An in-depth study of Siman 220. Level 1 followed the twenty-three seifim in the order of the book. This one takes the twelve places where the apparatus divides, and takes each up from its source: the gemara of נדרים ס׳ and נדרים ס״ג, the Rambam, the Tur, then the Chakh, the Taz, the Nekudot HaKesef. The Hebrew citations are the same in all three languages; what changes is the language of the exposition.
Subject: The twelve disputes of siman 220
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״כ (כ״ג סעיפים)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
The mishna gives both formulas and both spans without a word of explanation. It is the gemara that adds the requirement of a שאלה, and the gemara too that raises the question the whole siman assumes settled: since the two resemble each other, why decree on only one?
« אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לִכְשֶׁתֶּחֱשַׁךְ צָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם » (נדרים ס׳ ע״א)
« מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: גְּזֵירָה ״הַיּוֹם״ מִשּׁוּם ״יוֹם אֶחָד » (נדרים ס׳ ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, לִיגְזוֹר בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִשּׁוּם ״הַיּוֹם » (נדרים ס׳ ע״ב)
« הַיּוֹם״ בְּ״יוֹם אֶחָד״ מִיחַלַּף, ״יוֹם אֶחָד״ בְּ״הַיּוֹם״ לָא מִיחַלַּף » (נדרים ס׳ ע״ב)
The Chakh, at ס״ק ג, draws two consequences of regime nowhere in the Mehaber’s text, and the second is the weightier.
« וצריך שאלה לחכם. אבל א״צ פתח משא״כ בנודר יום אחד עכ״ל פרישה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« עוד נ״מ דכאן א״צ שאלה רק מדרבנן ובנודר יום אחד צריך שאלה מדאורייתא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ג)
Seif 1 then opens two breaches in the decree, and the Chakh gives the reason at ס״ק ד. It runs deeper than it looks: not that the fast is lighter, but that its measure does not come from the one vowing.
« ולא גזרינן משום יום אחד משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא שאין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« המקבל עליו להתענות א׳ בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ״ד שעות דודאי להתענות כמו שאמרו חכמים נתכוין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ד)
The mishna of נדרים ס׳ ע״א reads שבת זו, and all the Rishonim follow it. The Shulhan Arukh writes שבוע זה. The Taz notes the divergence and explains it — and from his explanation is born a question the siman had not asked.
« שַׁבָּת זוֹ״ — אָסוּר בְּכׇל הַשַּׁבָּת, וְשַׁבָּת שֶׁעָבְרָה » (נדרים ס׳ ע״א)
« שבוע זה בטור וברמב״ם ובר״ן וברא״ש כתוב שבת זה אלא שבעל הש״ע ס״ל דגם בלשון שבוע נכלל יום השבת » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« שבוע זה. או שבת זה כדאיתא בש״ס שהוא נמי שבוע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ח)
« ונלע״ד דאם אמר בלשון אשכנז דיא וואך שאין יום השבת בכלל האיסור שלשון זה הוה כלשון ימות החול בלשון הקודש » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« שהרי כשרוצים לומר שבת וחול אומרים בל״א שבת אונ׳ ווא״ך ממילא נתמעט יום השבת לגמרי » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
The Taz at once refines: if the word is used numerically — “five or six weeks” — the Shabbatot are inside, for the count is a count of sevens. Only the absolute use excludes.
« אז ודאי גם השבתות בכלל דכיון דאמרו דרך מספר הוה כאילו אמר ה׳ או ו״פ ז׳ ממילא שבת בכלל » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ב)
« ואין דבריו מוכרחים דווא״ך הוא שבוע א״כ גם שבת בכלל ולשון דיא ווא״ך מורה על כל השבוע » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
« היינו משום דלא היתה כוונתו רק על ימות החול ולא על השבת שחייב להתענג ולאכול בשר אבל שאר נדרים דשייכי גם כן בשבת גם שבת בכלל » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
The Rama rules that it is not, and the Taz gives the reason. But the Bah says it is, and the Nekudot HaKesef defend the Bah against the way the Taz dismissed him. It is the shortest dispute of the siman, and the most instructive on how far a decree reaches.
