Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ז (ג׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ט׳ ס״ק), ט״ז (ג׳), באר היטב (ו׳), פתחי תשובה (ג׳), בית יוסף, טור
יסוד: משנה נדרים פרק ד׳ · נדרים ל״א ע״א · נדרים ל״א ע״ב · נדרים פ״ד ע״ב · נדרים פ״ה ע״א · משנה נדרים י״א:ג · רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳
Rédaction :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
La michna donne les deux directions du vœu et leurs effets sur le commerce. Elle n’explique pas pourquoi l’acheteur paierait plus et le vendeur vendrait moins : cela suppose une théorie du profit dans la vente, et c’est la guemara qui la construit — en partant d’une règle de Chmouel qui n’a rien à voir avec les vœux.
« שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה מִיִּשְׂרָאֵל״ — לוֹקֵחַ בְּיוֹתֵר וּמוֹכֵר בְּפָחוֹת » (נדרים ל״א ע״א)
« שֶׁיִּשְׂרָאֵל נֶהֱנִין לִי״ — לוֹקֵחַ בְּפָחוֹת וּמוֹכֵר בְּיוֹתֵר, וְאֵין שׁוֹמְעִין לו » (נדרים ל״א ע״א)
« אָמַר שְׁמוּאֵל: הַלּוֹקֵחַ כְּלִי מִן הָאוּמָּן לְבַקְּרוֹ וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ — חַיָּיב. אַלְמָא קָסָבַר הֲנָאַת לוֹקֵחַ הִיא » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא דִּרְמֵי עַל אַפֵּיה » (נדרים ל״א ע״א)
« מַתְנִיתִין בִּזְבִינָא מִיצְעָא, וְדִשְׁמוּאֵל בִּזְבִינָא חֲרִיפָא » (נדרים ל״א ע״ב)
« הוא סחורה שקופצים עליה סוחרים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« היא סחורה שאין סוחרים קופצים עליה ודומה לו כמי שמונחת לו על פניו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
Le Choulhan Aroukh reprend les trois cas dans l’ordre de la guemara, et il en tire six branches : pour chaque marchandise, la direction où le vœu est dirigé contre lui-même, et celle où il est dirigé contre les autres. La règle qui les engendre toutes est unique — celui qui ne doit pas profiter est celui qui perd — et elle a un corollaire que le Chakh souligne : le prix égal n’est pas neutre. Il est interdit chaque fois que la vente comporte un profit pour la partie liée.
« לעולם בכל ענין ואפי׳ שוה בשוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק א)
« אבל שוה בשוה אסור בכל ענין » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« דוקא ולא שוה בשוה וכ״ש בפחות דאסור » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
Une règle générale des nedarim veut qu’on ne puisse pas interdire à autrui une chose qui n’existe pas encore — les fruits futurs d’un palmier, ce qu’on achètera demain. Or le siman suppose que le vœu régit toutes les ventes à venir, y compris sur des marchandises que le nodèr n’a pas encore. Le Ran, rapporté par le Chakh, lève la difficulté par une distinction de sujet.
« דאע״ג דקי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה״מ כשאוסר בפי׳ דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו הא איתא בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן הרי הוא מהנה אותם הלכך אסור » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ד)
« וכתב עוד דבאוסר הנאתו עליהם ואסור בזבינא חריפא כפי דינו היינו אפילו בנכסים שקנה לאחר נדרו אע״ג דקיי״ל אין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם שאני הכא דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק א)
Le corollaire est immédiat, et le Chakh le tire : lorsque le vœu porte non sur le profit mais sur les biens eux-mêmes, tout bascule. Là, le vœu a déjà pris sur les biens présents, et aucun prix ne le défait — même acheter cent pour deux cents reste interdit. Mais, en échange, il ne saisit que ce qui existait alors.
« מיהו כל זה כשאסר הנאה אבל אם אסר נכסיהן עליו אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור ליהנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהן » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ו)
« מיהו אינו יכול לאסרו על אחרים אלא בנכסים שהיו לו ואז אפילו לוקח שוה ק׳ בר׳ אסור » (באר היטב יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
Au siman 221, celui qui est interdit de profiter de son compagnon ne lui prête pas, de peur qu’il ne lui emprunte ; et ne lui vend pas, de peur qu’il ne lui achète. Ici le seif 2 permet expressément de prêter. Le Chakh et le Taz donnent tous deux la même raison, tirée du Rambam par le Tour.
« אסר הנייתם עליו הרי זה משאילן ומלוה אותם » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ב)
« כתב הטור בשם הרמב״ם ולא גזרינן ליקח אטו למכור » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« דהתם אם לא ישא ויתן עם זה ישא ויתן עם אחר אבל הכא א״א לו » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ב)
« ולא גזרינן אטו לא ישאל ולא ילוה וכן במכירה לא גזרינן אטו לקיחה כדלעיל סי׳ רכ״א ס״ק ל״ה דשאני הכא כיון שנדר מכל ישראל לא גזרו » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« דלאו דוקא בנדר מישראל לא גזרו אלא ה״ה מן שאר אומה שלימה שאין גוזרין אלא בנדר מיחיד אבל לא מאומה שלימה כולה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ז)
« אָסַר הֲנָיָתוֹ עֲלֵיהֶן וַהֲנָיָתָן עָלָיו לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמָּהֶם. וְכֵן לֹא יִשְּׂאוּ הֵן וְיִתְּנוּ עִמּוֹ וְלֹא יַשְׁאִיל לָהֶן וְלֹא יִלְוֶה מֵהֶם וְלֹא יַלְוֶה אוֹתָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה ח)
« ואם אסרם עליו ואסר מהם גם כן אסור בהן בכל ענין ויהנה לאומות אחרות » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ה)
La michna du onzième chapitre dit deux choses qui paraissent s’exclure. S’il a interdit son profit « aux kohanim et aux leviim », ils prennent malgré lui : signe que le droit de choisir à qui donner — טובת הנאה — n’est pas un bien. Mais s’il a dit « ces kohanim-ci », il donne à d’autres : signe que ce droit est un bien. La guemara pose la contradiction en toutes lettres.
