פתיחה לסימן רי״ט · 219, שלושה סעיפים בלבד, ושתי תנועות הפוכות. סימן רי״ח · 218 קבע שהולכים אחר כוונת הנודר; וזה מוציא מכך את המסקנה בנקודה שהנדר כמעט תמיד שוכח לפרשה: הזמן. אדם התחייב לישא, לקנות, לשכור מלמד — אין דוחקין בו, ממתינים להגון לו. אדם אסר על עצמו דבר — ומשאין דבר התוחם את האיסור, הוא לעולם. ואלו דינים למעשה: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: הנדר שלא נאמר בו מתי
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ט (ג׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן זה כולו שאלה אחת, והיא נשאלת לשני הכיוונים. אדם נדר, ולא אמר דבר על הזמן. מה עושים בשתיקה זו?
התשובה תלויה כולה במה שהנדר עושה. אם הוא מחייב במעשה — לישא, לקנות, לשכור מלמד — השתיקה פועלת לטובת הנודר: אין מחייבין אותו מיד, וממתינים להגון לו, לפי שלא התחייב אדם ליטול כל דבר. אבל אם הנדר אוסר דבר, אותה שתיקה פועלת לחומרא: אין דבר התוחם את האיסור, ולפיכך אינו נגמר לעולם.
ואין כאן סתירה אלא עיקרון אחד שנוהג פעמיים. בשני המקרים קוראים את כוונת הנודר — והמתחייב במעשה לא נתכוון להתחייב יותר מן הראוי, והאוסר לא קבע גבול כלל.
הרי שלושת הסעיפים, כל אחד תחילה בשלמותו — כפי שנותנו המקור, עם סוגרי המקורות וההגהות — ואחר כך מפורק פסקה אחר פסקה.
הסימן פותח בנדר חיובי — לא לאסור דבר אלא להתחייב בעשייתו — ובמה שלא נאמר בו: מתי. מקורו ברייתא בבבא קמא, וסופה מעשה שהיה: אשה שהיה בנה מיצר לה קפצה ונשבעה שלא תחזיר שום מבקש. אמרו חכמים: לא נתכוונה זו אלא להגון לה.
דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים:
מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו:
« דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« עד שימצא הראוי לו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
מקרה של תשובה, מן הרשב״א, והוא מחיל את אותו עיקרון על סכום ולא על זמן. אב שנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין — האם עליו להוציא את כולם ולשכור את הגדול שבחכמים? לא: להגון נשבע, כאשה שבברייתא.
הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני (כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר) . (תשובת הרשב״א):
« הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
הסימן מתהפך. שני הסעיפים הראשונים עסקו בנדר לעשות, והשתיקה על הזמן פעלה שם לטובת הנודר. זה עוסק בנדר לאסור, ואותה שתיקה פועלת לחומרא. שורה אחת, ומאחוריה כל דיון נושאי הכלים.
מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם:
« מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג)
« אסור בו לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג)
הטור נותן רק את סעיפים א וג: סעיף ב יבוא מן הבית יוסף, שהביאו מתשובת הרשב״א. ושים לב שהטור כותב מיד — והשולחן ערוך השמיטו.
« מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות מיד עד שימצא הראוי לו » (טור יורה דעה רי״ט)
« ומי שאסר עליו שום דבר בלא זמן אסור בו לעולם » (טור יורה דעה רי״ט)
זהו מקור סעיף א, ויש בה תיבה שלא העתיק השולחן ערוך: בארץ ישראל. והפתחי תשובה בס״ק א מעיר על ההשמטה וכותב ויש לעיין.
« וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לִיקַּח בַּיִת וְלִיקַּח אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד, עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הַהוֹגֶנֶת לוֹ » (בבא קמא פ׳ ע״א)
« וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיָה בְּנָהּ מֵיצֵר לָהּ, וְקָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה: ״כׇּל מִי שֶׁיָּבֹא, אֵינִי מַחְזִירָתוֹ״, וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לְהָגוּן לָהּ » (בבא קמא פ׳ ע״א)
הרמב״ם מניח דין זה בסוף הפרק שהקדיש לכוונת הנודר — הוא סימן רי״ח · 218. הוא מוסיף שתי דוגמאות שלא נשארו בסעיפנו, השיירא והים, ומביא את מעשה האשה.
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁיִּקְנֶה בַּיִת אוֹ שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁיָּרָא אוֹ יִפְרשׁ בַּיָּם אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִקְנוֹת אוֹ לְצֵאת מִיָּד אֶלָּא עַד שֶׁיִּמָּצֵא דָּבָר הֶהָגוּן לוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ג)
« מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ תִּנָּשֵׂא לוֹ וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן הֲגוּנִין לָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לֹא נִתְכַּוְּנָה זוֹ אֶלָּא לְכָל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ מִן הַהֲגוּנִין לָהּ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ג)
הבית יוסף מביא את התשובה בשלמותה, וממנו לקח השולחן ערוך את הסעיף — ובכללו הסייג האחרון על שילוח המלמד הראשון, שהוא נותן טעמו.