« ומותר אחר כך בלא שאלת חכם » (רמ״א יו״ד ר״כ:ג)
« דחילוק שבין שבוע זה לשבוע סתם הוא הפרש גדול והכל יודעים ההפרש משא״כ בסעיף א׳ בין יום אחד להיום » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« ומותר אח״כ. והב״ח פסק כהר״ף בסמ״ק וכהברטנורה דשבוע זה ובחדש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחדש ע״ש » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י)
« ומו״ח ז״ל כתב מסברא דנפשיה לקמן דצריך שאלה דלא ליטעי אינשי ולא משמע כן מהפוסקים שלא הזכירוהו כלל שם » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« שלא כדת השיג עליו דלאו מסברא דנפשיה כ״כ אלא שפסק כהברטנור׳ והר״ף כמ״ש בש״ך ס״ק י » (נקודות הכסף יו״ד ר״כ)
Seif 4 states something surprising: a day belonging to the month gone by is not in the vow “this month”. The gemara gives the reason in three words, and from those three words the Chakh will draw the siman’s hardest consequence.
« חֹדֶשׁ זֶה״ — אָסוּר בְּכׇל הַחֹדֶשׁ, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַבָּא. פְּשִׁיטָא! כִּי אִיצְטְרִיכָא לְחֹדֶשׁ חָסֵר » (נדרים ס׳ ע״ב)
« מַהוּ דְּתֵימָא: רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְשֶׁעָבַר הָוֵי, וְלָא לִיתְּסַר, קָא מַשְׁמַע לַן קָרוּ אִינָשֵׁי רֵישׁ יַרְחָא » (נדרים ס׳ ע״ב)
« אפי׳ ר״ח שני ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפילו הכי מותר בו כיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח » (שו״ע יו״ד ר״כ:ד)
The Chakh then turns the statement round, and the result is the opposite of a leniency.
« ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך דכיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר״ח א״כ הוא בכלל החדש של הבא » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ב)
« שבלשון. כתב הש״ך ולפ״ז אם היה עומד בר״ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר״ח הראשון ואילך » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ו)
Seif 5 stands in six words and shows no difficulty at all. Yet the Chakh finds in it a divergence between the Rosh on one side and the Rambam, the Semag and Rabbenu Yeruham on the other — and then narrows it, with a proof from the mishna itself.
« וְאִם אָמַר ״יוֹם אֶחָד״, ״שַׁבָּת אַחַת״, ״חֹדֶשׁ אֶחָד״, ״שָׁנָה אַחַת״, ״שָׁבוּעַ אֶחָד״ — אָסוּר מִיּוֹם לְיוֹם » (נדרים ס׳ ע״א)
« משמע משעה שנדר אסור מיום ליום כגון אם נדר בחצי יום ט״ו לחדש תמוז אסור עד חצי יום ט״ו לחדש אב אע״פ שאינו אלא כ״ט ימים שתמוז הוא חסר מ״מ הוא חדש שלם מיום ליום » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« שֶׁאֲנִי טוֹעֵם חֹדֶשׁ אֶחָד אָסוּר שְׁלֹשִׁים יוֹם גְּמוּרִים מֵעֵת לְעֵת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה ג׳)
« אבל הרמב״ם פ״ט מה״נ והסמ״ג לאוין רמ״ב ור׳ ירוחם ני״ד ח״ו כתבו אם אמר חדש א׳ אסור משעה שנדר עד תשלום ל׳ יום גמורים מעל״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
« אבל בחדש חסר מודים דסגי בכ״ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חדש א׳ אסור מיום ליום א״כ משמע דלעולם סגי במיום ליום אלא ודאי כדפי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
⚠️ A note on reading. The Chakh here refers to the Rambam “פ״ט מה״נ”, chapter 9 of Hilkhot Nedarim. But the passage he reports is in chapter 10 in the division Sefaria gives today. We cite the text where Sefaria places it, and flag the divergence without deciding it: the chapter divisions of the Mishneh Torah vary between editions.
