נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ב (סעיף אחד)
עם נושאי כלים: ש״ך (ג׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ג׳), פתחי תשובה (ג׳), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור
יסוד: נדרים פ״ח ע״א-ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״ז · השגת הראב״ד
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
ומכאן ההערה הראשונה של נושאי הכלים, והש״ך והט״ז עושים אותה באותו מקום עצמו, במילה הראשונה של הסעיף: במעות מדובר. ובמזונות לא היה צריך לומר כלום.
« אבל אם רוצה לתת לה מזונות אין צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם שהרי זן אשתו ובניו במודר הנאה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ב » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« דוקא מעות אבל אם רוצה ליתן לה מזונות אין צריך לומר כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו כו׳ כך כתב ר״ן » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק א)
הט״ז מוסיף באותו ס״ק הערה של רש״י המאירה את הסימן כולו מאחוריו: במקום שמותר לתת לבת, יכול הבעל אף ליהנות — שהרי משל אשתו הוא נהנה, ולא משל חמיו.
« במקום שמותר לתת לבתו יכול גם ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כך כתב רש״י במשנה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק א)
המשנה אינה יודעת אלא לשון אחת: ״מה שאת נושאת ונותנת בפיך״. וכל ההמשך נולד מן השאלה: ואם יאמר האב בהרחבה ״מה שתרצי עשי״?
« הַמַּדִּיר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ » (נדרים פ״ח ע״א)
« אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ ״מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ״, אֲבָל אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״, קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״ — לָא קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל » (נדרים פ״ח ע״א)
« כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב — כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: יַד אִשָּׁה כְּיַד בַּעְלָהּ » (נדרים פ״ח ע״ב)
הסעיף נושא דעה סתומה ואחריה ויש אומרים. והט״ז אומר מי ומי, וס״ק ב שלו הוא הקטע המועיל ביותר שבסימן: הראשונה דעת הרמב״ם ההולך אחר שמואל, והשנייה דעת הטור ההולך אחר רב.
« זה דעת הרמב״ם דדוקא שא״ל ומה שתרצי תעשי בהם גילה דעתי׳ דגם לדידה לא יהיב לגמרי דנימא לאלתר זכה בהם הבעל אלא הרי הוא כאילו אמר לה הרי הם שלך לאותו דבר שתרצי לעשות בו בכל שעה והוה כאומר שתעשי בו דבר פלוני בפרט » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« אבל הי״א הוא דעת הטור פוסק כרב דס״ל דדוקא במפרש שתעשי בו דבר פלוני אז לא קנתה לגמרי אלא לאותו דבר משום הכי לא זכה גם הבעל ומהני מה שאומר ע״מ שאין לבעליך רשות בהם » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
והש״ך נותן בס״ק ג את הטעם ההפוך, טעם היש אומרים: משאין ייחוד, המתנה שלמה, והבעל כבר קנה, ובאה התנאי על נכס שאינו עוד ברשותו.
« כיון דאינו מפרש בפירוש לצורך מה נתנן לה אם כן הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך רשות בהן שכבר קנה אותה הבעל דיד אשה כיד בעלה » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« כתב הפרישה ס״ג צריך עיון אי לא אמר לה אלא המעות הללו נתונים ליך על מנת שתהי׳ אוכלת ולובשת ולא אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן עד כאן לשונו » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
הש״ך אינו שותף לספק, ותשובתו חותכת: בלא התנאי קנה הבעל, ופשיטא — וכן עולה מן המשנה ומן הפוסקים, ובפירוש מפירוש הרא״ש לנדרים פ״ח ע״א.
« ולי נראה פשוט מלשון המשנה והפוסקים דכל שלא א״ל ע״מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהם בעל ואסור וכ״מ להדיא בפי׳ הרא״ש לנדרים דף פ״ח ע״א » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
והט״ז מרחיק עוד: הוא מוציא מדעת המחבר עצמה קל וחומר, ומסיק שאין שאלת הדרישה שאלה.
