פתיחה לסימן רי״ח · 218, ששה סעיפים, והוא סימן הכוונה. אחר סימן רט״ז · 216 שקבע את משמעות המילים בלשון תורה, וסימן רי״ז · 217 שקבעה בלשון בני אדם, בא זה ומעמיד את המונח השלישי: מה נתכוון הנודר. וסעיף א אומרו בפירוש — כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר. אין שואלים אותו: רואים מה הביאו לנדור. ואלו דינים למעשה: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: כיצד הולכין אחר כוונת הנודר
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ח (ו׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
שלושה סימנים רצופים שואלים אותה שאלה ומשיבים בשלושה מונחים. רט״ז · 216 שאל מה מוציאה המילה מעצמה — לשון תורה. רי״ז · 217 שאל כיצד מדברים במקום פלוני ובזמן פלוני — לשון בני אדם. וזה עוזב את המילים ושואל מה נתכוון אותו אדם.
ושואל בדרך שראוי לעמוד עליה. אין סעיף א כותב ששואלים את הנודר על כוונתו אלא שרואין את הדברים שבגללן נדר. ואין הכוונה אפוא הצהרה הנגבית לאחר מעשה — שהיה בכך פתח לכל חזרה — אלא מסקנה הנלמדת מן הנסיבות הנראות. וזה ענין הלשון המכרעת: והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור.
ששת הסעיפים פורשים זאת, ולסימן משקל שכנגד: הרמ״א, כבר בסעיף א, מצמצם את הכלל כולו לנדר שאדם נודר בינו לבין עצמו. ומשיש לשלישי זכות במה שנאמר — חוזרת הלשון לשלוט, אלא אם כן יש אומדנא דמוכח.
הרי ששת הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כפי שנותנו המקור, עם סוגרי המקורות והגהות הרמ״א — ואחר כך מפורק פסקה אחר פסקה.
הסימן פותח בכללו, ומעמידו בפירוש: רואים את הדברים שבגללן נדר האדם. ואחר כך הוא מוכיחו במקרה שבו אותה מילה עצמה — צמר — מקבלת שני מובנים הפוכים לפי הצער שהוציאה. והגהת הרמ״א באה מיד לתחום את היקפו.
כיצד הולכין אחר כוונת הנודר. ובו ו׳ סעיפים:
כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו ומותר להתכסות בגיזי צמר שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה: הגה וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב״ש ובהרמב״ן):
« כיצד הולכין אחר כוונת הנודר. ובו ו׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« ומותר להתכסות בגיזי צמר » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)
« הגה וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו » (רמ״א יו״ד רי״ח:א)
« אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו » (רמ״א יו״ד רי״ח:א)
« אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב״ש ובהרמב״ן » (רמ״א יו״ד רי״ח:א)
מעשה מתשובת הרשב״ץ, והוא השנוי במחלוקת שבסימן. אדם העלילו עליו שמכר יין, ונשבע שלא יעשה יין למכור. והרי יש לו יין עשוי. ואין לשון שבועתו נוגעת בו — ש״עשייה״ אינה כוללת את העשוי כבר. והסעיף אוסר על כל פנים.
מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו: הגה דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו (ב״י בשם רשב״ץ) וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן (סברת הרב ממשמעות רשב״ץ ולא כת״ה סימן רפ״א):
« מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים » (שו״ע יו״ד רי״ח:ב)
« ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור » (שו״ע יו״ד רי״ח:ב)
« והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו » (שו״ע יו״ד רי״ח:ב)
« הגה דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו (ב״י בשם רשב״ץ » (רמ״א יו״ד רי״ח:ב)
« וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן » (רמ״א יו״ד רי״ח:ב)
« סברת הרב ממשמעות רשב״ץ ולא כת״ה סימן רפ״א » (רמ״א יו״ד רי״ח:ב)
שני מצבים שבהם אדם דוחה נישואין בנדר שאילו נקרא כלשונו היה מחריב חיים שלמים. והמשנה בנדרים ס״ג ע״ב מסרבת לקוראו כן: מה שביקש לדחות הוא האישות, לא ההטבה.
היו מפצירין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשום אישות:
« היו מפצירין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג)
« וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג)
« הרי אלו מותרות ליהנות לו » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג)
« שלא נתכוון אלא לשום אישות » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג)
בן זוגו של סעיף ג, מאותה משנה. אדם מפציר שיאכלו אצלו, וחבירו מסרב ונודר. והנדר כולל את הכניסה לבית ואף טיפת צונן; והסעיף מצמצמו לאותה סעודה.
היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ומיאן ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה (מי שנדר צדקה או שאר נדר מחמת חולה ומת עיין לקמן סימן ר״כ):
« היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ומיאן » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד)
« ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד)
« מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד)
« שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד)
« מי שנדר צדקה או שאר נדר מחמת חולה ומת עיין לקמן סימן ר״כ » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד)
משנת נדרים מ״ג ע״א. אדם שסירבו להשאיל לו פרה, ונשבע שלא יחרוש בה לעולם. ואין הסעיף שואל מה חשב אלא אם הוא חורש בעצמו. והתשובה לשאלה עובדתית זו מכריעה את היקף הנדר.
אמר לחבירו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה אמר קונם שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותו פרה אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא אריסין חורשין לו הוא וכל אדם אסורין:
« אמר לחבירו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה)
« אמר קונם שאיני חורש בה לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה)
« אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותו פרה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה)
« אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה)
« ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא אריסין חורשין לו הוא וכל אדם אסורין » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה)
הסימן נחתם במישור אחר: לא עוד נדרו של יחיד אלא קבלת ציבור. ושתי שאלות נשאלות בו — האם צו השלטון מבטל הסכמה? וכיצד קוראים את המילה שנקט בה ציבור?
