Première approche du Siman 219, trois seifim seulement, et deux mouvements contraires. Le siman 218 posait qu’on suit l’intention du vouant ; celui-ci en tire la conséquence sur le point qu’un vœu oublie presque toujours de préciser : le temps. Un homme s’est engagé à épouser, à acheter, à payer un maître — on ne le presse pas, on attend ce qui lui convient. Un homme s’est interdit une chose — et rien ne bornant l’interdit, il dure toujours. Ce sont des règles למעשה : tout cas réel se pose à un Rav.
Sujet : Le vœu qui n’a pas dit quand
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן רי״ט (ג׳ סעיפים)
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Ce siman tient en une question, et elle se pose dans les deux sens. Un homme a voué, et il n’a rien dit du temps. Que fait-on de ce silence ?
La réponse dépend entièrement de ce que le vœu fait. S’il engage à une action — épouser, acheter, payer un maître —, le silence joue en faveur de l’homme : on ne l’oblige pas immédiatement, et l’on attend ce qui lui convient, parce que personne ne s’est engagé à prendre n’importe quoi. Mais si le vœu interdit une chose, le même silence joue contre lui : rien ne borne l’interdit, donc il ne finit jamais.
Ce n’est pas une contradiction : c’est le même principe appliqué deux fois. Dans les deux cas, on lit ce que le vouant a voulu dire — et l’homme qui s’engage à agir n’a pas voulu s’engager au-delà du raisonnable, tandis que l’homme qui interdit n’a posé aucune limite.
Voici les trois seifim, chacun d’abord en entier — tel que la source le donne, parenthèses de source et gloses comprises —, puis décomposé clause par clause.
Le siman ouvre sur un vœu positif — non pas s’interdire une chose, mais s’engager à en faire une — et sur ce que ce vœu n’a pas dit : quand. La source est une braïta de Bava Kamma, et elle se termine par un cas réel : une femme excédée par son fils avait juré d’épouser le premier venu. Les Sages ont dit qu’elle n’avait voulu dire que le premier qui lui convienne.
דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים:
מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות עד שימצא הראוי לו:
« דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
« עד שימצא הראוי לו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א)
Un cas de responsa, tiré du Rachba, et qui applique le même principe à une somme plutôt qu’à un délai. Un père a juré de payer un maître d’école jusqu’à dix litrin — faut-il donc dépenser les dix, et prendre le plus savant qu’on puisse trouver ? Non : il a juré להגון, au convenable, comme la femme de la braïta.
הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני (כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר) . (תשובת הרשב״א):
« הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
« כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב)
Le siman se retourne. Les deux premiers seifim portaient sur un vœu de faire, et le silence sur le terme y jouait en faveur de l’homme. Celui-ci porte sur un vœu d’interdire, et le même silence joue contre lui. Une seule ligne, et derrière elle toute la discussion de l’appareil.
מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם:
« מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג)
« אסור בו לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג)
Le Tour ne donne que les seifim 1 et 3 : le seif 2 viendra du Beit Yossef, qui l’a pris d’une responsa du Rachba. Noter que le Tour écrit מיד — « immédiatement » — là où le Choulhan Aroukh l’omet.
« מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות מיד עד שימצא הראוי לו » (טור יורה דעה רי״ט)
« ומי שאסר עליו שום דבר בלא זמן אסור בו לעולם » (טור יורה דעה רי״ט)
C’est la source du seif 1, et elle porte une mention que le Choulhan Aroukh n’a pas reprise : בארץ ישראל. Le Pit’hei Techouva, au ס״ק א, relève l’omission et écrit ויש לעיין.
« וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לִיקַּח בַּיִת וְלִיקַּח אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד, עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הַהוֹגֶנֶת לוֹ » (בבא קמא פ׳ ע״א)
« וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיָה בְּנָהּ מֵיצֵר לָהּ, וְקָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה: ״כׇּל מִי שֶׁיָּבֹא, אֵינִי מַחְזִירָתוֹ״, וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין. וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים, אָמְרוּ: לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לְהָגוּן לָהּ » (בבא קמא פ׳ ע״א)
Le Rambam place ce cas à la fin du chapitre qu’il consacre à l’intention du vouant — c’est-à-dire au siman 218. Il ajoute deux exemples que notre seif ne garde pas, la caravane et la traversée, et il rapporte le cas de la femme.
