עיון בסימן ר״כ. רמה א הלכה אחר עשרים ושלושת הסעיפים כסדר הספר. וזו נוטלת את שנים עשר המקומות שבהם האפרכסת נחלקת, ומעמידה כל אחד מהם על מקורו: גמרא נדרים ס׳ ונדרים ס״ג, הרמב״ם, הטור, ואחריהם הש״ך, הט״ז ונקודות הכסף. הציטוטים העבריים אחדים הם בשלוש הלשונות; ולשון הביאור היא המשתנה.
נושא: שתים עשרה מחלוקות סימן ר״כ
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״כ (כ״ג סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
המשנה נותנת את שתי הלשונות ואת שני השיעורים בלא מילה של ביאור. והגמרא היא המוסיפה את חיוב השאלה, והיא גם המעמידה את הקושיה שכל הסימן מניחה כמיושבת: כיון ששתיהן דומות, מפני מה לא גזרו אלא באחת?
« אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לִכְשֶׁתֶּחֱשַׁךְ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם » (נדרים ס׳ ע״א)
« מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: גְּזֵירָה ״הַיּוֹם״ מִשּׁוּם ״יוֹם אֶחָד » (נדרים ס׳ ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, לִיגְזוֹר בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִשּׁוּם ״הַיּוֹם » (נדרים ס׳ ע״ב)
« הַיּוֹם״ בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִיחַלַּף, ״יוֹם אֶחָד״ בְּ״הַיּוֹם״ לָא מִיחַלַּף » (נדרים ס׳ ע״ב)
הש״ך בס״ק ג מוציא מזה שני חילוקי דין שאינם בלשון המחבר כלל, והשני שבהם הוא הכבד.
« וצריך שאלה לחכם. אבל א״צ פתח משא״כ בנודר יום אחד עכ״ל פרישה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« עוד נ״מ דכאן א״צ שאלה רק מדרבנן ובנודר יום אחד צריך שאלה מדאורייתא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)
ואחר כך פותח סעיף א שני פתחים בגזירה, והש״ך נותן טעמם בס״ק ד. והוא עמוק ממה שנראה: לא מפני שהתענית קלה, אלא מפני ששיעורה אינו מן הנודר.
« ולא גזרינן משום יום אחד משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא שאין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« המקבל עליו להתענות א׳ בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ״ד שעות דודאי להתענות כמו שאמרו חכמים נתכוין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
משנת נדרים ס׳ ע״א גורסת שבת זו, וכל הראשונים אחריה. והשולחן ערוך כתב שבוע זה. הט״ז מעיר על השינוי ומבארו — ומביאורו נולדת שאלה שלא נשאלה בסימן.
« שַׁבָּת זוֹ״ — אָסוּר בְּכׇל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה » (נדרים ס׳ ע״א)
« שבוע זה בטור וברמב״ם ובר״ן וברא״ש כתוב שבת זה אלא שבעל הש״ע ס״ל דגם בלשון שבוע נכלל יום השבת » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« שבוע זה. או שבת זה כדאיתא בש״ס שהוא נמי שבוע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ח)
« ונלע״ד דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך שאין יום השבת בכלל האיסור שלשון זה הוה כלשון ימות החול בלשון הקודש » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« שהרי כשרוצים לומר שבת וחול אומרים בל״א שבת אונ׳ ווא״ך ממילא נתמעט יום השבת לגמרי » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
ומיד מדקדק הט״ז: אם נאמרה התיבה דרך מספר — חמש או שש שבועות — השבתות בכלל, שהמניין מניין של שבעה הוא. ואין ממעטים אלא בלשון סתמית.
