Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן רכ״ח · נ״א סעיפים · ש״ך · ט״ז · באר היטב · פתחי תשובה · נקודות הכסף
Written by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
The reason is not general prudence: it is in the siman. Seif 7 warns the vower against himself, and seif 4 says what it costs.
« ויזהר הנודר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא אם כן הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאם לא כן אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« ואם הוא משקר לחכם אין התרתו כלום » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ד)
« והאידנא אין מומחה שיהא ראוי להתיר ביחיד » (שו״ע יו״ד רכ״ח:א)
The Ba’er Hetev, at ס״ק ג׳, reports from the Shakh the strict consequence, and it holds even after the fact.
« אפי׳ ב׳ חכמים גדולים אין התרתם התרה ואפילו בדיעבד וצריך לחזור ולהתיר בג » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ג)
What must these three know? The Shakh widens at ס״ק ב׳ — it is enough that they have been taught — and the Ba’er Hetev at ס״ק א׳ reports the Levush, who requires only partial understanding, and notes that such is the usage.
« כתב הלבוש וסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו כו׳ משמע שא״צ שיהיו סברי היטב אלא כל שסברי קצת כדי שידעו מה שיתירו סגי וכן נוהגין ש״ך » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק א)
But they must know how to open a פתח, even for a release by mere חרטה. The Ba’er Hetev gives the reason at ס״ק ב׳.
« אינם ראוים להתיר אפי׳ ע״י חרטה אם לא שיכולין להתיר ג״כ ע״י פתח דשמא יבא לפניהם נדר שצריך פתח » (באר היטב יו״ד רכ״ח ס״ק ב)
« ובשום אופן לא יהיו המתירים מבני המדינה שכולם נוגעים בדבר ולא מהני סילוק נפשייהו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק י״ב)
Four acts, in this order, and each has its source.
« קודם שיתירו לו צריך שיפרט להם הנדר והסיבה שבשבילה נדר » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יד)
It is enough to tell one of the three, which allows discretion.
« ונהגו להחמיר ולעשות מן החרטה פתח שלאחר שאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו ידעת שתתחרט כלום נדרת והוא אומר לא ואז מתירין לו » (רמ״א יו״ד רכ״ח:ז)
The Taz, at ס״ק י״א, endorses this usage and says exactly what it covers — and what it does not.
« ומה שמביא רמ״א כאן נהגו להחמיר לעשות מהחרטה פתח הוא נכון מצד שאין לחוש שמא עכשיו הוא מתחרט אבל לא מתחרט מעיקרא ע״כ מהני פתח שאומר שאילו יודע דבר זה לא היה נודר כלל » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק י״א)
« ועכשיו נהגו שהמתירין יושבים והמודר עומד » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ט)
« יאמר לו ג׳ פעמים מותר לך או שרוי לך או מחול לך » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג)
Any language will do, but not any formula: the Taz, at ס״ק ד׳, rejects those that do not uproot.
« פי׳ אפילו בלשון לעז מחילה והתרה שענינם לעקור הנדר מעיקרא וסיים רמב״ם בזה אבל א » (ט״ז יו״ד רכ״ח ס״ק ד)
| The defect | Source | Consequence |
|---|---|---|
| The vower lied to the sage | seif 4 | The release is nothing |
| The vow was not set out | seif 14 | Their release is no release |
| The release was obtained by compulsion | seif 51 | It is nothing |
| Only two sages, however great | Ba’er Hetev ס״ק ג׳ | One must repeat before three, even after the fact |
| The חרטה bears only on the present | seif 7 | It is not a חרטה; the vow is not uprooted |
| The vow has not yet taken effect | seif 17 | There is nothing to release — even where transgression is feared |
« אבל אם אמר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ במה שנדר לא הוי חרטה » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ז)
« ואפילו במקום שיש לחוש למכשול הנודר אין מתירין לו עד שיחול » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יז)
« אין מתירין נדר של דבר איסור אפי׳ אינו אלא איסור דרבנן » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טו)
The Rama opens two ways out, and one of them is medical in the literal sense.
« ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחלה » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טו)
« וכן מי שנדר שלא לשחוק ונשתטה לפעמים וכששוחק ירווח לו מתירין לו » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טו)
« נדר שעל דעת רבים אין לו התרה בלא דעתם » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כא)
« וכן נכון להחמיר לכתחלה אלא אם כן יש מצוה בהתרתו » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
What the Rama ranks among mitzva grounds is broader than one would expect: public prayer, peace in the home, the needs of the public, and even livelihood. But with a firm condition.
« ודוקא אם אי אפשר לקיים המצוה בלא התרת הנדר » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
« ואם אותן הרבים אומרים שלא להתיר לו אפי׳ לצורך מצוה אין מתירין לו » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
The Rama applies the same regime to two very common vows: the one uttered in distress, and the ban one lays on oneself.