הסכמה שצוה לבטל השר מקצתה אין ההסכמה בטילה מפני צוויו: הגה קהל שהחרימו על א׳ שלא ידור עמהם ואח״כ רוצה לישב שם בחנות דנין כפי הענין שנדרו עליו אם לא כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי ואם לאו הכל אסור. (רמב״ן סימן רנ״ז):
« הסכמה שצוה לבטל השר מקצתה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ו)
« אין ההסכמה בטילה מפני צוויו » (שו״ע יו״ד רי״ח:ו)
« הגה קהל שהחרימו על א׳ שלא ידור עמהם ואח״כ רוצה לישב שם בחנות » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו)
« דנין כפי הענין שנדרו עליו » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו)
« אם לא כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו)
« ואם לאו הכל אסור. (רמב״ן סימן רנ״ז » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו)
הטור פותח בלשון הכותרת עצמה ונותן את שני צדדיו של מקרה הצמר. ושים לב להבדל מן המחבר: הטור אוסר בצד השני אף לכסות, ומשמיט את הזכרת הצער — שתי נקודות שידון בהן הט״ז באריכות בס״ק א.
« אחר כוונת הנודר כיצד היה טעון צמר או פשתן והיה ריחו קשה עליו ונדר קונם צמר ופשתן עולין עלי מותר לכסות וללבוש בהן ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו » (טור יורה דעה רי״ח)
« היה לבוש בהן ונדר שלא יעלו עליו אסור ללבוש ולכסות בהן ומותר להפשילן לאחוריו » (טור יורה דעה רי״ח)
המשנה נותנת את מחציתו הראשונה של סעיף א בשם רבי יהודה; והברייתא, המובאת מיד אחריה בגמרא, נותנת את השנייה. והר״ן יטען שהן חולקות, ומשם נולד כל דיון הט״ז בס״ק א.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר: טָעַן וְהִזִּיעַ וְהָיָה רֵיחוֹ קָשֶׁה, אָמַר: ״קֻנָּם צֶמֶר וּפִשְׁתִּים עוֹלֶה עָלַי״ — מוּתָּר לְהִתְכַּסּוֹת, וְאָסוּר לְהַפְשִׁיל לַאֲחוֹרָיו » (נדרים נ״ה ע״ב)
« תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַכֹּל לְפִי הַנּוֹדֵר? הָיָה לָבוּשׁ צֶמֶר וְהֵצַר, וְאָמַר ״קֻנָּם צֶמֶר עוֹלֶה עָלַי״ — אָסוּר לִלְבּוֹשׁ וּמוּתָּר לִטְעוֹן. הָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְהִזִּיעַ, וְאָמַר: ״קֻנָּם פִּשְׁתָּן עוֹלֶה עָלַי״ — מוּתָּר לִלְבּוֹשׁ וְאָסוּר לִטְעוֹן » (נדרים נ״ה ע״ב)
שני סעיפים אלו הם המשנה כמעט מילה במילה, והיא חותמת את פרק קונם יין. ושים לב שבסעיף ד נותנת המשנה את הטעם בלשון אחרת מן המחבר: לשום אכילה ושתייה במקום בסעודה זו.
« הָיָה מְסָרֵב בּוֹ לָשֵׂאת בַּת אֲחוֹתוֹ, וְאָמַר ״קֻוֽנָּם שֶׁהִיא נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״, וְכֵן הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, אוֹמֵר ״קֻוֽנָּם אִשְׁתִּי נֶהֱנֵית לִי לְעוֹלָם״ — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרוֹת לֵהָנוֹת לוֹ, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אִישׁוּת » (נדרים ס״ג ע״ב)
« הָיָה מְסָרֵב בַּחֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, אָמַר: ״קֻוֽנָּם לְבֵיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס, טִיפַּת צוֹנֵן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם לָךְ״ — מוּתָּר לִיכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִשְׁתּוֹת מִמֶּנּוּ צוֹנֵן, שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא לְשׁוּם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה » (נדרים ס״ג ע״ב)
מקור סעיף ה. המשנה אומרת קונם שדי שאני חורש בה, והשולחן ערוך משמיט תיבת שדי. והוא חילוף גירסאות שהבית יוסף דן בו בפירוש.
« אָמַר לוֹ: ״הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ״. אָמַר לוֹ: אֵינָהּ פְּנוּיָה. אָמַר: ״קֻוֽנָּם שָׂדִי שֶׁאֲנִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם״. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא אָסוּר, וְכׇל אָדָם מוּתָּרִים. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרוֹשׁ — הוּא וְכׇל אָדָם אֲסוּרִין » (נדרים מ״ג ע״א)
כל הסימן הזה הוא פרק ח שברמב״ם, מהלכה ח עד הלכה יב, כסדרן. והפרק נפתח למעלה מזה בעניין קרוב ונבדל: נדר התלוי בדבר שלא נתקיים.
« כָּל הַנּוֹדֵר אוֹ נִשְׁבָּע רוֹאִין דְּבָרִים שֶׁבִּגְלָלָן נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר וּלְמֵדִין מֵהֶן לְאֵי זֶה נִתְכַּוֵּן וְהוֹלְכִין אַחַר הָעִנְיָן לֹא אַחַר כָּל מַשְׁמַע הַדִּבּוּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה ח׳)
« הָיָה לָבוּשׁ בִּגְדֵי צֶמֶר וְנִצְטַעֵר בִּלְבִישָׁתָן וְנִשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עָלָיו צֶמֶר לְעוֹלָם אָסוּר לִלְבּשׁ וּמֻתָּר לִטְעֹן עָלָיו וּמֻתָּר לְהִתְכַּסּוֹת בְּגִזֵּי צֶמֶר. שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לְבֶגֶד צֶמֶר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה ח׳)
« הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי פָּרָתְךָ אָמַר לוֹ אֵינָהּ פְּנוּיָה נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר וְאָמַר קוֹנָם שָׂדִי אֵינִי חוֹרֵשׁ בָּהּ לְעוֹלָם. אִם הָיָה דַּרְכּוֹ לַחְרשׁ בְּיָדוֹ הוּא אָסוּר וְכָל אָדָם מֻתָּרִין לַחְרשׁ לוֹ בָּהּ. וְאִם אֵין דַּרְכּוֹ לַחְרשׁ בְּיָדוֹ הוּא וְכָל אָדָם אֲסוּרִין » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ב)
סעיפים ב וו אינם מן המשנה ולא מן הטור אלא משתי תשובות שמביא הבית יוסף. הראשונה תשובת היין, שיתקוף אותה הט״ז; והשנייה תשובת חרם הציבור, שממנה הגהת סעיף ו.
