סימן רי״ט — דין הנודר בלא קביעות זמן

📑 תוכן העניינים

1. נדר או שבועה — מה טיבו של נדר לעשות?

הש״ך פותח את הסימן בשאלה זו ומשיב עליה בשם הפרישה: אין זה נדר לישא אשה אלא נדר המתפיס דבר באי־הנישואין — ״דבר פלוני אסור עלי אם לא אשא אשה״. זוהי ההתפסה, וחוזר הנדר לצורתו הרגילה: אוסר חפץ.

« שהתפיס בדבר אחד שאמר דבר פלוני אסור עלי אם לא אשא אשה דאל״כ הוי לשון שבועה ואינו נדר כלל » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק א)

אך אין הש״ך עומד בזה, והמשכו מעניין מן התשובה עצמה: האידנא, לדבריו, בכל ענין הוי נדר — ומפנה לסוף סימן ר״ו · 206. ומוסיף שיש אומרים שמועיל מדין ידות: לשון חסרה או שאולה מרשות אחרת מחייבת אף היא.

« מיהו נראה דהאידנא בכל ענין הוי נדר כדלעיל ס״ס ר״ו (ע״ל סי׳ רי״ח ס״ק ב׳) וע״ש די״א ג״כ דמהני מדין ידות אם הוציא לנדר בלשון שבועה » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק א)

2. עד שימצא הראוי לו — השיעור, והתיבה שלא העתיק המחבר

מקור סעיף א ברייתא בבבא קמא פ׳ ע״א, והיא מלמדת בשני פנים. היא עומדת בתוך סדרה של דברים שאין מחייבין בהם מיד — רועה שעשה תשובה אינו מוכר בבת אחת, וכן גר שנפלו לו כלבים וחזירים בירושתו. ויש בה תיבת מקום.

« וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לִיקַּח בַּיִת וְלִיקַּח אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד, עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הַהוֹגֶנֶת לוֹ » (בבא קמא פ׳ ע״א)

ואין השאלה שלנו. הפתחי תשובה מעלה אותה במפורש, בתוך סוגריים, בסוף כניסתו הארוכה על סעיף זה — ואינו מכריע בה.

« והנה מ״ש דבדבר הרשות יכול לדחות לענ״ד צ״ע מכמה מקומות וגם מדברי הש״ע כאן שלא הזכיר בא״י גבי בית ויש לעיין » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)

והרמב״ם הכריע באופן אחר: אינו מזכיר ארץ ישראל, אך מוסיף שתי דוגמאות שאינן בברייתא — לצאת בשיירא ולפרוש בים — ומכאן שקרא את הדין ככללי.

« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע אוֹ נָדַר שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה אוֹ שֶׁיִּקְנֶה בַּיִת אוֹ שֶׁיֵּצֵא בְּשַׁיָּרָא אוֹ יִפְרשׁ בַּיָּם אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִקְנוֹת אוֹ לְצֵאת מִיָּד אֶלָּא עַד שֶׁיִּמָּצֵא דָּבָר הֶהָגוּן לוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ח׳ הלכה י״ג)

3. קבע זמן — האם הדין נוהג אף בשקבע זמן?

הש״ך בס״ק ב מכריע כקריאה השנייה בשם המבי״ט: לאו דוקא, וה״ה בנדר לישא אשה תוך שנה.

« אלא ה״ה קבע זמן לישא אשה תוך שנה וכה״ג אין מחייבים אותו אלא לישא אשה ההגונה לו » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ב)

הבאר היטב מעתיק את המבי״ט בס״ק א — ומיד מוסיף בסוגריים שהרשד״ם והכנסת הגדולה כתבו להפך. הסוגר קצר, אך הוא מחזיר את הדיון במקום לחתמו.

« רשד״ם וכנה״ג כחבו דוקא בלא קבע זמן ע״ש » (באר היטב יו״ד רי״ט ס״ק א)

4. דבר מצוה ודבר הרשות — עד היכן מותר לדחות?

הסעיף אומר שאין מחייבין — אך עד מתי? הפתחי תשובה מביא מהחתם סופר בשם המהרי״ט חילוק שמנסח מחדש את הסעיף כולו: אין הדחייה שווה לפי טיב הדבר שהובטח.

« והאריך שם לבאר דבדבר הרשות לעשות דבר פלוני יכול לדחות מדחי אל דחי אך בדבר מצוה כגון לישא אשה או ליקח בית בא״י מיד כשיזדמן ההגון לו כופין אותו לקיים » (פתחי תשובה יו״ד רי״ט ס״ק א)

ואף על פי כן אין הפתחי תשובה מסתפק בזה, והסתייגותו מכוונת דוקא לחצי הראשון: חופש הדחייה בדבר הרשות צ״ע בעיניו מכמה מקומות. ובאותו סוגר עצמו הוא מעיר על השמטת ארץ ישראל.

