Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ב (סעיף אחד)
עם נושאי כלים: ש״ך (ג׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ג׳), פתחי תשובה (ג׳), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור
יסוד: נדרים פ״ח ע״א-ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״ז · השגת הראב״ד
Rédaction :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
D’où la première observation de l’appareil, et le Chakh comme le Taz la font au même endroit, le premier mot du seif : c’est d’argent qu’il s’agit. Pour des מזונות, il n’y aurait rien à dire.
« אבל אם רוצה לתת לה מזונות אין צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם שהרי זן אשתו ובניו במודר הנאה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ב » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« דוקא מעות אבל אם רוצה ליתן לה מזונות אין צריך לומר כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו כו׳ כך כתב ר״ן » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק א)
Le Taz ajoute au même ס״ק une remarque de Rachi qui éclaire tout le siman à rebours : là où il est permis de donner à la fille, le mari peut aussi en profiter — car il profite alors du bien de sa femme, non de celui de son beau-père.
« במקום שמותר לתת לבתו יכול גם ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כך כתב רש״י במשנה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק א)
La michna ne connaît qu’une formule : « ce que tu portes et mets dans ta bouche ». Toute la suite naît de la question : et si le père dit plus largement « fais-en ce que tu voudras » ?
« הַמַּדִּיר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ » (נדרים פ״ח ע״א)
« אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ ״מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ״, אֲבָל אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״, קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״ — לָא קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל » (נדרים פ״ח ע״א)
« כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב — כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: יַד אִשָּׁה כְּיַד בַּעְלָהּ » (נדרים פ״ח ע״ב)
Le seif porte une position anonyme, puis un ויש אומרים. Le Taz dit qui est qui, et son ס״ק ב est le passage le plus utile du siman : la première est celle du Rambam, qui suit Chmouel ; la seconde celle du Tour, qui suit Rav.
« זה דעת הרמב״ם דדוקא שא״ל ומה שתרצי תעשי בהם גילה דעתי׳ דגם לדידה לא יהיב לגמרי דנימא לאלתר זכה בהם הבעל אלא הרי הוא כאילו אמר לה הרי הם שלך לאותו דבר שתרצי לעשות בו בכל שעה והוה כאומר שתעשי בו דבר פלוני בפרט » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« אבל הי״א הוא דעת הטור פוסק כרב דס״ל דדוקא במפרש שתעשי בו דבר פלוני אז לא קנתה לגמרי אלא לאותו דבר משום הכי לא זכה גם הבעל ומהני מה שאומר ע״מ שאין לבעליך רשות בהם » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
Le Chakh donne, au ס״ק ג, la raison inverse — celle du יש אומרים : faute d’affectation, le don est complet, le mari a déjà acquis, et la condition arrive sur un bien qui n’est plus disponible.
« כיון דאינו מפרש בפירוש לצורך מה נתנן לה אם כן הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך רשות בהן שכבר קנה אותה הבעל דיד אשה כיד בעלה » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« כתב הפרישה ס״ג צריך עיון אי לא אמר לה אלא המעות הללו נתונים ליך על מנת שתהי׳ אוכלת ולובשת ולא אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן עד כאן לשונו » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
Le Chakh ne partage pas le doute, et sa réponse est catégorique : sans la clause, le mari acquiert, et c’est פשיטא — cela ressort de la michna, des poskim, et expressément du commentaire du Roch sur Nedarim 88a.
« ולי נראה פשוט מלשון המשנה והפוסקים דכל שלא א״ל ע״מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהם בעל ואסור וכ״מ להדיא בפי׳ הרא״ש לנדרים דף פ״ח ע״א » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
Le Taz va plus loin encore : il tire de la position même du Mehaber un קל וחומר, et conclut que la question de la Derisha n’en est pas une.
