A first approach to Siman 219, only three seifim, and two contrary movements. Siman 218 laid down that one follows the intention of the man who vows; this one draws the consequence on the point a vow almost always omits: time. A man undertook to marry, to buy, to pay a teacher — he is not pressed, one waits for what fits him. A man forbade himself a thing — and nothing bounding the prohibition, it lasts forever. These are rules למעשה: every real case goes to a Rav.
Subject: The vow that did not say when
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ט (ג׳ סעיפים)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
This siman holds one question, and it is asked in both directions. A man vowed, and said nothing of time. What is made of that silence?
The answer depends entirely on what the vow does. If it binds him to an action — to marry, to buy, to pay a teacher — the silence works in his favour: he is not obliged at once, and one waits for what is fitting for him, because no one bound himself to take just anything. But if the vow forbids a thing, the same silence works against him: nothing bounds the prohibition, so it never ends.
This is no contradiction: it is one principle applied twice. In both cases one reads what the man meant — and a man undertaking to act did not mean to bind himself beyond the reasonable, while a man forbidding set no limit at all.
Here are the three seifim, each first in full — as the source gives it, source parentheses and glosses included — and then broken down clause by clause.
The siman opens on a positive vow — not forbidding a thing but undertaking to do one — and on what that vow did not say: when. Its source is a braita in Bava Kamma, closing on a real case: a woman driven to it by her son swore to turn no suitor away. The Sages said she had meant only one fit for her.
דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים:
מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו:
« דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« עד שימצא הראוי לו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
A responsum case, from the Rashba, applying the same principle to a sum rather than to a delay. A father swore to pay a teacher up to ten litrin — must he then spend all ten and hire the most learned man available? No: he swore להגון, to a fitting one, like the woman of the braita.
הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני (כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר) . (תשובת הרשב״א):
« הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
The siman turns about. The first two seifim dealt with a vow to act, where silence about the term worked in the man’s favour. This one deals with a vow to forbid, and the same silence works against him. One line, and behind it the whole discussion of the commentaries.
מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם:
« מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג)
« אסור בו לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג)
The Tur gives only seifim 1 and 3: seif 2 will come from the Beit Yosef, who took it from a responsum of the Rashba. Note that the Tur writes מיד — “at once” — where the Shulchan Arukh omits it.
« מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות מיד עד שימצא הראוי לו » (טור יורה דעה רי״ט)
« ומי שאסר עליו שום דבר בלא זמן אסור בו לעולם » (טור יורה דעה רי״ט)
This is the source of seif 1, and it carries a phrase the Shulchan Arukh did not reproduce: בארץ ישראל. The Pit’hei Teshuva at ס״ק א notes the omission and writes ויש לעיין.
« וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לִיקַּח בַּיִת וְלִיקַּח אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד, עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הַהוֹגֶנֶת לוֹ » (בבא קמא פ׳ ע״א)
« וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיָה בְּנָהּ מֵיצֵר לָהּ, וְקָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה: ״כׇּל מִי שֶׁיָּבֹא, אֵינִי מַחְזִירָתוֹ״, וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לְהָגוּן לָהּ » (בבא קמא פ׳ ע״א)
The Rambam places this case at the end of the chapter he devotes to the intention of the one who vows — that is, siman 218. He adds two examples our seif does not keep, the caravan and the sea crossing, and reports the woman’s case.
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁיִּקְנֶה בַּיִת אוֹ שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁיָּרָא אוֹ יִפְרשׁ בַּיָּם אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִקְנוֹת אוֹ לְצֵאת מִיָּד אֶלָּא עַד שֶׁיִּמָּצֵא דָּבָר הֶהָגוּן לוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ג)
« מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ תִּנָּשֵׂא לוֹ וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן הֲגוּנִין לָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לֹא נִתְכַּוְּנָה זוֹ אֶלָּא לְכָל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ מִן הַהֲגוּנִין לָהּ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ג)
The Beit Yosef reports the responsum in full, and from him the Shulchan Arukh took the seif — including the closing proviso on dismissing the first teacher, for which he gives the reason.
« כתב הרשב״א בתשובה על הנשבע לשכור מלמד לבנו עד י׳ ליטרין דעתי נוטה שמצד שבועתו הוא פטור כל זמן שישכור מלמד הגון לו שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכין אלא אחר כוונת הלב » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
« ומיהו אם משלח המלמד ששכר לו קודם שיבא השני אפשר שהוא אסור מפני שהוא מחוייב בדבר מיד דהא האי דומה לדרבא (בר״ה ו ) דאמר וצדקה מיחייב עליה לאלתר דקיימי עניים וכ״ש בענין הלימוד שהביטול בו הוי פסידא דלא הדר » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
The Beit Yosef gives the source of seif 3 and reports its argument in a line: what term would one assign him?
