Siman 226 — Lamdan : la ברירה du copropriétaire et la querelle du Beit Yossef (שותפים שהדירו זה את זה)

Plan du pilpoul

1. La sugya : où passe exactement la ma’hloket de la michna ?

La michna oppose les Sages, qui interdisent aux associés d’entrer, à Rabbi Eliezer ben Yaakov, qui permet parce que « celui-ci entre chez lui et celui-là chez lui ». La guemara ne discute pas la ma’hloket : elle demande de quel cas elle parle. Et elle donne deux versions successives de Zeïri, la seconde corrigeant la première.

« הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר » (משנה נדרים ה׳:א)

« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּו » (משנה נדרים ה׳:א)

« מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה. אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (נדרים מ״ו ע״ב)

« אֶלָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר זְעֵירִי: מַחְלוֹקֶת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר » (נדרים מ״ו ע״ב)

La correction a une cause précise : Rav Yossef objecte depuis la synagogue, qui est un lieu sans possibilité de partage, et où pourtant la michna interdit les deux. Donc c’est là que les Sages interdisent, et la ma’hloket porte sur ce cas-là ; là où le partage est possible, tout le monde interdit. C’est cette seconde version que la halakha retient, et que le Choulhan Aroukh écrit dans son seif 1.

« הֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, דִּכְמִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי חֲלוּקָּה דָּמֵי » (נדרים מ״ו ע״ב)

« אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב » (נדרים מ״ו ע״ב)

2. La ma’hloket centrale — l’homme du dehors et la cour partageable

Tout part d’une incise du Tour. Il écrit, dans la branche de la cour partageable, que l’homme du dehors ne peut entrer « pour son propre besoin, sinon pour le besoin de l’un des associés dans la cour ». Le Beit Yossef s’en étonne : si le vœu a pris, qu’importe pour qui il entre ? Il y a profit de son passage, comme chez celui qui va visiter un malade.

« וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר » (טור יורה דעה רכ״ו)

« ובבית יוסף תמה דכיון דיש בו דין חלוקה כי נכנס לצורך א׳ מהשותפין מאי הוה » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

Position du Chakh. Le Mehaber a écrit « interdit » sans réserve, et c’est délibéré : la fin du seif réserve la condition « pour le besoin de l’associé » à la seconde branche, celle de la cour indivisible. Le Chakh mobilise le Roch, le Rachba, le Ran et le Maharchal, montre que Rabbenou Yeroham dit à la fin ce que le Ba’h lui fait dire au début, et conclut d’une formule qu’il n’emploie presque jamais.

« משמע אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

« וכן מוכח דעת הרשב״א והר״ן שכתבו במתני׳ דמתיר רבי אליעזר באחד מן השוק דוקא כשנכנס לצורך השותף » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

« וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

Position du Taz. Le Taz consacre au sujet le plus long ס״ק du siman. Il relit le Roch phrase par phrase et soutient que la condition « pour le besoin d’un associé » y est écrite précisément sur la cour partageable ; que le raisonnement du Rachba — la cour est acquise à chacun et à qui a affaire à lui — vaut dans les deux branches ; et que la difficulté du Beit Yossef tombe d’elle-même, puisque l’entrant peut dire « c’est chez ton associé que j’entre ».

« ובמה שכתב תחילה ביש בה דין חלוקה בסתם לאיסור ולא מהני צריך לשותפין יש לסמוך להקל בצריך לאחד מהשותפין כיון שהרא״ש והטור כתבו כן בפירוש » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)

« ותימה גדולה על הבית יוסף שלא ראה אחרי דברי הרא״ש הללו » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)

La réfutation des Nekoudot HaKessef. Le Chakh, dans ses notes sur le Taz, reprend le dossier en sens inverse. Son argument décisif n’est pas textuel mais de logique : l’associé lui-même est interdit dans une cour partageable, bien qu’il y ait une part ; l’homme du dehors n’y a rien — comment serait-il mieux traité ? Et il montre que Rabbenou Yeroham, lu jusqu’au bout, dit exactement cela.