5. המלמד — כוונת הלב כנגד דוחק התלמוד

סעיף ב תשובת הרשב״א היא, והש״ך מביא את סברתה. וצריך לקרוא בעיון: אין הוא אומר שעשרה לטרין מרובים, אלא שהאיש לא נשבע על כך.

« שלא נשבע זה לשכור מלמד החכם יותר שיוכל לשכור וכל הנדרים אינם הולכים אלא אחר כוונת הלב » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ג)

הלשון כל הנדרים אינם הולכים אלא אחר כוונת הלב היא כלל הסימן הקודם, והיא מוחלת כאן על סכום. והרשב״א מוציא מכאן את המסקנה המפתיעה: מלמד שלא הגיע למדרגת גדולי הרבנים כשר, שהרי לראוי לו נתכוון.

« דלא נתכוין זה אלא לראוי לו » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ג)

« ומיהו אם משלח המלמד ששכר לו קודם שיבא השני אפשר שהוא אסור מפני שהוא מחוייב בדבר מיד דהא האי דומה לדרבא (בר״ה ו ) דאמר וצדקה מיחייב עליה לאלתר דקיימי עניים וכ״ש בענין הלימוד שהביטול בו הוי פסידא דלא הדר » (בית יוסף יורה דעה רי״ט)

6. אסור בו לעולם — הנדר, השבועה והנזירות

תשובת הר״ן — הנדר כולל את ההקדש

הט״ז מביא את טעם הר״ן, והוא מבני הבניין: תיבת נדר כוללת נדרי הקדש ונדרי איסור כאחד. והמקדיש בהמה למזבח — קדושה עולמית. ולפיכך נגרר דין נדרי איסור אחר אחיו.

« ואע״ג דגבי נזירות אמרינן סתם נזירות ל׳ יום שאני בנדר שכולל בו נדרי הקדש ונדרי איסור וכשם שהמקדיש בהמה למזבח קדושה עולמית ה״נ בנדרי איסור כן כתב הר״ן בנדרים דף ד » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)

תשובת הגהות מרדכי — חפצא כנגד נפשיה

טעם אחר, והוא מרחיק לכת: בנזירות האדם אוסר את עצמו — ומסתבר שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיכול. ובנדר הוא אוסר חפץ, ואין החפץ אסור שלושים יום יותר משנה.

« דלגבי נזירות איתסר מן חפצא הלכך סברא הוא שלא שיעבד עצמו אלא בפחות שיוכל אבל נדרים אוסר חפצא עליו הלכך לא גמרינן מנזיר » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)

ספק הדרכי משה, והתשובה

הוא שניסח הדרכי משה, והט״ז מביאו כספק שנשאר פתוח — ומוסיף שספקו של הרמ״א קיים אף לטעם הר״ן, שאין ההקדש כלול בשבועה.

« וכתוב בד״מ וצ״ע לפי זה אם אוסר עצמו בשבועה אם לומדים מנזירות דלא ליתסר רק ל׳ יום » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)

ואף על פי כן מכריע הט״ז, וראייתו נאה. הברייתא מונה את הדברים שבהם הנדר חמור מן השבועה — שחלין על דבר מצוה כרשות. ואילו היה הזמן מכללם, היה נמנה עמהם.

« ומ״מ נראה ברור דגם בשבועה אסור לעולם מדתני׳ סוף פ״ק דנדרים חומר בנדרים מבשבועה שחלין על דבר מצוה כרשות ואם איתא היה לו לחשוב גם זאת דבנדרים אסור לעולם משא״כ בשבועה אלא פשוט שבשבועה ונדרים שוין בזה מאיזה לימוד » (ט״ז יו״ד רי״ט ס״ק א)

הש״ך — הדרכי משה כבר השיב לעצמו

הש״ך מגיע לאותה מסקנה בדרך אחרת, ומוסיף את שהניח הט״ז: הדרכי משה עצמו מסיק בשם הרא״ש שאף בשבועה אסור לעולם. ובזה מיישב הש״ך את תמיהת הב״ח, שהשיג על הרא״ש שכתב זאת מסברא בעוד שהדבר מבואר בפרק קמא דנדרים — לא, משיב הש״ך: בגמרא אין מבואר אלא בנדרים, והרא״ש מיירי בשבועות.

« מיהו מסיק שם בשם הרא״ש ס״פ שבועות שתים דגם בשבועה אסור לעולם » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)

« וכ״כ הרב לקמן סי׳ רל״ז ס״ד בשבועה דאם נשבע סתם אסור לעולם » (ש״ך יו״ד רי״ט ס״ק ד)

נקודות הכסף — העתקה חסרה

כניסתן היחידה של נקודות הכסף בסימן זה אינה בגוף הדין: היא משיגה על הט״ז שהעתיק את הדרכי משה למחצה — שהביא את ספקו ולא את מסקנתו.

« לא העתיק יפה דרמ״א גופיה נמי בתר דמבעיא ליה הדר פשטיה ליה » (נקודות הכסף יו״ד רי״ט)