« כתב הר״ש בר צמח על מי שנשבע שלא יעשה יין למכור לא ליהודי ולא לארמאי מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו עכשיו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע נראה שאסור למוכרו אע״פ שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכור וזה היה עשוי משום דאזלינן בתר דעת הנודר שנדר מחמת העלילה » (בית יוסף יורה דעה רי״ח)
« כתוב בתשובה להרמב״ן סימן רנ״ז שאלה הקהל החרימו שלא ידור איש פלוני במגרש פלוני עד זמן ידוע » (בית יוסף יורה דעה רי״ח)
« ולפיכך הכל לפי מה שהוא הענין אם מה שהחרימו על ענין שחשו שלא יהא שייך עמהם אפילו לישב עמהם בחנותם בכלל ואם מחמת שלא יקבע דירה עמהם הדין עמו שאין עיקר דירה אלא במקום פיתא שאוכל שם תדיר » (בית יוסף יורה דעה רי״ח)
נושאי הכלים של סימן זה מונים עשרים ושלוש כניסות: שבעה ס״ק לש״ך (ושניים מהם, ס״ק א וס״ק ז, נושאים שני פסקאות כל אחד), ארבעה לט״ז, ששה לבאר היטב, חמישה לפתחי תשובה, ואחת לנקודות הכסף. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. ערוך השולחן אינו מובא: אינו נגיש לנו בסימן זה. וכן הפרי חדש, ביאור הגר״א ובאר הגולה.
שבע כניסות, ואחת מהן עצומה: ס״ק ג, התופס כמעט את כל פירוש הש״ך על סימן זה ומשיג על הרמ״א בתקנת הציבור. וס״ק א וס״ק ז נושאים שני פסקאות כל אחד, ואנו מביאים אותם תחת אותה הפניה.
« ונצטער בלבישתו כו׳. אבל לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפילו בטעינה וכיסוי. וכתוב בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ קי״ז דף כ״ג ע״ד מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה והיה מפייסה שלא תפחד כו׳ ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח״כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק א)
« היתה כוונתו אלא על הטיול וע״ש שהאריך בזה: עוד בח״ב סי׳ ס״א דף ל״ב ע״ב שנים שהיו דרים בבית אחד ואוכלים על שלחן אחד והיה להן עסק בשותפות והיו בחנות ועל פרעון שכירות הבית והחנות נפל ביניהם קטטה וקפץ אחד מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ושלא נשתה ביחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא ולא » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק א)
« יהיה אסור אלא לדור יחד בבית אחד כמו שהיה קודם ולאכול ולשתות בהוצאה א׳ בבית אבל הוא מותר לאכול בבית חבירו אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א׳ עושה הוצא׳ לבדו בביתו ואצ״ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מהיה טעון צמר כו׳ וכן בהיה לבוש כו׳ דאזלינן בתר הכוונה ולפי הענין שנעשה הנדר: » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק א)
« וכל זה דוקא כו׳ אם לא באומדנא דמוכח כו׳. כתוב בתשובת מבי״ט ח״ד סימן נ״ז דף מ״ו ע״ד דהא דמפלגי בהכי היינו במילתא דאית ביה דררא דממונא אבל היכא דליכא דררא דממונא אף על פי שהשביעו סתם אזלינן בתר אומדנא כו׳ ואין זה מוכרח. גם מסתימת דברי הרב משמע דאין חילוק: » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« וכ״ש קהל כו׳. זהו סברת הרב שלמד בד״מ מדברי הרשב״ץ כן. ודלא כת״ה סי׳ רפ״א. ולע״ד אין במשמע דברי הרשב״ץ נגד דברי הת״ה שהרי בת״ה שם מסיק דאם תקנו הקהל כן בחרם פשיטא דהוי דאורייתא כמו שבועה ואסור אלא דמספקא ליה אם תקנו סתם בתקנות דעלמא בלי חרם אי חשיבא דאורייתא או דרבנן ע״ש מבואר כך להדיא » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« (והב״י העתיקו בקצרה) וא״כ הרשב״ץ הא מיירי להדיא בשבועה שהיא דאורייתא וכן מחלק מהרש״ל פ״ק דחולין סי׳ ל״ו בהדיא ועוד יש לו׳ דדוקא יחיד שנשבע הוא דקאמר הרשב״ץ דאסור משום דהולכים בהם אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור משא״כ בקהל שעשו תקנה וכן מחלק מהרש״ל שם בהדיא וז״ל בעי ר׳ ירמיה אברי » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לא״י מהו וקאי בתיקו וכ׳ הרא״ש (וכ״כ רבינו ירוחם ני״ד סוף ח״ו) נ״ל דנ״מ מבעיא זו לאדם שאסר עצמו בא׳ מהמינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנותר בידו. » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« א״נ כגון שרצו ב״ד לאסור דבר אחד כמו שאסרו גבינות של עובד כוכבים ושלקות וכיוצא בהן אם אסור מה שיש לו ממנו באותו המין ביד ישראל ע״כ ואומר אני דלפי דבריו יראה מי שאוסר על עצמו איזה דבר שאומר הרי דבר זה אסור עלי או שהזכיר בנדרו קרבן או קונם דהוי נדר גמור מדאורייתא או בהזכרת השם דהיינו שבועה » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« א״כ אסור לאכול מאותו המין שנתותרו בידו דספיקא דאורייתא לחומרא שהרי הבעיא לא נפשטה אבל בסתם נדרים שלנו שאין מתפיס בשום דבר ואין אוסר עליו המין אלא אומר הריני נודר שלא אוכל או שלא אשתה ממין זה דהוי נדר מדרבנן מותר לאכול מאותו מין שנתותר בידו דספיקא דרבנן לקולא אבל אין אני מודה לדבריו בזה » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« דאין לדמות נדרים דהולכים בהן אחר לשון בני אדם לענין שאר איסורים דלפי לשון בני אדם אסור לאכול מאותו המין כשהגיע הזמן ע״כ נראה שנויא בתרא עיקר דאיכא נפקותא היכא שרצו ב״ד לאסור איזה דבר כגון גבינות כו׳ ומאחר דהבעיא לא נפשטה א״כ בכה״ג מותר דספיקא דרבנן באיסור דרבנן כי האי לקולא ומ״מ דוקא » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« כשרצו ב״ד לאסור אבל אם גזרו ב״ד במקום בית דינם) בחרם ובארור שלא לאכול דבר זה