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁיִּקְנֶה בַּיִת אוֹ שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁיָּרָא אוֹ יִפְרשׁ בַּיָּם אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִקְנוֹת אוֹ לְצֵאת מִיָּד אֶלָּא עַד שֶׁיִּמָּצֵא דָּבָר הֶהָגוּן לוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ג)
« מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ תִּנָּשֵׂא לוֹ וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן הֲגוּנִין לָהּ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים לֹא נִתְכַּוְּנָה זוֹ אֶלָּא לְכָל מִי שֶׁיִּתְבַּע אוֹתָהּ מִן הַהֲגוּנִין לָהּ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ג)
Le Beit Yossef rapporte la responsa en entier, et c’est de lui que le Choulhan Aroukh tire le seif — y compris la réserve finale sur le renvoi du premier maître, dont il donne la raison.
« כתב הרשב״א בתשובה על הנשבע לשכור מלמד לבנו עד י׳ ליטרין דעתי נוטה שמצד שבועתו הוא פטור כל זמן שישכור מלמד הגון לו שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכין אלא אחר כוונת הלב » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
« ומיהו אם משלח המלמד ששכר לו קודם שיבא השני אפשר שהוא אסור מפני שהוא מחוייב בדבר מיד דהא האי דומה לדרבא (בר״ה ו ) דאמר וצדקה מיחייב עליה לאלתר דקיימי עניים וכ״ש בענין הלימוד שהביטול בו הוי פסידא דלא הדר » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
Le Beit Yossef donne la source du seif 3, et il en rapporte l’argument en une ligne : quel terme irait-on lui assigner ?
« כ״כ הרא״ש בסוף פרק שבועות שתים דכל שאסר עליו בסתם ולא הזכיר לעולם כיון שלא קבע לו זמן ממילא נאסר עליו לעולם דאיזה זמן תתן לו ולא מסתבר שלא יאסר אלא רגע א » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)
L’appareil de ce siman compte dix entrées : quatre ס״ק du Chakh, un du Taz, deux du Baer Hetev, deux du Pit’hei Techouva, une des Nekoudot HaKessef. Nous les citons toutes, dans l’ordre, sans en résumer aucune. L’Aroukh HaChoul’han n’est pas cité : il ne nous est pas accessible pour ce siman. Le Pri Ḥadach, le Biour HaGra et le Beer HaGola ne le sont pas davantage.
Quatre entrées, et chacune ouvre une question distincte : la forme du vœu, son étendue quand un terme est fixé, la raison du Rachba, et enfin l’extension au serment — qui est la discussion principale du siman.
« מי שנדר כו׳. ר״ל שהתפיס בדבר אחד שאמר דבר פלוני אסור עלי אם לא אשא אשה דאל״כ הוי לשון שבועה ואינו נדר כלל. פרישה. מיהו נראה דהאידנא בכל ענין הוי נדר כדלעיל ס״ס ר״ו (ע״ל סי׳ רי״ח ס״ק ב׳) וע״ש די״א ג״כ דמהני מדין ידות אם הוציא לנדר בלשון שבועה: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק א)
« ולא קבע זמן כו׳. ל״ד אלא ה״ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה״ג אין מחייבים אותו אלא לישא אשה ההגונה לו כ״כ בתשובת מבי״ט ח״ב סימן ק״ד דף נ׳ ע״ג: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ב)
« כל זמן כו׳. שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכים אלא אחר כוונת הלב וכיון שבתחילת הלמוד כ״כ ראוי והגון אף שלא הגיע למדרגות הרבנות כמו א׳ מגדולי הרבנים דלא נתכוין זה אלא לראוי לו. שם: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ג)
« אסור בו לעולם כו׳. כתוב בד״מ שנראה מהגמ״ר דשבועות דדוקא בנדר אמרינן הכי כיון דאסר חפצים עליו אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא דמי לנזירות דסתמא ל׳ יום מיהו מסיק שם בשם הרא״ש ס״פ שבועות שתים דגם בשבועה אסור לעולם וכן מבואר בהרא״ש שם והשתא ניחא דל״ק מה שכתב הב״ח כ״כ הרא״ש ס״פ שבועות שתים מסברא » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)
« ולפע״ד דין זה מבואר פ״ק דנדרים דף ד׳ כו׳. דבש״ס אין מבואר רק בנדרים והרא״ש מיירי בשבועות וכ״כ הרב לקמן סי׳ רל״ז ס״ד בשבועה דאם נשבע סתם אסור לעולם: » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)
Une seule entrée, mais c’est elle qui porte le débat : le Ran, les Hagahot Mordekhaï, le doute du Darkei Moché, et une preuve tirée de la braïta des différences entre vœu et serment.
