Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ו׳), פתחי תשובה (ג׳), בית יוסף, טור
יסוד: נדרים ל״א ע״א · נדרים ל״א ע״ב · נדרים פ״ה ע״א · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳
Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
This page is not a ruling. It sets out the line the siman’s poskim follow, and names the places where the decision is made outside the text. A vow actually uttered is handled with a Rav, with the exact words and the exact facts.
And a point of method: the Admur HaZaken wrote no Shulḥan Arukh on Yoreh De’ah. No citation of “שולחן ערוך הרב” will be found here — this level 4 rests on the Shakh, the Taz, the Ba’er Hetev, the Pitḥei Teshuva, the Rambam and the Tur, each with its real reference.
Step one — the direction of the vow. Did he forbid himself to benefit from them, or forbid them to benefit from him? On this question alone depends who must bear the loss in each transaction — and hence whether the transaction is merely a matter of price, or requires the other’s consent.
« מי שאסר עצמו מכל ישראל אסור לקנות מהם ולמכור להם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסר הנאתו עליהם לוקח מהם בפחות ומוכר ביותר אם ישמעו לו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
Step two — the goods. Ordinary, sought-after, or unsalable? The Shakh gives the two extreme definitions, and they are operational: the first is what dealers jump at, the second what nobody wants. The benefit lies on one side or the other according to the answer.
« הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
Step three — the price, and the negative check. Shift the price against the party that must not benefit, and use an even price only where that party does not benefit. The Shakh sets the guard: an even price is never permitted by default, and the ban on trade holds “in every case”.
« לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אבל שוה בשוה אסור בכל ענין » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
Step four — consent, where it is required. Three branches of seif 1 carry the reservation אם ישמעו לו, and all three are those where the partner loses. A vow lays no obligation on him: the deal is done only if he accepts it.
« ואם אסרם עליו ימכרנו להם ביותר אם ישמעו לו ויקננו מהם שוה בשוה » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
« ואם אסרם עליו יקננו מהם בפחות אם ישמעו לו וימכרנו להם שוה בשוה: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:א)
Seif 2 applies at once, and is often wrongly carried over. One who has forbidden himself another’s benefit lends — objects and money — and does not borrow. The decree of siman 221, forbidding lending lest one borrow, does not apply here, and the reason is explicit in the Taz: there, another partner was available; here, there is none.
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« אבל הוא לא ישאל ולא ילוה מהם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ואם אסר הנאתו עליהם והנאתם עליו לא ישאיל ולא ילוה להם ולא הם ממנו: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
A vow against the kohanim and the leviim does not prevent their taking the terumot and maaserot. The reason is not a dispensation but a consequence: what he would withhold from them is worth nothing in his own hands. But if he named particular kohanim, the vow holds — and he gives to others.
« מי שאסר הנאתו על הכהנים ועל הלוים באים ונוטלין תרומותיו ומעשרותיו בעל כרחו » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« ואם אמר כהנים אלו ולוים אלו יתן לכהנים ולוים אחרים » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
Buying on credit. This is the only question the Pitḥei Teshuva reports here, and it is decisive in practice: the Noda BiYehuda holds that buying at more does not suffice if one buys on credit, because the credit is itself a benefit — so one must pay cash. Nothing in the seif indicated it.
« שכתב דאפי׳ בכה״ג לא שרי אלא בנותן דמים תיכף אבל ליקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד רכ״ז ס״ק א)
Was the vow on the benefit or on the property? The Shakh, in the Ran’s name, shows the two do not behave alike: a vow on benefit reaches even what the vower will acquire later; a vow on property seizes only what existed then, but no price undoes it. Establishing the wording is the first task.
« מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
How far does the absence of a decree reach? The Shakh carries it to any whole nation and confines it to vows not aimed at an individual. Where lies the border between “a body” and “many individuals”? The text does not say.
And the last question is not in the siman: can this vow be undone? The tractate answers that in siman 228, and that is where all this matter goes.
Siman 227 is the last of the series of vows bearing on another, and it shows their limit: a vow may aim at a whole people, yet it cannot oblige a single person besides the one who uttered it. Three times the text halts at אם ישמעו לו.
And it shows the other limit, that of the object: what is worth something only in the hands of the one you would withhold it from cannot be withheld from him. The firmest vow stops where it has nothing left to take.
Two practical conclusions. First: establish the direction of the vow first — it governs everything, and is not always what one assumes. Second: a vow of this reach is hard to live with, and the tractate provides another road in siman 228. Knowing it is part of the question.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ז · ♥ Support