)
The richest seif of the first third. It sets out three storeys: what local usage adds to the word (fish, where the agent consults), what is forbidden everywhere and depends on no usage (fowl, innards, head, feet), and finally the reversal — when the circumstances show the intention, they override usage.
מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים וכן כל כיוצא בזה ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב ומותר בחגבים ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד [או לבשר עוף ובהמה בלבד] ה״ז מותר בבשר דגים ואפי׳ במקום שהשליח נמלך עליהם. (ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה) (כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר״ן):
« מקום שדרכם אם ישלח אדם שליח לקנות לו בשר אומר לו לא מצאתי אלא דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« אם נשבע או נדר במקום זה מהבשר נאסר אף בבשר דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ובכל מקום הנודר מהבשר אסור בבשר עופות ובקרבים ובראש וברגלים בקנה ובלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ומותר בחגבים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ואם מראים הדברים בעת שנדר שלא נתכוין אלא בבשר בהמה בלבד [או לבשר עוף ובהמה בלבד] ה״ז מותר בבשר דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« ואפי׳ במקום שהשליח נמלך עליהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« (ואפילו בבשר עופות נמי שרי דהא לא נתכוין רק לבשר בהמה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
« (כן משמע לשון הטור וכן מטין דברי הר״ן) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ח)
One dish, three names, and none of the three overlaps another. The seif is built on the same asymmetry as seif 7, but adds the reservation that overturns it: a verbal or a designating formula reaches what a name of kind does not.
הנודר מהקיפה מותר ברוטב מהרוטב מותר בקיפה מהבשר מותר בשניהם אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל:
« הנודר מהקיפה מותר ברוטב » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« מהרוטב מותר בקיפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« מהבשר מותר בשניהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
« אם לא שאומר קונם בשר עלי שאני טועם או שאני אוכל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט)
The longest seif of the first third, and it is very nearly an entire mishnah. It proceeds by inverted couples — from A one is forbidden in B, from B one is permitted in A — and each rests on a different reason. The last clause supplies the concept that explains all the rest: שם לווי, the accompanied name.
הנודר מהגריסין אסור במקפה (פי׳ מרק קפוי ועב) של גריסין מהמקפה מותר בגריסין מהמקפה אסור בשום מהשום מותר במקפה מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין מהכרוב [אסור] באספרגוס (פי׳ מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב״ם ורש״י פי׳ מין כרוב) מהאספרגוס מותר בכרוב מהכרישין מותר בקפלוטות מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי (משנה ס״פ הנודר מן המבושל) (דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות) (ב״י ורש״י שם בפי׳ המשנה):
« הנודר מהגריסין אסור במקפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (פי׳ מרק קפוי ועב) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« של גריסין מהמקפה מותר בגריסין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהמקפה אסור בשום » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהשום מותר במקפה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהתבלין אסור בחיין ומותר במבושלין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« ואם אמר קונם תבלין שאני טועם אסור בחיין ומבושלין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהכרוב [אסור] באספרגוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (פי׳ מין מים שבשלו בהם הכרוב רמב״ם ורש״י פי׳ מין כרוב) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהאספרגוס מותר בכרוב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהכרישין מותר בקפלוטות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« מהירק מותר בירקות שדה מפני שהוא שם לווי » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (משנה ס״פ הנודר מן המבושל) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (דבלשון בני אדם אינם קורין ירק סתם רק לירקות הגדלים בגנות) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
« (ב״י ורש״י שם בפי׳ המשנה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י)
Three products of one substance, and the question is which of them draws the others along. The seif reports the Rambam, then a contrary opinion — one of the few open disputes of the siman, and the one to which the Chakh devotes his longest treatment.
הנודר מהחלב מותר בקום (פי׳ מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור״ו) נדר מהקום מותר בחלב (רמב״ם פ״ט מה״נ ד״ח). וי״א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור (טור וב״י בשם הר״ן) מהחלב מותר בגבינה מהגבינה מותר בחלב ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה:
« הנודר מהחלב מותר בקום » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« (פי׳ מים המובדלים מהחלב כשמעמידים אותו הנקראת סור״ו) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« נדר מהקום מותר בחלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« (רמב״ם פ״ט מה״נ ד״ח) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« וי״א דאם קורין לקום על שם החלב כגון שקורין אותה קומא דחלבא אסור (טור וב״י בשם הר״ן) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« מהחלב מותר בגבינה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« מהגבינה מותר בחלב » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
« ואסור בה בין מלוחה בין תפילה בין לחה בין יבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״א)
One line from the Rambam, and a rule that the Taz and the Chakh at once bound with a capital reservation absent from the text: the permission holds only for what already came out before the vow.
הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים (לשון הרמב״ם שם):
« הנודר מן הדגים מותר בציר ומורייס של דגים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
« (לשון הרמב״ם שם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ב)
The question is raised by the text itself: date honey bears the name of dates, and yet one who vows off dates is permitted in it. The Rama gives two reasons, both from the Ran — the second explaining, by contrast, why the whey of seif 11 behaves otherwise.
הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים: הגה אע״פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא״כ בקומא דחלבא (ר״ן בשם רשב״א) ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש (הר״ן) מדבש תמרים מותר בתמרים מסתוניות (פי׳ ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ) מותר בחומץ היוצא מהם:
« הנודר מהתמרים מותר בדבש תמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« הגה אע״פ ששם התמרים עליו ונקרא דבש תמרים הואיל ונשתנה צורתן ממה שהיו תחילה משא״כ בקומא דחלבא » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« (ר״ן בשם רשב״א) » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« ועוד דמה שנקרא דבש תמרים אינו אלא כדי להבדילו משאר דבש » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« (הר״ן) » (רמ״א יו״ד רי״ז:י״ג)
« מדבש תמרים מותר בתמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« מסתוניות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« (פי׳ ענבים רעים הנשארים בגפן בימות הסתיו ועושין מהם חומץ) » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
« מותר בחומץ היוצא מהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ג)
The reverse of seif 13. Two words one might have thought cover a whole genus in fact cover only their most ordinary referent.
הנודר מדבש מותר בדבש תמרים מהחומץ מותר בחומץ סתוניות:
« הנודר מדבש מותר בדבש תמרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ד)
« מהחומץ מותר בחומץ סתוניות » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ד)
Three cases, three answers, and the third is left in disagreement. The seif closes with the Rama’s reference to the previous siman for vinegar — one of the two places where 217 admits its dependence on 216.
הנודר מהיין מותר ביין תפוחים ואסור ביין מבושל ומותר בקונדיטון (פי׳ משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין) ויש מי שאוסר בקונדיטון (ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט״ז סעיף י״א):
« הנודר מהיין מותר ביין תפוחים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ואסור ביין מבושל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ומותר בקונדיטון » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« (פי׳ משקה שיש בו דבש ויין ופלפלין) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« ויש מי שאוסר בקונדיטון » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
« (ודין חומץ עיין לעיל סוף סימן רט״ז סעיף י״א) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ו)
The seif where the two simanim touch. תירוש has, in the tongue of the Torah, a wide reach — everything sweet; but “for us”, who do not speak that tongue, it names only wine. A word does not keep its biblical reach in a mouth that no longer speaks Scripture.
הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה:
« הנודר מהתירוש לדידן אסור ביין » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ז)
« ומותר בכל מיני מתיקה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ט״ז)
The seif applies the rule of seif 1 to a case where two usages coexist. And it draws the consequence seif 3 had laid down in principle: when both are in use, both are forbidden — even if one greatly predominates.
הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם:
« הנודר מהשמן אם הוא במקום שמסתפקים בשמן זית אסור בו ומותר בשמן שומשמין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« ואם הוא במקום שמסתפקין בשמן שומשמין אסור בו ומותר בשמן זית » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« ואם מסתפקין בשניהם אסור בשניהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
« אע״פ שרוב סיפוקן מאחד מהם » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ז)
Three words, one answer. The seif decides a dispute of the mishnah — Rabbi Meir extended דגן to all pulses — in favour of the Sages.
הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים והוא הדין לנודר מהדגן:
« הנודר מהתבואה או הנודר מעללתא אינו אסור אלא בחמשת המינים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ח)
« והוא הדין לנודר מהדגן » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ח)
Three concentric circles, from narrowest to widest, and the widest is so wide that the Chakh must at once bound it so that the vow can still exist.
הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח:
« הנודר מפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים ושעורים » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
« ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ונדר מהפת או מהמזון אסור בחמשת המינין » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
« ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח » (שו״ע יו״ד רי״ז:י״ט)
The most technical seif of the siman, and one of the most surprising in the tractate: the grammatical number of the word decides. “A grain of wheat” aims at what is eaten as a grain; “wheat” at what is made from it. To say both is to take everything. The Rama’s gloss grafts on a second dispute, about the reach of a word governing a list.
הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס: הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם (הר״ן פ׳ שבועות שתים) ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם (כ״כ הר״ן בשם הרמב״ן):
« הנודר מהחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה חטים שאיני טועם אסור בהם בין קמח בין פת » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה שאיני טועם אסור בהם באפויה ומותר לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטים שאיני טועם מותר באפויה ואסור לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« חטה חטים שאיני טועם אסור בין באפויה בין לכוס » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ)
« הגה האומר פת חטים ושעורים וכוסמין עלי אינו אסור אלא בפת חטים ופת שעורים ופת כוסמין דפת דקאמר קאי על כולם » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« (הר״ן פ׳ שבועות שתים) » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« ויש מחמירין לאסור בשעורים וכוסמין לגמרי אלא אם כן אומר שלא היתה כוונתו רק אפת או שידוע לשון בני אדם שבאותו העיר דאז הולכין אחר לשון בני אדם » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
« (כ״כ הר״ן בשם הרמב״ן) » (רמ״א יו״ד רי״ז:כ)
Seif 21 does seif 20 again on another food, and in the opposite direction. The singular גריס aims at what is cooked; the plural גריסין at what is eaten raw.
גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים:
« גריס שאני טועם אסור לאכול מבושל ומותר לאכול חי » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
« גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומותר לאכלם מבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
« גריס גריסין שאני טועם אסור לאכלם חיים ומבושלים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״א)
The siman leaves particular foods for general categories. And it lays down a distinction that runs through three seifim: fruits against growths. The second word takes what the first leaves.
הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם:
« הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
« ומותר בגדיים וטלאים בחלב ובביצים ובגוזלות » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
« ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ב)
The exact counterpart of seif 22, on the axis of soil instead of the axis of time, and with the same pair of words. The exception is botanical, and it is famous.
הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ ומותר בכמיהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם:
« הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ובפרי העץ » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
« ומותר בכמיהין ופטריות » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
« ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ג)
One line, and perhaps the purest example in the siman: a word that, in people’s mouths, does not name at all what it means.
הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים:
« הנודר מהקיץ אינו אסור אלא מהתאנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ד)
The siman moves from foods to things and places, and opens with a case where two nearly identical formulas follow two opposite criteria: one follows the water, the other follows the name.
הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו ואע״פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו:
« הנודר מהמים הנמשכים ממעין פלוני אסור בכל הנהרות היונקות ממנו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« ואין צריך לומר מהנמשכים ממנו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« ואע״פ שנשתנה שמו ואין קורין אותו אלא נהר פלוני או מעין פלוני » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
« אם אמר מנהר פלוני או ממעין פלוני אינו אסור אלא בנקראים על שמו » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ה)
The only seif in the siman dealing with a מודר הנאה — the subject of siman 221, announced here in one line. The distinction is seasonal, and its reason is physical.
הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:
« הנודר הנאה ממעין טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ו)
« אבל לא בימות החמה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ו)
The test is actual use: only what people cover themselves with is “clothing”. A coarse fabric is not, if nobody covers himself with it.
הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה (פי׳ מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם):
« הנודר מהכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ז)
« (פי׳ מיני בגדים גסים שאין דרך בני אדם להתכסות בהם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ז)
Seif 7 on meat and sinews, carried over into building. The Chakh grafts on to it a limit taken from civil law, and it is instructive.
