נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ו (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט״ו ס״ק), ט״ז (ו׳), באר היטב (ח׳), פתחי תשובה (א׳), נקודות הכסף (ב׳), בית יוסף, טור
יסוד: משנה נדרים פרק ה׳ · נדרים מ״ו ע״ב · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
אין דף זה פסק. הוא מציג את הקו שנוקטים פוסקי הסימן, ומראה את המקומות שאינם מסכימים בהם. ונדר שנאמר בפועל נידון לפני רב, בלשון ממש ובעובדות ממש.
ודיוק של דרך: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה. ולא תימצא כאן הבאה מ״שולחן ערוך הרב״ — ורמה ד׳ זו על הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה, הרמב״ם והטור נשענת, כל אחד במראה מקומו.
שלב ראשון — לברר את הנכס קודם לנדר. היש בנכס המשותף דין חלוקה? ובחצר נותן הש״ך את השיעור: ארבע אמות על ארבע אמות לכל אחד, ומפנה לדיני ממונות. והתשובה מכריעה את כל השאר.
« היינו ד׳ אמות על ד׳ אמות לכל אחד כמו שכתוב בחושן משפט סימן קע״א ס״ג » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק א)
שלב שני — הכניסה. יש בו דין חלוקה: אסור ליכנס עד שיחלוקו. אין בו: לא חל הנדר, ונכנסין. וענף שני זה גורר לדעת הש״ך אף את שאר תשמישי החצר הרגילין — חוץ מאותם ששנה סעיף ב.
« אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
« ואם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר ומותרין ליכנס בו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:א)
שלב שלישי — ההעמדה, שאינה הולכת אחר הכניסה. תנור וכירים וריחים ותרנגולים אסורין בשני הענפים, והבאר היטב מכליל לכל תשמיש הממלא את כל החצר. וזה הדין הנשכח יותר מכולם.
« אפי׳ אין בו דין חלוקה ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה״ג אסור » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ו)
שלב רביעי — לרשום את הלשון ממש. חצרי: המכר מתיר, ויש טעם בכפייה. חצר זו: אין המכר מתיר, ואין בכפייה כלום. ואין זה בגדר השערה אלא בגדר בירור.
« אם נאסר בלשון חצרי שמותר בו לאחר שימכר: » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב)
« אבל אם אמר חצר זה מאי מהני כפייה למכור כיון שאסור גם לאחר שימכור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ד)
שלב חמישי — היציאה. בית דין כופין את הנודר למכור חלקו, וזו היציאה האמיתית שבסימן: אין הנדר ניתר, אלא השותפות מתפרקת. ומוסיף הש״ך שאם רוצים לחלוק בעצמם או לעשות גוד או אגוד — שוב אין כופין, אלא יעשו כמו שירצו.
« והיו כופין את הנודר למכור חלקו » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ב)
« ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)
אחד מן השוק בחצר בת חלוקה. הש״ך אוסר, ובלשון שאינו רגיל בה. והט״ז מתיר לסמוך על המקילין כשהכניסה לצורך אחד מהשותפין. והבאר היטב מביא את שניהם בלא הכרעה, ונקודות הכסף סותרות את הט״ז. וזו שאלה לרב ולא לדף.
« וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)
« ודעת הט״ז דיש לסמוך להקל בצריך לא׳ מן השותפים ע״ש שמאריך בדין זה » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ב)
ולמי יימכר החלק? הב״ח ממעט את השותף; והש״ך קוראו תמוה בס״ק י״ג; ואחר כך הש״ך עצמו, בנקודות הכסף, חוזר ומצדיקו. והבאר היטב מודיע זאת בסוגריים. והעומד על הש״ך לבדו טועה בשיטה.
« עתה ראיתי שדבריו נכונים דעל כרחך מיירי הכא שהדיר את חבירו דהיינו שאמר יאסר חצרי עליך » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)
« אבל בנה״כ חזר בו וכ׳ שדבריו נכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ח)
ארבעה דברים לברר קודם השאלה, שאין תשובה ניתנת בלעדיהם:
« דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)
« ומ״מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ז)
« דנראה ברור דהיינו שצריך לאחד מבני החצר זולת הנודר אבל כל שצריך לנודר ודאי איסור גמור הוא » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)
אין נדר כנגד שותף נידון כשאר נדרים, שאינו על התנהגות בלבד אלא על נכס ששניים מחזיקין בו יחד. ומשום כך פותח השולחן ערוך את הסימן בשאלה ממונית וחותמו בסעד של בית דין.
ושתי מסקנות למעשה יוצאות מזה. הראשונה: שלא להשיב קודם שמדדו את הנכס — שאותה לשון עצמה עושה שני דינים הפוכים לפי אפשרות החלוקה. והשנייה: שיש בסימן יציאה, וטוב לדעתה מלשבת תחת איסור לעולם — אלא שהיא עוברת דרך בית דין, ואין הראשונים שווים במי היא אמורה.
« ואינו דומה לשותף שהדיר את אחד מן השוק » (שו״ע יו״ד רכ״ו:ג)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ו · ♥ תמיכה