א״כ הוי דאורייתא דיש כח ביד ב״ד לקנוס () [כ״ז איירי בימיהם שניתנה להם רשות ע״ז מדינא דמלכותא] אפי׳ שלא מן הדין אם דעתן למיגדר מילתא וא״כ בכה״ג הוי ספיקא דאורייתא לחומרא עכ״ל והעתקתי כל דבריו לפי שיש בהן כמה חלוקי » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« דינים ומ״מ מה שהשיג על הרא״ש אינו כלום דהרא״ש לא קאמר אלא דנ״מ לענין נדר לזמן אבל מענין הולכים בנדרים אחר לשון בני אדם לא מיירי דזהו פשוט בכל מקום שהולכים בנדרים אחר ל׳ בני אדם אלא מיירי במקום או בזמן שאין ל׳ בני אדם כן שהרי בנדרים הולכים אחר ל׳ בני אדם כפי המקום וכפי הזמן וכמו שנתבאר » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« בסי׳ הקודם ומ״מ נתבאר מדברי מהרש״ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם תקנה ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הרב: » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« שלא נתכוין אלא כו׳. הלכך אסור בסעודה זו ותו לא: » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« מי שנדר כו׳ מחמת חולי שהיה לו ומת החולה ע״ל סי׳ ר״ך סט״ו בהג״ה ומ״ש שם: » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ה)
« הסכמה כו׳. ע״ל סי׳ רכ״ח סעיף ט״ו: » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ו)
« שלא ידור כו׳. ע״ל סי׳ רי״ז סל״ב בהג״ה: בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ קפ״ח דף ע״ח ע״ג מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כוונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כוונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב׳ לשונות כמו חרם (לעיל סי׳ ר״ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ז)
« נאמן לו׳ לא נתכוונתי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה״ל לפרט כו׳. ועיין עוד שם כמה דינים. מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותו עיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו: » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ז)
ארבע כניסות, כולן ארוכות וכולן מנומקות. ס״ק ב הוא מפתח הגהת הרמ״א, שהט״ז עצמו קוראה סתומה; וס״ק ג השגה חזיתית על פסק סעיף ב.
« ונצטער בלבישתו. זו היא דעת הרמב״ם דגם באיסור לבישה בעינן הוכחה דנתכוין ללבישה ולמד כן מברייתא דתנן היה לבוש והיצר לו וכתב ב״י שהרא״ש חולק וס״ל דבזה לא בעינן הוכחה דה״ה בנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש וברייתא דקתני היה לבוש צמר והיצר לו לאו דוקא וכן הוא דעת הטור שכתב היה לבוש בהן ונדר כו׳ » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק א)
« ולא כתב והיצר לו כמו דכתב ברישא אלא שצריך לתרץ למה יכתוב הטור היה לבוש בהן דגם הלבישה לא היה לו להזכיר כיון שגם סתם האומר כן דינא הכי לפי דעת הרא״ש ומו״ח ז״ל האריך לתרץ קושיא זו ואמר שלבישה בעינן עכ״פ. » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק א)
« ולע״ד נראה דודאי לא בעינן מידי אלא דהטור כתב כן לרבותא דאע״פ שהיה לבוש בהן ולא היצר לו הסברא נותנת שלא נתכוין ללבישה שתהיה אסורה עליו כיון שאנו רואין שהוא לבוש בהן בשעת נדרו ואין לו שום צער מהם אפ״ה אמרינן נתכוין לאיסור לבישה וכ״ש בלא לבש בהן כלל כנ״ל פשוט: » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק א)
« באומדנא דמוכח. דברי הג״ה הזאת דברי ריב״ש סימן קצ״ה וצריך שתדע דהתם קאי לענין שאחד היה מבקש מהקהל שיקבלו לסופר זקן אחד ועמו נער אחד וקבלו הקהל את שניהם בנדר בסתם ואח״כ סילקו הזקן שלא עשה כהוגן ורצו איזה יחידים לומר שגם הנער נסתלק כיון שעל ידי בקשת המבקש קבלום ובקשתו היתה שיהיה עם הזקן » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« וכיון שנסתלק הזקן ממילא נסתלק הנער לזה השיב הריב״ש שם כיון דבלשון קבלת הקהל משמע שלא תלאו זה בזה אין אנו משגיחים בבקשת המבקש ולא אמרינן דניזול בתר אומדנא דהיינו שודאי נתכוונו כפי שביקש המבקש כמו דאזלינן הכא בתר אומדנא לענין קונם צמר דהיינו דוקא בנודר בינו לבין עצמו הולכים אחר כוונתו משום » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« דבעינן שיהיו פיו ולבו שוין אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכים אחריו ואין הולכים בזה אחר אומדנא דמוכח אא״כ באומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים והוא בחושן המשפט סי׳ רמ״ו סעיף א׳ עד כאן מבואר כוונתו דאם הלשון מורה על ענין אחר אף על פי שמצד כוונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן כיון שהוא לטובת חבירו זכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוין אא״כ הוה אומדנא דמוכח מה שאין כן בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלים הלשון לפי משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דרישא שלפי המשמעות משמע איסור לבישה לפי דעת הרא״ש » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« ולפי דעת הרמב״ם שתיהם במשמע כמ״ש בסעיף א׳ מ״מ מתוך כוונתו אנו מפרשים דבריו שעל הפשלה לאחוריו קאמר שיהיה אסור ולא בלבישה בזה דוקא הם חולקים אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו שני משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמוציא מחבירו עליו הראייה ובדרך זה תדע להבין הג״ה » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« זאת שהיא סתומה: » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« אזלינן