Seif 7 says that an intercalated year is taken “in it and in its intercalation”. The Chakh devotes ס״ק ט״ו to a long discussion bounding that phrase to one case, and refuting the Bah who extended it to all.
« ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה » (שו״ע יו״ד ר״כ:ז)
« מדברי הסמ״ע בח״מ סי׳ שי״ב ס״ק כ״ב נראה מבואר דהיינו דוקא בעומד באמצע השנה או קודם אבל בעומד בר״ה ואמר שנה א׳ אינו אסור אלא יב״ח » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« אבל כשאינו עומד בר״ה לא הוה מצי למימר שנה זו דא״כ הוה משמע רק עד ר״ה ובאמת ר״ל שנה תמימה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« ונ״ל גם דעת הר״ן כן דבנדרים ריש דף ס״א כתב בפשיטות דאי אמר שנה א׳ ועומד בר״ה לא מיתסר בעבורה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« דבריו צ״ע דודאי השנה כשנה זו דמי וכמ״ש בס״ק ט׳ וכ״כ הרא״ש והר״ן בנדרים ריש דף ס״א דבהשנה אינו אסור אלא עד תשלום השנה דהיינו עד ר״ה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« וה״ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החדש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חדש זה או שנה זו כמו גבי יום באומר היום » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט)
« מיהו היכא דאמר שנה א׳ מיום זה מונין י״ב חדש אפי׳ עומד בר״ה וכן אם אמר השנה דינו כאומר שנה זו ודלא כב״ח » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ח)
⚠️ A divergence between the two apparatuses, which we do not decide: the Chakh writes at ס״ק ט״ו מונין י״ג חדש, thirteen months, and the Baer Hetev, reporting him at ס״ק ח, writes מונין י״ב חדש, twelve. The logic of the passage — this is the case where the vow passes Tishrei — calls for thirteen.
The mishna rules; the baraita of documents says otherwise; Abbaye reconciles them by knowledge or ignorance of the intercalation. The Mehaber reports both positions, and the Chakh then discovers that the Rama ruled otherwise in three other parts of the Shulhan Arukh.
« עַד רֹאשׁ אֲדָר״ — עַד רֹאשׁ אֲדָר הָרִאשׁוֹן. ״עַד סוֹף אֲדָר״ — עַד סוֹף אֲדָר הָרִאשׁוֹן » (נדרים ס״ג ע״א)
« אֲדָר הָרִאשׁוֹן — כּוֹתֵב ״אֲדָר הָרִאשׁוֹן״, אֲדָר שֵׁנִי — כּוֹתֵב ״אֲדָר״ סְתָם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ס״ג ע״א)
« אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי מֵאִיר, הָא דְּיָדַע דִּמְעַבְּרָא שַׁתָּא, הָא דְּלָא יָדַע » (נדרים ס״ג ע״א)
« דהלכה כרבי יהודה דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר ראשון ומכל מקום בעד סוף אדר הוא אסור עד סוף אדר השני דשני אדרים כחד חשבינן להו כ״כ הרא״ש » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
« דהרמב״ם פסק כרבי מאיר דסבירא ליה סתם אדר הוא אדר שני אלא דסבירא ליה כל שלא ידע שהשנה מעוברת מסתמא נתכוין לאדר הסמוך לשבט » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ה)
« וכן בא״ח ריש סימן תכ״ח ובא״ע סימן קכ״ו סעי׳ ז׳ כתב הרב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ובש״ס ס״פ קונם מדמי להדיא נדרים לשטרות » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ולענין דינא כיון דהב״ח פסק בא״ע סימן קכ״ו לענין גטין דהגט פסול מספק א״כ גם בנדרים יש להחמיר באיסורא דאורייתא כסברת הרמב״ם » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« והלכך בשני שטרות שנעשה בשנה מעוברת נמי נראה להלכה דאין נותנין למי שכתוב אדר סתם אלא יחלוקו וכדין שני שטרות שזמנם ביום אחד » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« ולפ״ז כשמברכין החדש אדר הראשון יש לומר בפירוש אדר ראשון ולא סתם אדר כמו שנוהגים מקצת חזנים » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ז)
« בין ידע שהיא מעוברת או לא לכ״ע אסור עד סוף אדר שני דב׳ אדר חד ירחא חשיבי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« וכתב הב״ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר דדוקא באומר עד סוף אדר משמעו עד סוף כל מה שנקרא אדר דהיינו עד סוף אדר שני » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ט״ז)
« ופשוט שאם אמר עד חצי אדר דהיינו עד חצי אדר ראשון ולא אמרינן עד ר״ח אדר ב׳ קאמר דאין שם חצי נופל על ר״ח השני » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ד)
Seif 11 says “one who forbids himself a thing” and not “one who vows from wine”. The Bah sees a deliberate precision, and the Chakh reports his reasoning before overturning it. Everything hangs on a mishna of Rabbi Yehuda the Shulhan Arukh did not take up.
« רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: ״קֻוֽנָּם יַיִן שֶׁאֵינִי טוֹעֵם עַד שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח״ — לֹא נִתְכַּוֵּון זֶה אֶלָּא עַד לֵיל הַפֶּסַח, עַד שָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִשְׁתּוֹת יַיִן » (נדרים ס״ג ע״ב)
« כתב הב״ח שדקדק הטור וכתב בדבר כו׳ והוי ליה למימר בקיצור נדר עד פסח אלא דלפי שמתחלת הסימן ועד עתה מיירי בקונם יין » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« אבל דין זה אינו בנודר מן היין אלא מדברים אחרים דוקא דבנודר מן היין אף באומר שיהא פסח או פני פסח אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« מיהו מדהשמיט המחבר לקמן דברים אלו משמע דסבירא ליה כהרמב״ם וסייעתו דאפילו ביין אסור עד שיצא פסח וכ״כ הב״ח לקמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
« וכתוב בתשובת מהרי״ל סימן קל״א באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי״ט אסור ביין של הבדלה וע״ש » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ח)
The decree of seif 1 has a disputed reach. The Bah generalises it to every formula that stops at arrival: עד הפסח, עד פני הפסח on the Rambam’s view, עד הגשם. The Taz opposes him expressly, and on a methodological ground.
« פסק הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם (לקמן סעיף י״ח) בכלן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« ועל כן ברור בכל החילוקים שנמצאו בסימן זה לענין עד הפסח או עד שיהיה הפסח דשם אין צריכין שאלה » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק ג)
« כתב הב״ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד״ה ובעד פני להרמב״ם וכן עד הגשם לקמן סי״ח בכולן צריך שאלה לחכם » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק י״א)
The Rama, following the Terumat HaDeshen, makes him wait for the appointed date even when the feast can no longer take place. The Chakh devotes ס״ק כ״ז to it, among the most heated of the siman, and the Taz adds a decisive piece of information about what the Terumat HaDeshen actually wrote.
« ואפילו אם מת הבן קודם שיגיע משתה שלו צריך להמתין עד אותו זמן » (רמ״א יו״ד ר״כ:טו)
« שם בת״ה מסיק בדין מותר אלא מטעם גזירה שמא אף בלאו הכי אתי להתיר » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י)
« ולפע״ד ל״ד כלל דהכא עיקר כוונתו היה שנדר עד שיזכה שיהא הבן בר מצוה ומיד כשמת בטל נדרו והוה כאלו אמר הריני נודר עד שיחיה בני ויהא בר מצוה » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« ואפשר לחלק דהתם זמנו קבוע עד שיהא בן י״ג שנים אבל הכא בידו לאחר או להקדים זמן הנשואין ואם כן לא היתה כוונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« הש״ך חולק על זה וכתב מאחר שבידו להקדים או לאחר זמן הנישואין אם כן לא היתה כונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן » (באר היטב יו״ד ר״כ ס״ק ט״ו)
« והגע עצמך בגט אם אמר ה״ז גיטך אם ימות פלוני תוך י״ב חדש ומת תוך יב״ח וכי גזרינן בהא מת אטו לא מת ודוקא באם לא באתי גזרינן הכי » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
« אבל להחמיר גם במשתה בנו אין לנו וכמ״ש וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ז)
The dates of the three revi‘ot are the subject of a baraita with three views. The law of vows must follow one of them; the Shulhan Arukh follows the Rambam, and the Chakh shows that this accords ill with what the same Rambam decides elsewhere.
