« עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד שֶׁהַנֶּדֶר שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ — הוּתַּר כּוּלּו » (נדרים ס״ו ע״א)
« הַנִּשְׁבָּע אוֹ הַנּוֹדֵר שֶׁאֵינִי נֶהֱנֶה לְכֻלְּכֶם וְנִשְׁאַל עַל נִדְרוֹ אוֹ עַל שְׁבוּעָתוֹ עַל אֶחָד מֵהֶם וְהִתִּירוֹ הֻתְּרוּ כֻּלָּם. שֶׁהַנֵּדֶר שֶׁהֻתַּר מִכְּלָלוֹ הֻתַּר כֻּלּו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה י״א)
« מִי שֶׁנִּשְׁבַּע עַל דָּבָר וְנִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר שְׁבוּעָה זוֹ וְנִחַם. הֲרֵי זֶה נִשְׁאַל עַל הַשְּׁבוּעָה הָאַחֲרוֹנָה תְּחִלָּה שֶׁנִּשְׁבַּע שֶׁלֹּא יַתִּיר וְאַחַר כָּךְ יִשְׁאַל עַל הָרִאשׁוֹנָה » (רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ הלכה י״ג)
| הספר | כניסות | מה שהוא מוסיף משלו |
|---|---|---|
| ש״ך | י״ט | שמונה ס״ק על סעיף א׳ לבדו. הוא נושא את הסימן: החילוק מסימן רל״ב (ס״ק ד), טעם היוצא מן הכלל שבסעיף ב׳ (ס״ק ט), ההבדל שבין ההתפסה ל״ואני״ (ס״ק י״א), תנאו הנסתר של הנדר הנשנה (ס״ק י״ג) ומנגנונו למפרע (ס״ק י״ד). |
| ט״ז | י״ז | טעם הדין (ס״ק א), המחלוקת ב״שיחליף דבריו״ (ס״ק ה), ס״ק י העצום בהתרת השבועה השנייה, שתי ההתרות של החרם האחרון (ס״ק י״ב), גבול שני המתירים (ס״ק ט״ו) וקושיית סעיף ז׳ (ס״ק ט״ז). |
| באר היטב | י״ג | כמעט הכול מובא מן הש״ך או מן הט״ז — וזו מעלתו: ס״ק ג וס״ק ז נותנים את שתי חלוקות הסימן זו בצד זו, מה שאין אחד משניהם עושה. |
| פתחי תשובה | ו׳ | התשובות: מהרשד״ם ושער המלך (ס״ק א), החוות יאיר בתענית שנפסקה (ס״ק ב), החתם סופר (ס״ק ג וד׳), הרדב״ז בלשון שבועה שנתפשטה (ס״ק ה). |
| נקודות הכסף | ד׳ | ארבע תשובות לט״ז, על ס״ק ה, י, ט״ז וי״ז. והן המכריעות בשתי מחלוקות הסימן. |
| סעיף | הלשון | מה שהוא קובע |
|---|---|---|
| א | « נדר שהותר מקצתו הותר כולו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:א) | נדר שהותר מקצתו הותר כולו, והמקרים היוצאים ממנו |
| ב | « אם החרימו או נידו עשרה בני אדם והתירו אחד מהם הוא מותר וכולם אסורים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ב) | חרם של עשרה, והפרת הבעל |
| ג | « נדר מאחד ואמר על אחר יהא כפלוני כולם אסורים אפי׳ עד מאה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ג) | השרשרות: ההתפסה, ה״ואני״, והנדר שנאמר פעמיים |
| ד | « נשבע על דבר אחד ונשבע שלא ישאל על שבועתו נשאל תחילה על האחרונה שנשבע שלא יתירו לו ואחר כך ישאל על הראשונה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ד) | סדר ההתרות כשנשבע שלא יתירו לו |
| ה | « אסר על עצמו מין מאכל אם יעשה דבר פלוני ואמר שיהא באיסורו בכל פעם ופעם שישאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחרת וכן לעולם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ה) | הנדר החוזר וחל בכל התרה |
| ו | « אם נשבע על דבר אחד והתנה שלא יוכלו להתיר לו אלא פלוני ופלוני שהם בארץ מרחקים » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ו) | שני הרחוקים שנקבעו כמתירים היחידים |
| ז | « אם התנה בשעת שבועתו שלא תהא ניתרת לעולם אין תנאו כלום דדברים בעלמא הם » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ז) | התנאי ״שלא תהא ניתרת לעולם״, שאינו כלום |
| ח | « קבל עליו חרם ונדוי לעשות דבר פלוני בלי שום פתח וחרטה מתירין לו שאין החרם צריך לא פתח (ולא) חרטה » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ח) | תיבה אחת המשנה את הכול: היתר |
| ט | « נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ידבר עמו שיאסר בבשר נשאל על הראשונה ואחר כך על השניה שאין מתירין לא נדר ולא שבועה כל זמן שלא חלו » (שו״ע יו״ד רכ״ט:ט) | אין מתירין נדר שלא חל |
נדר שהותר במקצתו נופל כולו, ובלבד שיהא נדר שאדם נדר לעצמו ושההתרה עקרה מעיקרא. ונדר שנאמר פעמיים צריך שתי התרות נפרדות כסדרן — תחילה הנדר הראשון, ואחריו השני משחל — כהכרעת השולחן ערוך בסימן רכ״ח סעיף מ״ו; וההתרה של כולם יחד, שהש״ך מודה בה והט״ז שולל אותה, אינה נשאלת אלא על פי הכרעת הרב. והסדר אינו קבוע: מתירין את שחל, בסדר שחל בו. וחרם של ציבור שנלווה לו תנאי שלא יותר צריך שתיים או שלוש התרות לפי הלשון שנקטו. ואין אחת משאלות אלו נחתכת בלא רב: הלשון המדויקת שנאמרה מכריעה את הכול, ולעתים רחוקות היא זו שזוכרים.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רכ״ט · ♥ תמיכה