« קוֹנָם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ עַל כָּרְחו » (משנה נדרים י״א:ג)
« כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִים לִי, יִטְּלוּ אֲחֵרִים » (משנה נדרים י״א:ג)
« כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם נֶהֱנִין לִי יִטְּלוּ כּוּ׳. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן » (נדרים פ״ד ע״ב)
« אֵימָא סֵיפָא: ״כֹּהֲנִים אֵלּוּ וּלְוִיִּם אֵלּוּ נֶהֱנִין לִי״ — יִטְּלוּ אֲחֵרִים, אֲבָל לְהָנֵי — לָא. אַלְמָא טוֹבַת הֲנָאָה מָמוֹן » (נדרים פ״ד ע״ב)
Rava refuse de lire la première clause comme une thèse sur la טובת הנאה. Il la lit comme une propriété de la terouma : elle n’est bonne à rien d’autre qu’aux kohanim. Du moment que cet homme veut la leur interdire, il l’a réduite, entre ses propres mains, à de la poussière — et ils la prennent comme on prend un bien sans maître. La contradiction disparaît : טובת הנאה est bien un bien, dans les deux clauses.
« רָבָא אָמַר: שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּהַיְינוּ טַעְמָא דְּיִטְּלוּ עַל כׇּרְחוֹ — מִשּׁוּם דִּתְרוּמָה לָא חַזְיָא אֶלָּא לְכֹהֲנִים, וְכֵיוָן דְּקָא אָתֵי לְמֵיסְרָא עֲלַיְיהוּ, שַׁוְּיָא עַפְרָא בְּעָלְמָא » (נדרים פ״ה ע״א)
« דטעמא דסיפא משום טובת הנאה ממון ולהכי אסור ורישא דבאים הכהנים ונוטלים בע״כ היינו טעמא כיון דתרומה לא חזיא אלא לכהנים כיון דקאתי למיסרא עלייהו שויה כעפרא בעלמא וזוכים מן ההפקר » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
Le Chakh rapporte alors une extension du Ran qui va loin : si l’argument tient, il devrait valoir aussi pour celui qui s’est interdit ses propres biens — d’autres pourraient les lui prendre. Le Maharchal, qu’il cite, marque la limite : la comparaison ne tient pas, parce que ce qu’il s’est interdit reste utilisable par lui pour la tsedaka ou une autre mitsva ; ce n’est donc pas de la poussière.
« ועמ״ש הר״ן שם דה״ה מי שאסר נכסיו על עצמו שיכולין אחרים ליטלן בע״כ מהאי טעמא » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« ומסיק דלא דמי לתרומה דהכא דאין אחרים יכולין ליטלן ממנו בע״כ אלא יכול ליתנו לצדקה או שאר מצוה » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ח)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיָתוֹ עַל הַכֹּהֲנִים וְעַל הַלְוִיִּם הֲרֵי אֵלּוּ בָּאִין וְנוֹטְלִין מַתְּנוֹתֵיהֶם עַל כָּרְחו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י״א)
« וכן הדין במתנות עניים לעניים: » (שו״ע יו״ד רכ״ז:ג)
« כגון לקט שכחה ופאה ומעשר עני נוטלין ממנו בע״כ » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
« וכתב ב״י ה״ה לענין צדקה שב״ד שולחין וממשכנין אותו בע״כ ונותנים לעניים כיון דקיי״ל כופין על הצדקה » (ט״ז יו״ד רכ״ז ס״ק ג)
« אפי׳ אינה מופרשת ב״ד שולחין וממשכנין אותו על הצדקה בע״כ ונותנים לעניים » (ש״ך יו״ד רכ״ז ס״ק ט)
« מִי שֶׁאָסַר הֲנָיַת הַבְּרִיּוֹת עָלָיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֵהָנוֹת בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בָּגֳרָנוֹת אֲבָל לֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ז׳ הלכה י)
Un. Le « profit » n’est pas une catégorie fixe. Il se lit sur le marché : la même vente avantage l’acheteur, le vendeur, ou les deux, selon ce qu’on vend. Le droit des vœux emprunte ici son critère à l’économie.
Deux. Un vœu sur ma personne n’a pas les mêmes limites qu’un vœu sur une chose : c’est ce qui lui permet d’atteindre ce qui n’existe pas encore.
Trois. Un décret de précaution se mesure à son coût. Là où il n’y a pas d’ailleurs, on ne l’édicte pas.
Quatre. Ce qui n’a de valeur que pour celui à qui on veut le refuser ne se refuse pas : l’interdire, c’est le réduire à rien entre ses propres mains.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רכ״ז · ♥ Soutenir