« כתב הרשב״א בתשובה על הנשבע לשכור מלמד לבנו עד י׳ ליטרין דעתי נוטה שמצד שבועתו הוא פטור כל זמן שישכור מלמד הגון לו שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכין אלא אחר כוונת הלב » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
« ומיהו אם משלח המלמד ששכר לו קודם שיבא השני אפשר שהוא אסור מפני שהוא מחוייב בדבר מיד דהא האי דומה לדרבא (בר״ה ו ) דאמר וצדקה מיחייב עליה לאלתר דקיימי עניים וכ״ש בענין הלימוד שהביטול בו הוי פסידא דלא הדר » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
הבית יוסף נותן את מקור סעיף ג ומביא את סברתו בשורה אחת: איזה זמן יקצבו לו?
« כ״כ הרא״ש בסוף פרק שבועות שתים דכל שאסר עליו בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע לו זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ולא מסתבר שלא יאסר אלא רגע א » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
נושאי הכלים של סימן זה מונים עשר כניסות: ארבעה ס״ק לש״ך, אחד לט״ז, שניים לבאר היטב, שניים לפתחי תשובה, ואחת לנקודות הכסף. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. ערוך השולחן אינו מובא: אינו נגיש לנו בסימן זה. וכן הפרי חדש, ביאור הגר״א ובאר הגולה.
ארבע כניסות, וכל אחת פותחת שאלה אחרת: צורת הנדר, היקפו בקבע זמן, טעם הרשב״א, ולבסוף ההרחבה לשבועה — היא עיקר דיון הסימן.
« מי שנדר כו׳. ר״ל שהתפיס בדבר אחד שאמר דבר פלוני אסור עלי אם לא אשא אשה דאל״כ הוי לשון שבועה ואינו נדר כלל. פרישה. מיהו נראה דהאידנא בכל ענין הוי נדר כדלעיל ס״ס ר״ו (ע״ל סי׳ רי״ח ס״ק ב׳) וע״ש די״א ג״כ דמהני מדין ידות אם הוציא לנדר בלשון שבועה: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק א)
« ולא קבע זמן כו׳. ל״ד אלא ה״ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה״ג אין מחייבים אותו אלא לישא אשה ההגונה לו כ״כ בתשובת מבי״ט ח״ב סימן ק״ד דף נ׳ ע״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ב)
« כל זמן כו׳. שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכים אלא אחר כוונת הלב וכיון שבתחילת הלמוד כ״כ ראוי והגון אף שלא הגיע למדרגות הרבנות כמו א׳ מגדולי הרבנים דלא נתכוין זה אלא לראוי לו. שם: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ג)
« אסור בו לעולם כו׳. כתוב בד״מ שנראה מהגמ״ר דשבועות דדוקא בנדר אמרינן הכי כיון דאסר חפצים עליו אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא דמי לנזירות דסתמא ל׳ יום מיהו מסיק שם בשם הרא״ש ס״פ שבועות שתים דגם בשבועה אסור לעולם וכן מבואר בהרא״ש שם והשתא ניחא דל״ק מה שכתב הב״ח כ״כ הרא״ש ס״פ שבועות שתים מסברא » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)
« ולפע״ד דין זה מבואר פ״ק דנדרים דף ד׳ כו׳. דבש״ס אין מבואר רק בנדרים והרא״ש מיירי בשבועות וכ״כ הרב לקמן סי׳ רל״ז ס״ד בשבועה דאם נשבע סתם אסור לעולם: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)
כניסה אחת בלבד, והיא הנושאת את הדיון: הר״ן, הגהות מרדכי, ספקו של הדרכי משה, וראיה מברייתת חומר בנדרים מבשבועה.
« אסור בו לעולם. ואע״ג דגבי נזירות אמרינן סתם נזירות ל׳ יום שאני בנדר שכולל בו נדרי הקדש ונדרי איסור וכשם שהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית ה״נ בנדרי איסור כן כתב הר״ן בנדרים דף ד׳ ובהגהות מרדכי דשבועות כתב וז״ל דלגבי נזירות איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
« אוסר חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזיר עכ״ל. וכתוב בד״מ וצ״ע לפי זה אם אוסר עצמו בשבועה אם לומדים מנזירות דלא ליתסר רק ל׳ יום עכ״ל וספיקא דרמ״א הוה גם לפי טעם הר״ן דהא בשבועה לא שייך טעם דהר״ן דהקדש אינו כלול בשבועה.) ומ״מ נראה ברור דגם בשבועה אסור לעולם מדתני׳ סוף פ״ק דנדרים חומר בנדרים » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
« מבשבועה שחלין על דבר מצוה כרשות ואם איתא היה לו לחשוב גם זאת דבנדרים אסור לעולם משא״כ בשבועה אלא פשוט שבשבועה ונדרים שוין בזה מאיזה לימוד: » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
שתי כניסות, והבאר היטב עושה בהן את מלאכתו הטובה ביותר: מקצר את האחרונים, ואחר כך מוסיף בסוגריים תשובות שלא הביא זולתו.