« אז ודאי גם השבתות בכלל דכיון דאמרו דרך מספר הוה כאילו אמר ה׳ או ו״פ ז׳ ממילא שבת בכלל » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« ואין דבריו מוכרחים דווא״ך הוא שבוע א״כ גם שבת בכלל ולשון דיא ווא״ך מורה על כל השבוע » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
« היינו משום דלא היתה כוונתו רק על ימות החול ולא על השבת שחייב להתענג ולאכול בשר אבל שאר נדרים דשייכי גם כן בשבת גם שבת בכלל » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
הרמ״א פוסק שאין צריך, והט״ז נותן הטעם. אבל הב״ח מצריך, ונקודות הכסף מגינים על הב״ח מפני הדרך שדחהו בה הט״ז. והיא המחלוקת הקצרה שבסימן, והמלמדת ביותר על גדרה של גזירה.
« ומותר אחר כך בלא שאלת חכם » (רמ״א יו״ד ר״כ:ג)
« דחילוק שבין שבוע זה לשבוע סתם הוא הפרש גדול והכל יודעים ההפרש משא״כ בסעיף א׳ בין יום אחד להיום » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« ומותר אח״כ. והב״ח פסק כהר״ף בסמ״ק וכהברטנורה דשבוע זה ובחדש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחדש ע״ש » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י)
« ומו״ח ז״ל כתב מסברא דנפשיה לקמן דצריך שאלה דלא ליטעי אינשי ולא משמע כן מהפוסקים שלא הזכירוהו כלל שם » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« שלא כדת השיג עליו דלאו מסברא דנפשיה כ״כ אלא שפסק כהברטנור׳ והר״ף כמ״ש בש״ך ס״ק י » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
סעיף ד אומר דבר תמוה: יום השייך לחודש שעבר אינו בכלל נדר של חודש זה. והגמרא נותנת הטעם בשלוש תיבות, ומשלוש תיבות אלו יוציא הש״ך את התולדה החריפה שבסימן.
« חֹדֶשׁ זֶה״ — אָסוּר בְּכׇל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. פְּשִׁיטָא! כִּי אִיצְטְרִיכָא לְחֹדֶשׁ חָסֵר » (נדרים ס׳ ע״ב)
« מַהוּ דְּתֵימָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְשֶׁעָבַר הָוֵי, וְלָא לִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן קָרוּ אִינָשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא » (נדרים ס׳ ע״ב)
« אפי׳ ר״ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח » (שו״ע יו״ד ר״כ:ד)
ואז הופך הש״ך את הלשון, והיוצא הוא היפוכה של קולה.
« ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך דכיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח א״כ הוא בכלל החדש של הבא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ב)
« שבלשון. כתב הש״ך ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ו)
סעיף ה בשש תיבות ואינו מראה קושי כלל. ואף על פי כן מוצא בו הש״ך מחלוקת בין הרא״ש מכאן לרמב״ם ולסמ״ג ולרבינו ירוחם מכאן — ואחר כך ממעטה, ובראיה מן המשנה עצמה.
« וְאִם אָמַר ״יוֹם אֶחָד״, ״שַׁבָּת אַחַת״, ״חֹדֶשׁ אֶחָד״, ״שָׁנָה אַחַת״, ״שָׁבוּעַ אֶחָד״ — אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם » (נדרים ס׳ ע״א)
« משמע משעה שנדר אסור מיום ליום כגון אם נדר בחצי יום ט״ו לחדש תמוז אסור עד חצי יום ט״ו לחדש אב אע״פ שאינו אלא כ״ט ימים שתמוז הוא חסר מ״מ הוא חדש שלם מיום ליום » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« שֶׁאֲנִי טוֹעֵם חֹדֶשׁ אֶחָד אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם גְּמוּרִים מֵעֵת לְעֵת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה ג׳)
« אבל הרמב״ם פ״ט מה״נ והסמ״ג לאוין רמ״ב ור׳ ירוחם ני״ד ח״ו כתבו אם אמר חדש א׳ אסור משעה שנדר עד תשלום ל׳ יום גמורים מעל״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« אבל בחדש חסר מודים דסגי בכ״ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חדש א׳ אסור מיום ליום א״כ משמע דלעולם סגי במיום ליום אלא ודאי כדפי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
⚠️ הערת קריאה. הש״ך מפנה כאן לרמב״ם פ״ט מה״נ, פרק ט מהלכות נדרים. והלשון שהוא מביא נמצאת בפרק י לפי חלוקת ספריא שבידינו. ואנו מביאים את הטקסט במקום שספריא נותנת לו, ומציינים את ההפרש בלא להכריע: חלוקת פרקי משנה תורה משתנה בין המהדורות.