« אסור בו לעולם. ואע״ג דגבי נזירות אמרינן סתם נזירות ל׳ יום שאני בנדר שכולל בו נדרי הקדש ונדרי איסור וכשם שהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית ה״נ בנדרי איסור כן כתב הר״ן בנדרים דף ד׳ ובהגהות מרדכי דשבועות כתב וז״ל דלגבי נזירות איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
« אוסר חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזיר עכ״ל. וכתוב בד״מ וצ״ע לפי זה אם אוסר עצמו בשבועה אם לומדים מנזירות דלא ליתסר רק ל׳ יום עכ״ל וספיקא דרמ״א הוה גם לפי טעם הר״ן דהא בשבועה לא שייך טעם דהר״ן דהקדש אינו כלול בשבועה.) ומ״מ נראה ברור דגם בשבועה אסור לעולם מדתני׳ סוף פ״ק דנדרים חומר בנדרים » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
« מבשבועה שחלין על דבר מצוה כרשות ואם איתא היה לו לחשוב גם זאת דבנדרים אסור לעולם משא״כ בשבועה אלא פשוט שבשבועה ונדרים שוין בזה מאיזה לימוד: » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)
Deux entrées, et le Baer Hetev y fait ce qu’il fait le mieux : abréger les A’haronim, puis ajouter entre parenthèses les responsa que personne d’autre n’a rapportées.
« זמן. לאו דוקא אלא ה״ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה״ג אין מחייבין אוחו אלא לישא אשה ההוגנת לו כ״כ בתשובת מבי״ט (רשד״ם וכנה״ג כחבו דוקא בלא קבע זמן ע״ש): » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק א)
« שאסר. כתבו הט״ז והש״ך דגם בשבועה הדין כן דאסור לעולם משא״כ בנזירות דאינו אלא ל׳ יום (מי שאסר על עצמו להתפלל בבהכ״נ של פלוני ולא קבע זמן אסור להתפלל בו לעולם הרש״ך ח״א סימן ל״ו. וכן הסכמת הקהל כל שלא קצבו זמן הוא לעולם הרש״ך ח״ג סי׳ ק״ה): » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק ב)
Deux entrées, toutes deux longues et toutes deux de responsa tardives — le Ḥatam Sofer sur le premier seif, le Tiferet Tsvi sur le troisième.
