Siman 225 — Lamdan level: where “אין אדם אוסר דבר שאינו שלו” comes from, and what the amen adds (יורה דעה רכ״ה)
יורה דעה · סימן רכ״ה
האוסר על חבירו דבר שאינו שלו
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו · עניית אמן · קבלת דברים · חרם ונידוי
📜 רמת הלמדן · Talmid Hakham
✦ ❖ ✦
Only four questions — but not one of them is filler
Subject: שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ה (א seif) With the apparatus: ש״ך (א) · באר היטב (א) · פתחי תשובה (א) Foundations: נדרים מ״ז ע״א · שבועות כ״ט ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ · Tur and Beit Yosef, Yoreh De’ah 225
Written by: הרב יוסף חיים סממה · DAAT
What we shall ask of the text
Where does the gemara state our rule — and in what capacity?
The object or the man? Two formulations that do not coincide
What exactly the amen adds
The Pitḥei Teshuva: an adjuration nobody accepted
1. Where does the gemara state our rule — and in what capacity?
The first thing to notice is negative: there is in נדרים no mishna and no baraita teaching “אין אדם אוסר דבר שאינו שלו”. The rule appears as a premise, inside a בעיא of Rami bar Ḥama about something else entirely — the חילופין, what is received in exchange for forbidden produce. To frame his question he sets two situations against each other, and it is in passing that he states ours.
What that mode of statement costs, and what it is worth. A rule laid down as the premise of a question is in one sense firmer than a rule decided: nobody contests it, it is the common ground on which the question stands. But it is also less delimited — the gemara says neither why it is so nor how far it reaches. The Rambam and the Tur will have to say that, and they will not say it in quite the same way.
Rashi glosses the aside and gives our case word for word: the formula one uses, and the verdict it receives. It is striking that the Tur and then the Shulḥan Arukh will write exactly the same sentence.
« אבל גבי חבירו הואיל ואינו אוסר פירות חבירו על חבירו דאי אמר לחבירו קונם פירות של פלוני עליך לא הוי כלום » (רש״י על נדרים מ״ז ע״א)
2. The object or the man? Two formulations that do not coincide
Set the two texts side by side and read slowly. The Rambam says that no one makes his fellow forbidden by a thing that is not his: the verb takes the man as its object. The Tur, copied to the letter by the Shulḥan Arukh, says that no one forbids a thing that is not his upon his fellow: the verb takes the object. Is this a mere variation of style?
« שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר חֲבֵרוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ה׳ הלכה ג)
« שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו » (טור יורה דעה רכ״ה)
One may read the two formulas as two locations of the defect, and this is a reading, not a ruling: for the Tur the obstacle lies on the side of the חפצא — the vow would settle on an object in which the speaker has no title, and it finds nothing to grip. For the Rambam it lies on the side of the גברא — a man has no power to generate a prohibition in another’s person. In practice the two coincide: אינו כלום. We know of no case in which they would part, and we shall not invent one.
3. What exactly the amen adds
The reversal is total, and one must see by what mechanism. Rami bar Ḥama has just said that a man may forbid himself another’s produce — « הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו » (נדרים מ״ז ע״א). So it was not the object that stood in the way: Levi’s produce is perfectly forbiddable. It was the mouth that was wrong. The amen changes the mouth.
There are nonetheless two ways of understanding this amen, and our texts give both. The Beit Yosef grounds our clause on Shmuel in שבועות: the amen counts as though the man had uttered the oath himself. Siman 209 speaks instead of a קבלת דברים, an acceptance — and expressly extends it to “any word whose sense is like answering amen”. The second formulation is broader than the first. We flag the gap; we do not decide it.
« אחד הנודר מעצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שעניינו כענית אמן שהוא קבלת דברים אסור » (שו״ע יו״ד ר״ט:א)
The counterpart in siman 209, and why they must be read together. Siman 209 ends with a clause that lights up the whole of ours: « אבל כשחבירו מדירו משלו אין צריך לקבל דבריו » (שו״ע יו״ד ר״ט:א). When the thing belongs to the speaker, no acceptance is required — the vow takes hold by itself. When it does not, the acceptance is no supplement: it is the only thing that acts. The Shakh saw the connection, and that is exactly where he sends his reader.
« אינו כלום. שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו על חבירו וע״ל סימן ר״ט: » (ש״ך יו״ד רכ״ה ס״ק א)
4. The Pitḥei Teshuva: an adjuration nobody accepted
The question is a fine one, and it comes out of a book. The Rambam opens the Moreh Nevukhim with an adjuration addressed to whoever shall read his work; Rabbi Ḥayyim Vital did the same. Yet no reader ever answered amen. If the amen is required — and our siman says it is — how can these oaths take effect?
« עיין בתשובת שתי הלחם סימן ל״ה שנשאל על דבר שבועת הרמב״ם ז״ל הכתובה בתחלת ספר המורה וז״ל ואני משביע באלקי ישראל כל מי שיקרא במאמרי זה וכו׳ איך תחול השבועה כשאין המושבע עונה אמן » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
The answer the Pitḥei Teshuva reports in the name of the Shtei HaLeḥem does not contest the rule: it contests the classification. It is not a שבועה, despite the word used — it is a גזירת חרם ונידוי, a decree. And a decree does not ask the assent of the man it reaches. The precedent invoked is the oath of פילגש בגבעה, as the Rosh treats it.
« דאף שהוציאו בלשון שבועה מ״מ אינה אלא גזירת חרם ונידוי וכמ״ש הרא״ש ז״ל כלל ה׳ סימן ד׳ על שבועה דפלגש בגבעה ולכן אסור לזלזל בשבועות אלו » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ה ס״ק א)
The nafka mina is clean, and it points back to the neighbouring siman. A שבועה imposed on another requires his amen; a חרם decreed does not. That is why siman 224, which is entirely made of חרם formulas, never mentions amen: the man who says « הריני עליך חרם » (שו״ע יו״ד רכ״ד:א) binds his fellow without asking him — because what he forbids is his own. Our siman is the case where both conditions fail at once.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן רכ״ה · Level 2 — Lamdan · האוסר על חבירו דבר שאינו שלו daattorah.com