« כ״כ הרא״ש בסוף פרק שבועות שתים דכל שאסר עליו בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע לו זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ולא מסתבר שלא יאסר אלא רגע א » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
The commentaries on this siman number ten entries: four ס״ק of the Shakh, one of the Taz, two of the Ba’er Hetev, two of the Pit’hei Teshuva, one of the Nekudot HaKesef. We cite them all, in order, summarising none. The Arukh HaShulchan is not cited: it is not accessible to us for this siman. Neither are the Pri Ḥadash, the Biur HaGra and the Be’er HaGolah.
Four entries, each opening a distinct question: the form of the vow, its reach when a term is set, the Rashba’s reason, and finally the extension to an oath — the siman’s main discussion.
« מי שנדר כו׳. ר״ל שהתפיס בדבר אחד שאמר דבר פלוני אסור עלי אם לא אשא אשה דאל״כ הוי לשון שבועה ואינו נדר כלל. פרישה. מיהו נראה דהאידנא בכל ענין הוי נדר כדלעיל ס״ס ר״ו (ע״ל סי׳ רי״ח ס״ק ב׳) וע״ש די״א ג״כ דמהני מדין ידות אם הוציא לנדר בלשון שבועה: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק א)
« ולא קבע זמן כו׳. ל״ד אלא ה״ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה״ג אין מחייבים אותו אלא לישא אשה ההגונה לו כ״כ בתשובת מבי״ט ח״ב סימן ק״ד דף נ׳ ע״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ב)
« כל זמן כו׳. שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכים אלא אחר כוונת הלב וכיון שבתחילת הלמוד כ״כ ראוי והגון אף שלא הגיע למדרגות הרבנות כמו א׳ מגדולי הרבנים דלא נתכוין זה אלא לראוי לו. שם: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ג)
« אסור בו לעולם כו׳. כתוב בד״מ שנראה מהגמ״ר דשבועות דדוקא בנדר אמרינן הכי כיון דאסר חפצים עליו אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא דמי לנזירות דסתמא ל׳ יום מיהו מסיק שם בשם הרא״ש ס״פ שבועות שתים דגם בשבועה אסור לעולם וכן מבואר בהרא״ש שם והשתא ניחא דל״ק מה שכתב הב״ח כ״כ הרא״ש ס״פ שבועות שתים מסברא » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)
« ולפע״ד דין זה מבואר פ״ק דנדרים דף ד׳ כו׳. דבש״ס אין מבואר רק בנדרים והרא״ש מיירי בשבועות וכ״כ הרב לקמן סי׳ רל״ז ס״ד בשבועה דאם נשבע סתם אסור לעולם: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)
A single entry, but it carries the debate: the Ran, the Hagahot Mordechai, the Darkei Moshe’s doubt, and a proof from the braita of the differences between vow and oath.
« אסור בו לעולם. ואע״ג דגבי נזירות אמרינן סתם נזירות ל׳ יום שאני בנדר שכולל בו נדרי הקדש ונדרי איסור וכשם שהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית ה״נ בנדרי איסור כן כתב הר״ן בנדרים דף ד׳ ובהגהות מרדכי דשבועות כתב וז״ל דלגבי נזירות איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
« אוסר חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזיר עכ״ל. וכתוב בד״מ וצ״ע לפי זה אם אוסר עצמו בשבועה אם לומדים מנזירות דלא ליתסר רק ל׳ יום עכ״ל וספיקא דרמ״א הוה גם לפי טעם הר״ן דהא בשבועה לא שייך טעם דהר״ן דהקדש אינו כלול בשבועה.) ומ״מ נראה ברור דגם בשבועה אסור לעולם מדתני׳ סוף פ״ק דנדרים חומר בנדרים » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
« מבשבועה שחלין על דבר מצוה כרשות ואם איתא היה לו לחשוב גם זאת דבנדרים אסור לעולם משא״כ בשבועה אלא פשוט שבשבועה ונדרים שוין בזה מאיזה לימוד: » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
Two entries, and the Ba’er Hetev does here what he does best: abridges the A’haronim, then adds in parentheses responsa no one else reported.
