נושא: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״א (י״ד סעיפים) עם נושאי כלים: ש״ך (ס׳ ס״ק), ט״ז (מ״ד), באר היטב (מ״א), פתחי תשובה (ח׳), נקודות הכסף (ז׳), בית יוסף, טור יסוד: נדרים ל״ב ע״ב · נדרים ל״ג ע״א · נדרים ל״ח ע״ב · נדרים מ״ג ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרקים ו׳-ז׳
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
הדין העולה — קו הפסיקה של הסימן
שני כיווני הנדר — הדבר הראשון שיש לברר
ויתור — החומרה מעיקר הדין, ומה היא אוסרת באמת
פריעת חוב — ההיתר, ושני תנאי הש״ך
בני הבית ובהמתו — מה מותר לזון ומה אסור
במקום שנותנין שכר — אמת מידת השכר, המקומית והזמנית
נכסים מושכרים — מה בכלל ״נכסיו״, ובמה שוב אין הקונם תופס
על ידי אחר — גבול השליחות
מצוה בחפץ אסור — השופר, הלולב, המעיין והספר
שחיטה — המחלוקת שאין נושאי הכלים מכריעים בה
מקרים בני זמננו — וגבולו של דף זה
1. הדין העולה — קו הפסיקה של הסימן
רמה זו מציגה את קו הפסיקה כפי שהוא עולה מן השולחן ערוך ונושאי כליו. ואינה באה במקום רב ולא במקום שאלה: שסימן זה נוגע בממון חבירו, וכמעט כל דיניו תלויים בעובדות — אילו מילים נאמרו, לאיזה צד, ועל מה נותנים שכר באותו מקום. כל מעשה שבא לידך — לרב.
הקו, בארבע הצעות. (א) מעיקר הדין תופס הנדר בכל הנאה, ואף בזו שאין עליה שכר. (ב) שלוש הנאות יוצאות מן הכלל, ומוסכמות: הנאה שנמנעת, הבאה מאליה, וזו שאינה אלא מצוה. (ג) ובכל השאר אמת המידה שכר המנהג. (ד) ובשלושה מקומות אין נושאי הכלים מסכימים — השחיטה, התקיעה בעצמו, ותיבה אחת שבסעיף ד.
2. שני כיווני הנדר — הדבר הראשון שיש לברר
סעיף א פותח בשני מהלכים, ואין הסימן דן בהם בשווה: אסרתי נכסיי על חבירי, או אסרתי על עצמי נכסיו? ובסעיף ד ההבדל הזה לבדו מכריע אם נכנסים לבית החולה; ובסעיף ז — מי יכול לאסור מה.
« ראובן שאסר נכסיו על שמעון או שאסר עצמו מנכסי שמעון הנאסר אסור לעבור על שדה האחר » (שו״ע יו״ד רכ״א:א)
« ואם נכסי שמעון אסורין על ראובן שהדירו שמעון מנכסיו וחלה שמעון נכנס ראובן לבקרו (ר״ן) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
לעניין מעשה: אין ליישם דין מדיני הסימן קודם שבירר לאיזה צד נאמר הנדר. והש״ך בס״ק כ״ה מוציא את היוצא העדין שבזה — שכשהחולה הוא שאסר נכסיו, אמדינן דעתיה שלא אסר את שחיותו תלויה בו; ואם המבקר אסר על עצמו נכסי החולה — לא יכנוס כלל.
« כאן אמדינן דעתיה דהחולה דמחיותיה לא אדריה » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק כ״ה)
3. ויתור — החומרה מעיקר הדין, ומה היא אוסרת באמת
הכלל היוצא אינו מוסכם מאליו: שהנדר אוסר אף מה שאין עליו שכר. לעבור בשדה בבקעה בימות החמה, במקום שאין אדם מקפיד — אסור. והש״ך, הט״ז ונקודות הכסף מקיימים זאת כנגד הב״ח, והבאר היטב רושם זאת במפורש.
« כתבו הט״ז והש״ך אפילו אם אינו מקצר דרכו אפ״ה אסור בכל ענין ודלא כהב״ח » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק א)
וההיקף המעשי רחב ממה שנדמה: סעיף ה מוציא מזה איסור מכירה וקניה, השאלה והלוואה — ולא מפני שיש בהם הנאה בלבד אלא בגזירה, שלא יבוא לאסור. והט״ז מוסיף את ניתוח המחיר: אם המקח שווה — שניהם נהנים; ואם יש זול — אחד נהנה.
« ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו ולא ישאילנו ולא ילונו ולא ישאל ולא ילוה ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ה)
« דגזרינן אטו לא יקנה ש״ס ולפ״ז אפילו אינו מהנהו במכירה אסור משום גזרה » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק כ״ז)
4. פריעת חוב — ההיתר, ושני תנאי הש״ך
המחבר מתיר סתם. ונושאי הכלים מוסיפים שני תנאים שאין הלשון כותבתם, וזהו המקום שבסימן שקל לטעות בו כשעומדים על הפשט בלבד.
תנאי ראשון (ש״ך ס״ק ו בשם הר״ן): שלא מדעתו. ושני (הב״ח, שהובא שם): שלא יהא החוב בשטר או במשכון. והשני אינו מוסכם — שהמחבר לא כתבו, ונקודות הכסף מציינות שהמחבר עצמו השיג במקום אחר, בחו״מ, על דעת הסמ״ע המסייעת לו.
« היינו דוקא שלא מדעתו וכן כתב הר״ן והביאו בית יוסף בסימן רי״ז » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק ו)
« וכן נראה דעת הסמ״ע כו׳ ובפירושי לש״ע בח״מ סי׳ קכ״ח השגתי על דבריהם » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
שתי דעות, שתי הנהגות: אין מכריעים בזה לבד, ועוד שהבאר היטב מוסיף את הרדב״ז במחילת חוב, שהוא ענין סמוך ואינו זהה.
5. בני הבית ובהמתו — מה מותר לזון ומה אסור
מותר: אשתו, בניו ועבדיו. אסור: בהמתו, בין טמאה בין טהורה. ואין החלוקה בשיעור אלא בייעודו של המקבל. ואיסור הבהמה נוהג, לדעת הר״ן, אף כשהפיטום גורע לה.
« ויכול לזון את אשתו ובניו ועבדיו ואפי׳ הכנענים » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אבל אסור לזון בהמתו בין טמאה בין טהורה » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
« אע״ג דמודר מתהני שא״צ לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ז)
« אפילו במזונות יתירים כדי לפטמה אסור שהרי מעלה בדמיה וה״ל הנאה גמורה » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ח)
6. במקום שנותנין שכר — אמת מידת השכר, המקומית והזמנית
זו אמת המידה השימושית שבסימן. שלושה יישומים, וכולם למעשה. ביקור חולים: מעומד במקום שנותנין שכר ליושב לצוות — והש״ך מדייק שבשכר מותר לישב, והבאר היטב רושם זאת כנגד הלבוש. ריפוי: בחנם במקום שאין דרך ליתן שכר לרופא, ובשכר במקום אחר — ובהמתו לעולם לא. לימוד: שנשתנה הדין עם המנהג, והסימן אומרו בעצמו.
« וכתב הש״ך משמע דוקא בחנם לא ישב אצלו אבל בשכר שרי ודלא כהלבוש שאוסר אפי׳ בשכר » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ט״ז)
« ואם אין דרך ליתן שכר לרופא יכול לרפאתו אפילו בידים אפי׳ אם יש רופא אחר שירפאנו » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« ולא ירפא לבהמתו ואפי׳ אם אין דרך ליתן שכר לרופא » (שו״ע יו״ד רכ״א:ד)
« והאידנא שמותר ליטול שכר אף על המדרש הכל אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ב)
ויוצא מעשי, ואינו רגיל: שמצב השוק חלק מן השאלה. והנהגה שהותרה במקום שאין עליו שכר נאסרת במקום שיש עליו. ועובדה היא שיש לבררה, ולא כלל שחוזרים עליו — ועוד טעם לשאול.
7. נכסים מושכרים — מה בכלל ״נכסיו״, ובמה שוב אין הקונם תופס
שני דינים, ואינם אחד. סעיף ו קובע מה לשון כוללת תופסת: נכס מושכר יוצא ממנה כשאין לבעלים בו תפיסת יד — אבל פירוש מפורש מחזירו. וסעיף ז קובע דבר אחר: שאף בפירש, הנכס משועבד לשוכר, ואין בקונם כוח להפקיע.
