פתיחה לסימן רכ״ב · 222, והוא סעיף אחד — ושלוש עשרה כניסות של נושאי כלים נתלות בו. סימן רכ״א · 221 פרש את כל דין המודר הנאה; וזה נוטל ממנו את המקרה האנושי ביותר: אב הרוצה לתת לבתו, וחתנו אינו יכול לקבל ממנו כלום. והבעל אוכל פירות נכסי אשתו — נמצאת המתנה לבת הנאה לחתן. הסעיף נותן את הלשון המתירה את הקשר, ובודק מה אירע כשחסר בה חלק. ואלו דינים למעשה: כל מקרה ממש נשאל לרב.
נושא: לתת מעות לבתו כשחתנו מודר הנאה ממנו
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ב (א׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן הקודם, רכ״א · 221, פרש את כל דין המודר הנאה — מי שנאסרה עליו הנאת חבירו בנדר. וזה נוטל ממנו מקרה אחד ומקדיש לו סעיף יחיד: החם הרוצה לתת לבתו, וחתנו אינו יכול לקבל ממנו כלום.
והקשר אינו מוסרי אלא משפטי. בדיני אישות הבעל אוכל פירות נכסי אשתו. נמצא שהנותן מעות לבת נותן לחתן — לא בעקיפין אלא מכח פעולת הדין. ואין הנדון כוונת החם אלא טיב המתנה.
ומכאן פתרון הסעיף, והוא לשון. אם ייחד האב את המעות לשימוש ידוע, לא הקנה אותן לגמרי, ולא נשאר דבר שזכות הבעל תיתפס בו. הסעיף אומר את הלשון הזאת, ואחר כך בודק מה אירע כשאחד מחלקיה חסר — ושם נפרדים הגמרא, הראשונים והאחרונים.
הרי הסעיף היחיד, תחילה בשלמותו — כפי שנותנו המקור, עם הכותרת ושגיאות הדפוס — ואחר כך מפורק פסקה אחר פסקה.
הסימן מקרה אחד הוא, ואין בו אלא הוא. אדם נאסר בנדר בהנאת חמיו — או, והוא הדין כאן, שהחם אסר הנאתו על חתנו. ועתה רוצה החם לתת מעות לבתו. והקושי, שמה שנכנס ליד האשה — הבעל אוכל פירותיו: נמצאת המתנה לבת הנאה לחתן. וכל הסעיף הוא הלשון המתירה את הקשר, ושלושת המקומות שהיא עשויה לחסור בהם.
מי שהתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן טעות לבתו. ובו סעיף אחד:
המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה ואפי׳ אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ולא פירש שתהא המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהם הרי זה יקנה אותה הבעל לאכול פירותיה ודבר זה אסור שהרי הוא אסור בהניית חותנו ויש אומרים דאפי׳ באומר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם קנה הבעל ואסור בהם:
« מי שהתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן טעות לבתו. ובו סעיף אחד » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« ואפי׳ אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« ולא פירש שתהא המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« הרי זה יקנה אותה הבעל לאכול פירותיה ודבר זה אסור » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« שהרי הוא אסור בהניית חותנו » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« ויש אומרים דאפי׳ באומר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
« קנה הבעל ואסור בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א)
זהו המקור, ויש להעיר מיד שני דברים: המשנה אומרת המדיר — והשולחן ערוך כותב המודר; ואינה יודעת אלא ייחוד אחד, הפה.
« הַמַּדִּיר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ » (נדרים פ״ח ע״א)
כל מחלוקת הסעיף נעוצה בשתי שורות אלו, והשולחן ערוך מעמידן זו אחר זו: דעת שמואל כדעתו, ודעת רב כויש אומרים.
« אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ ״מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ״, אֲבָל אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״, קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״ — לָא קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל » (נדרים פ״ח ע״א)
« כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב — כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: יַד אִשָּׁה כְּיַד בַּעְלָהּ » (נדרים פ״ח ע״ב)
סעיף השולחן ערוך הוא הלכה זו, כמעט מילה במילה, עד הויש אומרים שמוסיף המחבר אחריה. ומשום כך משיגה השגת הראב״ד, שמביאות נקודות הכסף, אף על השולחן ערוך.
« מִי שֶׁנֶּאֶסְרָה הֲנָיָתוֹ עַל בַּעַל בִּתּוֹ וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה נֶהֱנֵית בָּהֶן וּמוֹצִיאָה אוֹתָן בַּחֲפָצֶיהָ. הֲרֵי זֶה נוֹתֵן לָהּ וְאוֹמֵר לָהּ הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן אֶלָּא יִהְיוּ לְמַה שֶּׁאַתְּ נוֹתֶנֶת לְפִיךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּלְבְּשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״ז)
« אֲבָל אִם נָתַן לָהּ מַתָּנָה וְאָמַר לָהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין לְבַעֲלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁתִּהְיֶה הַמַּתָּנָה הַזֹּאת לְכָךְ וּלְכָךְ אוֹ לְמַה שֶּׁתִּרְצֶה תַּעֲשֶׂה בָּהֶן הֲרֵי קָנָה אוֹתָהּ הַבַּעַל לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ. וְדָבָר זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיַת חוֹתְנוֹ » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״ז)
הטור נותן את הדעה שיעמידה המחבר כויש אומרים, ונותנה כדעתו: היא דעת הרא״ש. ואחר כך הוא נוקב ברמב״ם כחולק.
« מי שחתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן מעות לבתו צריך שיאמר לה הרי המעות הללו נתונים לך ע״מ שאין לבעליך רשות בהם אלא שאת תהא אוכלת או לובשת בהן » (טור יורה דעה רכ״ב)
« והרמב״ם כתב דמהני אם א״ל ע״מ שאין לבעליך רשות בה ומה שתרצי תעשי בהם וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא הראשונה » (טור יורה דעה רכ״ב)
הבית יוסף מביא את הרא״ש ואחריו את הר״ן, ומן הר״ן באה ההרחבה המכרעת: לא נקטה המשנה ״מעות״ אלא לפי שהמזונות אינם צריכים כלום, והייחוד מועיל בכל שימוש ידוע.
« והר״ן פי׳ והוא רוצה לתת לבתו מעות הא דתני מעות משום דאי יהיב לה מזונות א״צ לומר לה כלום לפי שאין לבעל זכייה בהם » (בית יוסף יורה דעה רכ״ב)
« ופסק הרמב״ם ז״ל בפ״ז מהלכות נדרים כשמואל שכתב נותן לה ואומר לה הרי המעות האלו נתונים לך במתנה ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהם אלא יהיו למה שאת נותנת לפיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה » (בית יוסף יורה דעה רכ״ב)
סעיף אחד, ואף על פי כן שלוש עשרה כניסות: שלושה ס״ק לש״ך, שלושה לט״ז, שלושה לבאר היטב, שלושה לפתחי תשובה, ואחת לנקודות הכסף — והאחרונה מן הארוכות שבמסכת. אנו מביאים את כולן, כסדרן, בלא לקצר באחת מהן. ערוך השולחן אינו מובא: אינו נגיש לנו בסימן זה. וכן הפרי חדש, ביאור הגר״א ובאר הגולה.
שלוש כניסות, והן מכסות בדיוק את שלוש שאלות הסימן: מה שאינו צריך לשון, מה שאין בו די, וההכרעה בין שתי הדעות.
