Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ב (סעיף אחד)
עם נושאי כלים: ש״ך (ג׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ג׳), פתחי תשובה (ג׳), נקודות הכסף (א׳), בית יוסף, טור
יסוד: נדרים פ״ח ע״א-ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״ז · השגת הראב״ד
Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
Hence the first observation of the commentaries, and the Shakh and the Taz both make it at the same place, the seif’s first word: it is money that is at issue. For מזונות there would be nothing to say.
« אבל אם רוצה לתת לה מזונות אין צריך לומר לה כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם שהרי זן אשתו ובניו במודר הנאה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ב » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« דוקא מעות אבל אם רוצה ליתן לה מזונות אין צריך לומר כלום לפי שאין לבעלה זכייה בהם והיינו דתנן וזן את אשתו כו׳ כך כתב ר״ן » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק א)
The Taz adds at the same ס״ק a remark of Rashi which lights up the whole siman from behind: where it is permitted to give to the daughter, the husband may also benefit — for he then benefits from his wife’s property, not his father-in-law’s.
« במקום שמותר לתת לבתו יכול גם ליהנות ממנה דמשל אשתו נהנה כך כתב רש״י במשנה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק א)
The mishna knows only one formula: “what you carry and put into your mouth”. Everything that follows is born of the question: and if the father says more broadly “do with them what you wish”?
« הַמַּדִּיר הֲנָאָה מֵחֲתָנוֹ, וְהוּא רוֹצֶה לָתֵת לְבִתּוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לָהּ: הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ נְתוּנִין לָךְ בְּמַתָּנָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא לְבַעְלִיךְ רְשׁוּת בָּהֶן, אֶלָּא מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ » (נדרים פ״ח ע״א)
« אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר לַהּ ״מָה שֶׁאַתְּ נוֹשֵׂאת וְנוֹתֶנֶת בְּפִיךְ״, אֲבָל אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״, קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל. וּשְׁמוּאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָמַר ״מַה שֶּׁתִּרְצִי עֲשִׂי״ — לָא קְנָה יָתְהוֹן בַּעַל » (נדרים פ״ח ע״א)
« כְּמַאן אָזְלָא הָא שְׁמַעְתָּא דְּרַב — כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: יַד אִשָּׁה כְּיַד בַּעְלָהּ » (נדרים פ״ח ע״ב)
The seif carries an anonymous position, then a ויש אומרים. The Taz says which is which, and his ס״ק ב is the most useful passage in the siman: the first is the Rambam’s, following Shmuel; the second the Tur’s, following Rav.
« זה דעת הרמב״ם דדוקא שא״ל ומה שתרצי תעשי בהם גילה דעתי׳ דגם לדידה לא יהיב לגמרי דנימא לאלתר זכה בהם הבעל אלא הרי הוא כאילו אמר לה הרי הם שלך לאותו דבר שתרצי לעשות בו בכל שעה והוה כאומר שתעשי בו דבר פלוני בפרט » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« אבל הי״א הוא דעת הטור פוסק כרב דס״ל דדוקא במפרש שתעשי בו דבר פלוני אז לא קנתה לגמרי אלא לאותו דבר משום הכי לא זכה גם הבעל ומהני מה שאומר ע״מ שאין לבעליך רשות בהם » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
The Shakh gives, at ס״ק ג, the opposite reason — that of the יש אומרים: with no designation the gift is complete, the husband has already acquired, and the condition arrives upon property no longer available.
« כיון דאינו מפרש בפירוש לצורך מה נתנן לה אם כן הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך רשות בהן שכבר קנה אותה הבעל דיד אשה כיד בעלה » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« כתב הפרישה ס״ג צריך עיון אי לא אמר לה אלא המעות הללו נתונים ליך על מנת שתהי׳ אוכלת ולובשת ולא אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן עד כאן לשונו » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
The Shakh does not share the doubt, and his answer is categorical: without the clause the husband acquires, and that is פשיטא — it follows from the mishna, from the poskim, and expressly from the Rosh’s commentary on Nedarim 88a.
« ולי נראה פשוט מלשון המשנה והפוסקים דכל שלא א״ל ע״מ שאין לבעליך רשות בהן פשיטא דיזכה בהם בעל ואסור וכ״מ להדיא בפי׳ הרא״ש לנדרים דף פ״ח ע״א » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
The Taz goes further still: he draws a קל וחומר from the Mehaber’s own position, and concludes that the Derisha’s question is no question.