בתר כוונתו. דברים אלו הם דברי הרשב״ץ הביאן בית יוסף ואע״פ שדין זה נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים מ״מ תורה היא וללמוד אני צריך כי לא די שקשה עליו מדברי התלמוד אלא שקשה עליו דברי עצמו כמו שנבאר דמה שכתב שאזלינן בתר כוונתו הוא תמוה דהא קיי״ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים כמ״ש לעיל סימן » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« ר״י ומה אכפת לן בכוונתו כיון שאמר בפירוש שלא יעשה משמע שמה שכבר עשוי אינו בכלל ובהדיא איתא גבי לא תעשה לך פסל אין לי אלא לא תעשה העשוי כבר מנין שלא יקיים ת״ל לא יהיה לך הרי שאין בכלל לא תעשה העשוי כבר ובת״ה סימן רע״ז כתב דדיינינן לפי כוונתו אפי׳ אם הוא נגד הוצאת שפתיו כו׳ פשוט שנתכוין שלא » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« נפרש הלשון כמשמעותו לפי פשוטו כמ״ש לעיל לענין איסור לבישת צמר לדעת הרא״ש אבל מכל מקום שפיר יתפרש לפי כוונתו מה שאין כן אם סותר לגמרי כמו כאן ומה שהביא רשב״ץ ראייה מהך דנודר צמר לא יעלה עלי בסעיף א׳ דאזלינן בתר הכוונה ל״ד לזה דהתם אינו סותר הלשון כלל משא״כ כאן ולא עוד אלא שסותר דברי עצמו » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« שבסוף סימן ר״ח מביא ב״י בספרו דברי רשב״ץ באומר שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נישואין עמה והוא עבר ונשאה הוי ליה כנשבע על הככר ואכלו דנשאל ומתירין לו אבל אם אמר לשון שמשמעות שלא תהיה לו לאשה תוך ג׳ שנים אין מתירין לו כו׳ ופסקו בש״ע שם הרי לפנינו דבתר משמעות הל׳ » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« אזלינן ולא אמרינן דמה שאמר שלא יעשה נישואין ר״ל שלא תהיה לו לאשה ה״נ כן הוא באמרו לא יעשה יין אינו מכוין שלא יהיה לו יין דחד מלתא ממש הוא ולא עוד אלא ק״ו הוא כאן דמה התם דקרוב הדבר דלאו על הנשואין קפיד דאין דרך האדם להקפיד על זמן הנשואין דמה לו בכך אלא דאין רצונו להיות לו קולר תלוי בצוארו » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« ולהיות טרוד בצרכי אשתו ודבר זה כללו בעשיית נישואין כי הנישואין הם התחלה וההתחלה נקט אפ״ה אמרינן דבתר הלשון כפשוטו אזלינן ק״ו כאן דלא נתכוין להפסיד לעצמו בשביל מורא הסכנה במה שיש לו כבר יין אלא שלא יכניס עצמו בעשיית יין מחדש דהיינו מניעת הריוח וע״כ אמר שלא יעשה דוקא ק״ו שניזול בתר לישנא » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« ולא יהיה אסור רק מה שיצא מפיו ותו דאטו אם יהיו שני מינים בסכנה למכור לעובד כוכבים והוא נשבע על אחד מהם מי נימא דניזול בתר הכוונה שירא מפני הסכנה ונאסר עליו גם השני זהו ודאי אינו הכא נמי ב׳ מינים שהם מניעת הריוח והצלה מהפסד כמו שמצינו חילוק זה לענין דבר האבוד בח״ה ובאבילות סי׳ ש״פ סעיף ו׳ » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« שאין דומה זה לזה והכא נמי דכוותיה: » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« וכל שכן קהל כו׳. הרב למד דבר זה מהך הוראה דרשב״ץ שזכר הש״ע כבר ואני אומר אף אם לא ניתן מקום לההיא הוראה כמו שזכרנו מ״מ דין זה אמת והוא מפורש בדברי הרא״ש פ״ק דחולין בבעיא דמיבעיא לן בגמרא אברי נחירה שהכניסו ישראל עמם לארץ ישראל מהו ופי׳ הרא״ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו בא׳ מן » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« המינים מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל עד שהגיע הזמן אם מותר לו מה שניתותר לו א״נ כגון שרצו ב״ד לאסור איזה דבר אם אסור מה שיש לו ממנו מאותו המין ביד ישראל עכ״ל וכיון שנשאר בתיקו קיימא לן להחמיר בשל תורה אלא שעדיין יש לנו לומר אדרבה משם ראייה להתיר כאן כיון שדבר זה » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« נשאר בתיקו וכל תיקו דרבנן להקל והכא נמי דרבנן הוא שהרי אין כאן איסור אלא מצד התקנה של הקהל וכן ראיתי בת״ה סי׳ רפ״א שהביא בשם אחד שבגדולים שהורה בענין שעשו הקהל תקנה שלא למכור בשר ביוקר מהערך שקצבו להם והיה לאחד בשר ששחט למכור ביוקר כיון שהיה בידו קודם התקנה והביא ראיה מבעיא זו וכ׳ בשם בעל » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« ת״ה דהיינו כיון דתקנה בעלמא היתה ולא באלה אבל כל שעשו חרם הוה דאורייתא ואזלינן לחומרא וכ׳ אח״כ וז״ל ואף שיש לי קצת הרהור על ההיא הוראה דבסמ״ג כתב דהנשבע שלא יכנוס בתקנת הקהל חשוב שבועת שוא כו׳ אלמא דתקנת הקהל נמי הוה דאורייתא ומסיק דבנדרים שאינן אלא דרבנן כגון על דבר שאין בו ממש וכיוצא » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« בזה דהוה תיקו דרבנן ולקולא ע״כ לפי זה אין מקום להאי כ״ש שכתב רמ״א כאן לענין תקנת הקהל דהא תחילה כתב הש״ע לענין נשבע ושבועה דאורייתא והיאך יליף מזה לענין תקנה שאינה מן התורה ואע״ג שכתב ת״ה שיש לו קצת הרהור בתקנה מ״מ מבואר שם שאין דעתו לחלוק ולהחמיר בתקנה ולבטל הלכה למעשה שהורה הגדול ההוא » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« ובאמת כבר כתבתי בסי׳ רכ״ח סעיף ל״ג ליישב ההרהור של ת״ה בטוב טעם דדוקא במידי דהוא למגדר מילתא דעבירה הוה דאוריי׳ מה שאין כן במידי דהוא להצלת ממון או שאר טעמים שאינם שייכים לעבירה. » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« שוב ראיתי בדברי רש״ל פ״ק דחולין סי׳ ל״ו שהביא הך פירושא דהרא״ש על הבעיא שזכרנו דהתירוץ הראשון של הרא״ש דנפקא מיניה לענין