Siman 226 — Lamdan: the co-owner’s ברירה and the Beit Yosef’s controversy (שותפים שהדירו זה את זה)

Plan of the pilpul

1. The sugya: where exactly does the mishna’s dispute run?

The mishna sets the Sages, who forbid the partners to enter, against Rabbi Eliezer ben Yaakov, who permits because “this one enters his own and that one his own”. The gemara does not argue the dispute: it asks which case it concerns. And it gives two successive versions of Ze‘iri, the second correcting the first.

« הַשֻּׁתָּפִין שֶׁנָּדְרוּ הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, אֲסוּרִין לִכָּנֵס לֶחָצֵר » (משנה נדרים ה׳:א)

« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וְזֶה נִכְנָס לְתוֹךְ שֶׁלּו » (משנה נדרים ה׳:א)

« מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה. אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (נדרים מ״ו ע״ב)

« אֶלָּא, אָמַר רַב יוֹסֵף, אָמַר זְעֵירִי: מַחְלוֹקֶת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה, אֲבָל יֵשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר » (נדרים מ״ו ע״ב)

The correction has a precise cause: Rav Yosef objects from the synagogue, a place without possibility of division, where the mishna nonetheless forbids both. So that is where the Sages forbid, and the dispute is over that case; where division is possible, all forbid. It is this second version the halakha follows, and that the Shulḥan Arukh writes in his seif 1.

« הֲרֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת, דִּכְמִי שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי חֲלוּקָּה דָּמֵי » (נדרים מ״ו ע״ב)

« אָמַר רַב הוּנָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב » (נדרים מ״ו ע״ב)

2. The central dispute — the man of the street and the divisible courtyard

It all begins with a clause in the Tur. He writes, in the branch of the divisible courtyard, that the man of the street may not enter “for his own need, unless for the need of one of the partners in the courtyard”. The Beit Yosef wonders: if the vow took effect, what does it matter for whom he enters? He benefits from the passage, like one visiting a sick man.

« וכ״ש אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו לצרכו אם לא לצורך אחד מהשותפין בחצר » (טור יורה דעה רכ״ו)

« ובבית יוסף תמה דכיון דיש בו דין חלוקה כי נכנס לצורך א׳ מהשותפין מאי הוה » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

The Shakh’s position. The Meḥaber wrote “forbidden” without qualification, and deliberately: the end of the seif reserves the condition “for the partner’s need” to the second branch, the indivisible courtyard. The Shakh marshals the Rosh, the Rashba, the Ran and the Maharshal, shows that Rabbenu Yeruḥam says at the end what the Ba’ḥ makes him say at the beginning, and closes with a formula he almost never uses.

« משמע אפילו לצורך אחד מהשותפין אסור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

« וכן מוכח דעת הרשב״א והר״ן שכתבו במתני׳ דמתיר רבי אליעזר באחד מן השוק דוקא כשנכנס לצורך השותף » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

« וכל זה ברור וחלילה להקל ולזוז מדברי המחבר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

The Taz’s position. The Taz devotes to this the longest sק in the siman. He rereads the Rosh line by line and maintains that the condition “for a partner’s need” is written there precisely about the divisible courtyard; that the Rashba’s reasoning — the courtyard is held by each and by whoever has business with him — applies in both branches; and that the Beit Yosef’s difficulty falls away, since the entrant may say “it is your partner’s that I am entering”.

« ובמה שכתב תחילה ביש בה דין חלוקה בסתם לאיסור ולא מהני צריך לשותפין יש לסמוך להקל בצריך לאחד מהשותפין כיון שהרא״ש והטור כתבו כן בפירוש » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)

« ותימה גדולה על הבית יוסף שלא ראה אחרי דברי הרא״ש הללו » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק א)

The Nekudot HaKesef’s refutation. The Shakh, in his notes on the Taz, takes the file up from the other side. His decisive argument is not textual but logical: the partner himself is forbidden in a divisible courtyard, though he has a share in it; the man of the street has nothing there — how should he fare better? And he shows that Rabbenu Yeruḥam, read to the end, says exactly that.