הנודר מהבית אסור בעליה מהעליה מותר בבית:
« הנודר מהבית אסור בעליה » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ח)
« מהעליה מותר בבית » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ח)
A precise measure where one expected a notion. And the Chakh draws from it the most explicit lesson in the siman about what distinguishes it from the rest of halakhah.
הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים:
« הנודר מהעיר אסור ליכנס לעיבורה דהיינו תוך שבעים אמה ושירים » (שו״ע יו״ד רי״ז:כ״ט)
The same demand for precision as seif 29, on the scale of a door. The boundary is the line where the door shuts.
הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר:
« הנודר מהבית אינו אסור אלא מהאגף ולפנים דהיינו מסתימת הדלת ולפנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל)
« אבל מסתימת הדלת ולחוץ על עובי המפתן מותר » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל)
The exact counterpart of seif 30: undertaking to stay in the house does not have the same boundary as forbidding oneself the house. Then the Rama adds two cases from communal life, the second of which has nothing further to do with housing.
הנשבע לעמוד בבית א׳ אסור מהאגף ולחוץ: הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם ולא אמרינן דג׳ בתים מקרי שכונה (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד סוף ע״ב בשם תשובת הרשב״א) קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה (מרדכי פרק המקבל):
« הנשבע לעמוד בבית א׳ אסור מהאגף ולחוץ » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״א)
« הגה הנודר לדור בשכונת היהודים צריך לדור בשכונה הגדולה וברחוב שלה דכן הוא לשון בני אדם » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« ולא אמרינן דג׳ בתים מקרי שכונה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד סוף ע״ב בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« קהל שגזרו שלא לקנות בתים מעובדי כוכבים אסור להחליף עמהם דזה נמי מקרי קנייה ומכירה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
« (מרדכי פרק המקבל) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״א)
Two expressions, two durations, and behind them one principle — belonging is measured in time. The Rama adds a gloss that expressly refers, and twice, to the language of men and then to intention: the only place in the siman where both criteria are named in the same sentence.
נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י״ב חדש: הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה (רשב״א סימן תרס״ז) מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע״פ שהוא פחות מל׳ יום ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר:
« נדר מיושבי העיר אסור במי שישב שם שלשים יום » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ב)
« מבני העיר אינו אסור אלא במי שישב שם י״ב חדש » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ב)
« הגה ואם נדר ממי שדר שם אפילו דירת עראי מקרי דירה » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« (רשב״א סימן תרס״ז) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« מיהו הולכים אחר לשון בני אדם שאין נקרא דירה אלא בדר שם עם בני ביתו דרך קבוע אע״פ שהוא פחות מל׳ יום » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
« ואם לשון בני אדם הוא בדרך אחר הולכין אחריו אחר כוונת הנודר » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ב)
The siman moves to categories of persons, and will stay with them through seif 46. The question changes in nature: no longer what a thing is, but who a man is. And the answer is the same — whom people call so.
נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו ואפילו באותם שיורדים לטייל ומותר ביושבי יבשה:
« נדר מיורדי הים אסור בכל יורדי הים אפילו באותם שאין הולכים אלא מעכו ליפו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
« ואפילו באותם שיורדים לטייל » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
« ומותר ביושבי יבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ג)
The reversal of seif 33, and it is not symmetrical. Dry land is everyone’s condition; the sea is only that of a few.
נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים ואפי׳ באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה:
« נדר מיושבי יבשה אסור גם ביורדי הים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ד)
« ואפי׳ באותם שמפליגים בו הרבה שסופם לירד ליבשה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ד)
A seif of method, and it holds for the whole tractate: when a vow names a category and takes effect later, the category is fixed at the moment of speech, not at the moment the vow takes effect.
אמר יורדי הים לאחר ל׳ יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע״פ שלאחר ל׳ יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים:
« אמר יורדי הים לאחר ל׳ יום עלי מי שהוא בשעת הנדר מיורדי הים אסור בו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ה)
« ומי שאינו מיורדי הים בשעת הנדר מותר בו אע״פ שלאחר ל׳ יום כשחל הנדר הוא מיורדי הים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ה)
The most disputed seif of the second half, and the only one where the Rama expressly rules against a declared intention. The phrase רואי החמה is read passively: those whom the sun sees. And the Choulhan Aroukh draws two exclusions from it — fish and foetuses.
נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו לאפוקי דגים ועוברים: הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני (ב״י בשם הרא״ש) הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע״פ שהחמה רואה אותו (ב״י בשם התוספות) : ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים:
« נדר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכוין אלא למי שהחמה רואה אותו » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
« לאפוקי דגים ועוברים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
« הגה ואפילו אמר לא נתכוונתי לכך לא מהני » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« (ב״י בשם הרא״ש) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« הואיל והלשון ודאי כך הוא ומותר בכל דבר שאינו בעל חיים אע״פ שהחמה רואה אותו » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« (ב״י בשם התוספות) » (רמ״א יו״ד רי״ז:ל״ו)
« ואם נדר מרואים החמה מותר בסומים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ו)
The most demonstrative example in the siman: a word that describes a hair colour names, in people’s mouths, men — and therefore the bald and the white-haired too, whose heads are not black at all.
נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי׳ שחורי הראש אלא האנשים ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור [בכל] (הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה) (נימוקי יוסף פ׳ המוכר את הספינה ותוס׳ שם דף ע״ד ע״א וחדושי רמב״ן שם):
« נדר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבה » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראי׳ שחורי הראש אלא האנשים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« ואם דרכם לקרות שחורי הראש לכל אסור [בכל] » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« (הנודר מכל דבר שהוא אדום אסור לראות בחמה שגם כן היא אדומה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
« (נימוקי יוסף פ׳ המוכר את הספינה ותוס׳ שם דף ע״ד ע״א וחדושי רמב״ן שם) » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ז)
First of the nine seifim bearing on appellations of peoples and groups. Each rests on a single distinction, and here it is that of being commanded against the bare fact.
הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים:
« הנודר משובתי שבת אסור אף בכותיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ח)
The exact counterpart of seif 38, and it shows that the criterion of commandment does not suffice alone: here the Kutim are commanded, and yet they are excluded — because they do not do it.
נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים:
« נדר מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותיים » (שו״ע יו״ד רי״ז:ל״ט)
Two appellations that, taken literally, would encompass everyone, and which in people’s mouths name exactly distinct groups. The exclusion of Ishmael and Esau is the most remarkable in the siman.
נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל. נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים ומותר באומות העולם אפי׳ בבני ישמעאל ועשו:
« נדר מבני נח אסור באומות העולם ומותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
« נדר מזרע אברהם אסור בישראל ובגרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
« ומותר באומות העולם אפי׳ בבני ישמעאל ועשו » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ)
The purest case in the siman, and of an almost provocative sharpness: the word does not name a bodily condition, it names a people — and so it aims at the circumcised of the nations and not at the uncircumcised of Israel.
נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל:
« נדר מהערלים אסור במולי אומות העולם ומותר בערלי ישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״א)
The converse, given separately so that the rule leaves no doubt: the word follows the people, in both directions.
נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם:
« נדר מהמולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ב)
Another asymmetrical pair, the third the siman builds on this model — after meat and sinews, house and upper storey.
נדר מישראל אסור בגרים מהגרים מותר בישראל:
« נדר מישראל אסור בגרים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ג)
« מהגרים מותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ג)
The same structure applied to the tribes. And it contains an assertion the seif does not comment on: kohanim and levi’im are within “Israel”, even though halakhah distinguishes them from it everywhere else.
נדר מישראל אסור בכהנים ולוים מכהנים ולוים מותר בישראל:
« נדר מישראל אסור בכהנים ולוים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ד)
« מכהנים ולוים מותר בישראל » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ד)
Two groups of the same rank: neither is within the other, and the rule is therefore symmetrical, unlike the three preceding seifim.
נדר מכהנים מותר בלוים מלוים מותר בכהנים:
« נדר מכהנים מותר בלוים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ה)
« מלוים מותר בכהנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ה)
The last seif of the block on persons, and the briefest. The word “sons” does not descend a generation, and this is the one place in the siman where the Pit’hei Teshuva brings a case from life that overturns it entirely.
נדר מבנים מותר בבני בנים:
« נדר מבנים מותר בבני בנים » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ו)
The siman leaves persons for time, and poses the question by way of the exception: a man reserved the festivals for himself; may he then say that he meant Hanukkah and Purim as well?
מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי״ט אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן. (ועיין בא״ח סימן תק״ע):
« מי שנדר או נשבע על דבר חוץ ממועדות וי״ט » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
« אם אמר שבדעתו היה להוציא גם חנוכה ופורים מהכלל נאמן » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
« (ועיין בא״ח סימן תק״ע) » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ז)
The closing seif, built like a door open on to the next siman. The Mehaber deals with the vow not to game; the Rama adds five cases taken from responsa, and the fifth states in plain words what is to follow: it seems that one follows his intention, and as will be explained in siman 218.
מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר. (תשובת חזה התנופה) : הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה (תשובת הרא״ש כלל ג׳ סי׳ ט׳) מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל (מהרי״ל) מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח (ד״ע) . מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע״י עסק שם יצא ידי נדרו (תשובת מהרי״ל סימן קי״ח) וע״ל סימן רל״ט עוד מזה:
« מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וכן אסור להמרות עם חבירו שקורין אפוסטאר » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת חזה התנופה) » (שו״ע יו״ד רי״ז:מ״ח)
« הגה צבור שגזרו שלא להתפלל במנין משום איזה דבר אסורים לקרות בתורה דכל דבר קדושה נקרא תפלה » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת הרא״ש כלל ג׳ סי׳ ט׳) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מי שנדר שלא לקבל פקדון אסור להלוות על משכון לישראל » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (מהרי״ל) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מיהו נראה דהולכין אחר כוונתו וכדרך שיתבאר בסימן רי״ח (ד״ע) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« מי שנדר או נשבע להתענות סך ימים ואירע תענית חובה עולה לו למנין הימים » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וכן מי שנדר לילך לבית הקברות או למקום ואירע לו שהלך ע״י עסק שם יצא ידי נדרו » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« (תשובת מהרי״ל סימן קי״ח) » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
« וע״ל סימן רל״ט עוד מזה » (רמ״א יו״ד רי״ז:מ״ח)
The siman’s raw material is the sixth and seventh chapters of Nedarim, which bear precisely the names of the siman’s opening words. Seifim 1 to 24 follow their order closely: the cooked, pot-work, the salted and the pickled, the vegetable, meat, broth and sediment, groats, cabbage, milk, dates, wine, oil, the crop, bread. Seifim 33 to 46 come from the third chapter, that of נדרי שגגות and the appellations of persons.
The Rambam gathered all this material into the ninth chapter of the Laws of Vows, and the Mehaber follows him very closely — sometimes word for word, as Sefaria notes at seif 12: לשון הרמב״ם. The Chakh, at ס״ק מ״ג, cites the sentence the Rambam sets at the end of that chapter, and it is a warning for the whole siman: דין הנודר ונשבע אחד הוא.
The Tur is present throughout the apparatus, and often against the Mehaber: the Taz, at ס״ק א, opens the siman by noting that the Tur does not write ולשלוק; at ס״ק ל, he observes that the Mehaber follows the Tur on a distinction he himself finds forced. The Beit Yossef, cited from beginning to end, is the source of most of the parenthetical explanations Sefaria inserts into the text.
The apparatus of this siman is the densest of the block: one hundred and thirty-six entries — forty-six ס״ק of the Chakh, thirty-nine of the Taz, thirty-two of the Baer Hetev, sixteen of the Pit’hei Teshuva, three of the Nekudot HaKesef. We cite them all, in order, summarising none. The Arukh HaShulchan is not cited: it is not accessible to us for this siman. Nor are the Pri Ḥadash, the Biur HaGra and the Beer HaGolah.