סעיף ז אומר ששנה מעוברת נתפסת ״בה ובעיבורה״. והש״ך מקדיש לס״ק ט״ו דיון ארוך להעמיד לשון זו באופן אחד, ולדחות את הב״ח שהרחיבה לכל האופנים.
« ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה » (שו״ע יו״ד ר״כ:ז)
« מדברי הסמ״ע בח״מ סי׳ שי״ב ס״ק כ״ב נראה מבואר דהיינו דוקא בעומד באמצע השנה או קודם אבל בעומד בר״ה ואמר שנה א׳ אינו אסור אלא יב״ח » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« אבל כשאינו עומד בר״ה לא הוה מצי למימר שנה זו דא״כ הוה משמע רק עד ר״ה ובאמת ר״ל שנה תמימה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« ונ״ל גם דעת הר״ן כן דבנדרים ריש דף ס״א כתב בפשיטות דאי אמר שנה א׳ ועומד בר״ה לא מיתסר בעבורה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« דבריו צ״ע דודאי השנה כשנה זו דמי וכמ״ש בס״ק ט׳ וכ״כ הרא״ש והר״ן בנדרים ריש דף ס״א דבהשנה אינו אסור אלא עד תשלום השנה דהיינו עד ר״ה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« וה״ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החדש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חדש זה או שנה זו כמו גבי יום באומר היום » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט)
« מיהו היכא דאמר שנה א׳ מיום זה מונין י״ב חדש אפי׳ עומד בר״ה וכן אם אמר השנה דינו כאומר שנה זו ודלא כב״ח » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ח)
⚠️ הפרש שיש לציינו בין שתי האפרכסות, ואין אנו מכריעים בו: הש״ך כותב בס״ק ט״ו מונין י״ג חדש, והבאר היטב המביאו בס״ק ח כותב מונין י״ב חדש. וסברת הענין — שהוא המקום שהנדר עובר בו את תשרי — מחייבת י״ג.
המשנה פוסקת; ברייתא דשטרות אומרת אחרת; ואביי מיישבן בידע או לא ידע בעיבור. והמחבר מביא שתי השיטות, ואז מגלה הש״ך שהרב פסק אחרת בשלושה חלקים אחרים בשולחן ערוך.
« עַד רֹאשׁ אֲדָר״ — עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. ״עַד סוֹף אֲדָר״ — עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן » (נדרים ס״ג ע״א)
« אֲדָר הָרִאשׁוֹן — כּוֹתֵב ״אֲדָר הָרִאשׁוֹן״, אֲדָר שֵׁנִי — כּוֹתֵב ״אֲדָר״ סְתָם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ס״ג ע״א)
« אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, הָא דְּיָדַע דִּמְעַבְּרָא שַׁתָּא, הָא דְּלָא יָדַע » (נדרים ס״ג ע״א)
« דהלכה כרבי יהודה דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר ראשון ומכל מקום בעד סוף אדר הוא אסור עד סוף אדר השני דשני אדרים כחד חשבינן להו כ״כ הרא״ש » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« דהרמב״ם פסק כרבי מאיר דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר שני אלא דסבירא ליה כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ה)
« וכן בא״ח ריש סימן תכ״ח ובא״ע סימן קכ״ו סעי׳ ז׳ כתב הרב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ובש״ס ס״פ קונם מדמי להדיא נדרים לשטרות » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ולענין דינא כיון דהב״ח פסק בא״ע סימן קכ״ו לענין גטין דהגט פסול מספק א״כ גם בנדרים יש להחמיר באיסורא דאורייתא כסברת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« והלכך בשני שטרות שנעשה בשנה מעוברת נמי נראה להלכה דאין נותנין למי שכתוב אדר סתם אלא יחלוקו וכדין שני שטרות שזמנם ביום אחד » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ולפ״ז כשמברכין החדש אדר הראשון יש לומר בפירוש אדר ראשון ולא סתם אדר כמו שנוהגים מקצת חזנים » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« בין ידע שהיא מעוברת או לא לכ״ע אסור עד סוף אדר שני דב׳ אדר חד ירחא חשיבי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« וכתב הב״ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר דדוקא באומר עד סוף אדר משמעו עד סוף כל מה שנקרא אדר דהיינו עד סוף אדר שני » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« ופשוט שאם אמר עד חצי אדר דהיינו עד חצי אדר ראשון ולא אמרינן עד ר״ח אדר ב׳ קאמר דאין שם חצי נופל על ר״ח השני » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
