סימן רכ״ו — למדן: ברירת השותף ומחלוקת הבית יוסף (שותפים שהדירו זה את זה)

תכנית הפלפול

1. הסוגיה: היכן עוברת מחלוקת המשנה ממש?

המשנה מעמידה את חכמים, האוסרין על השותפין ליכנס, כנגד רבי אליעזר בן יעקב, המתיר מפני ש״זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו״. ואין הגמרא נושאת ונותנת במחלוקת עצמה אלא שואלת באיזה מקרה היא. ומביאה שתי לשונות של זעירי זו אחר זו, והשנייה מתקנת את הראשונה.

« הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר » (משנה נדרים ה׳:א)

« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּו » (משנה נדרים ה׳:א)

« מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה. אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (נדרים מ״ו ע״ב)

« אֶלָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר זְעֵירִי: מַחְלוֹקֶת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר » (נדרים מ״ו ע״ב)

ולתיקון טעם מדויק: רב יוסף מקשה מבית הכנסת, שהוא מקום שאין בו חלוקה, ואף על פי כן אסרה המשנה את שניהם. הא למדת ששם אוסרין חכמים, ובזה המחלוקת; ובמקום שאפשר לחלוק — דברי הכל אסור. וכלשון שנייה זו נפסקה ההלכה, והיא שכתב השולחן ערוך בסעיף א.

« הֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, דִּכְמִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי חֲלוּקָּה דָּמֵי » (נדרים מ״ו ע״ב)

« אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב » (נדרים מ״ו ע״ב)

2. המחלוקת העיקרית — אחד מן השוק וחצר בת חלוקה

והכל יוצא ממשפט אחד שבטור. הוא כותב, בענף החצר בת החלוקה, שאחד מן השוק אינו נכנס ״לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר״. והבית יוסף תמה: אם חל הנדר, מה לי לצורך מי הוא נכנס? הרי נהנה מדריסת הרגל, כנכנס לבקר את החולה.

« וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר » (טור יורה דעה רכ״ו)

« ובבית יוסף תמה דכיון דיש בו דין חלוקה כי נכנס לצורך א׳ מהשותפין מאי הוה » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

שיטת הש״ך. המחבר כתב ״אסור״ סתם, ובכוונה: שסוף הסעיף מייחד את תנאי ״לצורך השותף״ לענף השני, בחצר שאין בה דין חלוקה. והש״ך מגייס את הרא״ש, הרשב״א, הר״ן ומהרש״ל, ומראה שרבינו ירוחם אומר בסופו מה שהב״ח מוציא מתחילתו, ומסיים בלשון שאינו רגיל בה.

« משמע אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

« וכן מוכח דעת הרשב״א והר״ן שכתבו במתני׳ דמתיר רבי אליעזר באחד מן השוק דוקא כשנכנס לצורך השותף » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

« וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

שיטת הט״ז. הט״ז מייחד לעניין את ס״ק הארוך שבסימן. הוא חוזר וקורא ברא״ש שורה אחר שורה ומעמיד שתנאי ״לצורך אחד מהשותפין״ כתוב שם דוקא בחצר בת חלוקה; ושסברת הרשב״א — שהחצר קנויה לכל אחד ולכל מי שצריך לו — נוהגת בשני הענפים; ושקושיית הבית יוסף מתיישבת מאליה, שהנכנס אומר ״לתוך של חבירך אני נכנס״.

« ובמה שכתב תחילה ביש בה דין חלוקה בסתם לאיסור ולא מהני צריך לשותפין יש לסמוך להקל בצריך לאחד מהשותפין כיון שהרא״ש והטור כתבו כן בפירוש » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)

« ותימה גדולה על הבית יוסף שלא ראה אחרי דברי הרא״ש הללו » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)

סתירת נקודות הכסף. הש״ך, בהגהותיו על הט״ז, חוזר על התיק מן הצד השני. וראייתו המכרעת אינה מן הלשון אלא מן הסברה: השותף עצמו אסור בחצר בת חלוקה אף על פי שיש לו בה חלק; ואחד מן השוק אין לו בה כלום — והיאך יהא עדיף ממנו? ומראה שרבינו ירוחם, הנקרא עד סופו, כן אומר ממש.

