נושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ו׳), פתחי תשובה (ג׳), בית יוסף, טור
יסוד: משנה נדרים פרק ד׳ · נדרים ל״א ע״א · נדרים ל״א ע״ב · נדרים פ״ד ע״ב · נדרים פ״ה ע״א · משנה נדרים י״א:ג · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳
עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
המשנה נותנת את שני כיווני הנדר ואת פעולתם במשא ומתן. ואינה מפרשת מפני מה יקנה הלוקח ביותר וימכור המוכר בפחות: שזה מניח תורה בהנאת המקח, והגמרא היא הבונה אותה — מתוך דין של שמואל שאינו מעניין הנדרים כלל.
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לו » (נדרים ל״א ע״א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיה » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא » (נדרים ל״א ע״ב)
« הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
השולחן ערוך נוקט את שלושת המקרים כסדר הגמרא, ומוציא מהם שישה ענפים: בכל סחורה, הכיוון שהנדר בו על עצמו והכיוון שהנדר בו על אחרים. והכלל שמולידם אחד — שהאסור ליהנות הוא המפסיד — ויש לו תולדה שהש״ך מדגישה: שאין השווה בשווה נייטרלי. והוא אסור בכל מקח שיש בו הנאה לצד הנאסר.
« לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אבל שוה בשוה אסור בכל ענין » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« דוקא ולא שוה בשוה וכ״ש בפחות דאסור » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
כלל הוא בנדרים שאין אדם אוסר על חבירו דבר שלא בא לעולם — פירות דקל, או מה שיקנה למחר. והסימן מניח שהנדר שולט בכל המקחים העתידין, ואף בסחורות שאין הנודר מחזיק בהן עדיין. והר״ן, שהביאו הש״ך, מיישב בחילוק שבנושא.
« דאע״ג דקי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה״מ כשאוסר בפי׳ דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דקיי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק א)
והתולדה מיד, והש״ך מוציאה: כשהנדר לא על ההנאה אלא על הנכסים עצמם, הכל מתהפך. ששם כבר חל הנדר על הנכסים שלפנינו, ואין דמים מפקיעין אותו — ואף הלוקח שווה מאה במאתיים אסור. אלא שכנגד זה אינו תופס אלא במה שהיה אז.
« מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
« מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
בסימן רכ״א, האסור בהנאת חבירו אינו משאילו שמא ישאל ממנו, ואינו מוכר לו שמא ייקח ממנו. וכאן מתיר סעיף ב להשאיל בפירוש. והש״ך והט״ז נותנים שניהם טעם אחד, שהוציאו הטור מן הרמב״ם.
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« כתב הטור בשם הרמב״ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ק ל״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ח)
« ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
משנת פרק אחד עשר אומרת שני דברים שנראין סותרין. אסר הנאתו ״על הכהנים ועל הלוים״ — נוטלין בעל כורחו: אלמא זכות הבחירה למי ליתן — טובת הנאה — אינה ממון. ואמר ״כהנים אלו״ — נותן לאחרים: אלמא טובת הנאה ממון. והגמרא מעמידה את הסתירה בפירוש.
« קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ עַל כָּרְחו » (משנה נדרים י״א:ג)
« כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ אֲחֵרִים » (משנה נדרים י״א:ג)
« כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִין לִי יִטְּלוּ כּוּ׳. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן » (נדרים פ״ד ע״ב)
« אֵימָא סֵיפָא: ״כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִין לִי״ — יִטְּלוּ אֲחֵרִים, אֲבָל לְהָנֵי — לָא. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן » (נדרים פ״ד ע״ב)
רבא ממאן לקרוא את הרישא כשיטה בטובת הנאה. אלא קוראה כדין שבתרומה עצמה: שאינה ראויה אלא לכהנים. וכיוון שבא זה לאסרה עליהם, שוויה בידי עצמו כעפר — והם נוטלין אותה כנוטל מן ההפקר. ונסתלקה הסתירה: שטובת הנאה ממון היא בשתי הבבות.
« רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּהַיְינוּ טַעְמָא דְּיִטְּלוּ עַל כׇּרְחוֹ — מִשּׁוּם דִּתְרוּמָה לָא חַזְיָא אֶלָּא לְכֹהֲנִים, וְכֵיוָן דְּקָא אָתֵי לְמֵיסְרָא עֲלַיְיהוּ, שַׁוְּיָא עַפְרָא בְּעָלְמָא » (נדרים פ״ה ע״א)
« דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
ואחר כך מביא הש״ך הרחבה של הר״ן המרחיקה לכת: שאם הטעם עומד, יעמוד אף במי שאסר על עצמו את נכסי עצמו — ויוכלו אחרים ליטלן ממנו. ומהרש״ל, שהביאו, מעמיד את הגבול: שאין הדמיון עולה, שמה שאסר על עצמו עדיין ראוי לו לצדקה או לשאר מצוה; ואין זה עפר.
« ועמ״ש הר״ן שם דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מהאי טעמא » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע״כ » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
« וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« אפי׳ אינה מופרשת ב״ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע״כ ונותנים לעניים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת הַבְּרִיּוֹת עָלָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בָּגֳרָנוֹת אֲבָל לֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י)
אחת. אין ״הנאה״ מושג קבוע. אלא נקראת מן השוק: אותו מקח עצמו מהנה את הלוקח, או את המוכר, או את שניהם, לפי הסחורה. ודיני נדרים שואלים כאן את אמת מידתם מדיני ממון.
שתיים. אין לנדר שעל גופי אותן מגבלות שיש לנדר שעל חפץ: וזה המאפשר לו לתפוס במה שלא בא לעולם.
שלוש. גזירת שמירה נמדדת בדמיה. ובמקום שאין לאן לילך, אין גוזרין אותה.
ארבע. דבר שאין לו שווי אלא אצל מי שרוצים למנעו ממנו — אין מונעין אותו: שהאוסרו ממעטו לכלום בידי עצמו.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ז · ♥ תמיכה