Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ו׳), פתחי תשובה (ג׳), בית יוסף, טור
יסוד: משנה נדרים פרק ד׳ · נדרים ל״א ע״א · נדרים ל״א ע״ב · נדרים פ״ד ע״ב · נדרים פ״ה ע״א · משנה נדרים י״א:ג · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳
Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
The mishna gives the two directions of the vow and their effects on trade. It does not explain why the buyer would pay more and the seller sell for less: that presupposes a theory of benefit in a sale, and it is the gemara that builds it — starting from a rule of Shmuel that has nothing to do with vows.
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לו » (נדרים ל״א ע״א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיה » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא » (נדרים ל״א ע״ב)
« הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
The Shulḥan Arukh takes the three cases in the gemara’s order and draws six branches: for each kind of goods, the direction in which the vow is aimed at himself and the one in which it is aimed at others. The rule generating them all is single — the one who must not benefit is the one who loses — and it has a corollary the Shakh stresses: an even price is not neutral. It is forbidden whenever the sale carries a benefit for the bound party.
« לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אבל שוה בשוה אסור בכל ענין » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« דוקא ולא שוה בשוה וכ״ש בפחות דאסור » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
A general rule of nedarim holds that one cannot forbid another a thing that does not yet exist — a palm’s future fruit, what one will buy tomorrow. Yet the siman assumes the vow governs all future sales, including goods the vower does not yet hold. The Ran, reported by the Shakh, removes the difficulty by a distinction of subject.
« דאע״ג דקי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה״מ כשאוסר בפי׳ דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דקיי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק א)
The corollary is immediate, and the Shakh draws it: where the vow bears not on the benefit but on the property itself, everything reverses. There the vow has already taken hold of the present property, and no price undoes it — even buying a hundred for two hundred stays forbidden. But in exchange, it seizes only what existed then.
« מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
« מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
In siman 221, one forbidden to benefit from his fellow does not lend to him, lest he borrow from him; and does not sell to him, lest he buy from him. Here seif 2 expressly permits lending. The Shakh and the Taz both give the same reason, drawn from the Rambam by the Tur.
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« כתב הטור בשם הרמב״ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ק ל״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ח)
« ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
The mishna of the eleventh chapter says two things that seem to exclude each other. If he forbade his benefit “to the kohanim and the leviim”, they take against his will: a sign that the right to choose to whom to give — טובת הנאה — is not property. But if he said “these kohanim”, he gives to others: a sign that this right is property. The gemara states the contradiction outright.
« קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ עַל כָּרְחו » (משנה נדרים י״א:ג)
« כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ אֲחֵרִים » (משנה נדרים י״א:ג)
« כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִין לִי יִטְּלוּ כּוּ׳. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן » (נדרים פ״ד ע״ב)
« אֵימָא סֵיפָא: ״כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִין לִי״ — יִטְּלוּ אֲחֵרִים, אֲבָל לְהָנֵי — לָא. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן » (נדרים פ״ד ע״ב)
Rava refuses to read the first clause as a thesis about טובת הנאה. He reads it as a property of terumah: it is good for nothing but the kohanim. Once this man wishes to forbid it to them, he has reduced it, in his own hands, to dust — and they take it as one takes ownerless property. The contradiction vanishes: טובת הנאה is indeed property, in both clauses.
« רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּהַיְינוּ טַעְמָא דְּיִטְּלוּ עַל כׇּרְחוֹ — מִשּׁוּם דִּתְרוּמָה לָא חַזְיָא אֶלָּא לְכֹהֲנִים, וְכֵיוָן דְּקָא אָתֵי לְמֵיסְרָא עֲלַיְיהוּ, שַׁוְּיָא עַפְרָא בְּעָלְמָא » (נדרים פ״ה ע״א)
« דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
The Shakh then reports an extension of the Ran that goes far: if the argument holds, it should hold too for one who forbade himself his own property — others could take it from him. The Maharshal, whom he cites, sets the limit: the comparison fails, because what he forbade himself is still usable by him for tzedaka or another mitzva; it is therefore not dust.
« ועמ״ש הר״ן שם דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מהאי טעמא » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע״כ » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
« וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« אפי׳ אינה מופרשת ב״ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע״כ ונותנים לעניים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת הַבְּרִיּוֹת עָלָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בָּגֳרָנוֹת אֲבָל לֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י)
One. “Benefit” is no fixed category. It is read off the market: the same sale advantages the buyer, the seller, or both, according to what is sold. The law of vows here borrows its criterion from economics.
Two. A vow on my person has not the limits of a vow on a thing: that is what lets it reach what does not yet exist.
Three. A precautionary decree is measured by its cost. Where there is nowhere else, it is not enacted.
Four. What has value only for the one you would withhold it from cannot be withheld: to forbid it is to reduce it to nothing in your own hands.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ז · ♥ Support