« ופשוט דאם לא אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא אמר הריני נותן ליך במתנה שתעשה בו דבר פלוני שאסור דהוה ק״ו דאם אומר על מנת שאין לבעליך רשות בהם לא מהני ק״ו הך מילתא שלא זכר כלל את הבעל דודאי זכה בו הבעל בקבלתה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« ובדרישה כתב על זה שצ״ע מה דינו ואיני יודע שום ספק בזה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« עיין בספר שער המלך סוף פ״ז מהלכות נדרים שתמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר״ן פ״ק דקדושין דמבואר שם דאפילו לא אמר ע״מ שאין לבעליך רשות בהן מהני » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
ושער המלך מפרק את הראיה מן המשנה: אם נקטה שתי הלשונות, אפשר שלהפך באה ללמד — שהתנאי לבדו אינו מועיל עד שיאמר ״מה שאת נותנת״.
« ומלשון המשנה דקתני תרווייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתניתין אתא לאשמעינן דע״מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה״נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« יש להקשות כיון שחתנו אסור ליהנות משל חמיו כיון שהדירו למה לא יהיה מותר לתת לבתו אפילו סתם שהרי חתנו לא יהנה מן אותה המתנה כלום שודאי לא יעשה איסור » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« וי״ל כיון שעכ״פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה״ל כאילו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח״כ לאשתו » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
הפרישה הציעה תחבולה: שהחתן ידיר את עצמו מאותם פירות, ויוכל החם לתת. והט״ז אומר שאיסור גמור הוא, ונותן שני טעמים.
« ומטעם זה נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיתן חמיו מתנה לאשתו » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ובפרישה כתוב וז״ל נראה ודאי דאם הבעל הדיר הנאה מאותן פירות דמותר ליתן לבתו אלא דלא מיירי רבינו מזה עכ״ל. ולא דק כלל בהוראה זאת ואיסור גמור הוא » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ולפ״ז נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיחן חמיו מתנה לאשתו דמ״ש הדיר גם הוא מהדירו חמיו ותו דגרע טפי דנדרו יכול להתיר וירצה ליהנות ממנו ע״כ לא מהני כלל מה שהדיר ג״כ בעצמו ודלא כפרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
כניסתן היחידה של נקודות הכסף בסימן זה מסה היא, והיא מכוונת לחלק האחרון של הסעיף: שאמר האב את התנאי בלא הייחוד, ושהמחבר כותב בו שקנה הבעל.
« והראב״ד בהשגות השיג על זה דלשמואל אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא פירש כו׳ לא קנה אותה הבעל ונ״ל עיקר בש״ס כדבריו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
נקודות הכסף דוחות תחילה את הגנת הכסף משנה שנשען על הר״ן: הר״ן מבאר את דעת הרמב״ם, ואינו משיב על הראב״ד.
« ומה שהביא הכסף משנה בזה דברי הר״ן לא יצא ידי חובתו דנראה דהר״ן לא בא לתרץ השגות הראב״ד דאף שכתב הר״ן דס״ל להרמב״ם דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לגמרי אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן כו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
ואחר כך הן מביאות ראיה מן הירושלמי בסוף נדרים, ששם נתלית המשנה ברבי מאיר דוקא מפני שהצריכה ״ולא ליך״ — ומכאן שבלעדיה זכתה האשה וזכה בעלה.
« והכי משמע בירושלמי סוף נדרים דאיתא התם המודר הנאה מחתנו כו׳ תני ולא ליך א״ר מאן תנא ולא ליך ר׳ מאיר דרבי מאיר עבד יד העבד כיד רבו מפני שאמר ולא ליך הא אם לא אמר לא ליך זכתה האשה זכה בעלה » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
והן חותמות בהערה קצרה ששקולה כנגד הרבה: המגדל עוז כותב שהרמב״ם פסק כרב — ובעיני הש״ך דבריו תמוהין.
« והמגדול עוז כ׳ שהרמב״ם פסק כרב ודבריו תמוהין ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
הש״ך חותם את ס״ק ג בהפניה כבדת משקל: אותו מחבר עצמו, באבן העזר סימן פ״ה סעיף י״א, כותב את הדעה הראשונה בלא להביא את הדעה השנייה. ומחבר הפוסק פעמיים באותה שאלה ומהסס בפעם אחת בלבד — מגלה לאן הוא נוטה.
« ובא״ע סי׳ פ״ה סי״א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי״א » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« וכתב הב״ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע״ה » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
הבאר היטב מעתיק כניסה זו עד המילה האחרונה, ובצורתה המקוצרת הזאת רווחה.
« כיון דאינו מפרש בהדיא לצורך מה נתנן לה הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך וכו » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ב · ♥ תמיכה