« לתת לבתו מעות. אבל אם רוצה לתת לה מזונות אין צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם שהרי זן אשתו ובניו במודר הנאה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ב והביאוהו האחרוני׳: » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« או למה שתלבשי כו׳. כתב הפרישה ס״ג צריך עיון אי לא אמר לה אלא המעות הללו נתונים ליך על מנת שתהי׳ אוכלת ולובשת ולא אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן עד כאן לשונו. » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« ולי נראה פשוט מלשון המשנה והפוסקים דכל שלא א״ל ע״מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהם בעל ואסור וכ״מ להדיא בפי׳ הרא״ש לנדרים דף פ״ח ע״א: » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« וי״א דאפי׳ כו׳. כיון דאינו מפרש בפירוש לצורך מה נתנן לה אם כן הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך רשות בהן שכבר קנה אותה הבעל דיד אשה כיד בעלה ובא״ע סי׳ פ״ה סי״א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי״א וכתב הב״ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע״ה: » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
שלוש כניסות, ארוכות ומנומקות. ס״ק ב מזהה את שתי הדעות בשמואל וברב; וס״ק ג מעמיד את השאלה הדקה שבסימן ומוציא ממנה דין כנגד הפרישה.
« רוצה לתת לבתו מעות. דוקא מעות אבל אם רוצה ליתן לה מזונות אין צריך לומר כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו כו׳ כך כתב ר״ן. במקום שמותר לתת לבתו יכול גם ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כך כתב רש״י במשנה: » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« ולא פירש שתהא המתנה כו׳. זה דעת הרמב״ם דדוקא שא״ל ומה שתרצי תעשי בהם גילה דעתי׳ דגם לדידה לא יהיב לגמרי דנימא לאלתר זכה בהם הבעל אלא הרי הוא כאילו אמר לה הרי הם שלך לאותו דבר שתרצי לעשות בו בכל שעה והוה כאומר שתעשי בו דבר פלוני בפרט אבל כל שלא פירש כלל אלא אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהן » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« לא מהני דכיון שזכתה בזה לכל דבר זכה בהם גם הבעל והיינו כשמואל בגמרא אבל הי״א הוא דעת הטור פוסק כרב דס״ל דדוקא במפרש שתעשי בו דבר פלוני אז לא קנתה לגמרי אלא לאותו דבר משום הכי לא זכה גם הבעל ומהני מה שאומר ע״מ שאין לבעליך רשות בהם ופשוט דאם לא אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא אמר הריני » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« נותן ליך במתנה שתעשה בו דבר פלוני שאסור דהוה ק״ו דאם אומר על מנת שאין לבעליך רשות בהם לא מהני ק״ו הך מילתא שלא זכר כלל את הבעל דודאי זכה בו הבעל בקבלתה וכן מפורש בהדיא במשנה ובפוסקים שצריך לומר שניהם ובדרישה כתב על זה שצ״ע מה דינו ואיני יודע שום ספק בזה: » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« שהרי הוא אסור בהנאת חותנו. יש להקשות כיון שחתנו אסור ליהנות משל חמיו כיון שהדירו למה לא יהיה מותר לתת לבתו אפילו סתם שהרי חתנו לא יהנה מן אותה המתנה כלום שודאי לא יעשה איסור. » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« וי״ל כיון שעכ״פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה״ל כאילו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח״כ לאשתו ומטעם זה נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיתן חמיו מתנה לאשתו דמ״ש הדיר גם הוא עצמו בהנאה מאותה מתנה מהדירו חמיו שהרי בתרוייהו אסורים עליו ותו דבהדיר עצמו אפשר לו להתיר נדרו וירצה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ליהנות ממנה ואם כן לא מהני כלל מה שהדיר עצמו וחוזר לאיסור מחמת נדר חמיו. ובפרישה כתוב וז״ל נראה ודאי דאם הבעל הדיר הנאה מאותן פירות דמותר ליתן לבתו אלא דלא מיירי רבינו מזה עכ״ל. » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ולא דק כלל בהוראה זאת ואיסור גמור הוא כ״ז שלא אומר ע״מ שאין לבעליך רשות בהן אלא שתעשי בו דבר פלוני והיינו כי״א שהוא להחמיר: » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
שלוש כניסות, והן כאן בדיוק מה שהבאר היטב אמור להיות: הש״ך, הט״ז ורש״י מובאים לעיקרם, כסדר הסעיף.
