Siman 218 — Halakha lema‘asse: following the intention of the one who vows

📑 Table of contents

1. The line of ruling, in six propositions

« כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללן נשבע או נדר ולומדים מהם לאיזה נתכוין והולכין אחר הענין ולא אחר משמעות הדיבור » (שו״ע יו״ד רי״ח:א)

2. The two open divergences

1. Intention against the letter — seif 2

The Mehaber and the Rama rule with the Rashbatz; the Taz at ס״ק ג fights him on three fronts; the Mahari’t, reported by the Pit’hei Teshuva at ס״ק ג, goes the same way; the Nekudot HaKesef defend the Mehaber but close with וצ״ע. The Ba’er Hetev sums up the state of the question in two lines, and adds nothing.

« הט״ז חולק על דין זה ע״ש שמביא ראיות לדבריו (ובנה״כ השיג עליו ודחה ראיותיו ע״ש » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ג)

2. The communal takana and what one already had

Here, by contrast, the convergence is strong. The Shakh, the Taz and the Ba’er Hetev all three go against the Rama’s כל שכן, and reach the same practical rule.

« וכיון דבנדון זה שזכר רמ״א הוה ספק דרבנן אזלינן להקל ואין כאן איסור אלא אם נעשית התקנה בחרם הקהל » (ט״ז יו״ד רי״ח ס״ק ד)

« ומ״מ נתבאר מדברי מהרש״ל שיש לחלק בין תקנה בחרם לסתם תקנה ובין יחיד לקהל ושלא כדברי הרב » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ג)

The Pit’hei Teshuva at ס״ק ד likewise does not decide, but shows the question went on living: four responsa of the eighteenth and nineteenth centuries returned to it.

3. Today’s cases, reported by the commentaries

The sea voyage — the Mabit, at Shakh ס״ק א

A man went to sea with his wife to take the air; a storm arose, he calmed her, and he swore never again to go to sea with her. Later he must sail in order to settle elsewhere. The conclusion is that his intention bore only on the pleasure trip.

« וכתוב בתשובת מבי״ט ח״א סי׳ קי״ז דף כ״ג ע״ד מי שנכנס בספינה עם אשתו לטייל בים וקם עליהם רוח סערה והיה מפייסה שלא תפחד כו׳ ונשבע שלא יכנס עוד עם אשתו בספינה לים ואח״כ הוצרך לילך בספינה כדי לדור בעיר אחרת נראה שלא היתה כוונתו אלא על הטיול » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק א)

The two partners who separate — the Mabit, second paragraph of ס״ק א

Two men lived in one house, ate at one table and kept a shop together. A quarrel over the rent, and one swears: “we shall not sit together in one house, nor eat nor drink together”. Must they then never meet again?

« שנים שהיו דרים בבית אחד ואוכלים על שלחן אחד והיה להן עסק בשותפות והיו בחנות ועל פרעון שכירות הבית והחנות נפל ביניהם קטטה וקפץ אחד מהם ונשבע שלא נשב יחד בבית אחד ושלא נאכל ושלא נשתה ביחד לא נפרש אותו אלא לפי הסברא ולא יהיה אסור אלא לדור יחד בבית אחד כמו שהיה קודם ולאכול ולשתות בהוצאה א׳ בבית אבל הוא מותר לאכול בבית חבירו אחר שנפרדו איש מעל אחיו ומעל הבית וכל א׳ עושה הוצא׳ לבדו בביתו ואצ״ל בבית אחר ובשמחת חופה וברית מילה וראיה מהיה טעון צמר כו׳ וכן בהיה לבוש כו׳ דאזלינן בתר הכוונה ולפי הענין שנעשה הנדר » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק א)

The vow not to walk — the Ḥavot Yair, at Pit’hei Teshuva ס״ק א

A man exhausted by a long journey vowed that once home he would no longer walk a parsa. But to live he must go to villages, some of them further. The Ḥavot Yair breaks the question into four, and his conclusion is instructive: the argument from intention does not carry — on the contrary, we see he overstated his measure — but a halt with a proper meal breaks the distance.

« והעלה שאין בטעם הראשון ממש להתיר לו בלא התרה דלא דמי כלל לכל הנזכרים בי״ד סימן רי״ח דאדרבה הרי חזינן שהפריז על מדתו לאסור אף בפרסה » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק א)

The shochet, and the price of wine — the Knesset HaGedola, at Ba’er Hetev ס״ק ו

« שוחט שנשבע שלא לשחוט לאחרים אינו יכול לבדוק הסכין לאחרים שישחטו לאחרים. כנה״ג בשם חכם א׳ והסכים כן הראנ״ח » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ו)

« הסכימו הקהל שלא ימכור יין יותר מב׳ לבנים ומכר ראובן לשמעון בשלשה קונסין ג״כ ללוקח » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ו)

The secret told through a third party — the Mayim Amukim, at Pit’hei Teshuva ס״ק ה

« דמי שנשבע שלא יגלה סודו לשמעון יכול להגיד ללוי ולוי יגלה לשמעון » (פתחי תשובה יו״ד רי״ח ס״ק ה)

The reasoning leans on seif 5: since the man does benefit from the cow through another’s hand and the seif permits it, the same detour would hold for speech. Transposing from one domain to another is exactly the kind of step a Rav must validate.

4. Who may invoke intention — and who may not

This is the decisive question at the practical level, and the Shakh answers it in the second paragraph of his ס״ק ז, from the Mabit. It deserves to be read before all the rest, because it prevents this siman from being used as a way out.

« אבל מי שנודר על איזה דבר אינו נאמן לו׳ לא נתכוונתי לאסור עצמי בדבר זה אלא בעיר זה ולא בעיר אחרת כי סתם נדר שבגופו הוא בכל מקום וה״ל לפרט כו » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ז)

« מיהו אם רואים הדבר שבגללו נדר כגון שהיו אנשים רעים באותו עיר ונדר שלא יאכל בביתם וכיוצא בזה הולכים אחריו » (ש״ך יו״ד רי״ח ס״ק ז)

« כתב בתשובת מבי״ט מי שנשבע שלא יאכל חוץ מביתו אם נלך אחר כונתו שלא היתה אלא באותה מדינה ולא במדינה אחרת זה אינו כי מה שהולכים אחר כונת הנודר הוא במה שיש בו משמעות ב׳ לשונות כמו חרם » (באר היטב יו״ד רי״ח ס״ק ו)