« ולשלוק. פי׳ בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כך כתבו התו׳ והר״ן וכ״פ הב״ח ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
« ר׳ ירוחם בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלשון הקדש ובאותי מקום אין מדברים בלה״ק הלך אחר לשון תורה כך פשוט בפ׳ השותפין עכ״ל ומביאו בית יוסף בסב״ה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק א)
« היורד לקדרה כו׳. ועיין בטור ופוסקים דיני קדרה ואלפס ומביאם העט״ז והמחבר השמיטם לפי שגם הרמב״ם השמיטם וכתב בבית יוסף מפני שפשוטים הם ולא הוצרך לכתבם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« אין הולכין אחר הרוב כו׳. ומיהו אם הוא אומר נתכוונתי כך כמו שקורין הרוב נאמן כדלעיל סי׳ ר״ח ס״ק ג׳: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ירק כו׳. ע״ל ס״ק ט״ו: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« אלא בנאכלים חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« אסור אף בנכבשים כו׳. כלומר אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ״מ אותן ירקות אסור לאכלן גם מבושלים וכן כתב מהרש״ל וז״ל אף בנכבשים פירוש וכ״ש דאסור בירקות המבושלים בין שהם נאכלים כמות שהם חיים בין אין נאכלים חיים אבל ירק ודאי מותר לאכול עכ״ל ובפרישה סעיף י׳ הקשה עליו מלשון הרא״ש ולק״מ דה״ק הרא״ש באומר ירק קדירה עלי אינו אסור בירק שהוא » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« נאכל דוקא על ידי בישול כגון דילועין וכהאי גוונא אבל מה שנאכל ע״י כיבוש אסור בו בכל ענין וגם הב״ח מביא דברי מהרש״ל וכתב עליהם ופשוט הוא שוב ראיתי בקונטרס אחרון שהשיג על הפרישה בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« ומיהו אסור כו׳. אבל אינו בכלל סתם ירק או ירקי קדרה שמשמע בנאכלין חיים או כבושים ודילועין אינם נאכלין רק מבושלים וכן כתב בדרישה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« בקולקס. בערוך ערך קרקס פירש שהוא מין הלוף ועיין בערך לוף האריך בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« הנודר מבשר מותר בגידים. כן הוא בכל ספרי המחבר ובעט״ז אבל טעות הוא וצ״ל הנודר מהבשר אסור בגידים שהם טפלים לבשר וכן הוא בב״י ובירושלמי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« ואפי׳ בבשר עופות כו׳. כתוב בתשוב׳ מבי״ט ח״ב סימן רנ״ח דף קי״ט ע״ג מי שנודר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכה בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י)
« מותר בשניהם. כתב מהרש״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר ל׳ בני אדם והביאוהו האחרונים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« אסור במקפה של גריסין. שהוא תבשיל של גריסין: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« אסור בשום. דלשון מקפה כולל כל דבר קפוי ועב ושום נמי קפוי הוא שממחין אותו במעט מים ונאכל בכך ר״ן: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« תבלין כו׳. דבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומים ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלין וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהן ב״י והאחרונים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« מותר בירקות שדה. ונראה לי דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« בקום. פרש״י והרא״ש והר״ן דהיינו נסיובי דחלבא וע״ל סי׳ פ״א ס״ה וסימן פ״ז ס״ח: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« וי״א דאם קורין כו׳. לכאורה משמע דר״ל אם קורין לקום ע״ש החלב בין שנדר מהחלב בין שנדר מהקום אסור בשניהם וכמ״ש הר״ן וכן נרשם בש״ע ב״י בשם הר״ן אבל קשה כיון דב״י דחה דברי הר״ן בטוב טעם היאך פסקו הרב וגם דעת הטור ורש״י במשנה ושאר הפוסקים מוכח בהדיא דלא כהר״ן וכ״פ הב״ח וכן כתב בפרישה הלכך נראה דאהנודר מחלב קאי דאם קורים לקום קומא דחלבא אסור » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« בקום וכמ״ש הטור והפוסקים אבל בנדר מהקום אף על פי שקורין אותו קומא דחלבא מותר בחלב וכן כתב בעט״ז בהדיא: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« מותר בציר ומורייס. היינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם שנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם (או שאני אוכל או קונם דגים אלו) כדלעיל סימן רט״ז ס״ט כ״כ הב״ח וכ״כ בפרישה בשם מהרש״ל ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« מותר בדבש תמרים וכו׳. כתב הב״ח ויש לעיין אמאי לא תניא בשאמר תמרים אלו או שאני טועם תמרים דאסור ביוצא מהן כדקתני בזיתים וענבים וכדלעיל ס״ס רי״ו וכן גבי ירק (לעיל סעיף י׳) ה״ל למיתני דאסור אף בירקות השדה ובדלועין כי היכי דתני בכבוש שאני טועם דאסור בכל הכבושים וכן בצלי ושלוק ומליח תני כשאומר שאני טועם דאסור בכל צלי ושלוק ומלוח (והוא בטור » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ע״ש) ומ״ש הכא דלא תני הכי ע״כ ונראה דלק״מ דאטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל אבל לקושטא דמילתא בכולהו דינא הכי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ועוד דמה שנקרא דבש תמרים כו׳. אבל בקומא דחלבא כי קרו ליה קומא דחלבא מפני שעדיין תורת חלב עליו קרי ליה הכי ולא להפריש בין זה לאחר שאין נקרא קום אלא זה. שם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« מסתוניות. פי׳ סופי ענבים שאין מתבשלין. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« מותר בדבש תמרים. שסתם דבש אינו אלא דבש של דבורים. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« בקונדיטון. פי׳ יין מבושל במיני בשמים טור. ובתשו׳ מהרי״ל סימן ק״ל כתב דהיינו (מבושל) [מבושם] במיני בשמים וע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« לדידן. דמשתעינן בלשון לע״ז לפ״ז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ״ל ר״ן וה״ה אם נדר מתירוש בל׳ לע״ז אינו אסור אלא ביין ולא בשאר מיני מתיקה דאינם בכלל לשון: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« אסור בשניהם כו׳. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סעיף ג׳: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« בחמשת מינים. הם ה׳ מיני דגן שהוא חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« מפת סתם כו׳. עיין לעיל סימן ר״י: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« או מהמזון כו׳. כלומר אפי׳ במקום שנוהגים לעשות פת רק מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה׳ מינים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« ואם אמר כל הזן כו׳. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל״כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סימן רל״ב (סעיף ה׳) ב״ח וכן כתב בפרישה סכ״ט וכן יתבאר בסמוך: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« ומותר בגדיים כו׳. ואף על גב דלעיל סי׳ קע״ז סעיף ל״ח אמרינן דהנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות רשאי ליקח בהן כל מין שירצה ואפילו ב״ח שאני הכא כיון דאמר פירות השנה כן כתב הב״ח וכן מסיק בפרישה ועיקר: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« אסור בכולם. וכב״י בשם הר״ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא״א לקיימו והביאוהו האחרונים. ומדכתבו הר״ן והאחרונים כן אסיפא דגידולי שנה משמע דברישא הוי נדר אפי׳ לעולם דכיון שמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכן כתבתי לקמן סי׳ רל״ב ס״ק ח׳ בשם תשובת מיימוני וע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« אבל לא בימות החמה. דאיכא הנאת הגוף. » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« מותר בו׳ ובחמילה. מיני בגדים גסים הם. טור: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ג)
« אסור בעליה. וכתב הרא״ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית דהמוכר את הבית לא מכר את החדר ולא את היציע אלמא לא הוי בכלל בית ע״כ ומביאו בית יוסף ועיין בח״מ סי׳ רי״ד: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« לעיבורה. ואף על גב דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמו שנתבאר בא״ח ס״ס תצ״ו ור״ס תקע״ד ולקמן סי׳ רכ״ח סוף סעיף ל״ג בהג״ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שאינו אלא תוך שבעים אמה ושירים. וכן כ׳ מהרש״ל פ׳ כל הבשר סי׳ נ״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)
« מהאגף ולפנים כו׳. עיין בא״ח סי׳ נ״ה סעיף י״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ו)
« ואם לשון בני אדם כו׳. כתוב בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ ס״א דל״ב ע״ב ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו׳ חדשים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ז)
« אמר יורדי הים עלי לאחר ל׳ יום. כלומר לאחר ל׳ יום יהו יורדי הים אסורים עלי: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ח)
« מי שהוא כו׳. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע״ל סי׳ רל״ד סעיף ל״ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר א׳ דירתו מאותו עיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותו עיר וכן אם בשעת אמירה לא הים שם אף על פי שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« ואפי׳ אמר כו׳. ע״ל ריש סי׳ ר״ח וסי׳ רל״ב סעיף י״ד סק״ל: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ)
« ואם נדר מרואים החמה כו׳. והב״ח כתב דאין חילוק בין נדר מרואי החמה לרואים החמה ואינו מותר בסומים אלא בנדר מרואים את החמה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״א)
« אסור לראות בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה וכן משמע בב״י שם ובד״מ: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אח״כ ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין ביצים ואין דרכן להוליד ע״כ. והוא מפרק ד׳ דנדרים וכתב הפרישה ואע״ג דהוי דבר שלא בא לעולם וכתבתי לעיל סימן רט״ו בדרישה לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח דלית בו מן הריוח כיון דהוי דבר שלא בא לעולם ואפשר דזה נקרא יותר בא » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« לעולם כיון דודאי יבא דדרך העולם בכך עכ״ל ולחנם דחק דאף על גב דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם מכל מקום אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם כדלעיל סוף סימן ר״ד: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ב)
« ועיין בא״ח סימן קע״ט. כן הוא בכל הספרים ובעט״ז. וטעות הוא וצ״ל סימן תק״ע: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
« הרמב״ם פ״ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב״י ופשוט הוא וע״ל סימן רל״ט נתבאר שדין השבועה שוה לכל דבר לנדרים חוץ מכמה דברים שנתבארו שם: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ג)
« שלא יצחוק כו׳. עיין בדרישה ס״ס רט״ו ובבית חדש ס״ס רט״ז מדיני צחוק. וע״ל סימן רכ״ח סעיף ט״ו וכ״ח: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ד)