« אֵיזוֹהִי זְמַנָּהּ שֶׁל רְבִיעָה? הַבְּכִירָה — בִּשְׁלֹשָׁה, בֵּינוֹנִית — בְּשִׁבְעָה, אֲפִילָה — בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר » (נדרים ס״ג ע״א)
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, וּבְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, וּבְחוֹדֶשׁ כִּסְלֵיו » (נדרים ס״ג ע״א)
« בִּשְׁלָמָא רְבִיעָה רִאשׁוֹנָה — לִישָּׁאֵל. שְׁלִישִׁית — לְהִתְעַנּוֹת. אֶלָּא שְׁנִיָּה לְמַאי? וְאָמַר רַבִּי זֵירָא: לְנוֹדֵר » (נדרים ס״ג ע״א)
« עד זמן הגשמים שהוא בא״י ר״ח כסליו. רביעה שלישית להרמב״ם והמחבר » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל)
« והרא״ש והטור והראב״ד פסקו דאינו אסור אלא עד רביעה ראשונה וכן פרש״י בנדרים סוף דף ס״ב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק כ״ט)
« שהוא רביעה ראשונה וכל זה לדעת הרמב״ם אבל הרא״ש והטור פסקו כרבי יודא דרביעה ראשונה הוא שבעה במרחשון ושניה בי״ז בו » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« ואדרבה על הרמב״ם יש לתמוה שבפ״ב מהל׳ תפלה פסק דשואלין בז׳ במרחשון והיינו כר׳ יודא וכאן פסק דרביעה ראשונה היא בי״ז במרחשון וכן על המחבר אלא שיש ליישב בדוחק וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״א)
« ולפי זה הרמב״ם והמחבר דכתבו דהראשונה י״ז בו והשנייה כ״ג בו אם כן אין כאן אלא ו׳ יום בין א׳ לב » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« אם כן קשה על הרב שכתב דברי הרא״ש וטור אחר דברי הרמב״ם והמחבר וצ״ע » (ש״ך יו״ד ר״כ ס״ק ל״ב)
« ומבואר במשנה דגם אם אומר עד שיהיו הגשמים אין אסור רק עד שיגיעו התחלת הגשמים והטעם לפי שאין זמן קבוע והוה כקציר דסעיף י״ב » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ג)
The siman closes on the only sanction it names. The text says הרי זה לוקה — “this one is flogged” — without saying who. The Taz devotes ס״ק כ to the resulting dispute, and it touches a question of principle: can one man bring another under a Torah prohibition?
« ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה הרי זה לוקה בזמן הסנהדרין ואסורה בהנייתו עד החג » (שו״ע יו״ד ר״כ:כג)
« פי׳ הר״ן דקאי על האשה דאע״ג דלא נדרה כלום מ״מ עברה על לא יחל פי׳ לא יוחל הדבר של נדר » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« וכיון שאדם יכול לאסור על אחר הרי האחר בלא יחל ולא כהרמב״ם שפירש לוקה הוא אם מהנה אותה ולא היא » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק כ)
« וְאִם הָלְכָה לִפְנֵי הַפֶּסַח וְנִמְצָא מְהַנֶּה אוֹתָהּ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וַאֲסוּרָה בַּהֲנָיָתוֹ עַד הֶחָג וּמֻתֶּרֶת לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ מִשֶּׁהִגִּיעַ הַפֶּסַח » (רמב״ם הלכות נדרים פרק י׳ הלכה י״ג)
« עט״ז סק״כ ובאר הגולה ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן מ״ו שמתרץ השגת הר״ן על הרמב״ם בזה » (פתחי תשובה יו״ד ר״כ ס״ק ו)
The Taz had already, at ס״ק י״ט, explained the Rambam on another point of the same block: why the one vowing named “until the festival” when the prohibition stops at Pesah. He offers two readings, and settles on the first.