סעיף יא אומר ״האוסר עצמו בדבר״ ולא ״הנודר מן היין״. והב״ח רואה בזה דקדוק מכוון, והש״ך מביא סברתו ואחר כך הופכה. והכל תלוי במשנת רבי יהודה שלא העתיקה השולחן ערוך.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״קֻוֽנָּם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח״ — לֹא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יַיִן » (נדרים ס״ג ע״ב)
« כתב הב״ח שדקדק הטור וכתב בדבר כו׳ והוי ליה למימר בקיצור נדר עד פסח אלא דלפי שמתחלת הסימן ועד עתה מיירי בקונם יין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« אבל דין זה אינו בנודר מן היין אלא מדברים אחרים דוקא דבנודר מן היין אף באומר שיהא פסח או פני פסח אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« מיהו מדהשמיט המחבר לקמן דברים אלו משמע דסבירא ליה כהרמב״ם וסייעתו דאפילו ביין אסור עד שיצא פסח וכ״כ הב״ח לקמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« וכתוב בתשובת מהרי״ל סימן קל״א באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי״ט אסור ביין של הבדלה וע״ש » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
לגזירת סעיף א היקף שנוי במחלוקת. הב״ח מרחיבה לכל הלשונות הכלות בהגעה: עד הפסח, עד פני הפסח להרמב״ם, עד הגשם. והט״ז חולק עליו בפירוש, ובטענה של דרך.
« פסק הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם (לקמן סעיף י״ח) בכלן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« ועל כן ברור בכל החילוקים שנמצאו בסימן זה לענין עד הפסח או עד שיהיה הפסח דשם אין צריכין שאלה » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« כתב הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם לקמן סי״ח בכולן צריך שאלה לחכם » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״א)
הרמ״א, על פי תרומת הדשן, מצריך המתנה עד הזמן שנקבע אף כשאין המשתה יכול עוד להיות. והש״ך מקדיש לזה את ס״ק כ״ז, מן החריפים שבסימן, והט״ז מוסיף ידיעה מכרעת במה שכתב תרומת הדשן באמת.
« ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין עד אותו זמן » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
« שם בת״ה מסיק בדין מותר אלא מטעם גזירה שמא אף בלאו הכי אתי להתיר » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י)
« ולפע״ד ל״ד כלל דהכא עיקר כוונתו היה שנדר עד שיזכה שיהא הבן בר מצוה ומיד כשמת בטל נדרו והוה כאלו אמר הריני נודר עד שיחיה בני ויהא בר מצוה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« ואפשר לחלק דהתם זמנו קבוע עד שיהא בן י״ג שנים אבל הכא בידו לאחר או להקדים זמן הנשואין ואם כן לא היתה כוונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« הש״ך חולק על זה וכתב מאחר שבידו להקדים או לאחר זמן הנישואין אם כן לא היתה כונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« והגע עצמך בגט אם אמר ה״ז גיטך אם ימות פלוני תוך י״ב חדש ומת תוך יב״ח וכי גזרינן בהא מת אטו לא מת ודוקא באם לא באתי גזרינן הכי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« אבל להחמיר גם במשתה בנו אין לנו וכמ״ש וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
זמני שלוש הרביעיות ברייתא של שלוש דעות. והלכות נדרים היו צריכות ללכת אחר אחת מהן; השולחן ערוך הולך אחר הרמב״ם, והש״ך מראה שאין זה מתיישב עם מה שפסק אותו רמב״ם עצמו במקום אחר.