« עד שימצא. [ע׳ בתשובת חתם סופר סימן רכ״ח הביא בשם מהרי״ט סימן קל״א במעשה שנשבעו על הנישואים וכתבו שראובן חייב לשמעון סך עצום לפרוע לו ואולם אם ישא בתו ימחול לו חובו זה. ושוב התחייב החתן סך עצום לחותנו. ואולם אם ישא בתו ימחול חובו. » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« ונשבעו זה לזה על כל האמור ועכשיו טוען צד אחד עדיין אין זמן לפרעון ולנשואין אמתין עד שנת היובל והאריך שם לבאר דבדבר הרשות לעשות דבר פלוני יכול לדחות מדחי אל דחי אך בדבר מצוה כגון לישא אשה או ליקח בית בא״י מיד כשיזדמן ההגון לו כופין אותו לקיים דבדבר מצוה הוי כמפרש ליקח מיד ולאלתר כשיזדמן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« והשתא בנ״ד שהענין כלול משני דברים שידוכי הבת שהיא מצוה וחיובי ממון שהוא נדרי הדיוט רואים אם היה עיקר עיסקם במו״מ ושוב עלה על דעתם לתלות מחילת הממון בשידוכים ה״ז נדרי הדיוט ויכול לדחות אך כיון שהכל נעשה בשעת שידוכים והחיוב היה רק לבטחון להשמר מאסמכתא א״כ השידוכים שהיא המצוה הוא עיקר וזמן » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« פירעון הקנס כזמן השידוכים משתבעה לינשא נותנים לבוגרת ל׳ יום ושוב חל הקנס וצד השני פטור משבועתו ונושא אשה אחרת עכת״ד ע״ש. (והנה מ״ש דבדבר הרשות יכול לדחות לענ״ד צ״ע מכמה מקומות וגם מדברי הש״ע כאן שלא הזכיר בא״י גבי בית ויש לעיין) ועמ״ש לקמן סימן רכ״ח ס״כ בד״ה לישא זא״ז]: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)
« שאסר. עבה״ט ועיין בתשובת תפארת צבי חיו״ד סוף סימן ב׳ בקהל שהסכימו להעביר השוחט שבעירם מחמת איזה דבר והעבירוהו ואח״כ רוצים לחזור וליקח אותו לשוחט דרשאים הם בכך דהא לא קבלו עליהם שיהא אסור להיות אצלם שוחט דאז אסור לעולם רק דעתם היה להעביר השוחט ההוא והא העבירוהו וקיימו נדרם ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק ב)
Une entrée, très brève, et purement critique : le Chakh reproche au Taz d’avoir cité le Darkei Moché à moitié.
« (סימן רי״ט ס״ק א׳) וכתוב בד״מ כו׳. לא העתיק יפה דרמ״א גופיה נמי בתר דמבעיא ליה הדר פשטיה ליה וכמ״ש בש״ך ס״ק ג׳: » (נקודות הכסף יו״ד רי״ט)
Tout le siman dans une grille : le seif, la clause, et ce qu’elle dit.
| Seif | La clause du Choulhan Aroukh | Ce qu’elle dit |
|---|---|---|
| א | « דין הנודר בלא קביעות זמן. ובו ג׳ סעיפים » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | Le droit de celui qui voue sans fixer de terme — et il y a ici trois seifim |
| א | « מי שנדר או נשבע לישא אשה או לקנות בית וכיוצא בו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | Celui qui a voué ou juré d’épouser une femme, ou d’acheter une maison, ou chose semblable |
| א | « ולא קבע זמן אין מחייבין אותו לישא או לקנות » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | et il n’a pas fixé de terme — on ne l’oblige pas à épouser ni à acheter |
| א | « עד שימצא הראוי לו » (שו״ע יו״ד רי״ט:א) | jusqu’à ce qu’il trouve ce qui lui convient |
| ב | « הנשבע לשכור מלמד לבנו עד עשרה לטרין » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | Celui qui a juré de louer un maître d’école pour son fils jusqu’à dix litrin |
| ב | « כל זמן שישכור מלמד הגון הוא פטור » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | tant qu’il loue un maître d’école convenable, il est quitte |
| ב | « ויזהר שלא ישלח המלמד הראשון עד שיבא השני » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | et qu’il prenne garde de ne pas congédier le premier maître avant que le second n’arrive |
| ב | « כי צריך לשכור המלמד הראשון ההגון לו אם לא שבא לו מלמד אחר » (שו״ע יו״ד רי״ט:ב) | car il lui faut louer le premier maître qui lui convienne, à moins qu’un autre maître ne lui vienne |
| ג | « מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג) | Celui qui s’est interdit une chose sans terme |
| ג | « אסור בו לעולם » (שו״ע יו״ד רי״ט:ג) | il lui est interdit pour toujours |
Cinq situations, prises dans l’ordre du siman. Chacune se clôt sur le même renvoi : la conduite réelle revient au Rav.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רי״ט · ♥ Soutenir