« ובלבד. כתב הש״ך אבל אם לא א״ל אלא המעות הללו נתונים לך ע״מ שתהיה אוכלת ולובשת ולא א״ל ע״מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהן הבעל ואסור עכ״ל וכתב רש״י במשנה דבמקום שמותר לתת לבתו יכול הבעל ליהנות ממנה דמשל אשתו הוא נהנה: » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« חותנו. כתב הט״ז וא״ל למה לא יהיה מותר לתת סתם מתנה לבתו דהא חתנו ודאי לא יעשה איסור ולא יהנה מהמתנה די״ל כיון שעכ״פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה״ל כאילו קבל בעצמו ולפ״ז נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיחן חמיו מתנה לאשתו דמ״ש הדיר גם הוא מהדירו חמיו ותו דגרע טפי דנדרו » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« יכול להתיר וירצה ליהנות ממנו ע״כ לא מהני כלל מה שהדיר ג״כ בעצמו ודלא כפרישה ע״ש: » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« באומר. כיון דאינו מפרש בהדיא לצורך מה נתנן לה הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך וכו׳ ובא״ע סי׳ פ״ה סי״א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי״א וכתב הב״ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע״ה עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
שלוש כניסות, והראשונה מכרעת: היא מקבצת, בשם שער המלך, את הראשונים הסותרים את הפשיטא של הש״ך.
« ובלבד. עבה״ט בשם ש״ך. ועיין בספר שער המלך סוף פ״ז מהלכות נדרים שתמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר״ן פ״ק דקדושין דמבואר שם דאפילו לא אמר ע״מ שאין לבעליך רשות בהן מהני וכן מלשון קיצור פסקי הרא״ש שם וכן מבואר ג״כ מדברי הרשב״א בחידושיו גם הרב תוספות י״ט בנדרים שם דקדק כן מדברי הרמב״ם ע״ש ומלשון » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« המשנה דקתני תרווייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתניתין אתא לאשמעינן דע״מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה״נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« לא קנה הבעל. עיין בשער המלך פ״ז מהלכות נדרים דין י״ז לענין אם מתה האשה אם יירשנה בעלה או לא ע״ש. » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« דאפילו באומר לה. [עבה״ט ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן נ״ה מ״ש בזה]: » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
כניסה אחת בלבד, אך מסה שלמה היא: הש״ך מחזיק בה בראב״ד כנגד הרמב״ם, מכח סוגיית קידושין, הירושלמי דסוף נדרים, וכנגד הכסף משנה.
« (סימן רכ״ב בש״ע סעיף א׳) אם נתן לה מתנה ואסר לה ע״מ שאין לבעליך רשות בהן ולא פירש כו׳. והראב״ד בהשגות השיג על זה דלשמואל אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא פירש כו׳ לא קנה אותה הבעל ונ״ל עיקר בש״ס כדבריו ומה שהביא הכסף משנה בזה דברי הר״ן לא יצא ידי חובתו דנראה דהר״ן לא בא לתרץ » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
« השגות הראב״ד דאף שכתב הר״ן דס״ל להרמב״ם דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לגמרי אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן כו׳ היינו דהרמב״ם ס״ל הכי אבל מכל מקום קשה השגת הראב״ד דהא מוכח בש״ס דאף על גב דיהיב לה לגמרי לא קני יתהון בעל לשמואל דהא משמע בש״ס דשמואל סבר כחכמים (דברי ר״מ וחכמים עיין » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
« בש״ס פ״ק דקדושין דף כ״ג ע״ב) דס״נ דלא אמרי׳ יד אשה כיד בעלה ועוד פריך לרב מכיצד משתתפין כו׳ ולא פריך לשמואל משמע דלשמואל ניחא אף על גב דיהב לה לגמרי לא קנה יתהון בעל דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה והא דבעינא שיאמר ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן היינו משום דאם לא אמר כן מסתמא נותנו מתחלה לאש׳ » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