« ופשוט דאם לא אמר על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא אמר הריני נותן ליך במתנה שתעשה בו דבר פלוני שאסור דהוה ק״ו דאם אומר על מנת שאין לבעליך רשות בהם לא מהני ק״ו הך מילתא שלא זכר כלל את הבעל דודאי זכה בו הבעל בקבלתה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« ובדרישה כתב על זה שצ״ע מה דינו ואיני יודע שום ספק בזה » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
« עיין בספר שער המלך סוף פ״ז מהלכות נדרים שתמה עליו דאישתמיט מיניה דברי הר״ן פ״ק דקדושין דמבואר שם דאפילו לא אמר ע״מ שאין לבעליך רשות בהן מהני » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
And the Sha’ar HaMelekh defuses the argument from the mishna: if it gives both formulas, it may be teaching the reverse — that the clause alone does not suffice until he has said “what you put into your mouth”.
« ומלשון המשנה דקתני תרווייהו ליכא למידק דאיכא למימר דמתניתין אתא לאשמעינן דע״מ שאין לבעליך רשות גרידא לא מהני עד דלימא מה שאת נותנת ואה״נ דבמה שאת נותנת גרידא מהני ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ב ס״ק א)
« יש להקשות כיון שחתנו אסור ליהנות משל חמיו כיון שהדירו למה לא יהיה מותר לתת לבתו אפילו סתם שהרי חתנו לא יהנה מן אותה המתנה כלום שודאי לא יעשה איסור » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« וי״ל כיון שעכ״פ זכה במתנה בקבלת אשתו ה״ל כאילו הוא קיבל מחמיו וחוזר ונותן אח״כ לאשתו » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
The Perisha had proposed a device: let the son-in-law vow himself off those fruits, and the father-in-law may give. The Taz says this is איסור גמור, and gives two reasons.
« ומטעם זה נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיתן חמיו מתנה לאשתו » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ובפרישה כתוב וז״ל נראה ודאי דאם הבעל הדיר הנאה מאותן פירות דמותר ליתן לבתו אלא דלא מיירי רבינו מזה עכ״ל. ולא דק כלל בהוראה זאת ואיסור גמור הוא » (ט״ז יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« ולפ״ז נראה ברור דאף אם גם החתן הדיר עצמו מנכסי חמיו לא מהני שיחן חמיו מתנה לאשתו דמ״ש הדיר גם הוא מהדירו חמיו ותו דגרע טפי דנדרו יכול להתיר וירצה ליהנות ממנו ע״כ לא מהני כלל מה שהדיר ג״כ בעצמו ודלא כפרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ב)
The single entry of the Nekudot HaKesef on this siman is a dissertation, and it targets the last member of the seif: where the father says the clause without the designation, and where the Mehaber writes that the husband acquires.
« והראב״ד בהשגות השיג על זה דלשמואל אם אמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן ולא פירש כו׳ לא קנה אותה הבעל ונ״ל עיקר בש״ס כדבריו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
The Nekudot HaKesef first set aside the Kesef Mishneh’s defence, which invoked the Ran: the Ran explains the Rambam’s position, he does not answer the Raavad.
« ומה שהביא הכסף משנה בזה דברי הר״ן לא יצא ידי חובתו דנראה דהר״ן לא בא לתרץ השגות הראב״ד דאף שכתב הר״ן דס״ל להרמב״ם דכי אמר לה מה שתרצי עשי לדידה נמי לא יהיב לגמרי אלא באותה שעה שתרצה לעשות בהן כו » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
Then they bring a proof from the Yerushalmi at the end of Nedarim, where the mishna is attributed to Rabbi Meir precisely because it requires “and not to you” — showing that without that requirement the wife acquires and the husband acquires with her.
« והכי משמע בירושלמי סוף נדרים דאיתא התם המודר הנאה מחתנו כו׳ תני ולא ליך א״ר מאן תנא ולא ליך ר׳ מאיר דרבי מאיר עבד יד העבד כיד רבו מפני שאמר ולא ליך הא אם לא אמר לא ליך זכתה האשה זכה בעלה » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
And they close on a brief remark worth its weight: the Migdal Oz writes that the Rambam ruled like Rav — which, to the Shakh, is תמוהין.
« והמגדול עוז כ׳ שהרמב״ם פסק כרב ודבריו תמוהין ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ב)
The Shakh closes his ס״ק ג with a weighty cross-reference: the same author, at Even HaEzer 85:11, writes the first position without reporting the second view. An author who rules twice on one question and hesitates only once shows which way he leans.
« ובא״ע סי׳ פ״ה סי״א סתם המחבר כסברא הראשונה ולא הביא דעת הי״א » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
« וכתב הב״ח דנראה בפלוגתא דרבוותא לענין נדרים הולכין לחומרא וגבי ממונא קולא לנתבע וחומרא לתובע ומי שמוחזק המע״ה » (ש״ך יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
The Ba’er Hetev takes this entry up to its last word, and it is in that abridged form that it circulated.
« כיון דאינו מפרש בהדיא לצורך מה נתנן לה הוי מתנה לכל דבר ותו לא מהני ע״מ שאין לבעליך וכו » (באר היטב יו״ד רכ״ב ס״ק ג)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ב · ♥ Support