Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ג (ד seifim)
Avec l’appareil : ש״ך (ה) · ט״ז (ה) · באר היטב (ג) · נקודות הכסף (א)
Fondements : נדרים ל״ח ע״ב · נדרים מ״ז ע״א · נדרים מ״ח ע״ב · בבא קמא ק״ח ע״ב–ק״ט ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרקים ה׳ ו־ו׳ · טור ובית יוסף יורה דעה רכ״ג
Rédaction :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב: הַמַּדִּיר בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה — מוּתָּר לְמַלּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם, וּלְהַדְלִיק לוֹ אֶת הַנֵּר » (נדרים ל״ח ע״ב)
« הַמַּדִּיר אֶת בְּנוֹ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְנֶאֱסַר בַּהֲנָיַת אָבִיו. הֲרֵי הָאָב מֻתָּר לְמַלְּאוֹת לוֹ חָבִית שֶׁל מַיִם » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ו׳ הלכה י״ז)
« והרמב״ן פירש שהאב הדיר עצמו מהנאת בנו כדי שלא יבטל בשבילו מלמודו ומותר הבן לעשות לו הדברים הללו וכן הוא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל » (טור יורה דעה רכ״ג)
« ושהרמב״ן הכריע כדברי המפרשים שהאב הדיר את בנו וכן דעת הראב״ד והר״ן » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
« מותר הבן כו׳. דמסתמא ממילי זוטרי כי האי דליכא בהו ביטול תורה כל כך לא אדריה וכתב הפרישה דלסברא זו אפשר בהאב שהדיר הנאה מבנו מפני שאינו עוסק בתורה אסור לעשות לו אפילו דברים אלו דלא כהרמב״ם וכ״פ הב״ח דדינו כמדיר בנו מנכסיו סתם ולא הזכיר מפני שאינו עוסק בתורה ואסור לעשות לבנו שום דבר: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« חבית של ימים. דמסתמא למלאכות גדולות נתכוין שהם מבטלים הלימוד וזה דעת הרמב״ן בטור ולפי זה אם האב אוסר הנאתו על הבן מפני שאין עוסק בתורה אפשר שהאב אסור לעשות לבן אפי׳ דברים קטנים והטור הביא בשם רמב״ם בזה דהאב מותר לעשות דברים קטנים הללו מטעם דגם האב לא הדירו אלא מדברים גדולים וכיון שהשולחן ערוך הביא דעת הרמב״ן לחוד משמע דבדין השני שהאב הדירו אסור בכל דבר כמו שזכרתי ולא כרמב״ם: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק א)
« וכן מותר כו׳. דכיון שהוא אדם חשוב או אשה שאין דרכה לקנות בעצמה אנן סהדי דאדעתא דהכי לא הדירוהו: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« וטעמא משום דאשה וכן איש שאין דרכו לקנות מן השוק אנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה אבל איש שדרכו לקנות לו מן השוק אפי׳ בהכי אדריה » (בית יוסף יורה דעה רכ״ג)
« אָמְרִי פּוּמְבְּדִיתָאֵי: ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא, וְכׇל ״קְנִי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ — לָא קָנֵי » (נדרים מ״ח ע״ב)
« וְרַב נַחְמָן אָמַר: קָנֵי, דְּהָא סוּדָרָא ״קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת״ הוּא » (נדרים מ״ח ע״ב)
« וְעוֹד: ״סוּדָרָא קָנֵי עַל מְנָת לְהַקְנוֹת וְקָנֵי מִן הַשְׁתָּא״. הָלֵין נִיכְסִין דְּהָדֵין לְאִימַתִּי קָנֵי — לְכִי הָוֵי בַּר בְּרֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן, לְכִי הֲוָה — הָדַר סוּדָרָא לְמָרֵיה » (נדרים מ״ח ע״ב)
