סימן רכ״ה — רמת הלמדן: מניין ״אין אדם אוסר דבר שאינו שלו״, ומה מוסיפה עניית אמן (יורה דעה רכ״ה)
יורה דעה · סימן רכ״ה
האוסר על חבירו דבר שאינו שלו
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו · עניית אמן · קבלת דברים · חרם ונידוי
📜 רמת הלמדן · תלמיד חכם
✦ ❖ ✦
ארבע שאלות בלבד — ואין בהן אחת של מילוי
נושא: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ה (א סעיף) עם נושאי כלים: ש״ך (א) · באר היטב (א) · פתחי תשובה (א) יסוד: נדרים מ״ז ע״א · שבועות כ״ט ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ · טור ובית יוסף יורה דעה רכ״ה
עריכה: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
מה נשאל מן הלשון
היכן אומרת הגמרא את דיננו — ובאיזה אופן?
החפץ או האדם? שתי לשונות שאינן חופפות
מה מוסיפה עניית אמן בדיוק
הפתחי תשובה: שבועה שלא קיבלה אדם
1. היכן אומרת הגמרא את דיננו — ובאיזה אופן?
הדבר הראשון לראות הוא שלילי: אין בנדרים משנה ולא ברייתא המלמדת ״אין אדם אוסר דבר שאינו שלו״. הדין בא כהנחה, בתוך בעיא דרמי בר חמא שעניינה אחר לגמרי — החילופין, מה שנתחלף בפירות אסורין. ולהעמיד את שאלתו הוא מעמיד שני מצבים זה כנגד זה, ודרך אגב הוא אומר את דיננו.
מה מפסיד אופן אמירה זה ומה מרוויח. דין הנאמר כהנחת שאלה חזק הוא בצד אחד מדין פסוק: אין חולק עליו, והוא הקרקע המשותפת שהשאלה עומדת עליה. אבל הוא גם פחות מוגדר — אין הגמרא אומרת לא מפני מה כן ולא עד היכן הדברים מגיעים. והרמב״ם והטור הם שיצטרכו לאומרו, ולא יאמרוהו בלשון אחת ממש.
רש״י מפרש את האגב ונוקט את מקרנו מילה במילה: הלשון שאומרים, והדין שהיא מקבלת. ומפליא שהטור ואחריו השולחן ערוך יכתבו אותו משפט עצמו.
« אבל גבי חבירו הואיל ואינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאי אמר לחבירו קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום » (רש״י על נדרים מ״ז ע״א)
2. החפץ או האדם? שתי לשונות שאינן חופפות
העמד שני הכתובים זה בצד זה וקרא לאט. הרמב״ם אומר שאין אדם אוסר את חבירו בדבר שאינו שלו: פעולתו נופלת על האדם. והטור, שהעתיקו השולחן ערוך כלשונו, אומר שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו: פעולתו נופלת על החפץ. שינוי לשון בעלמא הוא?
« שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ג)
« שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו » (טור יורה דעה רכ״ה)
אפשר לקרוא שתי הלשונות כשני מקומות שהחסרון תלוי בהם, וקריאה היא ולא פסק: לטור, המניעה מצד החפצא — הנדר בא לחול על חפץ שאין לאומר בו זכות, ואין לו במה לתפוס. ולרמב״ם, המניעה מצד הגברא — אין בכוחו של אדם להוליד איסור בגופו של חבירו. ולמעשה שניהם עולים לאחד: אינו כלום. ואין אנו יודעים מקרה שיחלקו בו, ולא נבדה אותו.
3. מה מוסיפה עניית אמן בדיוק
ההיפוך שלם הוא, ויש לראות באיזה מנגנון. רמי בר חמא כבר אמר שאדם יכול לאסור על עצמו פירות חבירו — « הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו » (נדרים מ״ז ע״א). אם כן לא החפץ הוא המעכב: פירותיו של לוי בני איסור הם יפה. אלא הפה לא היה הגון. והאמן מחליף את הפה.
ואף על פי כן שני אופנים יש להבין אמן זה, ושניהם בידינו מן הכתובים. הבית יוסף מעמיד פסקתנו על שמואל שבשבועות: האמן כמוציא השבועה בפיו. וסימן ר״ט מדבר בקבלת דברים — ומרחיבה בפירוש ל״כל דבר שעניינו כענית אמן״. ולשון זו רחבה מן הראשונה. אנו מעירים על ההפרש; ואין אנו מכריעים בו.
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
שכנגדו שבסימן ר״ט, ומפני מה צריך לקרותם כאחד. סימן ר״ט מסיים בפסקה המאירה את כל שלנו: « אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א). כשהדבר של האומר, אין צריך קבלה — הנדר חל מאליו. וכשאינו שלו, אין הקבלה תוספת אלא היא לבדה הפועלת. והש״ך ראה הקשר, ולשם בדיוק הוא שולח את קוראו.
« אינו כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו וע״ל סימן ר״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ה ס״ק א)
4. הפתחי תשובה: שבועה שלא קיבלה אדם
השאלה יפה, ומספר באה. הרמב״ם פותח את ספר המורה בשבועה על כל מי שיקרא במאמרו; ורבינו חיים ויטאל עשה כמותו. ומעולם לא ענה קורא אמן. ואם האמן מעכב — וסימננו אומר שמעכב — כיצד חלות שבועות אלו?
« עיין בתשובת שתי הלחם סימן ל״ה שנשאל על דבר שבועת הרמב״ם ז״ל הכתובה בתחלת ספר המורה וז״ל ואני משביע באלקי ישראל כל מי שיקרא במאמרי זה וכו׳ איך תחול השבועה כשאין המושבע עונה אמן » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
התשובה שהביא הפתחי תשובה בשם שתי הלחם אינה חולקת על הדין אלא על השם: אין זו שבועה, אף שנקטו לשון שבועה — אלא גזירת חרם ונידוי. ואין הגזירה צריכה הסכמת מי שהיא חלה עליו. והראיה שהביא — שבועה דפילגש בגבעה, כמו שדן בה הרא״ש.
« דאף שהוציאו בלשון שבועה מ״מ אינה אלא גזירת חרם ונידוי וכמ״ש הרא״ש ז״ל כלל ה׳ סימן ד׳ על שבועה דפלגש בגבעה ולכן אסור לזלזל בשבועות אלו » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
הנפקא מינה ברורה, והיא מחזירה לסימן הסמוך. שבועה שמשביעים בה אחר — צריכה אמן שלו; חרם שגוזרין — אינו צריך. ומשום כך סימן רכ״ד, שכולו לשונות חרם, אינו מזכיר אמן כלל: האומר « הריני עליך חרם » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) אוסר את חבירו בלא לשאול בעצתו — מפני שמה שהוא אוסר שלו הוא. וסימננו הוא המקרה שחסרים בו שני התנאים כאחד.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רכ״ה · רמה ב׳ — למדן · האוסר על חבירו דבר שאינו שלו daattorah.com