« ובעלה ביחד. והכי משמע בירושלמי סוף נדרים דאיתא התם המודר הנאה מחתנו כו׳ תני ולא ליך א״ר מאן תנא ולא ליך ר׳ מאיר דרבי מאיר עבד יד העבד כיד רבו מפני שאמר ולא ליך הא אם לא אמר לא ליך זכתה האשה זכה בעלה ע״כ ונ״ל דה״פ תני ולא ליך כלומר דוקא כשאומר תהא נושאת לפיך ולא ליך לגמרי דאלו נתן לה לגמרי » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
« שתעשה בהם כל מה שתרצה יד האשה כיד בעלה וכן בש״ס דילן בהכי פליגי דרב סבר דוקא דאמר לה מה שאתה נושאת ונותנת לפיך דבכה״ג אף לדידה לא נתן לגמרי רק לפיה ואם כן לא קנה יתהון בעל אבל אי אמר לה מה שתרצי עשי בהם קנה יתהון בעל כרבי מאיר ושמואל מוקי לה אף כרבנן וסבירא ליה דמה שנושאת לפיך הוא לאו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
« דוקא והלכך אפילו אמר לה מה שתרצי עשי דנתן לה לדידה לגמרי לא קנה יתהון בעל. אם כן אדרבה הא לישנא דאפי׳ אמר לה מה שתרצי עשי רבותא היא דאע״פ שהוא שלה לגמרי לא קנה יתהון בעל דלא אמרינן יד אשה כבעלה וא״כ ה״ה כשלא אמר לה לשון זה לא קנה יתהון בעל לשמואל וכמ״ש הראב״ד כן נ״ל ודו״ק. » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
« (והמגדול עוז כ׳ שהרמב״ם פסק כרב ודבריו תמוהין ע״ש): » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
כל הסעיף בטבלה: הפסקה, ומה שהיא אומרת.
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה שהיא אומרת |
|---|---|---|
| א | « מי שהתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן טעות לבתו. ובו סעיף אחד » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | מי שחתנו מודר הנאה ממנו ורוצה ליתן מעות לבתו, ובו סעיף אחד |
| א | « המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | המודר מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות |
| א | « כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | כדי שתהא נהנית בהם ומוציאה אותם בחפציה |
| א | « הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | הרי זה נותן לה ואומר לה הרי המעות הללו נתונים לך במתנה |
| א | « ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | ובלבד שלא יהא לבעליך רשות בהן |
| א | « אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | אלא יהיו למה שאת נותנת לתוך פיך או למה שתלבשי וכיוצא בזה |
| א | « ואפי׳ אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | ואפי׳ אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתרצי עשי בהם |
| א | « לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | לא קנה הבעל ומה שתרצה תעשה בהם |
| א | « אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | אבל אם נתן לה מתנה ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם |
| א | « ולא פירש שתהא המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | ולא פירש שתהא המתנה הזאת לכך ולכך או למה שתרצה תעשה בהם |
| א | « הרי זה יקנה אותה הבעל לאכול פירותיה ודבר זה אסור » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | הרי זה יקנה אותה הבעל לאכול פירותיה ודבר זה אסור |
| א | « שהרי הוא אסור בהניית חותנו » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | שהרי הוא אסור בהניית חותנו |
| א | « ויש אומרים דאפי׳ באומר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | ויש אומרים דאפי׳ באומר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהם ומה שתרצי תעשי בהם |
| א | « קנה הבעל ואסור בהם » (שו״ע יו״ד רכ״ב:א) | קנה הבעל ואסור בהם |
חמישה מצבים, כסדר הסעיף. וכל אחד נחתם באותה הפניה: ההנהגה למעשה היא לרב.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ב · ♥ תמיכה