« אסור להלוות כו׳. מדקאמר בפרק שבועת הדיינים המלוה חבירו על המשכון כו׳ ומסיק שמא יוציא זה הפקדון עכ״ל לקוטי מהרי״ל שם. ולא ידעתי מאי ראיה היא זו ודאי דפקדון בכלל משכון הוא דהא משכון גופיה פקדון הוא אבל משכון אינו בכלל פקדון. ואם נדר שלא לקבל פקדון היינו ממה שאמרו חז״ל הרחק מן הפקדונות ואינו בכלל זה שלא ילוה על המשכון ונראה דאזלינן בתר כוונת » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« הנודר וכמ״ש הרב: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« בתשובת מהר״מ דפוס פראג סימן תתקס״ה סופר של ראובן שנתן תקיעת כף לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ״א לשמעון ואח״כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס אחד של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם יכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה מלאכת ראובן ודאי » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« אם נשרף הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז ודאי היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב וראיה ממסכת כלים (פ״ד) [פכ״ז] בגד שארג בו ג׳ על ג׳ כו׳. משה עזריאל בהר״ר אליעזר דרשן. ע״כ וה״ה בכל מלאכות הדין כן. וכן נראה מהראיה שהביא ממסכת כלים: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ה)
« עולה לו כו׳. וכן כתב המחבר באורח חיים סימן תקס״ח סעיף י׳ י״א ע״ש: » (ש״ך יו״ד רי״ז ס״ק מ״ו)
« אפי׳ לצלי ולשלוק. בטור לא כתוב ולשלוק אלא צלי לבדו ומסיים בו אסור בו ובשלוק והוא תמוה למה לא כתב תחילה ולשלוק וא״ל שחסר באמת תחילה תיבת ולשלוק קשה הי׳ לו לומר אסור בהם כמ״ש אח״כ מותר בהם ע״כ פי׳ בפרישה דכל שקורין מבושל מסתמא דגם שלוק בכלל ע״כ כ׳ שפיר שכל שקורין לצלי מבושל אסור גם בשלוק ונראה לי ראיה לזה מדאמרינן בגמרא שר׳ יאשיה אוסר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
« מדכתיב ויבשלו את הפסח ור׳ יאשיה קאי גם אשלוק כדמשמע בסוגיא ולא הביא סמך אלא לצלי אלא צ״ל דהא בהא תליא דכיון דגם צלי קרי מבושל ק״ו לשלוק ושלוק הוא כאן בשיל ולא בשיל דכן הוא בלשון בני אדם אבל בעלמא הוה שלוק בשיל יותר מבישול: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק א)
« ריפות. מעשה חטין שנכתשו ולביבות הם מעשה רוחשות: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« אף בנכבשים בה כו׳. כתב רש״ל וכ״ש במבושל בין נאכל חי או אינו נאכל חי מכל מקום ירק חי מותר לאכול נ״ל עכ״ל. ומו״ח ז״ל הביא זה וכתב על זה ופשוט וקשה מדברי התלמוד עליו במאי דפריך על מ״ש במשנה הנודר מירק אסור בדילועין לר״ע והא ירק קאמר (פי׳ הרא״ש וסתם ירק בל׳ בני אדם הוא סתם ירק הנאכל חי) אמר עולא באומר ירק קדירה עלי ודילמא ירק הנאכל בקדירה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« קאמר (ופי׳ האשר״י על ידי כבישת הקדירה ובלשון בני אדם יותר נקרא ירק מן ירק המתבשל בקדירה) ומשני באומר ירק המתבשל בקדירה קאמר פירוש על כן אסור בדלועין שאוכלין אותם ע״י בישול והרי לפנינו דבאומר ירק קדירה עלי מותר בדילועין דלא אמר ירק אלא דרך כבישה שכן הוא בל׳ סתם בני אדם ודילועין הוא דבר המתבשל ובפרישה הקשה קושיא זו עליו וכתב שנראה לו דמ״ש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« הטור אסור אף בנכבשים היינו לומר שכ״ש שאסור בהנאכלין חי אלא שצ״ע מנין לו לטור דבר זה עכ״ל. ונראה לי דבריו נכונים בדעת הטור ודבריו של הטור בנויים על ענין זה כפירוש דברי התלמוד דלשון ירק אינו יוצא מידי פשוטו דהיינו סתם ירק הנאכל חי עד שיהיה מבורר דלא נתכוין על זה וע״כ הקשה המקשן דילמא ירק הנאכל בקדירה קאמר דהיינו נכבש אם כן יהיה פירושו עכ״פ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« אינו מבושל ואע״פ שלענין הדין הוה כבוש כמבושל מ״מ בלשון בני אדם אינו כן וא״כ כשנפרש דבריו שאמר קדירה על הכבוש נרויח בזה דירקי יהיה כפשוטו בדבר הנאכל חי וא״כ לאכלו חי פשיטא דאסור ואפי׳ דרך כיבוש גם כן אסור אבל על ידי בישול לא נדר כלל ומותר ומשני דאמר בפירוש ירק המתבשל בקדירה נמצא דלענין הלכה קיי״ל שפיר דאומר ירקי קדירה עלי אסור בחי ובכבוש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ולא במבושל אלא א״כ אמר ירק המתבשל ואז נראה מותר בכבוש ובחי והאיסור בדילועין הוא גם כן אחר הבישול. ובדרישה כתב שאיסור הדילועין מחמת שאינן נאכלין חי ולא דק דאיסור דילועין לא עדיף משאר ירק שאינו אסור רק אחר הבישול ולא חי ה״נ בדילועין אע״פ שאפשר לאכלן חי כן נראה לי נכון דעת הטור ולא כדברי רש״ל שזכרנו. בטור כתוב והרמב״ם כתב שהולכין אחר לשון » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« בני אדם לפי המקום והזמן והתיר ביצה מגולגלת ולא נהירא עד כאן לשונו בכ״מ הבין שהטור כתב לא נהירא על מה שכתב הרמב״ם שהולכין לפי המקום כו׳ ותמה על זה דבאמת לא בא הטור לחלוק רק על ביצה מגולגלת לחוד והוצרך לכתוב תחילה מה שכתב הרמב״ם לפי המקום כו׳ כדי שלא תתרץ מה שכתב הרמב״ם להתיר ביצה מגולגלת הוא מצד מנהג מקומו לזה כתב שא״א לומר כן שהרי הרמב״ם » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« כתב תחילה שהולכין לפי המקום ובזה כ׳ סתמא שמותר ש״מ דמצד הדין אמר כן ולא נהירא כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« ואם אמר לשלוחו כו׳. פי׳ והא לך ראייה דאם אמר לשלוחו כו׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« אסור אפי׳ ביבש. פי׳ אע״ג דירק נקרא לחין מ״מ בזה אסור אפילו ביבש מאחר שאין עושין גורן לירק אפילו יבש לא נפיק מכלל ירק: ומ״ש מותר בגידים טעות סופר הוא וצ״ל אסור שכן הוא בירושלמי וב״י מביאו גם כן בנוסח אסור ובלבוש כתב לפרש שהוא מותר מטעם שהם שני מינים ושגגה היא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« נאסר אף בבשר דגים. בסעיף ט׳ נעתיק דברי רש״ל דהאידנא מותר בדגים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« ואם מראין הדברים כו׳. בטור כתב ע״פ הגמרא דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלאו הכי לא אוכל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום ראשון דהקזה דהא אמרו שני לדם דג. ופריך בגמרא דא״כ אפילו עופות נמי נימא הכי דהא אמרו מאן דמקיז ואוכל בישרא דציפורא פרח ליביה ומשני דאפשר לאכלו על ידי שליקה וע״כ שפיר קאי הנדר עלייהו וכתב הרא״ש דשמואל לא אמר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« דפרח ליביה. אלא בצלי ובדרישה תמה דהא הטור ושאר הפוסקים סתמו מזה ועוד דעמא דבר לאכול תרנגולים ביום הקזה וע״כ חילק בין בשר תרנגולים לציפורים ובחנם דחק בזה דדוקא בצלי אין לאכול אפילו תרנגולים ועל הטור לק״מ במה שסתם ולא חילק דמה היה לו לחלק כיון שאפשר שום אכילה בעופות חל עלייהו הנדר ואוסרים בכל גווני מיהו עכ״פ יש לתמוה במה דאמרינן התם בגמ׳ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« דהקיז דם לא יאכל לא חלב ולא גבינה ולא ביצים כו׳ והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו הוה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« מהקיפה. פי׳ פרורין דקין שנקפין בשולי הקדירה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« מהבשר מותר בשניהם. כתב רש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ״ה שרינן סתם בדגים עכ״ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך האידנא דמימלך שליח עליה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« אם לא שיאמר קונם בשר עלי כו׳. גם בטור כתב כן אבל האמת יורה דרכו שיש שם ובכאן ט״ס וצ״ל בשר זה כדמוכח בסימן רי״ז סעיף ט׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י)
« אסור במקפה של גריסין. מקפה הוא תבשיל עב וגבי איסור שום לא נקט מקפה של שום הטעם דאפילו שום בפני עצמו אסור דכיון שאמר כל מקפה אסור עלי ושום הוא שנותנין אותו בכל מקפה כמו שכתב הרא״ש בסוף פרק הנודר מן המבושל וז״ל דשום רגילין ליתן בכל מיני מקפה כי נותן טעם הוא והשום הוא המקפה אבל אין עושין מגריסין לבדן מקפה אלא מכמה מינים עושין מקפה עכ״ל והא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« דאמרינן דנודר מגריסין אסור אפילו במקפה של גריסין הטעם דקרי ליה מקפה של גריסין כמו שכתב בית יוסף בשם הר״ן אבל נודר ממקפה סתם אין גריסין בפני עצמן בכלל שהרי אין הגריסין הכרחיים למקפה משא״כ בשום שהם הכרחיים למקפה ע״כ אפילו בנודר ממקפה הוה שום בפני עצמו אסור שסתם מקפה היא של שום אבל נודר משום לא אסרו אלא בפני עצמו ולא כשנותנין אותו בהמקפה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« דמידי אחרינא הוא וג״כ אין נקרא שם השום על המקפה לקרותו מקפה של שום כמו שהוא בגריסין כן נ״ל טעם דינים אלו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« תבלין שאני טועם. ה״ה שאני אוכל כ״כ רש״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« מהאספרגוס. לשון הטור פירש״י אספרגוס הוא מין כרוב והרמב״ם פי׳ מין שלקות של כרוב עכ״ל וא״ל להרמב״ם למה אסור לנודר מכרוב מהאיספרגוס מ״ש מנודר מבשר דאמרינן בסמוך דמותר ברוטב דיש לומר דבנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא לכרוב אספרגוס משא״כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר כן נ״ל. ובנוסח השו״ע » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« כתוב הנדר מן הכרוב מותר באיספרגוס והוא ט״ס וכן בבית יוסף נרשם מותר והוא ג״כ ט״ס אלא כנוסח הטור כן הוא במשנה ובכל הפוסקים ובלבוש סבר שהנוסחא של השלחן ערוך אמת ונתן טעם לפי שהם שני מינים ושגגה היא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« מותר בקום. פי׳ מי חלב הנבדלין ממנו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« הנודר מן הדגים. בטור כתוב דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים וכתב רש״ל וז״ל בי״ס דג דגה שאני טועם כו׳ ואמת שהאוסר עליו דג דגה אסור בשניהם דדג משמע גדול ודגה משמע קטנים בלשון בני אדם אבל דגים לבד נ״ל דלא צריך דג דגים שאף בדגים לבד נאסר הכל כי כן משמעותו וכן כתב הרא״ש אבל בדגה לבד לכ״ע דוקא קטנים ובדג דגה נאסר בשניהם לכולי עלמא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« מותר בציר כו׳. דבר פשוט הוא דהיינו בציר שיצא קודם הנדר אבל לאחר הנדר אסור כמ״ש בסי׳ רט״ז סעיף ט׳ לענין בשר ויין ממילא ה״ה נמי כאן דאם אמר דגים שאני טועם או אוכל או דגים אלו עלי אסור בציר היוצא מהם אחר הנדר וכן לענין קום החלב בסעיף י״א ולענין דבש תמרים סעיף י״ג כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« אף על פי ששם התמרים כו׳. תירוץ זה כתב ב״י בשם הר״ן ומצאתי למוהר״ר ליב מפראג שתירץ דשאני קום החלב דהוה עדיין משקה כמו תחלה משא״כ בדבש תמרים שתחלה היה אוכל ועכשיו נעשה משקה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« מסתוניות. פירוש סופי ענבים שאינם מתבשלים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« מותר בדבש תמרים. שסתם דבש הוא של דבורים: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« ויש מי שאוסר בקונדיטון. ולא דמי לסעיף י׳ בנודר מירקות דמותר בירקות