« וכי עדיף האחד מן השוק מן השותף עצמו דהשותף עצמו אסור ביש בו צד חלוקה כ״ש אחד מן השוק דגרע טפי כיון שאין לו חלק בחצר » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« ונ״ל דדבריהם אינם נכונים ואדרבה הב״י ראה ד׳ הרא״ש אלו ומשם ראיה לדברי הב״י » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« ודעת הט״ז דיש לסמוך להקל בצריך לא׳ מן השותפים ע״ש שמאריך בדין זה » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

3. La ברירה du copropriétaire — pourquoi celle-ci et non les autres

La permission d’entrer dans une cour indivisible tient à une phrase : « celui-ci entre chez lui, celui-là chez lui ». Mais chez lui où ? Rien n’est délimité. Le Chakh répond : יש ברירה. Et il sait qu’on va lui objecter que le Talmud, en matière d’interdit de la Torah, refuse la ברירה. Sa réponse est que cette ברירה-ci n’en est pas une : ce n’est pas une clarification rétroactive d’un choix, c’est la condition même de l’acquisition initiale.

« דיש ברירה ופי׳ הרא״ש והר״ן בשם הרשב״א דכיון דעל כרחך שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את של חבירו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« דכל עידן דעייל בחצר רואים כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה ניקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« וברירה זו מעיקרו קנייה היא דהוי כמאן דזכי להיות קנוי לכל אחד בפני עצמו בשעה שידרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

Le rendement de cette lecture est immédiat : si l’interdit n’a rien saisi, il n’atteint pas non plus les autres usages ordinaires de la cour. Le Chakh le dit, et réserve l’exception aux seuls usages que le seif 2 nomme.

« ומשמע דה״ה שאר כל תשמיש שאינו כמו תשמיש דרחיים ותנור וגידול תרנגולים מותר באין בו דין חלוקה מה״ט » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

Et la limite de la ברירה est donnée par le seif 3, par une non-analogie : dans les נכסי מלוג il n’y a pas de ברירה, parce qu’il n’y a pas de part à faire ressortir. Le Chakh et le Taz le disent chacun d’une ligne, et c’est la même ligne.

« דשותף טעמא משום ברירה ולא שייך ברירה זו בנכסי מלוג » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ט״ו)

« דהתם הטעם משום ברירה שהוברר הדבר שנכנס לתוך חלק חבירו וזה אין שייך בנכסי מלוג » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

4. Pourquoi le four et la meule restent interdits — les deux raisons des Tossefot

Si le vœu « ne prend pas effet » dans une cour indivisible, pourquoi la michna interdit-elle malgré tout d’y installer meule, four et poules ? Le Lévouch et la הגהת פרישה répondent par la פinesse de la copropriété : les associés ne sont ordinairement pas pointilleux les uns envers les autres, mais s’ils le voulaient ils pourraient s’y opposer ; or ici, où il y a interdit de profit, ils le seraient certainement. Le Chakh refuse ce montage — et il le refuse sèchement.

« דהתוס׳ והר״ן ס״ל כיון דאי קפדי יכולין למחות א״כ אפי׳ לא קפדי מהני ליה מחמת שלא עיכב ואסור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

Le Chakh rapporte alors des Tossefot une seconde raison, matérielle celle-là, et c’est elle qui fait la règle pratique : ces installations-là amènent du monde ou se répandent, et occupent en fait toute la cour, la part de l’autre comprise. D’où la généralisation du Maharchal, que le Baer Hetev reprend.

« דכשהעמיד רחיים באים רוב עם לשם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

« ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה״ג אסור וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

« וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בְּחָצֵר זו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ד)

5. La contrainte de vendre — qui, pourquoi, et à qui vendre

La michna dit « on contraint le nodèr à vendre sa part » sans dire qui est visé ni pourquoi. Le Tour rapporte à ce sujet deux positions exactement opposées, et il l’écrit sans les départager.

« וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקו » (משנה נדרים ה׳:א)

« וכתב הרמב״ן דלא כפינן ליה אלא כשהדיר עצמו מחבירו אבל אם הדיר חבירו עליו לא כפינן ליה » (טור יורה דעה רכ״ו)

« והרמב״ם כתב להפך כשאסר חבירו עליו כופין אותו ואם אוסר על חבירו אין כופין אותו » (טור יורה דעה רכ״ו)

Le Taz montre que les deux positions reposent sur une seule question : de quel trébuchement se garde-t-on ? Le Ramban craint pour celui qui a prononcé le vœu ; le Rambam pense au contraire que celui-là s’en souviendra, et qu’il faut craindre pour le mudar, qui n’a rien dit et pourrait oublier.

« דחיישינן שמא יכשל חבירו על ידי נדרו » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« הרמב״ן סבירא ליה דלא חיישינן למכשול חבירו אלא למכשול הנודר ורמב״ם סבירא ליה אדרבה הנודר יזכור שנדר ויזהר משא״כ במודר שלא הוציא נדר מפיו אפשר שישכח » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

Le Chakh, lui, ouvre une autre question : contraint-on quand les deux ont voué ? Le Ran dit non — la crainte de jalousie qui fonde la contrainte n’existe que si l’un est lié et l’autre libre. Le Roch et le Tour disent oui, mais alors on contraint celui des deux qui passe le plus souvent, et le Yerouchalmi donne le seuil : deux fois suffisent à faire un רגיל.

« כתב הר״ן דוקא הכא בנודר א׳ מהם כופין כיון דאיהו אסור וחבירו מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״א)

« אבל הרא״ש וטור ח״מ סי׳ ק״פ כתבו דאם נדרו הנאה זה מזה וא׳ מהן רגיל כופין את הרגיל למכור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״א)

« מסתימת המחבר משמע שפוסק כהרא״ש והטור דבין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו כופין » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ב)

« ואפילו באין בו דין חלוקה דאף ע״פ דשרי למודר ליכנס מ״מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של אסור כגון העמדת תנור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)

« ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)

À qui vendre ? Le Ba’h soutient qu’on ne vend pas à l’associé, même si la formule était « ma cour », parce que le vendeur profiterait encore de la maison acquise par lui. Le Chakh trouve cela תמוהין et corrige la portée de la responsa du Rivach. Puis — et c’est l’une des pages les plus honnêtes du Chakh — il se rétracte dans les Nekoudot HaKessef.

« כתב הב״ח ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע״פ שלא אמר אלא חצירי » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ג)

« ודבריו תמוהין דלמה לא ימכור לשותף שלא נדר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ג)

« עתה ראיתי שדבריו נכונים דעל כרחך מיירי הכא שהדיר את חבירו דהיינו שאמר יאסר חצרי עליך » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« אבל בנה״כ חזר בו וכ׳ שדבריו נכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

6. Le Rama : l’intention que le mot trahit

Le Rama importe dans le siman une responsa du Rachba sur un cas voisin : deux hommes partagent une place à la synagogue, l’un déclare sa part הקדש. Le Rama y voit une question d’intention, tranchée par un mot.

« דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)

« אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)

« היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

« ומ״מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ז)

« ונראה דהיינו בלא אומר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמפרש להקדש ממש » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

Le Taz signale au passage un défaut de composition : la responsa du Rachba portait sur des places sans droit de partage, où précisément aucun interdit ne pouvait prendre ; la distinction du « לך » n’a donc rien à voir avec la copropriété, et le Rama l’a rattachée au mauvais endroit.

« סדר הג״ה הזאת אינה מדוקדקת דדין זה הוא מתשובת הרשב״א שהביא בית יוסף סוף סימן רכ״א » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

« אלא היה לו לכתוב חילוק זה סתם במי שאוסר מקומו על אחד מן השוק ושותפות מאי בעי הכא » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

7. Ce que ce siman apprend au-delà de lui-même