« יקנה בני זה נכסי כדי להקנותם. פרש״י משום דאכתי לא הוה בן הבן בעולם והוי ליה מזכה לעובר ומזכה לעובר לא קני ע״כ הקנה לבנו שיקנה לבן בנו וכתוב בפרישה דמיירי שהקנה לבן בנו ע״י בנו מעכשיו בק״ס וכה״ג בח״ה סי׳ ר״י עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« ובן הבן מותר כו׳. משמע אם לא יהיה בן הבן ת״ח גם בן הבן אסור וכן הבין הראב״ד בהשגות וכן כתב הב״ח דס״ל להרמב״ם דכיון שאמר אם יהיה בן בנו ת״ח כו׳ ה״ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת״ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« אבל הכסף משנה ופרישה פירשו דהאי מותר ר״ל קנויים הם לו ולא יוכל אביו לתתם לאחרים אבל מותר בהן מכל מקום וכ״ד הראב״ד והטור דבן הבן מותר בכל ענין » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« ומ״מ הרא״ש והר״ן פסקו דלא קנה בן הבן כיון שלא הקנה לבן כלום אלא לאחר שיהיה בן בנו ת״ח וההיא שעתא הדרא סודרא למריה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« ונראה לע״ד דהרמב״ם ס״ל דמ״ש אם יהיה בן הבן ת״ח כו׳ היה תוך כדי דיבור למה שאסרו בהנאה ואם כן אנו רואין שמה שאסר בנו היה כוונתו שגם בן בנו לא יהיה לו היתר אם לא יהיה ת״ח ואף על פי שלא זכר בן הבן מכל מקום אין זכות לבן הבן בנכסי אבי זקינו כל זמן שאביו קיים על כן שפיר אמרינן שכוון לאסור כל מה שנמשך מצד בנו והיינו אפי׳ בן הבן ומשום הכי ס״ל לרמב״ם כשם שסוף דבריו מועילים שיקנה בן הבן לענין דיני ממונות ה״ה נמי מועיל לענין איסור והיתר שאם אינו תלמיד חכם אסור בהנאה » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« אבל הרא״ש ס״ל דאין התנאי קיים כלל לענין קנין ומ״מ בן הבן מותר אפילו אם אינו תלמיד חכם דהוה כאילו לא אמר כלום רק האיסור הנאה ממילא בן הבן מותר אע״פ שלא קנה אותם מחמת אביו וגם בדין ירושה אין לו שהרי אביו קיים » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« ת״ח. משמע אם לא היה בן הבן ת״ח גם בן הבן אסור דה״ל כאילו פירש שאם לא יהיה ת״ח שגם הוא יהא מודר מנכסיו כמו הבן וכ״פ הב״ח: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק ב)
« ואיני מבין דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חוביו מנכסים האסורין עליו הרי הוא נהנה מהם » (טור יורה דעה רכ״ג)
« אם נתן כו׳. פי׳ הר״ן דלאו למימרא שינתנו להם ממש דאם כן מיתהני מטובת הנאה דידהו אלא שמראה להן מקום ואמר להם נכסים אלו אסר עלי אבא ואיני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ועשו מהם מה שתרצו וכן בחוב וכתובת אשתו מיירי שב״ד מגבין להם שלא מדעתו אבל מדעתו אסור כדלעיל סימן רכ״א ס״ק ו׳ עכ״ד » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« והבית יוסף בסי׳ רי״ו כ׳ דבבניו ואחיו אפילו שיתנה להם ממש מותר כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנם להם והם גם כן בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי ע״כ » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« וכן כתב מהרש״ל פרק הגוזל עצים סימן ס׳ ועוד האריך שם ופסק דיכול ליתן בידים ממש ליורשי האב הקרוב קרוב קודם על פי הנחלה וצריך להודיען שזה ממון אבא שאסור לו ולבניו לא יתן כלל דאין לך הנאה יותר מזה ואם אין לו מה יאכל מותר לו ללוות