« וכי עדיף האחד מן השוק מן השותף עצמו דהשותף עצמו אסור ביש בו צד חלוקה כ״ש אחד מן השוק דגרע טפי כיון שאין לו חלק בחצר » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« ונ״ל דדבריהם אינם נכונים ואדרבה הב״י ראה ד׳ הרא״ש אלו ומשם ראיה לדברי הב״י » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« ודעת הט״ז דיש לסמוך להקל בצריך לא׳ מן השותפים ע״ש שמאריך בדין זה » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

3. The co-owner’s ברירה — why this one and not the others

The permission to enter an indivisible courtyard rests on one phrase: “this one enters his own, that one his own”. But his own where? Nothing is bounded. The Shakh answers: יש ברירה. And he knows he will be met with the Talmud’s refusal of ברירה in Torah prohibitions. His answer is that this ברירה is not one: it is no retroactive clarification of a choice, it is the very condition of the original acquisition.

« דיש ברירה ופי׳ הרא״ש והר״ן בשם הרשב״א דכיון דעל כרחך שלחבירו קנוי לו החצר ללכת בכולו אין כח בידו לאסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את של חבירו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« דכל עידן דעייל בחצר רואים כאלו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה ניקנית להם החצר מתחלה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« וברירה זו מעיקרו קנייה היא דהוי כמאן דזכי להיות קנוי לכל אחד בפני עצמו בשעה שידרוך בה כף רגלו בשעת דריסתו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

The yield of this reading is immediate: if the prohibition seized nothing, it does not reach the courtyard’s other ordinary uses either. The Shakh says so, and confines the exception to the uses seif 2 names.

« ומשמע דה״ה שאר כל תשמיש שאינו כמו תשמיש דרחיים ותנור וגידול תרנגולים מותר באין בו דין חלוקה מה״ט » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

And the limit of ברירה is given by seif 3, through a non-analogy: in נכסי מלוג there is no ברירה, because there is no share to bring out. The Shakh and the Taz each say it in a line, and it is the same line.

« דשותף טעמא משום ברירה ולא שייך ברירה זו בנכסי מלוג » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ט״ו)

« דהתם הטעם משום ברירה שהוברר הדבר שנכנס לתוך חלק חבירו וזה אין שייך בנכסי מלוג » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

4. Why the oven and the mill stay forbidden — the two reasons of the Tosafot

If the vow “does not take effect” in an indivisible courtyard, why does the mishna still forbid setting up mill, oven and chickens there? The Levush and the הגהת פרישה answer from the fine points of co-ownership: partners are not ordinarily particular with one another, but if they wished they could object; and here, where there is a prohibition of benefit, they certainly would be. The Shakh rejects this construction — and rejects it curtly.

« דהתוס׳ והר״ן ס״ל כיון דאי קפדי יכולין למחות א״כ אפי׳ לא קפדי מהני ליה מחמת שלא עיכב ואסור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

The Shakh then reports from the Tosafot a second reason, a material one, and it is this that makes the practical rule: these installations draw a crowd or spread out, and in fact occupy the whole courtyard, the other’s share included. Hence the Maharshal’s generalisation, which the Ba’er Hetev repeats.

« דכשהעמיד רחיים באים רוב עם לשם וממלאים חלקו וחלק חבירו וכן לגדל תרנגולים דמתפשטים בכל החצר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

« ומשמע דכל תשמיש בעולם שממלא כל החצר כגון לשטוח פירות בכל החצר וכה״ג אסור וכ״כ מהרש״ל » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

« וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לְהַעֲמִיד רֵחַיִם וְתַנּוּר וּלְגַדֵּל תַּרְנְגוֹלִין בְּחָצֵר זו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ד)

5. The compulsion to sell — whom, why, and to whom to sell

The mishna says “they compel the vower to sell his share” without saying who is meant or why. The Tur reports two exactly opposed positions on this, and writes them without deciding.

« וְכוֹפִין אֶת הַנּוֹדֵר לִמְכֹּר אֶת חֶלְקו » (משנה נדרים ה׳:א)

« וכתב הרמב״ן דלא כפינן ליה אלא כשהדיר עצמו מחבירו אבל אם הדיר חבירו עליו לא כפינן ליה » (טור יורה דעה רכ״ו)

« והרמב״ם כתב להפך כשאסר חבירו עליו כופין אותו ואם אוסר על חבירו אין כופין אותו » (טור יורה דעה רכ״ו)

The Taz shows that the two positions rest on one question: whose stumbling do we guard against? The Ramban fears for the one who uttered the vow; the Rambam holds the opposite — that one will remember, and the concern is the mudar, who said nothing and might forget.