« וכי עדיף האחד מן השוק מן השותף עצמו דהשותף עצמו אסור ביש בו צד חלוקה כ״ש אחד מן השוק דגרע טפי כיון שאין לו חלק בחצר » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« ונ״ל דדבריהם אינם נכונים ואדרבה הב״י ראה ד׳ הרא״ש אלו ומשם ראיה לדברי הב״י » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« ודעת הט״ז דיש לסמוך להקל בצריך לא׳ מן השותפים ע״ש שמאריך בדין זה » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

3. ברירת השותף — מפני מה זו ולא האחרות

ההיתר ליכנס לחצר שאין בה דין חלוקה תלוי בלשון אחת: ״זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו״. ולתוך שלו היכן? ואין כאן גבול כלל. והש״ך משיב: יש ברירה. והוא יודע שיקשו עליו מדאורייתא אין ברירה. ותשובתו שאין ברירה זו ברירה: אין כאן בירור למפרע של הכרעה אלא תנאי הקניין מעיקרו.

« דיש ברירה ופי׳ הרא״ש והר״ן בשם הרשב״א דכיון דעל כרחך שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את של חבירו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« דכל עידן דעייל בחצר רואים כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה ניקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« וברירה זו מעיקרו קנייה היא דהוי כמאן דזכי להיות קנוי לכל אחד בפני עצמו בשעה שידרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

ותוצאת הדרך הזו מיד: אם אין לאיסור על מה לחול, אף שאר תשמישי החצר הרגילין אינן בכללו. והש״ך אומרו, ומעמיד את היוצא מן הכלל בתשמישין ששנה סעיף ב בלבד.

« ומשמע דה״ה שאר כל תשמיש שאינו כמו תשמיש דרחיים ותנור וגידול תרנגולים מותר באין בו דין חלוקה מה״ט » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

וגבול הברירה ניתן בסעיף ג, בדחיית דמיון: בנכסי מלוג אין ברירה, שאין שם חלק שיתברר. והש״ך והט״ז אומרים כל אחד בשורה, והיא שורה אחת.

« דשותף טעמא משום ברירה ולא שייך ברירה זו בנכסי מלוג » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ט״ו)

« דהתם הטעם משום ברירה שהוברר הדבר שנכנס לתוך חלק חבירו וזה אין שייך בנכסי מלוג » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

4. מפני מה נשארו התנור והריחיים אסורין — שני טעמי התוספות

אם ״לא חל הנדר״ בחצר שאין בה דין חלוקה, מפני מה אסרה המשנה להעמיד בה ריחיים ותנור ותרנגולים? הלבוש וההגהת פרישה משיבים מדקדוקי השותפות: שאין השותפין דרכן להקפיד זה על זה, ואילו רצו היו יכולין למחות; וכאן, שיש איסור הנאה, ודאי מקפידין. והש״ך דוחה מהלך זה — ודוחהו בקצרה.

« דהתוס׳ והר״ן ס״ל כיון דאי קפדי יכולין למחות א״כ אפי׳ לא קפדי מהני ליה מחמת שלא עיכב ואסור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

ומביא הש״ך מן התוספות טעם שני, טעם של ממש, והוא העושה את הדין למעשה: שהעמדות אלו מביאות רוב עם או מתפשטות, ותופסות בפועל את כל החצר, ואף את חלק חבירו. ומכאן הכללת מהרש״ל, שהבאר היטב מביאה.

« דכשהעמיד רחיים באים רוב עם לשם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

« ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה״ג אסור וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

« וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בְּחָצֵר זו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ד)

5. כפיית המכר — את מי, מפני מה, ולמי ימכור

המשנה אומרת ״וכופין את הנודר למכור את חלקו״ ואינה אומרת במי מדובר ולא מפני מה. והטור מביא בזה שתי שיטות הפוכות זו מזו, וכותבן בלא להכריע.

« וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקו » (משנה נדרים ה׳:א)

« וכתב הרמב״ן דלא כפינן ליה אלא כשהדיר עצמו מחבירו אבל אם הדיר חבירו עליו לא כפינן ליה » (טור יורה דעה רכ״ו)

« והרמב״ם כתב להפך כשאסר חבירו עליו כופין אותו ואם אוסר על חבירו אין כופין אותו » (טור יורה דעה רכ״ו)

והט״ז מראה ששתי השיטות תלויות בשאלה אחת: ממכשול של מי חוששין? הרמב״ן חושש לנודר עצמו; והרמב״ם סובר להפך שהנודר יזכור, ויש לחוש למודר שלא הוציא נדר מפיו ואפשר שישכח.

« דחיישינן שמא יכשל חבירו על ידי נדרו » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« הרמב״ן סבירא ליה דלא חיישינן למכשול חבירו אלא למכשול הנודר ורמב״ם סבירא ליה אדרבה הנודר יזכור שנדר ויזהר משא״כ במודר שלא הוציא נדר מפיו אפשר שישכח » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

והש״ך פותח שאלה אחרת: היכופין בנדרו שניהם? הר״ן אומר לאו — שהחשש של קנאה שהכפייה עומדת עליו אינו אלא בנאסר אחד וחבירו מותר. והרא״ש והטור אומרים הן, אלא שכופין את הרגיל שבשניהם, והירושלמי נותן את השיעור: בתרי זימני מקרי רגיל.

« כתב הר״ן דוקא הכא בנודר א׳ מהם כופין כיון דאיהו אסור וחבירו מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״א)

« אבל הרא״ש וטור ח״מ סי׳ ק״פ כתבו דאם נדרו הנאה זה מזה וא׳ מהן רגיל כופין את הרגיל למכור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״א)

« מסתימת המחבר משמע שפוסק כהרא״ש והטור דבין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו כופין » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ב)

« ואפילו באין בו דין חלוקה דאף ע״פ דשרי למודר ליכנס מ״מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של אסור כגון העמדת תנור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)

« ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)

ולמי ימכור? הב״ח סובר שאין מוכרין לשותף, ואף שאמר ״חצרי״, שהמוכר עדיין נהנה מן הבית שבא לו מכוחו. והש״ך קוראו תמוהין ומעמיד את גדר תשובת הריב״ש. ואחר כך — וזו מן הדפים הישרים שבש״ך — הוא חוזר בו בנקודות הכסף.

« כתב הב״ח ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע״פ שלא אמר אלא חצירי » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ג)

« ודבריו תמוהין דלמה לא ימכור לשותף שלא נדר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ג)

« עתה ראיתי שדבריו נכונים דעל כרחך מיירי הכא שהדיר את חבירו דהיינו שאמר יאסר חצרי עליך » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« אבל בנה״כ חזר בו וכ׳ שדבריו נכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

6. הרמ״א: הכוונה שהלשון מגלה

הרמ״א מביא לסימן תשובת הרשב״א במקרה סמוך: שני אנשים שמקום להם בבית הכנסת, ואמר האחד שחלקו הקדש. והרמ״א רואה בזה שאלת כוונה, הנחתכת במילה אחת.

« דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)

« אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)

« היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

« ומ״מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ז)

« ונראה דהיינו בלא אומר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמפרש להקדש ממש » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

והט״ז מעיר אגב אורחא על פגם בסידור: שתשובת הרשב״א במקומות שאין בהם דין חלוקה היתה, ושם אין האיסור חל כלל; ונמצא שחילוק ה״לך״ אינו מעניין השותפות, והרמ״א תלאו במקום שאינו שלו.

« סדר הג״ה הזאת אינה מדוקדקת דדין זה הוא מתשובת הרשב״א שהביא בית יוסף סוף סימן רכ״א » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

« אלא היה לו לכתוב חילוק זה סתם במי שאוסר מקומו על אחד מן השוק ושותפות מאי בעי הכא » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

7. מה מלמד הסימן חוץ מגופו