« אֵיזוֹהִי זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה? הַבְּכִירָה — בִּשְׁלֹשָׁה, בֵּינוֹנִית — בְּשִׁבְעָה, אֲפִילָה — בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ס״ג ע״א)
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּבְחוֹדֶשׁ כִּסְלֵיו » (נדרים ס״ג ע״א)
« בִּשְׁלָמָא רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה — לִישָּׁאֵל. שְׁלִישִׁית — לְהִתְעַנּוֹת. אֶלָּא שְׁנִיָּה לְמַאי? וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לְנוֹדֵר » (נדרים ס״ג ע״א)
« עד זמן הגשמים שהוא בא״י ר״ח כסליו. רביעה שלישית להרמב״ם והמחבר » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל)
« והרא״ש והטור והראב״ד פסקו דאינו אסור אלא עד רביעה ראשונה וכן פרש״י בנדרים סוף דף ס״ב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ט)
« שהוא רביעה ראשונה וכל זה לדעת הרמב״ם אבל הרא״ש והטור פסקו כרבי יודא דרביעה ראשונה הוא שבעה במרחשון ושניה בי״ז בו » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« ואדרבה על הרמב״ם יש לתמוה שבפ״ב מהל׳ תפלה פסק דשואלין בז׳ במרחשון והיינו כר׳ יודא וכאן פסק דרביעה ראשונה היא בי״ז במרחשון וכן על המחבר אלא שיש ליישב בדוחק וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« ולפי זה הרמב״ם והמחבר דכתבו דהראשונה י״ז בו והשנייה כ״ג בו אם כן אין כאן אלא ו׳ יום בין א׳ לב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« אם כן קשה על הרב שכתב דברי הרא״ש וטור אחר דברי הרמב״ם והמחבר וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« ומבואר במשנה דגם אם אומר עד שיהיו הגשמים אין אסור רק עד שיגיעו התחלת הגשמים והטעם לפי שאין זמן קבוע והוה כקציר דסעיף י״ב » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
הסימן נחתם בעונש היחיד הנזכר בו. הלשון אומרת הרי זה לוקה ואינה אומרת מי. והט״ז מקדיש לס״ק כ את המחלוקת היוצאת מזה, והיא נוגעת ביסוד: היכול אדם להפיל את חברו באיסור תורה?
« ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין ואסורה בהנייתו עד החג » (שו״ע יו״ד ר״כ:כג)
« פי׳ הר״ן דקאי על האשה דאע״ג דלא נדרה כלום מ״מ עברה על לא יחל פי׳ לא יוחל הדבר של נדר » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« וכיון שאדם יכול לאסור על אחר הרי האחר בלא יחל ולא כהרמב״ם שפירש לוקה הוא אם מהנה אותה ולא היא » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָתוֹ עַד הֶחָג וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה י״ג)
« עט״ז סק״כ ובאר הגולה ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ו שמתרץ השגת הר״ן על הרמב״ם בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ו)
הט״ז כבר ביאר בס״ק י״ט את הרמב״ם בנקודה אחרת שבאותה חטיבה: מפני מה נקב הנודר ״עד החג״ והאיסור כלה בפסח. ונותן לזה שני ביאורים, ומעמיד את הראשון.
