נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ו׳), פתחי תשובה (ג׳), בית יוסף, טור
יסוד: נדרים ל״א ע״א · נדרים ל״א ע״ב · נדרים פ״ה ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
אין דף זה פסק. הוא מציג את הקו שנוקטים פוסקי הסימן, ומראה את המקומות שההכרעה בהם מחוץ ללשון. ונדר שנאמר בפועל נידון לפני רב, בלשון ממש ובעובדות ממש.
ודיוק של דרך: אדמו״ר הזקן לא כתב שולחן ערוך על יורה דעה. ולא תימצא כאן הבאה מ״שולחן ערוך הרב״ — ורמה ד׳ זו על הש״ך, הט״ז, הבאר היטב, הפתחי תשובה, הרמב״ם והטור נשענת, כל אחד במראה מקומו.
שלב ראשון — כיוון הנדר. אסר על עצמו ליהנות מהם, או אסר עליהם ליהנות ממנו? ובשאלה זו לבדה תלוי מי יישא בהפסד בכל עסק — ואם העסק עניין של דמים בלבד, או שהוא צריך הסכמת חבירו.
« מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
שלב שני — הסחורה. רגילה, מבוקשת, או שאין קופצין עליה? הש״ך נותן את שתי ההגדרות הקיצוניות, והן שימושיות: הראשונה שקופצים עליה סוחרים, והשנייה שאין אדם רוצה בה. וההנאה מונחת בצד זה או בזה לפי התשובה.
« הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
שלב שלישי — הדמים, והבדיקה שכנגד. מזיזין את הדמים לרעת הצד שאסור לו ליהנות, ואין נוקטין שווה בשווה אלא במקום שאין לאותו צד הנאה. והש״ך מעמיד את המשמר: שאין השווה בשווה מותר מאליו לעולם, ושאיסור המקח נוהג ״בכל עניין״.
« לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אבל שוה בשוה אסור בכל ענין » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
שלב רביעי — ההסכמה, במקום שהיא צריכה. שלושה ענפים בסעיף א נושאים את התנאי אם ישמעו לו, ושלושתם אותם שחבירו המפסיד בהם. שאין הנדר מטיל עליו חיוב: ואין העסק נעשה אלא בהסכמתו.
« ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
סעיף ב הלכה למעשה מיד, ועל פי רוב מעתיקין אותו שלא כדין. האסור בהנאת חבירו משאיל — כלים ומעות — ואינו שואל. וגזירת סימן רכ״א · 221, שאסרה להשאיל שמא ישאל, אינה נוהגת כאן, והטעם מפורש בט״ז: ששם היה חבר אחר בנמצא; וכאן אין.
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
נדר כנגד הכהנים והלוים אינו מונע מהם ליטול את התרומות ואת המעשרות. ואין הטעם היתר אלא תוצאה: שמה שרוצה למנוע מהם אינו שווה כלום בידי עצמו. אבל אם נקב בכהנים מסוימים, הנדר קיים — ונותן לאחרים.
« מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
הקנייה בהקפה. זו השאלה היחידה שהביא כאן הפתחי תשובה, והיא מכרעת למעשה: הנודע ביהודה סובר שאין הקנייה ביותר מועילה כשקונה בהקפה, שההקפה עצמה הנאה היא — ולפיכך ייתן דמים תיכף. ואין בסעיף רמז לכך.
« שכתב דאפי׳ בכה״ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק א)
הנדר על ההנאה או על הנכסים? הש״ך בשם הר״ן מראה ששניהם אינם שווים: שנדר ההנאה תופס אף במה שיקנה הנודר אחר כך; ונדר הנכסים אינו תופס אלא במה שהיה אז, אבל אין דמים מפקיעין אותו. ולברר את הלשון — זו המלאכה הראשונה.
« מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
עד היכן מגיע ביטול הגזירה? הש״ך מביאו לכל אומה שלימה, ומייחדו לנדרים שאינם כנגד יחיד. והיכן עובר הגבול שבין ״ציבור״ ל״יחידים מרובים״? אין הלשון אומרת.
והשאלה האחרונה אינה בסימן: היש היתר לנדר זה? המסכת משיבה עליה בסימן רכ״ח · 228, ולשם הולך כל העניין הזה.
סימן רכ״ז אחרון לסדרת הנדרים שעל חבירו, ומראה את גבולם: שהנדר יכול להיות כנגד עם שלם, ואינו יכול לחייב אדם אחד חוץ מן הנודר. ושלוש פעמים עומדת הלשון על אם ישמעו לו.
ומראה את הגבול השני, גבול החפץ: שמה שאינו שווה אלא ביד מי שמונעים ממנו — אין מונעין אותו ממנו. והנדר החזק שבנדרים עומד במקום שאין לו עוד מה ליטול.
ושתי מסקנות למעשה. הראשונה: לברר תחילה את כיוון הנדר — שהוא המכריע את הכל, ואינו תמיד מה שנדמה. והשנייה: שנדר במידה זו קשה לחיות עמו, ויש למסכת דרך אחרת בסימן רכ״ח · 228. וידיעתה מכלל השאלה היא.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ז · ♥ תמיכה