« ופשוט דאם לא אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא אמר הריני נותן ליך במתנה שתעשה בו דבר פלוני שאסור דהוה ק״ו דאם אומר על מנת שאין לבעליך רשות בהם לא מהני ק״ו הך מילתא שלא זכר כלל את הבעל דודאי זכה בו הבעל בקבלתה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« ובדרישה כתב על זה שצ״ע מה דינו ואיני יודע שום ספק בזה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« עיין בספר שער המלך סוף פ״ז מהלכות נדרים שתמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר״ן פ״ק דקדושין דמבואר שם דאפילו לא אמר ע״מ שאין לבעליך רשות בהן מהני » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
Et le Cha’ar HaMelekh désamorce l’argument tiré de la michna : si elle donne les deux formules, ce peut être pour enseigner l’inverse — que la clause seule ne suffit pas, tant qu’il n’a pas dit « ce que tu mets dans ta bouche ».
« ומלשון המשנה דקתני תרווייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתניתין אתא לאשמעינן דע״מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה״נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« יש להקשות כיון שחתנו אסור ליהנות משל חמיו כיון שהדירו למה לא יהיה מותר לתת לבתו אפילו סתם שהרי חתנו לא יהנה מן אותה המתנה כלום שודאי לא יעשה איסור » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« וי״ל כיון שעכ״פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה״ל כאילו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח״כ לאשתו » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
La Prisha avait proposé un montage : que le gendre se voue lui-même de ne pas profiter de ces fruits-là, et le beau-père pourra donner. Le Taz dit que c’est איסור גמור, et donne deux raisons.
« ומטעם זה נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיתן חמיו מתנה לאשתו » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ובפרישה כתוב וז״ל נראה ודאי דאם הבעל הדיר הנאה מאותן פירות דמותר ליתן לבתו אלא דלא מיירי רבינו מזה עכ״ל. ולא דק כלל בהוראה זאת ואיסור גמור הוא » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ולפ״ז נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיחן חמיו מתנה לאשתו דמ״ש הדיר גם הוא מהדירו חמיו ותו דגרע טפי דנדרו יכול להתיר וירצה ליהנות ממנו ע״כ לא מהני כלל מה שהדיר ג״כ בעצמו ודלא כפרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
L’unique entrée des Nekoudot HaKessef sur ce siman est une dissertation, et elle vise le dernier membre du seif : celui où le père dit la clause sans l’affectation, et où le Mehaber écrit que le mari acquiert.
« והראב״ד בהשגות השיג על זה דלשמואל אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא פירש כו׳ לא קנה אותה הבעל ונ״ל עיקר בש״ס כדבריו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
Les Nekoudot HaKessef écartent d’abord la défense du Kessef Michné, qui invoquait le Ran : le Ran explique la position du Rambam, il ne répond pas au Raavad.
« ומה שהביא הכסף משנה בזה דברי הר״ן לא יצא ידי חובתו דנראה דהר״ן לא בא לתרץ השגות הראב״ד דאף שכתב הר״ן דס״ל להרמב״ם דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לגמרי אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן כו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
Puis elles apportent une preuve du Yerouchalmi, à la fin de Nedarim, où la michna est attribuée à Rabbi Meïr précisément parce qu’elle exige « et non à toi » — ce qui montre que, sans cette exigence, la femme acquiert et le mari acquiert avec elle.
« והכי משמע בירושלמי סוף נדרים דאיתא התם המודר הנאה מחתנו כו׳ תני ולא ליך א״ר מאן תנא ולא ליך ר׳ מאיר דרבי מאיר עבד יד העבד כיד רבו מפני שאמר ולא ליך הא אם לא אמר לא ליך זכתה האשה זכה בעלה » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
Et elles closent sur une remarque brève qui vaut son poids : le Migdal Oz écrit que le Rambam a tranché comme Rav — ce qui, aux yeux du Chakh, est תמוהין.
« והמגדול עוז כ׳ שהרמב״ם פסק כרב ודבריו תמוהין ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
Le Chakh clôt son ס״ק ג par un renvoi qui pèse lourd : le même auteur, à Even HaEzer 85:11, écrit la première position sans rapporter le second avis. Un Mehaber qui tranche deux fois la même question et n’hésite qu’une fois indique de quel côté il penche.
« ובא״ע סי׳ פ״ה סי״א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי״א » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« וכתב הב״ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע״ה » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
Le Baer Hetev reprend cette entrée jusqu’au dernier mot, et c’est sous cette forme abrégée qu’elle a circulé.
« כיון דאינו מפרש בהדיא לצורך מה נתנן לה הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך וכו » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רכ״ב · ♥ Soutenir