וב״ח באין ונפרעים מחלקו מן הירושה אבל אם יש לו אסור אלא יתן ליורשי האב ואם אין יורשים יתן לצדקה ואין צריך להודיע לצדקה זה ממון אבא מיהו רשאי לאבדו ולהשליכו לים ומ״מ מצוה לכופו בזה ליתן לצדקה עכ״ד בקצרה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« ועיין בחושן משפט סימן שס״ז ס״ה והפרישה והב״ח כתבו דה״פ אם נתן או פרע כו׳ דוקא דיעבד מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור עיין שם שהאריכו בזה » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ד)
« אם פרעם כו׳. נראה דלמאן דאוסר לעיל סימן רכ״א ס״ק ו׳ בפריעת חוב ברור או משכון ה״ה הכא וכן משמע מדברי הר״ן הנ״ל דדמי להדדי ואם כן מיירי הכא בחוב בעל פה וכה״ג שאינו חוב ברור: » (ש״ך יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« נתן. כ׳ הב״ח דוקא בדיעבד אם נתן או פרע וכו׳ מותר ולא קאי באיסור נדר אבל לכתחלה אסור וכתב הש״ך נראה דלמאן דאסר לעיל סימן רכ״א בפריעת חוב ברור או משכון צ״ל דמיירי הכא בחוב בע״פ וכה״ג שאינו חוב ברור: » (באר היטב יו״ד רכ״ג ס״ק ג)
« וכן אם פרעם כו׳. כ״כ הרמב״ם והטור כתב על זה ואיני מבין את דבריו היאך יהא מותר לו לפרוע חובו מנכסים האסורים עליו הרי הוא נהנה מהם כו׳ וכתב בית יוסף דאישתמיטתיה לרבינו מתניתין בהגוזל קמא שאמרה בהדיא כמו שכתב הרמב״ם » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« ולענ״ד נראה דשפיר מקשה דעיקר קושיית הטור על מה שכתב הרמב״ם שהנאסר עצמו אומר שפורע חובו בדבר האסור לו ולא אמרו במשנה אלא שהמדיר פורע חוב הנאסר בלי ידיעת הנאסר ורצונו ומה ששנינו במשנה ובאים בע״ח ונפרעים ממנו היינו בעל כרחו שכן משמע הלשון שאמרה המשנה ונפרעים משא״כ בלשון הרמב״ם זה שכתב אם פרעם משמע הוא עצמו והר״ן הביאו ב״י בסי׳ רי״ו מוקי גם לדברי הרמב״ם אלו באופן זה דאין הוא עצמו משלם לבעל חוב אלא מראה לו מקום היכן הם והטור לא ניחא ליה לפרש בכך » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« עוד הקשה הטור על מה שכתב הרמב״ם כאן וצריך להודיעם כו׳ מאי נפקותא מיניה והר״ן שם תירץ דהך הודעה הוא שהוא כמו הפקר כמי שאומר אלו נכסי אבא איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם והיינו ג״כ לפי דרכו שפי׳ דהוא עצמו אינו פורע אבל הטור דמפרש דברי רמב״ם דהוא עצמו פורע על כן הקשה שפיר » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« נמצא לדינא אין מחלוקת דכל שעושה הוא בעצמו הפרעון אסור ולא מהני מה שמודיע אלא שלענין נותן ירושת אביו לבניו סובר הר״ן גם כן דאסור כשהוא נותן בעצמו מפני שיש לו טובת הנאה מזה אלא מיירי שמראה להם מקום ואומר להם נכסים אלו של אבא אסורים עלי איני יודע מה אעשה בהם טלו לעצמכם ותעשו בהם מה שתרצו והב״י כתב שם כיון שמודיעם שממון זה אסור לו ומפני כך נותנו להם והם בניו ואחיו שיש להם שייכות בממון זה הלכך אין לו עליהם טובת הנאה ושרי עד כאן לשונו. ומכל מקום משמע דדוקא דיעבד מהני אם נתן או פרע אבל לא לכתחלה אע״ג שמודיע » (ט״ז יו״ד רכ״ג ס״ק ה)
« (סימן רכ״ג ט״ז ס״ק ה׳) ולענ״ד נראה כו׳. כבר קדמו הדרישה והב״ח: » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ג)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רכ״ג · ♥ Soutenir