« אם אין לו בהם תפיסת יד מותר » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« אבל אם אסרו עליו בפירוש חל האיסור גם עליו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:ו)
« וי״א שאפי׳ אם פירשו בפירוש אינו יכול לאסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש » (שו״ע יו״ד רכ״א:ז)
ונושאי הכלים מצמצמים עוד. הש״ך בס״ק מ״ד מעמיד את ההקדש במותר על דמי השכירות או על החוב; ובס״ק מ״ה מביא את רבינו ירוחם בשם הרשב״א ורבינו יונה, שאף המותר אינו יכול להקדיש. והפתחי תשובה בס״ק ב מוסיף שבין כה צריך לשון מפורשת — ״מקדיש אני את הזכות שיש לי״, ולא ״הריני מקדישו״.
« אז יכול לאסור חלקו של הבית השוה יותר מדמי השכירות והלכך אסור השוכר לדור בו » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק מ״ד)
« וכתב הלכה למעשה שאם אמר השוכר סתם הריני מקדישו אינו קדוש כלל » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ב)
סעיף זה סימן של דיני ממונות הוא קודם שיהא סימן של נדרים, והשאלה שבו — מה יהא על זכות אחר — נידונת לפני בית דין ולא על גבי דף. שאל את רבך.
8. על ידי אחר — גבול השליחות
מהלך סעיף ח מותר, ומצוי: להודיע צערו לחנווני או לפועלים ולהניחם לעשות. והתנאי בסוגריים שבמחבר — אינו מחוייב לפרעו. והט״ז עושה מזה אמת מידה מעשית לכל הסעיף.
« אם ירצה המדיר לפרעו (אבל אינו מחוייב לפרעו) » (שו״ע יו״ד רכ״א:ח)
« ועיקר איסור והיתר דכאן תלוי בחיוב ופטור לשלם לו » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק ל״ו)
מותר: ״פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה״; ״כל הזן לפלוני אינו מפסיד״ — ולב״ח שהביא הש״ך אף לאומרו ליחיד, כיון שאינו בלשון יחיד. אסור: ״כל השומע קולי יזון לפלוני״ — שהוא ציווי; ״אם תזון לפלוני לא תפסיד״ — שהוא יחיד.
« כתב הב״ח דאפילו אומר ליחיד כל הזן כו׳ שרי כיון דלא אמר בלשון יחיד תזון » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ב)
« כ׳ הט״ז כאן חייב לשלם אף אם לא סיים לא יפסיד דכיון שהוא שלוחו ודאי לא יפסיד על ידו ודלא כפרישה » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ג)
וסעיף ט מוסיף את דרך הממון עצמו, וסייגו עמו: שמתנה על תנאי, או שהנסיבות מכחישות אותה, אינה מקנה. והש״ך בס״ק נ״ב מעמיד היתר זה דוקא באין לו מה יאכל, ולא כהיתר סעיף ח.
« אבל אם אמר לחבירו הסעודה נתונה לך במתנה ויבא פלוני שהוא אסור בהנייתי ויאכל עמכם בסעודה הרי זה אסור » (שו״ע יו״ד רכ״א:ט)
9. מצוה בחפץ אסור — השופר, הלולב, המעיין והספר
הכלל מתיר: המקיים מצוה בחפץ האסור אינו נהנה ממנו. ונוהג בשופר, בלולב מיום שני ואילך, ובטבילה בימות הגשמים.
« המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ג)
« הנודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו על מנת שיחזירנו ביום שני יצא » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״ד)
שלושה גבולות, וחזקים הם. (א) הספר נשאר אסור: לש״ך מפני שיש להשכירו, ולט״ז מפני שאין חיוב להשאילו ומפני שמקלקלו, ועוד מפני שהתורה משמחת לב. (ב) המעיין בימות החמה אסור, מפני הצינון. (ג) הלולב ביום ראשון אינו מוציא, ואין המעכב הנאה אלא בעלות: ולקחתם לכם.
« אם אסר ספרו על חבירו אסור לנאסר ללמוד בו: » (שו״ע יו״ד רכ״א:י״א)
« ול״ד למודר הנאה משופר דמותר בתקיעה מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק ל״ז)
« דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום ראשון בעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה לכך לא יצא » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק מ״א)
ונקודה שנושאי הכלים מניחים פתוחה: שמסעיף יג משמע שהמודר תוקע בעצמו, ובאו״ח תקפ״ו ס״ה כתב שאדם אחר תוקע לו. והש״ך מסיים וצ״ע; והב״ח מתיר בשעת הדחק, וכן העתיק הבאר היטב.