אם אדם אוסר על עצמו כו׳ נמשך מזה דהוה ספיקא דרבנן דכל שאדם אוסר על עצמו בלשון נדר שאומר איני אוכל דבר פלוני ואינו מתפיס בדבר איסור אינו אלא מדרבנן וחולק על הרא״ש בזה » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולפי לשון בני אדם אסור לאכול מזה המין כשיגיע הזמן על כן נראה כתירוץ השני של הרא״ש לענין שרצו ב״ד לאסור כו׳ וספיקא דרבנן לקולא ומ״מ דוקא כשרצו ב״ד לאסור אבל אם גזרו בחרם וארור שלא לאכול דבר זה הוה דאוריי׳ דיש כח ביד ב״ד להחרים ולנדות אפילו שלא מן הדין אם דעתם » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« למיגדר מילתא וא״כ הוה ספיקא דאורייתא ולחומרא ולפי זה מה שנעשה בימים שגזרו חכמי רוסיא בקיבוץ רוב עם שלא לשתות סתם יין של ישראל רק אם יש לו עדים חשובים יעידו על כשרותו והגבילו זמן לגזירתם כל מה שניתותר כבר בידם ג״כ אסור דספיקא דאורייתא היא עכ״ל רש״ל הרי דבתקנה בלא חרם פשוט בדבריו להתיר בספק » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« וכיון דבנדון זה שזכר רמ״א הוה ספק דרבנן אזלינן להקל ואין כאן איסור אלא אם נעשית התקנה בחרם הקהל וגם בזה יש כאן נ״מ באם נתערב אותו דבר שניתותר באיזה תערובות בענין שיש בו ספק ה״ל ספק ספיקא כיון שהאיסור עצמו אינו ברור אלא ממה שנשאר בתיקו בגמרא ודין זה של ספק איסור שנתערב אימתי הוה ספק ספיקא » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« נתבאר בסי׳ ק״י לעיל בדברינו סוף סעיף ט׳ דבעינן ב׳ תערובות משא״כ אם היה המקור מדברי רשב״ץ והיה ודאי איסור לא היה מקרי ספק ספיקא רק בג׳ תערובות כמ״ש בסי׳ ק״י שם והאמת יורה דרכו שאין זה אלא ספק איסור כמ״ש הרא״ש בפירוש כנלע״ד ברור: » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)
שש כניסות, כמעט אחת לכל סעיף. הבאר היטב מקצר כאן את הש״ך והט״ז בדיוק מועיל, ומוסיף בס״ק ו שתי תשובות שלא הביאן זולתו.
« בלבישתו. אבל אם לא נצטער בלבישה ליכא הוכחה ואסור אפי׳ בטעינה וכיסוי וכתב בתשו׳ מבי״ט מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח״כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כונתו אלא על הטיול וכתב עוד ב׳ שהיו דרים בבית א׳ ואוכלים » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק א)
« על שלחן אחד והיה להם עסק בשותפות בחנות ונפל ביניהם קטטה בענין פרעון שכירות הבית והחנות וקפץ א׳ מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ולא נשתה יחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא שלא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית א׳ ולאכול ולשתות בהוצאה א׳ בבית כמו שהיה מקודם אבל אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק א)
« הבית וכל א׳ עושה הוצאה לבדו בביתו מותר לאכול בבית חביריו ואצ״ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מכאן דאזלינן בתר הכונה ולפי הענין שנעשה הנדר עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק א)
« באומדנא. פי׳ הט״ז דאם הלשון מורה על ענין אחר אע״פ שמצד כונת הלב יש להבין שהיה איזה דבר בדעתו שעל ידו יתבטל משמעות הלשון הא לא אמרינן דכיון שהוא לטובת חבירו זוכה חבירו מצד לשונו של הנותן דבזה לא בעינן פיו ולבו שוים אא״כ הוי אומדנא דמוכח משא״כ בנודר בינו לבין עצמו אנן מבטלין הלשון לפי » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« משמעותו ומפרשינן ליה על דבר אחר כההיא דהיה טעון וכו׳ אבל באמת אם נתן מתנה לחבירו ואמר לשון שיש לו ב׳ משמעות ודאי הברירה ביד הנותן לפרשו בענין שטוב לו והמע״ה (ובדרך הזה תבין הגהה זאת) עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« כוונתו. הט״ז חולק על דין זה ע״ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה״כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« למכור. והש״ך השיג על הר״ב בדין זה ומאריך מאד בראיות ותורף דבריו דבנדרים הולכין אחר ל׳ בני אדם כפי המקום וכפי הזמן גם נחבאר מדברי מהרש״ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם חקנה (דבסתם תקנה אינו אוסר מה שהיה לו קודם לכן ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הר״ב עכ״ל) וכ״כ הט״ז מ״ש באריכות: » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« חולה. שהיה לו ומת החולה ע״ל סימן ר״כ סט״ו בהג״ה: » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ה)
« כוונו. כתב בתשובת מבי״ט מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב׳ לשונות כמו חרם (לעיל סימן ר״ח) אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לומר לא נתכונחי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ו)
« בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה״ל לפרט כו׳ ע״כ מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותה העיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו עכ״ל הש״ך (שוחט שנשבע שלא לשחוט לאחרים אינו יכול לבדוק הסכין לאחרים שישחטו לאחרים. כנה״ג בשם חכם א׳ והסכים כן הראנ״ח. » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ו)
« הסכימו הקהל שלא ימכור יין יותר מב׳ לבנים ומכר ראובן לשמעון בשלשה קונסין ג״כ ללוקח כנה״ג בשם הראנ״ח): » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ו)
חמש כניסות, כמעט כולן מתשובות מאוחרות — חוות יאיר, שבות יעקב, חוט השני, נודע ביהודה, בית אפרים, מים עמוקים. ושם נפגש הסימן עם מעשי המאה הי״ח.