« דחיישינן שמא יכשל חבירו על ידי נדרו » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

« הרמב״ן סבירא ליה דלא חיישינן למכשול חבירו אלא למכשול הנודר ורמב״ם סבירא ליה אדרבה הנודר יזכור שנדר ויזהר משא״כ במודר שלא הוציא נדר מפיו אפשר שישכח » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ד)

The Shakh opens another question: does one compel where both vowed? The Ran says no — the fear of envy on which the compulsion rests exists only where one is bound and the other free. The Rosh and the Tur say yes, but then one compels whichever of the two passes most often, and the Yerushalmi gives the threshold: twice makes a רגיל.

« כתב הר״ן דוקא הכא בנודר א׳ מהם כופין כיון דאיהו אסור וחבירו מותר חיישינן שמא יתקנא בחבירו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״א)

« אבל הרא״ש וטור ח״מ סי׳ ק״פ כתבו דאם נדרו הנאה זה מזה וא׳ מהן רגיל כופין את הרגיל למכור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״א)

« מסתימת המחבר משמע שפוסק כהרא״ש והטור דבין שהדיר עצמו מחלק חבירו בין שהדיר חבירו מחלקו כופין » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ב)

« ואפילו באין בו דין חלוקה דאף ע״פ דשרי למודר ליכנס מ״מ חיישינן שמא ישתמשו תשמיש של אסור כגון העמדת תנור » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)

« ונראה דכשרוצים לחלק או כשרוצים בגוד או אגוד באין בו דין חלוקה אין כופין אלא יעשו כמו שירצו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י)

To whom shall he sell? The Ba’ḥ holds one does not sell to the partner, even where the wording was “my courtyard”, since the seller would still benefit from the house that came to him through him. The Shakh calls this תמוהין and narrows the scope of the Rivash’s responsum. Then — one of the most candid pages in the Shakh — he retracts in the Nekudot HaKesef.

« כתב הב״ח ונראה דדוקא במוכר לאחר אבל לשותף אסור למכור אע״פ שלא אמר אלא חצירי » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ג)

« ודבריו תמוהין דלמה לא ימכור לשותף שלא נדר » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק י״ג)

« עתה ראיתי שדבריו נכונים דעל כרחך מיירי הכא שהדיר את חבירו דהיינו שאמר יאסר חצרי עליך » (נקודות הכסף יו״ד רכ״ו)

« אבל בנה״כ חזר בו וכ׳ שדבריו נכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד רכ״ו ס״ק ח)

6. The Rama: the intent the word betrays

The Rama brings into the siman a responsum of the Rashba on a neighbouring case: two men share a synagogue seat, one declares his share הקדש. The Rama sees here a question of intent, decided by one word.

« דמאחר דקאמר לך הקדש ודאי כוונתו לאסרו עליו » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)

« אבל אם אמר יהא הקדש ולא אמר לך לא כוון אלא שיהיה הקדש לעניים ומותר חבירו ליהנות ולישב עליה » (רמ״א יו״ד רכ״ו:א)

« היינו מקום גדול שיש בו דין חלוקה אבל אם אין בו דין חלוקה לא חל הנדר כלל » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ו)

« ומ״מ אם פירש עכשיו למה נתכוון אם להקדש עניים או להקדש בדק הבית הכל לפי פירושו » (ש״ך יו״ד רכ״ו ס״ק ז)

« ונראה דהיינו בלא אומר לך אבל באומר לך לא מועיל מה שמפרש להקל דלשון לך הוי כמפרש להקדש ממש » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ג)

The Taz notes in passing a fault of composition: the Rashba’s responsum concerned seats without a law of division, where precisely no prohibition could take hold; the “לך” distinction therefore has nothing to do with co-ownership, and the Rama attached it in the wrong place.

« סדר הג״ה הזאת אינה מדוקדקת דדין זה הוא מתשובת הרשב״א שהביא בית יוסף סוף סימן רכ״א » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

« אלא היה לו לכתוב חילוק זה סתם במי שאוסר מקומו על אחד מן השוק ושותפות מאי בעי הכא » (ט״ז יו״ד רכ״ו ס״ק ב)

7. What this siman teaches beyond itself