« ולענין הלכה הב״ח פסק דבשעת הדחק יכול לתקוע אפי׳ בעצמו » (באר היטב יו״ד רכ״א ס״ק מ)
10. שחיטה — המחלוקת שאין נושאי הכלים מכריעים בה
הרמ״א מתיר לשחוט לו בהמה בריאה ולא מסוכנת. והטעם, שהש״ך נותנו בשורה: שהשוחט בריאה מקלקל, ובמסוכנת מתקן.
« הגה המודר הנאה מחבירו מותר לשחוט לו בהמה בריאה אבל לא מסוכנת (כן משמע מב״י בשם אהל מועד): » (רמ״א יו״ד רכ״א:י״ב)
« מפני שהוא מקלקל אבל לא במסוכנת שהוא מתקן » (ש״ך יו״ד רכ״א ס״ק נ״ח)
והט״ז חולק בפירוש, וס״ק מ״ב שלו הוא החריף שבהערות הסימן: שאין לסמוך על הוראה זו, שהעושה בהמה ראויה לאכילה מהנה הנאה גדולה — ובכל יום אנו שוכרים שוחט. ומסיים שאילו ראה הרמ״א את דבריו לא היה פוסק כן.
« מ״מ אמרתי שאין לסמוך על הוראה זאת » (ט״ז יו״ד רכ״א ס״ק מ״ב)
ונקודות הכסף סותרות אותו — שלא דק בתוספות, ושאין ההשוואה לוויתור עולה, שהתם יש הנאה וכאן אין. והפתחי תשובה בס״ק ו מביא מפני אריה דעה ההולכת כרמ״א ומתנה אותה: רק במקום שאין שכר שחיטה, או בנותן לו שכרו; ורק כשלא אמר המודר שישחוט לו.
« גם מ״ש מויתור דאסור במודר הנאה אינו כלום דהתם סוף סוף יש כאן הנאה » (נקודות הכסף יו״ד רכ״א)
« אמנם במקום מצוה כמו לכבוד שבת וכיוצא יש לסמוך בזה על הרמ״א שם » (פתחי תשובה יו״ד רכ״א ס״ק ו)
שאלה זו אינה מוכרעת, ואין דף יכול להכריעה. והיא נשאלת בדיוק במקום המצוי ביותר: לעשות בחנם שירות שדרכו בשכר. והיא לרב.
11. מקרים בני זמננו — וגבולו של דף זה
קטטה שנחתמה בלשון. וזה המצוי שבמקרים: שניים שנתקוטטו ואחד מהם קיבל עליו לשון איסור. וקודם כל יישום יש לברר איזו לשון נאמרה ולאיזה צד. וכל המשך הסימן תלוי בזה — עד דריסת רגל בקרקע. ונשאל לרב.
חוב שרוצים לפרוע בשביל אחר. סעיף ב מתיר; והש״ך מוסיף שני תנאים; ואחד מהם — השטר או המשכון — אינו מוסכם. ובזמננו כמעט כל חוב כתוב במקום כלשהו. ואין מכריעים בזה לבד.
עזרה שמעבירים על ידי אחר. מהלך סעיף ח מותר, והמועיל שבסימן. אלא שהגבול צר, והוא בלשונות: להודיע צער — כן; להבטיח לרבים — כן; לצוות — לא; לדבר אל יחיד — לא. והשאלה האמיתית אינה בלשונות אלא בחיוב: אהיה חייב לשלם?שאל את רבך.
נכס מושכר, ואיסור שנאמר אחר השכירות. סעיפים ו־ז מדיני ממונות הם כמו שהם מדיני נדרים, ויש בנושאי כליהם ארבע דעות חלוקות, מן הט״ז ועד הפתחי תשובה. ואין השכירות, המשכונא והשאלה שווים בהם. ושאלת בית דין היא.
שירות שדרכו בשכר. שחיטה, ריפוי, לימוד, תיקון. והסימן משיב בכל מקום באותה אמת מידה — יש על שירות זה שכר כאן ועכשיו? — ובשחיטה נחלקו נושאי הכלים, ופני אריה מוסיף שלושה תנאים. אל תכריע מן הזיכרון.
גבולו של דף זה. הנדר יש לו התרה; וזה עצמו הטעם שבסימנים אחרים אין מחפשים לעקוף איסור נדר אלא להתירו. ואין בכל האמור לעיל הוראה למעשה במקרה שלפניך, וסימן זה בפרט נוגע בממון חבירו. וההנהגה למעשה לרב.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רכ״א · רמה ד׳ — הלכה למעשה · דיני הנודר הנאה מחבירו daattorah.com