« שבגללן. עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל ועיין בתשובת חות יאיר סימן ט״ו באחד שהלך למרחקים ונתייגע מאד ונדר שכאשר יבא לביתו יהיה אסור לו לילך מהלך פרסה וחזר לביתו ולהחיות נפשו הוא מן הצורך לילך לפרקים אל כפרים שסביבותיו והמה קצתם רחוק מפרסה. והנה השאלה הזאת מתחלק לכמה פנים. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« הא׳ אם ניזל בתר הכוונה כי לא נדר רק מפני יגיעה רבה יום יום בדרך רב ורחוק תדיר בלי הפסק משא״כ כשהולך רק פעם ופעמים בשבוע. הב׳ אם גם בהילוך ב׳ או ג׳ פרסאות ביום א׳ מותר באם נח בינתים באופן שאינו הולך פרסה בפעם אחת. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« הג׳ אם הולך בפחות מן פרסה לכפר וחוזר לביתו בו ביום אם מותר כי אולי מצטרפין שיבה וביאה לאסור. הד׳ פן אף בפחות מפרסה ג״כ אסור מפני דקי״ל בכל איסורים דגם חצי שיעור אסור. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« והאריך הרבה בזה והעלה שאין בטעם הראשון ממש להתיר לו בלא התרה דלא דמי כלל לכל הנזכרים בי״ד סימן רי״ח דאדרבה הרי חזינן שהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« ולענין אם נח בינתים יש חילוק אם עומד או יושב מעט לא מהני אבל בקובע סעודה כדרך סעודות קבע של הולכי דרכים הסעודה מפסקת ומותר לילך משם ולהלאה שנית עד פרסה. והליכה ושיבה אין מצטרפין כלל אפילו שב תיכף אחר הליכתו ולא נח כלל. וכ״ש שאין לאסור בפחות מפרסה משום חצי שיעור ע״ש. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« ועיין בתשובת שבו״י ח״א סי׳ ק״מ באחד שהיה לו קצת מיחוש בר״ה שלא יכול לילך לבהכ״נ והפצירו בו בניו שיתקעו לו ויאכל ולא רצה ומחמת הפצרתם נדר שלא לאכול עד אחר זמן יציאה מבהכ״נ וכאשר השלימו תפלתם ורצו לצאת בא חכם ודרש להם דברי כבושים ואיחרו מלצאת וכתב שלכאורה י״ל בנדרים הלך אחר לשון ב״א וכוונתו » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« על אחר זמן תפלה אך יש לדמות למ״ש בר״ה דף ל׳ דבעי ר״ז ננערו לעמוד כו׳ א״כ בנ״ד רצו העם לצאת ולא יצאו ג״כ איכא לספוקי כה״ג וכיון דעלתה בתיקו ספק נדרים להחמיר ואם רצו להתירו יתירו לו כדין נדרים שהם לצורך י״ט עכ״ד ועיין בש״ת בא״ח סימן תקפ״ד סק״ג שפקפק ע״ז וכתב דעתו דאם אין מי שיתירו לו יש » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« להקל בזה בפרט לאיש שיש לו מיחוש וקשה עליו להיות מעונה עד זמן יציאתם ממש ע״ש. ועיין בשו״ת מאיר נתיבים סי׳ ע״ב שכ׳ במי שנשבע שלא ילמד את בנו כתב פויל״ש בענין דאין התרה לשבועתו והנה הוציא לו תחבולה ולימד את בנו שמות האותיות בע״פ בענין שיהא הסדר שלהם ששגור בפה הבן היטב והבן מבין מדעתו באותיות » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« שלהם הנדפסים עד שיבין כל הכתב אם עבר על שבועתו וכתב דאם לא היה כאן תחבולה ברמאות רק היה בא לשאול אם מותר ללמד שמותם בע״פ היינו מורים לו היתר אך כיון שיש בזה הערמה שנתכוין ללמדו בע״פ כדי שיבין אח״כ הכתב ה״ז עבר על שבועתו ע״ש ראייתו: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)
« אחר הענין. עיין בתשובת חוט השני סימן צ׳ שכתב באחד שנדר ליתן מעשר שני מהריוח שיהיה לו משך חצי שנה זו והיה לו מלוה ישנה ונפדה תוך חצי שנה זו א״צ ליתן ממנה דהולכין אחר כוונתו וע״ש עוד. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« וע׳ בתשובת שבות יעקב ח״א סי׳ כ״ד לענין אשה שקבלה על עצמה משום אבלה שלא להלביש בגדי י״ט אי מותרת להשים הטבעות בידה ופסק דגם הם בכלל נדר זה ואין לה ללבוש שום תכשיט שהיתה רגילה ללבוש בזמן שמחתה אם לא ע״י הפרת הבעל ביום שמעו או התרת חכם. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« וע״ש עוד שהשיג על תשובת שער אפרים שפסק דמי שמתחייב ללבוש לחבירו אינו מחוייב להנעיל לו. דליתא אך מ״מ אינו מחוייב ליתן לו טבעות אף שהוא בכלל מלבוש כיון שאינו צורך כל אדם ואין זה בכלל התחייבות כלל ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ב)
« כוונתו. עיין בה״ט וע׳ בתשובת מהרי״ט ח״א סי׳ ז׳ שגם הוא ז״ל חולק על התשב״ץ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ג)
« וכ״ש קהל. עט״ז וש״ך וע׳ בתשובת בגדי כהונה חי״ד סימן ז׳ ח׳ מה שכתב בזה ועיין בתשובת נו״ב תניינא חי״ד סי׳ ס״ד ובתשובת בית אפרים חיו״ד סימן ל״ט ובתשובת שיבת ציון סימן נו״ן מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ד)
« אחרים מותרים לחרוש לו בה. עיין בספר מים עמוקים ח״ב בשו״ת הרב ר״א בן חיים סי׳ ט׳ שלמד מזה דמי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון דהא הכא כוונת הנדר היתה שלא יהנה מפרתו ועכ״ז הוא נהנה ממנה ע״י אחר ובנ״ד נמי דרכו של איש לגלות סודו בעצמו וכשנשבע שלא יגלה אין בכלל » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ה)
« האיסור אלא שלא יגלה הוא בעצמו ע״ש עוד: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ה)
כניסה אחת, והיא מכוונת לס״ק ג של הט״ז: נקודות הכסף מגינות בה על הרשב״ץ ועל המחבר מפני ההשגה הקשה שבסימן.