« הראשון שהוא מתכוין שלא תהנה עד הפסח שמא תעבור אח״כ וכמו שהוא הדין לפי האמת » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« ויש גם כן לומר שמה שאמר עד החג הוא דרך חזרה דהיינו שמתחלה עלה על דעתו לאסור עד הפסח לחוד » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« אבל עבר הפסח הוה מ״מ ספק איסור דשמא יש חזרה כאן וסתם נדרים הולכין להחמיר אבל אין לוקין מספק » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
| סעיפים | ציר | מה נדון בו |
|---|---|---|
| 1–2 | היום · יום אחד | קץ כנגד שיעור; גזירת השאלה ושני חילוקיה |
| 3–10 | שבוע · חדש · שנה · שמיטה | אותו ניגוד בארבע מידות, ועוד ענין אדר |
| 11–12 | עד · עד שיהיה | המעבר, וביטולו בדבר שאין זמנו קבוע |
| 13–17 | המקום והמלאכה | היכן מסתכלים, ואיזה מעשה מסמן התחלה וסוף |
| 18–19 | הגשם · הגשמים | זמן כנגד מציאות, והקץ הקבוע בפסח |
| 20 | בחג | לשון בני אדם כנגד הגדר ההלכתי |
| 21–23 | שתי תיבות זמן | מקום התיבה במשפט, והחשש למפרע |
| השאלה | דעה אחת | דעה שנייה | מקום |
|---|---|---|---|
| שבוע זה — צריך שאלה? | הרמ״א והט״ז: אין צריך | הב״ח, הר״ף והברטנורא: צריך | ס״ק י · ט״ז ס״ק ג |
| דיא ווא״ך — השבת בכלל? | הט״ז: אינה בכלל, חוץ מלשון מספר | נקודות הכסף: בכלל לעולם | ט״ז ס״ק ב · נקה״כ א |
| חדש אחד — כמה? | הרא״ש: מיום ליום | הרמב״ם, הסמ״ג ור׳ ירוחם: שלושים יום | ס״ק י״ג |
| שנה אחת בר״ה | הש״ך, הסמ״ע והר״ן: י״ב חודש | הב״ח: י״ג חודש | ס״ק ט״ו |
| סתם אדר | המחבר ורבי יהודה: אדר ראשון | הרמב״ם ורבי מאיר: אדר שני אם ידע | סעיף ח · ס״ק י״ז |
| עד שיהא הפסח ביין | הב״ח: כלה בכניסה | הש״ך והרמב״ם: עד היציאה | ס״ק י״ח |
| שאלה בעד שיגיע | הב״ח: צריך בכל | הט״ז: אינו צריך חוץ מסעיף א | ס״ק י״ט · ט״ז ס״ק ג |
| משתה בנו שמת | הרמ״א ותרומת הדשן: ממתין | הש״ך: בטל הנדר | סעיף טו · ס״ק כ״ז |
| זמן רביעה ראשונה | הרמב״ם והמחבר: י״ז במרחשון | הרא״ש, הטור, רש״י והראב״ד: ז׳ | ס״ק כ״ט–ל״ב |
| מי הוא הלוקה | הר״ן: האישה, משום לא יחל | הרמב״ם: הבעל, אם מהנה אותה | ט״ז ס״ק כ · פת״ש ס״ק ו |
| מקור | מה הוא נותן |
|---|---|
| נדרים ס׳ ע״א | כל המשנה של סעיפים א עד יא |
| נדרים ס׳ ע״ב | טעם הגזירה, וקרו אינשי ריש ירחא |
| נדרים ס״ג ע״א | שלוש הרביעיות ושימושיהן; ברייתא דאדר ותירוץ אביי |
| נדרים ס״ג ע״ב | משנת רבי יהודה ביין, שלא העתיקה המחבר |
| רמב״ם הלכות נדרים פרק י | ההקבלה כולה, וניסוח כללו של זמן קבוע |
| טור יורה דעה ר״כ | סדר הסימן, ומקור הגהת הרמ״א בגולה |
| בית יוסף יורה דעה ר״כ | טעם הר״ן בהיום, והדיון בשיטות |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לעמוד הבית · סימן ר״כ · 220 · ♥ לתמיכה