שדה מטעם שיש להם שם לווי והכא נמי יש לווי דמקרי יין מבושל שאני התם דמין אחר הוא משא״כ כאן דשניהם יין ומפני שנתבשל לא הפסיד. ר״ן: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« מהתירוש לדידן. דאין אנו קורין תירוש אלא ליין בלשון תורה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« אע״פ שרוב סיפוקן מאחד כו׳. עיין מ״ש מזה בסי׳ ר״ח סעיף א׳: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« מעללתא. כל דבר מעולה ומשובח כ״כ הרא״ש שם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« וה״ה לנודר מהדגן. בטור כתוב וז״ל מהדגן קאמר רבי מאיר שאוסר בכל מיני קטניות חוץ מחילקא וטיסני פי׳ רש״י חטה נחלקת לשנים או לשלשה או לארבעה חלקים ולהכי שרי שכבר נשתנית החטה וחכמים אומרים שאינו אסור אלא בחמשה מינים בלבד ויראה מדברי א״א שפוסק כרבי מאיר ומדברי הרמב״ן יראה שפוסק כחכמים והכי מסתבר וכן כתב הרמב״ם עכ״ל ויש לתמוה דהא בגמרא חשיב » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בדברי רבי מאיר חוץ מאורז וחילקא כו׳ ולמה השמיט הטור האורז וא״ל דחסרון הוא בטור דהא כתב חוץ מחילקא דאי חשב גם אורז הל״ל וחילקא ונלע״ד דהטור ס״ל דחכמים שמקילים טפי מר״ח וסבירא להו דשאר מינים שאינם מחמשה מינים מותר כ״ש דמקילין במה שמיקל ר׳ מאיר דהיינו בחטה הנחלקת חילקא וטירגיס כו׳ שאע״פ שהחטה א׳ מה׳ מינים מ״מ מותר בו כיון שנשתנה וכן ראיתי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בפרישה שהביא זו בשם רש״ל אך שכתב שא״כ היה לו לרמב״ם לכתוב דאלו מותרים מ״מ נ״ל דהטור סבירא ליה שפיר כן ולהכי הביא׳ בדברי ר״מ כיון שכוונתו לפסוק הלכה כחכמים קמ״ל דגם לחכמים יש היתר זה דחילקא וטירגיס וכו׳ ולהכי לא הביא דאורז כי אין בזה צורך לדברי חכמים דהא בהדיא אמרו דוקא ה׳ מינים ואורז לא מהם הוא משום הכי הביא הטור אותן שיש בהן צורך רבותא » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« אליבא דהלכתא דהיינו כחכמים ואי הוה מביא גם אורז לא היה לנו שום הרגש בדבר דאתי לרבותא דחכמים כן נראה לי להלכה אבל לא למעשה להקל בחילקא וטירגיס כיון שבעל הש״ע לא כתב כן בפירוש: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« או מהמזון. היינו דברים שמסעדים הלב וזה דוקא בה׳ מינים אבל הזן פירושו אע״פ שאינו סועד הלב מכל מקום משביע ומיזן. וכתב הר״ן דכאן מיירי שאוסר על זמן מועט שיכול לעמוד בו אבל לזמן מרובה הוה ליה נדר שאי אפשר לקיימו ולא חל הנדר כלל והאי או מהמזון דקאמר פירושו אפי׳ במקום שעושין פת דוקא מחטים ושעורים מכל מקום דוקא חמשה מינים קאמר: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« אסור בכל פירות. פשוט דבכמהין ופטריות דאסור: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« ומותר בגדיים וטלאים. אף על גב דאמרינן ריש מרובה בבקר וצאן פרט מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע כו׳ שמע מיניה דבהמות מקריין פרי י״ל דלענין נדרים שאני דהולכין אחר לשון בני אדם ובלשון בני אדם לא מקריין פרי וכתב הר״ן דלא מיירי כאן אלא בנודר לזמן כו׳ כמו לעיל בסעיף י״ט: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« ומותר בכמיהין ופטריות. לפי שאינם בכלל פרי הארץ דמאוירא ינקי אף על פי שגדילין מן הארץ: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« אסור בכולם. נראה דמכל מקום מותר בגדיים וטלאים דאף על גב דגם הם גידולי קרקע כמו שזכרתי בשם הגמרא ריש מרובה בסעיף כ״ב מכל מקום בנדרים לא כן הוא דבלשון בני אדם לא מקרי בהמות בשם גידולי קרקע כמו דאמרינן שלא מקרי פרי בסעיף כ״ב הכי נמי לענין גידולי קרקע ומו״ח ז״ל כתב בזה דאסור בבעלי חיים מדקריין גידולי קרקע בפרק הפועלים ול״נ כמו שכתבתי דמ״ש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« גידולי קרקע מלשון פרי דלא אזלינן בתריה כיון דבלשון בני אדם לא מקרי כן הכי נמי כן דבלשון בני אדם לא מקרי גידולי קרקע אלא מה שהוא בגוף הקרקע ממש ועוד דאי לא תימא הכי היה לו לכתוב רבותא דאפילו בבעלי חיים אסור משום גידולי קרקע ק״ו בכמיהין ופטריות אלא כדפרישית וכן הוא הרבה פעמים בסי׳ זה דלא אזלינן בתר מה דמקרי בלשון חכמים אלא בתר לשון בני אדם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« נדר מרואי החמה כו׳. זה נמשך אחר דעת הטור שחילק בין אומר רואי חמה לרואים חמה ותמוה באמת מה בין לשון זה לזה דאף א״ת שבלשון רואי חמה יש לפרשו שהחמה רואה אותן מ״מ פי׳ דחוק הוא וטפי ניחא לן לו׳ כפשוטו שהם רואים החמה וכמו דאיתא לעיל סעיף ד׳ לענין ירק דאנן הולכין אחר לשון הפשוט וטפי קשה מה שכתב רמ״א הואיל והלשון ודאי כך הוא ובמשנה הכי איתא הנודר » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« מן רואי החמה אסור אף בסומין שלא נתכוין זה אלא למי שהחמה רואה אותן ואמרינן עלה בגמרא מאי טעמא מדלא אמר מן הרואין לאפוקי דגים ועוברין שאין חמה רואה אותן ופירוש הפשוט בזה דמיתור לשון דייק התלמוד מדהיה לו להזכיר מהרואין לחוד והיה מוציא בזה הסומין ולמה הזכיר כלל חמה אלא ודאי דנתכוין שהחמה רואה אותן לאפוקי דגים ועוברין ונמצא דאין חילוק בין רואה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« חמה לרואין החמה דגם בלשון רואין החמה יש יתור לשון החמה וכ״כ הר״ן וכן נראה מדברי הרמב״ם ורא״ש בפסקיו שלא הזכירו כלל להתיר בסומין כשאומר רואין החמה גם מל׳ התוס׳ נראה לי כן אלא שיש טעות סופר בדבריהם שז״ל מדלא קאמר הנודר מן הרואין כלומר מדלא אמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים את החמה שאז ודאי הוי משמע למעט סומין וא״ת הא דלא קאמר מן הרואין » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« משום דאז הוה דגים ועוברים בכלל והוא רוצה שלא יהיו בכלל י״ל דהשתא נמי כשאומר מרואי החמה כל כמה דלא נפרש שהחמה רואה אותן קאמר שהרי דגים רואין יפה החמה אבל החמה רואה אותם לא מקרי הואיל ומכוסין הם במים עכ״ל והנה לפי התחלת דבריהם משמע דיש היתר סומין אם אמר רואין את החמה וסוף דבריהם לא כן הוא שהרי כתבו וא״ת הא דלא קאמר מן הרואים משום דאז כו׳ » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« משמע דההוכחה הוא מדלא אמר מן הרואים לחוד ותו דהיאך אפשר שיהיה הוכחה מדלא אמר רואין את החמה ולמה לא עשו הוכחה מדלא הוה להזכיר כלל חמה אלא מהרואין לחוד. גם קושית ואם תאמר כו׳ אין לה הבנה לפי הנחה זאת שתליא מילתא דהיתר סומין באומר מן הרואין את החמה והנה אנו רואין עין בעין שיש אחר כך טעות סופר בדברי התוס׳ בקושייתם ונראה דהגירסא הנכונה בדברי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« התוס׳ כן הוא כלומר מדלא קאמר האיש הנודר שהוא נודר מן הרואים בלא החמה שאז ודאי הוה משמע למעוטי סומין ואם תאמר הא דלא קאמר מן הרואין משום דאז הוה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה שיהיו בכלל יש לומר כו׳ וכוונתם להקשות כיון דעיקר הוכחה מדלא אמר מן הרואין לחוד דילמא אי קאמר כן היה דגים ועוברין בכלל והוא לא רצה בכך על כן הזכיר החמה להוציא דגים » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« שאינם רואין החמה כיון שהם במים ותירצו דאם כן לא הועיל כלום במה שהזכיר החמה שהרי באמת דגים רואים החמה ולא נתמעטו הדגים אלא שאין החמה רואה אותן וצ״ל דגם בעוברים הוה כן שהם רואים את החמה והתוספות לא הוצרכו להזכיר עוברים דממילא הוא מדגים ויש לזה ראייה מדאיתא בגמרא פרק ג׳ דנדה דהעובר מביט מסוף העולם אל סופו אלא שאין החמה רואה את העובר דהיינו » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« שאין מגולה נגד החמה כמו שכתבו התוספות גבי הדגים דאם לא כן תקשה לך קושיית התוספות על העוברים כן נראה לי ביאור דבריהם ואל יקשה בעיניך שהגהתי בדבריהם שאותן התוספות מלאים טעיות לכל רגיל לקרותם אלא שדעת הטור צ״ע שכתב אם אמר מרואים החמה מותר בסומין מה חילוק ישבין לשון זה לרואי החמה ונראה כוונתו דגם הוא מפרש שיש כאן יתור לשון דלמה לו להזכיר החמה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« כלל אלא ע״כ דאיהו קאמר בלשון דחוק שהחמה רואה אותן דלשון רואי החמה הוא דביקות והוה כאומר שיש להם ראיות חמה ואם כן ודאי נוכל לומר בזה המשמעות שהחמה רואה אותן מה שאין כן באומר מהרואים את החמה אף על פי שיש כאן קושיא דלמה אמר יתור לשון דהחמה מכל מקום אין לך תירוץ על הקושיא דאי אפשר לומר שהחמה רואה אותן דהרואים אינו סובל פי׳ זה דדוקא רואי החמה » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« יש לפרשו כן על צד הדוחק ורוצה לומר שיש בהם ראייה מן החמה שהוא לשון דביקות מה שאין כן בתיבת רואין שהיא תיבה מוכרת בלי דביקות לתיבה שאחריה ממילא פירושו רואין סתם דהיינו שהם הרואים יהיה מה שיהיה וכיון שאין לך שום תירוץ על היתור לשון אין אנו למידין מזה היתור לשון כלום והוה כאלו אמר מהרואים לחוד ע״כ מותר בסומין כן נראה לי כוונת הטור ומה שכתב » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« רמ״א הואיל והלשון ודאי כך פירוש מכח קושיא דיתור לשון אנו מוכרחים לתרץ כן כיון שיש תירוץ לפנינו ומו״ח ז״ל כתב דמדברי התוס׳ האלו משמע שאין היתר אלא באומר מהרואים את החמה דהעיקר הוא לשון את החמה וע״כ מגיה בדברי הטור ג״כ את החמה ולא משמע כן בסוף דברי התוספות שהקשו ואם תאמר כו׳ גם בפירוש דברי הטור לא נראה כן דא״כ לא היה לו להטור לחלק בין רואי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« חמה לרואין את החמה אלא ברואים גופיה הוי ליה לחלוקי בהכי אם אמר את או לא גם לא ידעתי שום הוכחה מלשון את בזה כלל וכמו שבלא את תדחק לפרש הרואים החמה שנראים מן החמה ה״נ אם אמר את הוה במקום מן כמו הנני משחיתם את הארץ. כצאתי את העיר. והתוס׳ לא כוונו לזה עכ״פ כמבואר למעיין בדבריהם ואיך שיהיה פירוש דברי הטור נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בל׳ רואים » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי ליה הטור יחיד בדבר זה וכן פסק מו״ח ז״ל שאין להתיר ברואין את החמה וזה אין נראה כלל אלא כמשמעות שאר הפוסקים דכל שיש יתור לשון דהיינו החמה אנו מפרשים כוונתו כל לשון שיאמר שהחמה רואה אותם כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« בכל דבר שאינו בעל חיים כו׳. בתוספות הביאם ב״י פירשו כן וז״ל דכיון שהזכיר רואי החמה משמע דוקא בעלי חיים שעשויין לראות החמה עד כאן לשונו וקשה הא אנו מפרשים דבריו שהחמה רואה ולא שהם רואים ויש לומר דמכל מקום אין הלשון יוצא מידי פשוטו שהם רואים הכי קאמר שהם רואים החמה בלי שום הפסק בנתיים והיינו שהחמה רואה אותם כלומר שאין הפסק ביניהם לאפוקי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« דגים שרואים דרך הפסק כמו שכתבו התוס׳ לעיל והטור דלעיל סבירא ליה דבלשון רואים החמה אין זה במשמעותו מדאמר מן הרואים החמה דתיבת הרואים אינו דבוק לתיבה שלאחריו כמו רואי חמה ממילא משמע דבלאו הכי הם רואים גם כן ולאפוקי סומין: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« אסור בקרחים ובעלי שיבה. הטעם בגמרא מדלא אמר מבעלי שער אלא ודאי דלא ממעט שער אלא מאותן שרגילין להיות שחורי הראש וא״ל אכתי אין לנו הוכחה לאוסרו בבעלי שיבה ונאמר דממעט בעלי שיבה יש לומר כיון דע״כ זה מותר בקרחים מכח ההוכחה דהיה לו לומר מבעלי שער אלא ע״כ דנתכוין אף על גב שאין להם עכשיו שחורי הראש הוא הדין נמי לענין בעלי שיבה אמרינן כן. כן פירש » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« הר״ן וקשה לי ממה נפשך אם יש סברא טובה לפרש הך שחורי ראש שיש לו פעם אחת שחור ראש כמו שיש סברא לפרש מי שהוא עכשיו שחור למה לו לתלמודא להוכיח מכח מדלא אמר מבעלי שער הא אפילו בלא הוכחה יש לנו להחמיר דסתם נדרים להחמיר כמ״ש סימן ר״ח ואי אין סברא כל כך קשה מנלן באמת לאסור בקרחין ובעלי שיבה נימא בתרווייהו להתיר כיון שסברא טפי לומר שיש להם עכשיו » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« שחור ראש והא דלא אמר בעלי שער דאם כן הוה אסור בבעלי שיבה ולא היה מותר רק בקרחין ע״כ אמר לשון דממעיט תרוייהו להתיר ויש לומר דודאי אם נימא דניזול בתר פירוש היותר פשוט טפי מסתבר מי שיש עכשיו קושיא לפנינו דלמא אתי למשרי תרוייהו אלא דהאמת דאין שום משמעות לפרש דשחורי הראש אתי למעוטי קרחין דאין זה היפך משחורי הראש אלא היפך מבעלי שער על כן ודאי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אינו ממעט קרחין וא״כ גם שיבה ממועט כיון דמוכרח דפירושו מי שהיה לו שחורי הראש וא״ל דלמא אם אמר בעלי שער הוי אמינא גם נשים וקטנים אסור דאם כן היה לו לומר מכל אדם על כן אמר לשון המובדל מהם: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אף בכותים. לפי שהם מצווים על שבת ועושין כן אבל עובדי כוכבים אפי׳ אם שומרים שבת מ״מ אינם מצווים בכך. גמרא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ג)