« הראשון שהוא מתכוין שלא תהנה עד הפסח שמא תעבור אח״כ וכמו שהוא הדין לפי האמת » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« ויש גם כן לומר שמה שאמר עד החג הוא דרך חזרה דהיינו שמתחלה עלה על דעתו לאסור עד הפסח לחוד » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
« אבל עבר הפסח הוה מ״מ ספק איסור דשמא יש חזרה כאן וסתם נדרים הולכין להחמיר אבל אין לוקין מספק » (ט״ז יו״ד ר״כ ס״ק י״ט)
| Seifim | Axis | What is at stake |
|---|---|---|
| 1–2 | היום · יום אחד | Terminus against span; the שאלה decree and its two exceptions |
| 3–10 | שבוע · חדש · שנה · שמיטה | The same opposition on four scales, plus the Adar case |
| 11–12 | עד · עד שיהיה | The crossing, and its abolition for what has no fixed time |
| 13–17 | המקום והמלאכה | Where one looks, and which act marks beginning and end |
| 18–19 | הגשם · הגשמים | A date against a fact, and the end fixed at Pesah |
| 20 | בחג | The language of men against the halakhic category |
| 21–23 | שתי תיבות זמן | The word’s place in the sentence, and the retroactive fear |
| Question | One position | The other | Where |
|---|---|---|---|
| שבוע זה — צריך שאלה? | The Rama and the Taz: no | The Bah, the Raf, the Bartenura: yes | ס״ק י · ט״ז ס״ק ג |
| דיא ווא״ך — השבת בכלל? | The Taz: no, unless used numerically | The Nekudot HaKesef: yes, always | ט״ז ס״ק ב · נקה״כ א |
| חדש אחד — כמה? | The Rosh: from date to date | The Rambam, Semag, R. Yeruham: thirty days | ס״ק י״ג |
| שנה אחת בר״ה | The Chakh, Sma, Ran: twelve months | The Bah: thirteen months | ס״ק ט״ו |
| סתם אדר | The Mehaber, R. Yehuda: Adar I | The Rambam, R. Meir: Adar II if he knew | סעיף ח · ס״ק י״ז |
| עד שיהא הפסח ביין | The Bah: stops at the entry | The Chakh and the Rambam: until the exit | ס״ק י״ח |
| שאלה בעד שיגיע | The Bah: required everywhere | The Taz: nowhere outside seif 1 | ס״ק י״ט · ט״ז ס״ק ג |
| משתה בנו שמת | The Rama and the Terumat HaDeshen: he waits | The Chakh: the vow has fallen | סעיף טו · ס״ק כ״ז |
| זמן רביעה ראשונה | The Rambam and the Mehaber: 17 Marheshvan | The Rosh, Tur, Rashi, Raavad: the 7th | ס״ק כ״ט–ל״ב |
| מי הוא הלוקה | The Ran: the wife, by לא יחל | The Rambam: the husband, if he gives her benefit | ט״ז ס״ק כ · פת״ש ס״ק ו |
| Source | What it supplies |
|---|---|
| נדרים ס׳ ע״א | The whole mishna of seifim 1 to 11 |
| נדרים ס׳ ע״ב | The motive of the decree, and the קרו אינשי ריש ירחא |
| נדרים ס״ג ע״א | The three revi‘ot and their uses; the Adar baraita and Abbaye’s answer |
| נדרים ס״ג ע״ב | Rabbi Yehuda’s mishna on wine, which the Mehaber did not take up |
| רמב״ם הלכות נדרים פרק י | The whole parallel, and the formulation of the זמן קבוע rule |
| טור יורה דעה ר״כ | The siman’s order, and the source of the Rama’s diaspora gloss |
| בית יוסף יורה דעה ר״כ | The Ran’s reason on היום, and the discussion of the positions |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן ר״כ · 220 · ♥ Support