« זמן. לאו דוקא אלא ה״ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה״ג אין מחייבין אוחו אלא לישא אשה ההוגנת לו כ״כ בתשובת מבי״ט (רשד״ם וכנה״ג כחבו דוקא בלא קבע זמן ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק א)
« שאסר. כתבו הט״ז והש״ך דגם בשבועה הדין כן דאסור לעולם משא״כ בנזירות דאינו אלא ל׳ יום (מי שאסר על עצמו להתפלל בבהכ״נ של פלוני ולא קבע זמן אסור להתפלל בו לעולם הרש״ך ח״א סימן ל״ו. וכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם הרש״ך ח״ג סי׳ ק״ה): » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק ב)
Two entries, both long and both from later responsa — the Ḥatam Sofer on the first seif, the Tiferet Tzvi on the third.
« עד שימצא. [ע׳ בתשובת חתם סופר סימן רכ״ח הביא בשם מהרי״ט סימן קל״א במעשה שנשבעו על הנישואים וכתבו שראובן חייב לשמעון סך עצום לפרוע לו ואולם אם ישא בתו ימחול לו חובו זה. ושוב התחייב החתן סך עצום לחותנו. ואולם אם ישא בתו ימחול חובו. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« ונשבעו זה לזה על כל האמור ועכשיו טוען צד אחד עדיין אין זמן לפרעון ולנשואין אמתין עד שנת היובל והאריך שם לבאר דבדבר הרשות לעשות דבר פלוני יכול לדחות מדחי אל דחי אך בדבר מצוה כגון לישא אשה או ליקח בית בא״י מיד כשיזדמן ההגון לו כופין אותו לקיים דבדבר מצוה הוי כמפרש ליקח מיד ולאלתר כשיזדמן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« והשתא בנ״ד שהענין כלול משני דברים שידוכי הבת שהיא מצוה וחיובי ממון שהוא נדרי הדיוט רואים אם היה עיקר עיסקם במו״מ ושוב עלה על דעתם לתלות מחילת הממון בשידוכים ה״ז נדרי הדיוט ויכול לדחות אך כיון שהכל נעשה בשעת שידוכים והחיוב היה רק לבטחון להשמר מאסמכתא א״כ השידוכים שהיא המצוה הוא עיקר וזמן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« פירעון הקנס כזמן השידוכים משתבעה לינשא נותנים לבוגרת ל׳ יום ושוב חל הקנס וצד השני פטור משבועתו ונושא אשה אחרת עכת״ד ע״ש. (והנה מ״ש דבדבר הרשות יכול לדחות לענ״ד צ״ע מכמה מקומות וגם מדברי הש״ע כאן שלא הזכיר בא״י גבי בית ויש לעיין) ועמ״ש לקמן סימן רכ״ח ס״כ בד״ה לישא זא״ז]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« שאסר. עבה״ט ועיין בתשובת תפארת צבי חיו״ד סוף סימן ב׳ בקהל שהסכימו להעביר השוחט שבעירם מחמת איזה דבר והעבירוהו ואח״כ רוצים לחזור וליקח אותו לשוחט דרשאים הם בכך דהא לא קבלו עליהם שיהא אסור להיות אצלם שוחט דאז אסור לעולם רק דעתם היה להעביר השוחט ההוא והא העבירוהו וקיימו נדרם ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק ב)
One entry, very brief and purely critical: the Shakh faults the Taz for citing the Darkei Moshe by halves.
« (סימן רי״ט ס״ק א׳) וכתוב בד״מ כו׳. לא העתיק יפה דרמ״א גופיה נמי בתר דמבעיא ליה הדר פשטיה ליה וכמ״ש בש״ך ס״ק ג׳: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ט)
The whole siman in a grid: the seif, the clause, and what it says.
| Seif | The clause of the Shulchan Arukh | What it says |
|---|---|---|
| א | « דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | The law of one who vows without setting a term — and it contains three seifim |
| א | « מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | One who vowed or swore to marry a woman, or to buy a house, or the like |
| א | « ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | and he did not set a term — he is not obliged to marry or to buy |
| א | « עד שימצא הראוי לו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | until he finds what is fitting for him |
| ב | « הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | One who swore to hire a teacher for his son up to ten litrin |
| ב | « כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | so long as he hires a fitting teacher, he is quit |
| ב | « ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | and let him take care not to dismiss the first teacher before the second arrives |
| ב | « כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | for he must hire the first fitting teacher, unless another teacher comes to him |
| ג | « מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג) | One who forbade a thing upon himself without a term |
| ג | « אסור בו לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג) | it is forbidden to him forever |
Five situations, taken in the order of the siman. Each closes on the same referral: actual conduct belongs to the Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רי״ט · ♥ Support