« ומותר בכותים. לפי שאינם עולים שם אף על פי שמצווים על זה וכתב ב״י שהכותים עולים להר גריזים במקום ירושלים ובפרישה בהג״ה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסרו אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה כזאת שהרי אפילו אם היו עולים לירושלים ולא היו מצווים לא נתכוין להם דנתכוין דוקא למצוה ועוש׳ ק״ו בזה דלא נתכוין להם ובודאי אין דברים הללו יצאו מפי » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« הצדיק עצמו: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ד)
« ובגרים. לא נמצא לזה מקור ונראה דיליף לה מדמצינו לענין ברכה שהגר יכול לומר אלהי אבותינו שנאמר כי אב המון גוים נתתיך כמו שכתבו התוס׳ בפרק הספינה דף פ״א: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ה)
« אפילו בבני ישמעאל ועשו. דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק היינו למעוטי עשו וכ״ש ישמעאל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ו)
« אסור במולי או״ה. לפי שהערלה נקראת במקרא על כלל או״ה דוקא וכן שם מולים על אומה ישראלית דוקא: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ז)
« גם חנוכה ופורים. לפי שגם ימים אלו בלשון בני אדם נקראים ימים טובים כמו ההיא דעבידנא יומא טבא לרבנן דהיינו כל שיש בו שמחה והכלל בכל סימן זה דהולכים אחר לשון בני אדם אלא דכאן הוה קצת דוחק שיהיו ימים אלו בכלל על כן הוצרך שיאמר הנודר כן בפירוש שנתכוין לזה: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ח)
« שקורין אפוסטר. בלשון אשכנז וועטי״ן וכתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כוונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ״ל משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ״מ נראה לי שהולכין אחר כוונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« אפי׳ בשחוק בחנם. כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רי״ז ס״ק ל״ט)
« ולשלוק. פי׳ בשיל ולא בשיל אבל בשיל יותר מדאי בכלל מבושל הוא בכל מקום כ״כ התוס׳ והר״ן וכ״כ הב״ח ועיקר: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק א)
« הלשון. כתב רבי׳ ירוחם ואם אין לשון בני אדם כגון שנדר בלה״ק ובאותו מקום אין מדברים בו הלך אחר לשון תורה עכ״ל (מי שנשבע שלא לשכור ושלא למשכן בית שלו כ״א לפלוני אין ירושה בכלל רשד״ם חלק ח״מ סי׳ רנ״ו ועיין לעיל סימן רט״ז ס״ק ז׳ מש״ש בשם הראנ״ח הנשבע לעשות דבר כשיהיה נשוי או איפכא לא אעשה דבר זה כשאהיה נשוי לא עבר על שבועתו כ״ז שלא נשא אשה » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« בכתובה וקידושין וז׳ ברכות וכן לא נתחייב לעשותו אלא לכשיהיה נשוי בכתובה וז׳ ברכות כיון דבין בלשון תלמוד ובין בלשון בני אדם לשון נישואין לחוד ולשון אירוסין לחוד כנה״ג והרדב״ז והרשד״ם אבל מהריב״ל ח״ג סי׳ קי״ז כתב דאירוסין בכלל נשואין ע״ש עיין בכה״ג הנשבע שלא ישא אשה אחרת על אשתו אין אירוסין בכלל וה״ה במקום שנוהגים חרם דרגמ״ה דאין קידושין » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« בכלל רשד״ם חי״ד סי׳ צ״ח ולפי דברי מהריב״ל הנ״ל אף אירוסין בכלל עיין כנה״ג. הנודר מראובן ובניו ובני בניו מותר בדור רביעי כנה״ג וכ״כ בש״י חלק ח״מ סי׳ קע״ג ומהר״מ מטראני ח״ב סי׳ כ״ח כתב דהוי ספיקא): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« חיים. כלומר באותן ירקות שנאכלין גם חיים ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« בנכבשים. פי׳ הש״ך אף באותן שאין נאכלים רק בנכבשים אבל מ״מ אותן ירקות אסור לאוכלן גם מבושלים אבל ירק חי ודאי מותר לאכול וכ״כ מהרש״ל אבל הט״ז פסק דאם אומר ירקי קדירה אסור בחי ובכבוש ולא במבושל ואם אמר ירק המתבשל אז מותר בכבוש ובחי ע״ש שמאריך בזה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« מראים. בטור כתב עפ״י הש״ס דאם נדר בימי הקזה אין דגים בכלל הנדר שבלא״ה לא אכיל אותם ולא הוצרך לידור נדר והיינו ביום א׳ דהקזה דהא אמרו שני לדם דג מיהו יש לתמוה דאמרינן התם בש״ס דהקיז דם לא יאכל ביצים והעולם נהגו לאכול ביצים תיכף אחר ההקזה ואפשר דהקזה דידהו היה קשה טפי שהיו מקיזים דם הרבה עכ״ל הט״ז (ובנה״כ מחלק בין צלוים רכים למבושלים וקשים » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« כדאיתא בפרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים עכ״ל) וכתב בתשובת מבי״ט מי שנדר שלא יקנה לשבת אלא חצי חתיכת בשר נראין הדברים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה הנמכר בחתיכה אבל בעופות מותר (מהר״מ מטראני ח״א סי׳ רנ״ח): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« בשניהם. כתב רש״ל נ״ל דהאידנא אסור בשניהם דאזלינן בתר לשון בני אדם ומ״ה שרינן סתם בדגים עכ״ל מבואר מדבריו דהאידנא הנודר מבשר סתם מותר בדגים דאין דרך עכשיו דמימלך שליח עליה ט״ז וכתב עוד שהאי בשר עלי הוא ט״ס וצ״ל בשר זה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« טועם. וה״ה שאני אוכל כ״כ מהרש״ל ודבר הבא ליתן טעם בקדירה כגון שומין ובצלים וכיוצא בהם הכל נכלל בשם תבלין ובהני הוא דשייך לפלוגי בין חיים ומבושלים אבל בפלפלים וכיוצא בהן אין שייך לחלק בהכי ב״י והאחרונים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« באספרגוס. כתב הט״ז וא״ל לדעת הרמב״ם דפי׳ שהוא מין שלקות של ירק למה הנודר מן הכרוב אסור באספרגוס מ״ש מנודר מבשר דמותר ברוטב די״ל דבזמנם היו קורין גם לאספרגוס כרוב ולא להיפך משא״כ בבשר ורוטב שמעולם לא היה נקרא בימים ההם לרוטב בשר: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« בגנות. ונראה דעכשיו אסור בירקות שדה שגם הוא בלשון ירקות בלשון בני אדם ש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« בקום. פירש״י דהיינו נסיובי דחלבא וע״ל סי׳ פ״א ס״ה וסי׳ פ״ז ס״ח: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י)
« בציר. כתבו הט״ז והש״ך דהיינו דוקא מה שכבר יצא מהם קודם הנדר אבל מה שיצא מהן לאחר שנדר אסור אם אמר קונם דגים שאני טועם או שאני אוכל או קונם דגים אלו כדלעיל סי׳ רט״ז ס״ט (וכן לענין קום ודבש תמרים היוצאים מהם אחר שנדר אסור רש״ל) וכ׳ הרא״ש דאם אמר דגים או דג דגה נאסר בגדולים וקטנים ובדגה לבד אינו אסור אלא בקטנים לכ״ע: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« מותר. שסתם דבש הוא של דבורים (א׳ שנדר שלא לאכול זמן ידוע דבר הבא מן החי מותר לאכול דבש דבורים ולשתות מי דבש שקורים מע״ד ת׳ ש״א סי׳ כ״ט ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« לדידן. דמשתעינן בלשון לע״ז ולפ״ז אם נדר מן התירוש בלשון הקודש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין בלשון תורה עכ״ל הר״ן: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« שרוב. ולא אזלינן בתר רובא דספק נדרים להחמיר וע״ל סי׳ ר״ח ס״א: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« בחמשת. הם חטה ושעורה כוסמין שבולת שועל ושיפון: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« מהמזון. כלומר אפילו במקום שנוהגים לעשות פת מחטים ושעורים ונדר מהמזון משמעו של המזון הוא ה׳ מינים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« הזן. ומיירי שלא אסר אלא לזמן שיוכל לעמוד בו דאל״כ הוי כנודר מכל פירות שבעולם דאינו נדר כלל כדלקמן סי׳ רל״ב ס״ה כ״כ הב״ח ופרישה: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ז)
« בכולם. וכב״י בשם הר״ן דהיינו דוקא שלא אסרן עליו אלא לזמן שיכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדר כלל שא״א לקיימו ומדכתבו כן אסיפא דגידולי שנה ולא כתבו כן ארישא בפירות השנה משמע דשם הוי נדר אפי׳ לעולם כיון דמותר בגדיים וטלאים יכול לקיים נדרו וכ״כ לקמן סי׳ רל״ב ס״ה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ח)
« אסור. כ׳ הט״ז ונראה דמ״מ מותר בגדיים וטלאים ובשאר בעלי חיים ודלא כב״ח ע״ש: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק י״ט)
« החמה. דאיכא הנאת הגוף: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ)
« בעליה. וכתב הרא״ש אבל חדר ויציע לא הוי בכלל בית (דהמוכר אח הבית לא מכר את היציע ולא את החדר) ועיין בח״מ סי׳ רי״ד: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״א)
« לעיבורה. ואע״ג דלענין שאר דברים תוך התחום דין עיר עליו כמ״ש בא״ח ס״ס חצ״ו ור״ס תקע״ד ולקמן סי׳ רכ״א ס״ס ל״ג בהג״ה שאני הכא בנדרים דהלך אחר ל׳ בני אדם שאינו אלא תוך ע׳ אמה ושירים עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ב)
« לשון. כתב בתשובת מבי״ט ובמקומות אלו בזמנינו זה נראה שאינו נקרא דירה בלשון בני אדם במקום אחד פחות מו׳ חדשים: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ג)
« עלי. פי׳ לאחר ל׳ יום יהיו יורדי הים אסורים עלי: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ד)
« בשעת. דבתר שעת אמירה הולכים בנדרים לא בתר חלות הנדר וע״ל סי׳ רל״ד סל״ד ונראה דבכל שאר מילי נמי דינא הכי כגון אמר לאחר זמן פלוני יהיו יושבי עיר פלוני אסורים עלי ובתוך כך עקר אחד דירתו מאותה העיר אסור בו כיון שבשעת אמירת הנדר היה מאותה העיר וכן אם בשעת האמירה לא היה שם אע״פ שבשעת חלות הנדר הוא שם מותר וכן כל כיוצא בזה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ה)
« מרואים. והט״ז חולק ע״ז וכתב נראה למעשה שאין לסמוך להתיר בלשון רואים החמה בסומין כיון ששאר הפוסקים לא חילקו הוי הטור יחיד לגבייהו וכ״פ הב״ח שאין להתיר וכו׳ ע״ש באריכות: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ו)