« זמן. לאו דוקא אלא ה״ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה״ג אין מחייבין אוחו אלא לישא אשה ההוגנת לו כ״כ בתשובת מבי״ט (רשד״ם וכנה״ג כחבו דוקא בלא קבע זמן ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק א)
« שאסר. כתבו הט״ז והש״ך דגם בשבועה הדין כן דאסור לעולם משא״כ בנזירות דאינו אלא ל׳ יום (מי שאסר על עצמו להתפלל בבהכ״נ של פלוני ולא קבע זמן אסור להתפלל בו לעולם הרש״ך ח״א סימן ל״ו. וכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם הרש״ך ח״ג סי׳ ק״ה): » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק ב)
שתי כניסות, שתיהן ארוכות ושתיהן מתשובות מאוחרות — החתם סופר על הסעיף הראשון, ותפארת צבי על השלישי.
« עד שימצא. [ע׳ בתשובת חתם סופר סימן רכ״ח הביא בשם מהרי״ט סימן קל״א במעשה שנשבעו על הנישואים וכתבו שראובן חייב לשמעון סך עצום לפרוע לו ואולם אם ישא בתו ימחול לו חובו זה. ושוב התחייב החתן סך עצום לחותנו. ואולם אם ישא בתו ימחול חובו. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« ונשבעו זה לזה על כל האמור ועכשיו טוען צד אחד עדיין אין זמן לפרעון ולנשואין אמתין עד שנת היובל והאריך שם לבאר דבדבר הרשות לעשות דבר פלוני יכול לדחות מדחי אל דחי אך בדבר מצוה כגון לישא אשה או ליקח בית בא״י מיד כשיזדמן ההגון לו כופין אותו לקיים דבדבר מצוה הוי כמפרש ליקח מיד ולאלתר כשיזדמן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« והשתא בנ״ד שהענין כלול משני דברים שידוכי הבת שהיא מצוה וחיובי ממון שהוא נדרי הדיוט רואים אם היה עיקר עיסקם במו״מ ושוב עלה על דעתם לתלות מחילת הממון בשידוכים ה״ז נדרי הדיוט ויכול לדחות אך כיון שהכל נעשה בשעת שידוכים והחיוב היה רק לבטחון להשמר מאסמכתא א״כ השידוכים שהיא המצוה הוא עיקר וזמן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« פירעון הקנס כזמן השידוכים משתבעה לינשא נותנים לבוגרת ל׳ יום ושוב חל הקנס וצד השני פטור משבועתו ונושא אשה אחרת עכת״ד ע״ש. (והנה מ״ש דבדבר הרשות יכול לדחות לענ״ד צ״ע מכמה מקומות וגם מדברי הש״ע כאן שלא הזכיר בא״י גבי בית ויש לעיין) ועמ״ש לקמן סימן רכ״ח ס״כ בד״ה לישא זא״ז]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« שאסר. עבה״ט ועיין בתשובת תפארת צבי חיו״ד סוף סימן ב׳ בקהל שהסכימו להעביר השוחט שבעירם מחמת איזה דבר והעבירוהו ואח״כ רוצים לחזור וליקח אותו לשוחט דרשאים הם בכך דהא לא קבלו עליהם שיהא אסור להיות אצלם שוחט דאז אסור לעולם רק דעתם היה להעביר השוחט ההוא והא העבירוהו וקיימו נדרם ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק ב)
כניסה אחת, קצרה מאוד, וביקורתית בלבד: הש״ך משיג על הט״ז שהעתיק את הדרכי משה למחצה.
« (סימן רי״ט ס״ק א׳) וכתוב בד״מ כו׳. לא העתיק יפה דרמ״א גופיה נמי בתר דמבעיא ליה הדר פשטיה ליה וכמ״ש בש״ך ס״ק ג׳: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ט)
כל הסימן בטבלה: הסעיף, הפסקה, ומה שהיא אומרת.
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה שהיא אומרת |
|---|---|---|
| א | « דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | דין הנודר בלא קביעות זמן, ובו ג׳ סעיפים |
| א | « מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו |
| א | « ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות |
| א | « עד שימצא הראוי לו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | עד שימצא הראוי לו |
| ב | « הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין |
| ב | « כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור |
| ב | « ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני |
| ב | « כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר |
| ג | « מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג) | מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן |
| ג | « אסור בו לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג) | אסור בו לעולם |
חמישה מצבים, כסדר הסימן. וכל אחד נחתם באותה הפניה: ההנהגה למעשה היא לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רי״ט · ♥ תמיכה