« (סימן רי״ח בט״ז ס״ק ג׳) הקשה על הרשב״ץ והמחבר ולא קשה מידי דלא קיימא לן כשמואל דבעינן פיו ולבו שוים אלא בגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אבל הכא הא קאמר שלא יעשה למכור אם כן קחזינן דאפילו בדבור קפיד אמכירה ואם כן אזלינן בתר כוונה ויעשה הוא לאו דוקא ובזה נדחה גם כן מה שהביא מלא » (נקודות הכסף יו״ד רי״ח)
« תעשה לך פסל דשאני הכא דקאמר לא יעשה למכור ומה שהקשה מאומר שלא ישא אשה תוך ג׳ שנים לא קשה מידי דהא קאמר אם אמר לשון שמשמעותו שלא יעשה נשואין כו׳ רצה לומר שאי אפשר לפרשו רק מנשואין כגון דידעינן כוונתו דקפיד רק אנשואין גם מה שמדמה מניעת הריוח והצלת ההפסד לב׳ מינים לא דמי כלל וק״ל: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ח)
« שוב מצאתי בתשובת ר׳ יוסף מטראני סי׳ ז׳ שדחה גם כן לדברי הרשב״ץ מהך דשמואל ע״ש ולפעד״נ כמ״ש. מצאתי בתשו׳ מהרשד״ם סימן רכ״ח שהת״ה חולק על הרשב״ץ ע״ש. ולעד״נ ליתא וכמו שכ׳ בשפתי כהן סעיף קטן ב׳ ועוד הביא שם שמורי מהררי״ם ומהררד״ך פליגי עיין וצ״ע: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ח)
כל הסימן בטבלה: הסעיף, הפסקה, ומה שהיא אומרת.
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה שהיא אומרת |
|---|---|---|
| א | « כיצד הולכין אחר כוונת הנודר. ובו ו׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | כיצד הולכין אחר כוונת הנודר, ובו ו׳ סעיפים |
| א | « כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין |
| א | « והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור |
| א | « כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | כיצד היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה |
| א | « ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם |
| א | « הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות |
| א | « ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | ואינו אסור אלא להפשילן לאחוריו |
| א | « היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו |
| א | « ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם אסור ללבוש ומותר לטעון עליו |
| א | « ומותר להתכסות בגיזי צמר » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | ומותר להתכסות בגיזי צמר |
| א | « שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ח:א) | שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר וכן כל כיוצא בזה |
| א | « הגה וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו » (רמ״א יו״ד רי״ח:א) | הגה: וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו |
| א | « אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו » (רמ״א יו״ד רי״ח:א) | אבל בנודר לחבירו כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו |
| א | « אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב״ש ובהרמב״ן » (רמ״א יו״ד רי״ח:א) | אם לא באומדנא דמוכח (כך משמע בריב״ש ובהרמב״ן) |
| ב | « מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים » (שו״ע יו״ד רי״ח:ב) | מי שהעלילו עליו מפני שמכר יין לישמעאלים |
| ב | « ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור » (שו״ע יו״ד רי״ח:ב) | ומפני כך נשבע שלא יעשה יין למכור |
| ב | « והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו » (שו״ע יו״ד רי״ח:ב) | והיה לו יין עשוי מקודם אסור למכרו |
| ב | « הגה דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו (ב״י בשם רשב״ץ » (רמ״א יו״ד רי״ח:ב) | הגה: דאף על פי שקאמר שלא יעשה אזלינן בתר כוונתו (ב״י בשם רשב״ץ) |
| ב | « וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן » (רמ״א יו״ד רי״ח:ב) | וכל שכן קהל שעשו תקנה כיוצא בזה שאסורין למכור אפילו מה שהיה להם קודם לכן |
| ב | « סברת הרב ממשמעות רשב״ץ ולא כת״ה סימן רפ״א » (רמ״א יו״ד רי״ח:ב) | (סברת הרב ממשמעות רשב״ץ ולא כת״ה סימן רפ״א) |
| ג | « היו מפצירין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג) | היו מפצירין בו לישא בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם |
| ג | « וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג) | וכן המגרש את אשתו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם |
| ג | « הרי אלו מותרות ליהנות לו » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג) | הרי אלו מותרות ליהנות לו |
| ג | « שלא נתכוון אלא לשום אישות » (שו״ע יו״ד רי״ח:ג) | שלא נתכוון אלא לשום אישות |
| ד | « היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ומיאן » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד) | היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו ומיאן |
| ד | « ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד) | ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם |
| ד | « מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד) | מותר ליכנס לביתו ולשתות לו צונן |
| ד | « שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד) | שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה |
| ד | « מי שנדר צדקה או שאר נדר מחמת חולה ומת עיין לקמן סימן ר״כ » (שו״ע יו״ד רי״ח:ד) | (מי שנדר צדקה או שאר נדר מחמת חולה ומת עיין לקמן סימן ר״כ) |
| ה | « אמר לחבירו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה) | אמר לחבירו השאילני פרתך אמר ליה אינה פנויה |
| ה | « אמר קונם שאיני חורש בה לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה) | אמר קונם שאיני חורש בה לעולם |
| ה | « אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותו פרה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה) | אם היה דרכו לחרוש שדהו בעצמו הוא אסור לחרוש באותו פרה |
| ה | « אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה) | אבל אחרים מותרין לחרוש לו בה |
| ה | « ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא אריסין חורשין לו הוא וכל אדם אסורין » (שו״ע יו״ד רי״ח:ה) | ואם אין דרכו לחרוש בעצמו אלא אריסין חורשין לו הוא וכל אדם אסורין |
| ו | « הסכמה שצוה לבטל השר מקצתה » (שו״ע יו״ד רי״ח:ו) | הסכמה שצוה לבטל השר מקצתה |
| ו | « אין ההסכמה בטילה מפני צוויו » (שו״ע יו״ד רי״ח:ו) | אין ההסכמה בטילה מפני צוויו |
| ו | « הגה קהל שהחרימו על א׳ שלא ידור עמהם ואח״כ רוצה לישב שם בחנות » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו) | הגה: קהל שהחרימו על א׳ שלא ידור עמהם ואח״כ רוצה לישב שם בחנות |
| ו | « דנין כפי הענין שנדרו עליו » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו) | דנין כפי הענין שנדרו עליו |
| ו | « אם לא כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו) | אם לא כוונו רק על דירת קבע עם אשתו ובניו חנות שרי |
| ו | « ואם לאו הכל אסור. (רמב״ן סימן רנ״ז » (רמ״א יו״ד רי״ח:ו) | ואם לאו הכל אסור. (רמב״ן סימן רנ״ז) |
חמישה מצבים, כסדר הסימן. וכל אחד נחתם באותה הפניה: ההנהגה למעשה היא לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״ח · ♥ תמיכה