« בחמה. כלומר אסור ליהנות מאור החמה כתב הטור הנודר מן הילודים או מן הנולדים אסור בין באותן שנולדו כבר בין באותן שיולדו אחר כך ואינו מותר אלא בעופות ודגים שמטילין בצים ואין דרכן להוליד ואף ע״ג דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם (וכמ״ש לעיל לענין מי שנדר ליתן מעשר מן הריוח אפשר דזה נקרא יותר בא לעולם ועוד דאע״ג דאין אדם מקדיש דשלב״ל מ״מ אדם אוסר » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« על עצמו דשלב״ל עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ז)
« ירושלים. כתב הט״ז דבהגהת פרישה כתב שאם נדר מעולי רגלים אסור אף בכותים שהרי עולים להר גריזים וישתקע הוראה הזאת וכו׳ ובודאי לא יצאו דברים הללו מפי אותו צדיק עצמו עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ח)
« בערלי. דשם מולים נקרא על אומה ישראלית דוקא ט״ז: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק כ״ט)
« נשבע. כתב הרמב״ם פ״ט אחר שכתב כל הדינים הכתובים בסימן זה ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן דין הנודר ונשבע אחד הוא ומביאו ב״י ופשוט הוא וע״ל סי׳ רל״ט עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל)
« להמרות. שקורין בל״א וועטי״ן וכתב ב״י בשם רבינו ירוחם בזה דעיקר כונתו היתה בשבועתו כדי להמנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון ע״כ משמע מזה דהנשבע סתם שלא לשחוק היינו בענין שיש בו הפסד ממון אבל בלא הפסד מותר לשחוק ומ״מ נ״ל שהולכין אחר כונת הנשבע בזה דאם בשביל הפסד ממון היה לו דאגה או בשביל שהיה מאבד זמן במיני שחוק שאז אסור אפילו לשחוק בחנם » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« עכ״ל הט״ז: » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״א)
« כוונתו. כתוב בתשובת מהר״מ. סופר של ראובן שנתן ת״כ לשמעון כשיגמור מלאכת ראובן שלא יכתוב לשום אדם כ״א לשמעון ואח״כ נשרפה העיר ונשרף קונטרס א׳ של ראובן מה שכתב הסופר ועתה שואל הסופר אם יכול לכתוב אותו קונטרס כשיגמור מלאכתו טרם שיכתוב לשמעון וכשנשרף הקונטרס עדיין לא גמר לראובן את הספר ודאי יכול לכתוב כי לא נגמרה עדיין מלאכת ראובן ודאי אם נשרף » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« הקונטרס לאחר שסיים כל הספר אז היתה נגמרה מלאכתו ולא היה יכול לכתוב עכ״ל וה״ה בכל מלאכות הדין כן ש״ך (מי שנדר שלא לאכול בשום סעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חינוך הבית בא״י ולא בח״ל באר שבע דף קי״ג. הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי אף טאבי״ע שרובו משי ומיעוט צמר בכלל הסכמה. הנודר מבגדים ומלבושים אין צמידים של זהב בכלל כנה״ג ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ז ס״ק ל״ב)
« אחר הלשון. עיין בתשובת שבות יעקב ח״א סימן ע״ג לענין מי שנדר מעובר שבמעי בהמה אי מותר להשתמש בגופה בעודה מעוברת או לא משום דעובר ירך אמו. ופסק אף דקיימא לן עובר ירך אמו היינו אם נדר מאמו אסור ליהנות אף מולד אבל לא להיפך ומביא ראיות על זה מש״ס דתמורה עיין שם ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ה׳ שכתב בקהל שגזרו בחרם על שוחט א׳ שתהא שחיטתו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק א)
« אסורה מותר לאכול משחיטתו אם ישראל אחר בדק סכין ונתן לו דלשון בני אדם שתהא שחיטתו אסורה משמע כשחיטת מומר וכה״ג במומר שרי כדלעיל סי׳ ב׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק א)
« דהא לא נתכוון. עיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ז דאפילו אם לא היו מראין הדברים בעת שנדר אלא שאח״כ אמר כוונתי לבשר בהמה דקרינן ליה בשר סתם מותר בעופות ע״ש. ואיפכא צ״ע. עב״י וד״מ לעיל סימן ר״י לענין פת חטין ושעורין: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« מותר בדבש תמרים. [עיין ש״ך ס״ק י״ט ועיין בתשובות משכנות יעקב סי׳ מ״ט מ״ש בזה ועיין ט״ז ס״ק ט״ו וש״ך ס״ק י״ח]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ג)
« הנודר מהתבואה. בגמרא דף נ״ה ע״א מבואר דאם אמר תבואת השדה אסור בכל הגדל שבשדה וצ״ע שהשמיטו הפוסקים. תפל״מ: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ד)
« ואם אמר כל הזן. עיין בצל״ח בברכות דף ל״ה בד״ה אלא שראיתי מה שכתב בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ה)
« הנודר מפירות הארץ. עיין בתשובת רדב״ז החדשות סוס״י תקס״ג שכתב דהנודר מפרי עץ ומפרי האדמה מותר לאכול הצוקר שאין זה פרי עיין שם: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ו)
« בשעת הנדר. עבה״ט ועיין בתשו׳ בגדי כהונה חי״ד סי׳ ז׳: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ז)
« אסור לראות בחמה. עי׳ בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ קמ״ה טעם למה השמיטו הפוסקים הך דינא המפורש בריש פסחים הנודר מהאור אסור באורן של כוכבים ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ח)
« במולי או״ה. עיין בס׳ באר יעקב שכתב דה״ה במומר לעבודת כוכבים דאסור אע״פ שהוא מהול ובמומר לערלות צ״ע ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט)
« ומותר במולי או״ה. כתב בס׳ באר יעקב דהוא הדין במומר לעבודת כוכבים ובמומר לערלות צ״ע. ואסור מספק. וכתב עוד דאם נדר מהמולים אסור בעבד מהול ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י)
« נדר מבנים. עיין בשאילת יעב״ץ ח״א סימן קס״ה שכתב דהמגדל יתום או בנו של אדם אחר וקוראו בנו והלה קוראו לו אבי שנדרו זה מזה בשם בן ואב בסתם או שנתנו מתנה זה לזה בלי זכרון שם העצם ספיקא הוי ואזלינן לחומרא דהיינו בנדרים נאסרים זה ע״ז ובממון חומרא לתובע מיהו ביש לו בנים לזה המגדל נראה שאפי׳ בנדרים אין המתגדל נאסר דאמרינן לבניו ממש נתכוין אכן ביש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« לו אב למתגדל אע״פ שהמגדל מחשיבו לבנו ונאסר בו מ״מ כשנדר הבן י״ל שלאביו האמיתי נתכוין וכיון שהדבר שקול כי ליכא הוכחה מדעת הנותן והנודר אזלינן הכא והכא לחומרא. וחורגו שאינו גדל אצלו ודאי דאינו בכלל בן לשום דבר ע״ש. [ועמ״ש בפ״ת לח״מ סי׳ מ״ב סט״ו בהג״ה בד״ה הואיל וגדלהו]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״א)
« גם חנוכה ופורים. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו״ד סימן כ״ד מי שנשבע שלא ישתה יין שרף חוץ משבתות וי״ט מותר גם כן במוצאי יוה״כ אם אמר הנשבע שכוון לזה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ב)
« שלא יצחוק. ע׳ בתשובת הר״א מזרחי סימן י״ד שכתב דאם הסכימו הקהל וקיבלו עליהם שלא יצחוק שום אדם בקוביא נכלל בזאת הסכמה לאסור כל מיני השחוק שבעולם אף שהוציאו בלשונם בלשון קוביא כולם בכלל האיסור הן ע״ש וע׳ בתשובת שמש צדקה חלק יו״ד סי׳ ל״ב לענין הנודר סתם שלא יצחוק אם צחוק האישקאקאי בכלל נדר זה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ג)
« בשבילו. ע׳ בתשובת רדב״ז החדשות סי׳ רי״ד הרבה טעמים לזה. וע׳ בס׳ תפל״מ שכתב דה״ה הנשבע על שאר דברים דאסור לעשותו ע״י שליח דשלוחו כמותו כו׳. מיהו י״ל דאזלינן בתר כוונת הנודר אי דרכו לעשות אותו דבר מעצמו או ע״י שליח כדלקמן סי׳ רי״ח ס״ה וצ״ע דלא מחלק הכא בשחוק כן עכ״ד ע״ש. [ועמ״ש בסי׳ רי״ח ס״ק ה׳ בשם תשובת הראנ״ח סימן ט׳ ובשו״ע לקמן סי׳ רכ״א » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« ס״י ובש״ך שם]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק י״ד)
« דהולכין אחר כוונתו. לכאורה משמע דר״ל דאזלינן לגמרי בתר כוונת הנודר ולפ״ז אם אומר שדעתו היה באומרו שלא לקבל פקדון היה כוונתו על משכון לבד אסור ללוות על משכון ומותר לקבל פקדון וע׳ בתשובת ושב הכהן סימן ע״ט שדעתו שאין הולכין אחר כוונתו אלא לענין אם אומר שכוונתו היה רק על פקדון מותר להלוות על המשכון ולא להיפך ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ו)
« כוונתו. עיין בה״ט ומ״ש מי שנדר שלא לאכול בסעודת הרשות יכול לאכול בסעודת חנוך הבית בא״י ולא בח״ל עיין בתשובת ברית אברהם שאלה ט״ז מ״ש בזה. ועיין בתשובת חות יאיר סי׳ ע׳ שנסתפק בזה אם סעודת חינוך הבית מצוה היא או לא (אף בא״י) אם לא שדורשין בו וע״י כך נעשה סעודת מצוה מפני שהדורש בא מחמת הסעודה וכל המסובים שם מקשיבים לקול הדורש אבל אם אין » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« דורשין בו רק ששם קצת ת״ח שיש ביניהם ד״ת אינו מספיק. וע״ש עוד שהאריך לבאר מה הן הסעודות הנקראות סעודות מצוה לענין שיהא הנודר מסעודת הרשות מותר ליהנות משם וכתב דסעודת ברית מילה וחתונה ודאי הוי סע״מ ואפי׳ בנישואין דבת ת״ח לע״ה דאין לנו ע״ה שדברו חכמים פה וכן סעודת ליל סבלונות שלפני יום החתונה אבל מה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין קנס » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« מאל לא מיקרי סעודת מצוה וכן סעודת ליל שלפני המילה ויום שלישי למילה לא הוי סעודת מצוה שאינם רק מנהג. וליל שבת של בן זכר פסק בת״ה סימן רס״ט (הובא ברמ״א לקמן סימן רס״ה סי״ב בהג״ה) שהוא ג״כ סע״מ ויש לסמוך עליו ומותר הנודר ליכנס לשם. דבלא״ה י״ל שבשם סעודה לא יכונה וכן ליל שפינהאל״ץ כי בנדרים אזלינן בתר לשון ב״א ושם אין אוכלין בקבע רק אלו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« נכנסין ואלו יוצאין ושותין מעט מזעיר וכמה לא יטעמו דבר. וסעודת הסיום ודאי הוי סע״מ וה״ה יום של אחריו כנהוג ואפשר דה״ה שאחר אחריו וכן סעודה שעושה בעל הנס ביום שנעשה בו נס או סעודה שעושין מי שנתן ס״ת וכלי קדש לבהכ״נ. אבל יום המוגבל לחברה בכל שנה או סעודת בן שבעים שיש להסתפק אפילו זה הבן שבעים מברך שהחיינו כי כך נראה לי מ״מ לא יחוייב שיהא » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« סע״מ לכן ראוי לדרוש בהם. וכתב עוד דהמקבל עליו שלא לאכול בסעודת הרשות ואינו אומר בל״א איך וויל ניט אויש הויז עסין. רק שאומר איך וויל אויף קיין סעודה גיין זולת סעודת מצוה שאין בכלל זה לסעוד עם חבירו ובני ביתו דבלשון ב״א לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנים שם קרואים ואם זימן ב״א אין מספיק מה שהוא שבת לומר שהוא סע״מ דאף דמצוה להרבות בסעודה היינו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« בבשר ומעדנים אבל זימון קרואים אינו מצוה זה הכלל דלא נקרא סע״מ אלא כשאסיפת ב״א הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה משא״כ מה ששם קצת ת״ח לא מהני ע״ש. ומ״ש הבה״ט הסכימו הקהל שלא ללבוש בגדי משי כו׳ כן כתב בשו״ת משפטי שמואל סימן נ״ח ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ז ס״ק ט״ז)
« (סי׳ רי״ז ט״ז סק״ג) הקשה על מהרש״ל ולא ק״מ וכמ״ש בש״ך סק״ו ע״ש: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק א)
« (שם) בכ״מ הבין כו׳. לא ידעתי למה לא כתב בב״י הבין כו׳ וגוף הדבר כבר קדמו הדרישה וגם הב״י מסיק דקאי אביצה ע״ש: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק ב)
« (שם סק״ז) יש לתמוה כו׳ והעולם נהגו לאכול ביצים כו׳. לא קשה מידי דיש חילוק בין צלוים רכים למבושלים וקשים כדאי׳ בסוף פרק כיצד מברכין וכן ידוע לחכמי הרופאים: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ז ס״ק ג)
The whole siman in one grid: the seif, what it treats, and the rule it lays down.