« וכן נדר שנדר בשעת צרה אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול כמו נדר על דעת רבים » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה)
« ומיהו אם התירו בדיעבד מותר » (רמ״א יו״ד רכ״ח:מה)
« יש אומרים דנדר על דעת רבים שהתירו בדיעבד הותר (שם שורש נ״ב בשם הר״ר אביגדור) ואין לסמוך על זה כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כא)
The first question to ask is not “did he say on his opinion?” but “did he receive a benefit in exchange?”
« ודוקא שנדר על דעתו בשביל שום טובה שעשה לו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
« אבל אם מעצמו נדר ע״ד חבירו יכולים להתיר לו בלא דעתו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:כ)
And where there was a benefit, the Rama decides for the most demanding view.
« וי״א דאפילו הודיעו אין מתירין אלא מדעתו ורצונו) (מהרי״ק שורש כ״ב וטור ורא״ש) (וכן עיקר » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« ואנן טובה מחמת השבועה דוקא בעינן וכמ״ש הריב״ש סי׳ תס״א והרב » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
« מיהו בתשובת ר״מ אלשקר סימן נ״ז משמע דבכה״ג מיקרי טובה שכתב על מי שהשכיר בית לחבירו לזמן ונשבע לו שלא יוציאנו תוך הזמן מיקרי טובה מחמת שנותן לו מעות השכירות וע״ש וצ״ע » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק מ)
Two practical points from the Shakh and the Rama, which come up often. An oath sworn before a man’s agent follows the regime of one sworn before him (Shakh ס״ק ל״ז); and when the release is made without him, he is informed, so that he not suspect him.
« דה״ה בנשבע לפני שלוחו אין מתירים לו אלא מדעת משלחו או מדעת השליח עצמו » (ש״ך יו״ד רכ״ח ס״ק ל״ז)
« וי״א שצריך שיודיע לו שהתיר לו כדי שלא יחשוד אותו שעבר על נדרו » (רמ״א יו״ד רכ״ח:כ)
« ואפילו מעומד ובקרובים ובלילה ובשבת אפי׳ אם היה אפשר לו מאתמול לישאל עליו ובלבד שיהיה לצורך השבת » (שו״ע יו״ד רכ״ח:ג)
The condition is the need of Shabbat itself — the siman gives as examples a vow not to eat or to forgo the delight of Shabbat. Communal חרמות are an exception by usage.
« מעתה חלה עליו השבועה ויכולים להתיר לו מיד » (שו״ע יו״ד רכ״ח:יט)
This seif and seif 17 differ by the structure of the oath: an oath that binds from today is released from today; an oath that forbids nothing before its term is not released before its term.
« צריך הנודר לבא לפני המתירין כשיתירו לו ואינו עושה שליח לשאול על נדרו » (שו״ע יו״ד רכ״ח:טז)
« ומתירין ע״י תורגמן » (רמ״א יו״ד רכ״ח:טז)
« מתירים כמה נדרים לאיש אחד אפילו בהיתר אחד ולכמה אנשים בהיתר אחד » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מו)
« אבל מי שנשבע על דבר אחד פעמים ושלש צריך התרה לכל אחד ואחד » (שו״ע יו״ד רכ״ח:מו)
| The question | The siman’s answer | Where |
|---|---|---|
| How many judges today? | Three. Two do not suffice, even after the fact | seif 1 · Ba’er Hetev ס״ק ג׳ |
| Is a פתח needed, or does חרטה suffice? | Usage joins both: the חרטה is made into a פתח | seif 7 (Rama) · Taz ס״ק י״א |
| May one send someone in his place? | No. An interpreter yes, an agent no | seif 16 |
| May one release before the vow begins? | No, even where transgression is feared | seif 17 |
| A charity vow partly paid? | He may ask about the remainder | seif 42 |
| A vow uttered in distress? | Only for a mitzva or a great need | seif 45 (Rama) |
| A vow on the opinion of three named men? | Not without them; Rama: not for an optional matter | seif 21 |
| A vow before three, without saying “on their opinion”? | It has a release — but seif 21 reports a contrary view | seifim 23 and 21 |
| May the creditor release his debtor himself? | Yes, by holding himself paid — but he may not extend | seif 39 |
| A release obtained under pressure? | It is nothing | seif 51 |
The siman itself leaves open questions its commentators did not close. Naming them is more useful than deciding them.
| The question left open | Where |
|---|---|
| What counts as a טובה — the Shakh concludes וצ״ע | Shakh ס״ק מ׳ |
| A vow for a silent fellow’s wish: is it a על דעת חבירו vow? | Taz ס״ק כ״ז · Nekudot HaKesef |
| A gambling vow released after the fact: permitted or forbidden? | seif 15 |
| A community where each swore: may each regret alone? | seif 30 (Rama) |
| Does an oath creating the obligation survive its breach? | seif 41 |
| Is a self-ban in the world to come released? | seif 45 |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רכ״ח · ♥ Support