| Seif | What it treats | The rule |
|---|---|---|
| 1 א | “the cooked”: what the word names here, in this tongue, at this time | The word has no scope of its own; it has the scope that the usage of a place, a tongue and a period gives it. The whole siman is nothing but the application of that sentence to some forty words. |
| 2 ב | pot-work, what goes down into the pot, what goes into the oven | To name a dish is to name what people mean by it; to name a vessel is to take everything. The Chakh, at ס״ק ב, notes that the Mehaber omitted the Tur’s distinctions between pot and pan, following the Rambam and for the reason the Beit Yossef gives: they are self-evident. |
| 3 ג | the salted, the pickled, and what to do when the town is divided | Salt and brine are only examples; what the seif really adds to seif 1 is the conduct when usage is divided — no majority, a doubt, and stringency. With, from the Chakh, the reservation of a declared intention. |
| 4 ד | the vegetable: three formulas, three scopes, and the proof from the agent | Three formulas, three scopes: raw vegetable; pot-vegetable with pickled ones; cooked vegetable with gourds. And a method for deciding — the question the agent asks. The Taz, at ס״ק ג, and the Chakh, at ס״ק ו, differ at length over exactly what “pot-vegetables” includes. |
| 5 ה | why dried vegetable is still vegetable, and dried beans are not | A thing leaves a word only if another word receives it. The threshing floor is the sign that there is one — the bean is a pulse, not a vegetable. |
| 6 ו | a doubt left open: the kolkas | Where usage is not established, the Choulhan Aroukh does not invent it. The doubt stands, and it is conducted stringently. |
| 7 ז | meat and sinews: the subordinate follows, the principal does not | The subordinate is included in the principal; the principal is not included in the subordinate. And this seif is one of the few places in the siman where the apparatus corrects the printed text. |
| 8 ח | meat: what the place adds, what the place does not remove, and manifest intention | Three storeys: local usage extends, a core resists everywhere, manifest intention retracts. And an observation of the Aharonim that holds for the whole siman — usage has changed since, and what was forbidden in Safed is not necessarily forbidden elsewhere. |
| 9 ט | the sediment, the broth and the meat: three words for one dish | A name of kind takes only what it names; a verb of action takes everything that carries the taste. The rule is that of siman 216, seif 9, restated here on a case from the kitchen. |
| 10 י | the great list of foods: nine couples, and the accompanying name | Nine couples, one principle: a word takes what people file under it, and what a second word distinguishes escapes its grip. Two commentaries expressly date this — the Chakh at ס״ק ט״ו for field-vegetables, the Taz at ס״ק י״ג for asparagus-water: in their day they called it so; in ours, not. |
| 11 י״א | milk, whey and cheese: when another’s name attaches | Two products of one substance do not draw each other along — unless usage attaches the name of one to the other, and then in one direction only. Seif 13 will give the reason for this exception, by contrast with date honey. |
| 12 י״ב | fish: brine and muries have left them | What is already separated at the moment of the vow is no longer the thing; what separates afterwards still is, if the formula designates or names an act. The seif states the first half, the apparatus the second. |
| 13 י״ג | date honey: why the name is not enough to hold | Bearing a thing’s name does not suffice to be of it: the name must attach and not distinguish, and the form must not have changed. Two reasons from the Ran, a third from the Taz, and the Chakh’s reservation at ס״ק י״ח — what comes out after the vow remains forbidden. |
| 14 י״ד | honey and vinegar: the bare word takes only its own | “Honey” means bees’ honey; whatever carries a qualifier is another object. It is the שם לווי of seif 10 applied to liquids. |
| 15 ט״ו | wine: apple wine, cooked wine, and spiced wine | Apple wine is another object; cooked wine is the same object; kondyton is in dispute. And vinegar, which would raise the same question, is referred to siman 216. |
| 16 ט״ז | tirosh: a word of the Torah in a mouth that speaks another tongue | A biblical word used by a man who does not speak the language of the Bible is worth what it is worth in his tongue. The Chakh, at ס״ק א, had already laid down the converse in the name of Rabbenu Yeruham: where there is no language of men — where he vowed in the holy tongue in a place where it is not spoken — one follows the language of the Torah. |
| 17 י״ז | oil: what the place supplies itself with decides, and the majority does not save | It is not what is produced that decides but what one supplies oneself with, and the coexistence of two usages forbids both. The majority has no voice here: it is the law of seif 3, applied. |
| 18 י״ח | the crop, the “yield” and the grain: the five species | Three different words, one scope: the five cereals. A dispute of the mishnah decided in favour of the Sages, and a question of the Pit’hei Teshuva left open. |
| 19 י״ט | bread, sustenance, and “everything that nourishes” | “Bread” follows usage, “sustenance” has its own measure, “everything that nourishes” takes all but water and salt — provided it is bounded in time, failing which there is no vow at all. |
| 20 כ | wheat singular and plural: four formulas, four results | Singular and plural do not have the same reach, and adding both takes everything. And an unresolved dispute in the Rama, on the word that governs a list. |
| 21 כ״א | groats: the same rule of number, applied to split beans | Grammatical number is an index of usage, not a law. Saying both forms takes both states. |
| 22 כ״ב | the fruits of the year: what “fruit” does not mean | “Fruit” is a word of tree and field in people’s mouths, whatever the verse says; “growth” is a word of life, and it takes the animals. |
| 23 כ״ג | the fruits of the earth: truffles and mushrooms | What feeds on air is not a fruit of the earth, even if it comes out of it. And “growth of the ground” does not reach cattle, against the Ba’h. |
| 24 כ״ד | “summer” means the figs | Usage can give a word a sense its root does not contain, and the vow follows usage. |
| 25 כ״ה | the water of a given spring: the name against the provenance | “The waters of” follows the water; “the river” follows the name. Neither of the two principal commentators pauses here, and the seif reads on its own. |
| 26 כ״ו | a vow of benefit from a spring: an immersion of a mitzvah | What is only a mitzvah is permitted to one forbidden in benefit; what adds a bodily comfort is not. The dividing line is comfort, not the act. |
| 27 כ״ז | clothing: what one does not wrap oneself in | A fabric is not a garment because it covers: it is one because people clothe themselves in it. |
| 28 כ״ח | the house and the upper storey: the subordinate and the principal again | The upper storey is in the house, the house is not in the upper storey — and the proof of a word’s reach is taken, here, from the law of sale. |
| 29 כ״ט | the city: seventy cubits and a remainder | One and the same word does not have the same extent in one tractate and another. In vows, the city stops where ordinary speech stops it — and not two thousand cubits further on. |
| 30 ל | the house: the thickness of the threshold is not inside | “The house” begins at the line where the door shuts, not at the outer edge of the threshold. |
| 31 ל״א | standing in a house, living in a quarter, and the Rama’s gloss | The positive obligation and the prohibition draw the boundary on the same side of the threshold, but in opposite directions. And the rule holds outside vows: for a communal decree too, the question is what the word means in people’s mouths. |
| 32 ל״ב | the dwellers of the city and its sons: thirty days, twelve months | Thirty days make a dweller, twelve months make a son of the city — but these durations yield to local usage, and local usage to intention. Here the siman confesses its own provisionality. |
| 33 ל״ג | those who go down to the sea: an identity, not a voyage | “Those who go down to the sea” names a condition, not a journey; neither coastal hops nor pleasure trips fall outside it. |
| 34 ל״ד | those of dry land: the wide term takes the narrow | Every man of the sea is also a man of the land; the reverse is not true. The more general word encompasses the more particular, never the contrary. |
| 35 ל״ה | “after thirty days”: a vow is read at the moment it is spoken | Speech is read at the moment it is uttered. What happens to the world afterwards does not alter what the word named then. |
| 36 ל״ו | “those the sun sees”: the word prevails over a denied intention | When the word is clear, a denied intention does not undo it; and the one-letter distinction between “those the sun sees” and “those who see the sun” is contested by the Taz, the Ba’h and the Baer Hetev. |
| 37 ל״ז | “the black-headed”: a word of usage, not of description | A descriptive word becomes a group name, and keeps the group while losing the description. The Chakh, at ס״ק מ״ב, specifies what “looking at the sun” means here: deriving benefit from its light. |
| 38 ל״ח | “those who rest on Shabbat” | It is not the act that places one within the name, but the obligation from which the act proceeds. |
| 39 ל״ט | “those who go up to Jerusalem” | The appellation follows the act performed, not obligation alone; and seif 38 follows obligation, not the act alone. The two criteria take turns according to what the word names. |
| 40 מ | “the sons of Noah” and “the seed of Abraham” | A genealogical appellation is not read genealogically: it is read as people say it, and people’s usage here follows Scripture. |
| 41 מ״א | “the uncircumcised”: a name of belonging, not of condition | A word describing a body may name nothing but a belonging. Here the language of men follows exactly the language of Scripture. |
| 42 מ״ב | “the circumcised”: the exact mirror of seif 41 | Neither bodily condition nor act performed: the name follows belonging, in both directions. |
| 43 מ״ג | Israel and converts | The particular group is within the general name; the general name is not within the particular group. |
| 44 מ״ד | Israel, kohanim and levi’im | In vows, “Israel” is said of the people and not of the tribe; and the name of a tribe does not take the people. |
| 45 מ״ה | kohanim and levi’im, one against the other | Two names of equal rank do not take one another. No commentator has an entry here — the seif reads on its own. |
| 46 מ״ו | sons and grandsons | “Sons” does not reach the grandson in ordinary speech, but it may reach one whom a man calls his son — and there, the doubt is stringent. |
| 47 מ״ז | “except the festivals”: are Hanukkah and Purim among them? | Hanukkah and Purim are not of themselves within “the festivals”, but they enter if the one who vowed declares he had them in view — because the language of men nearly puts them there. The Pit’hei Teshuva, at ס״ק י״ב, adds a neighbouring case from the Tiferet Tzvi: one who swore not to drink brandy except on Shabbatot and festivals is permitted at the close of Yom Kippur as well, if he says he meant it. |
| 48 מ״ח | gaming, wagers, and the Rama’s six cases: where language yields to intention | The siman closes by going beyond itself: the language of men has bounded forty-eight seifim, and the last line announces that intention is about to take them up again. The Chakh, at ס״ק מ״ג, recalls here the Rambam in chapter 9 of the Laws of Vows: for everything written in this siman, the law of one who vows and one who swears is one. |
Six situations, taken in the order of the siman. Each closes on the same referral: actual conduct belongs to the Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רי״ז · ♥ Support