✦ ❖ ✦
DAAT · רמה ב׳ — למדן

סימן ר״ל — ארבע שאלות על שורה אחת בשולחן ערוך (יורה דעה ר״ל)

יורה דעה · סימן ר״ל
מתירין שבועות ונדרים
התרת שבועות ונדרים · הזכרת השם · מדוחק · נדנוד עבירה · אי עביד לא מהני
🔥 רמת הלמדן · תלמידי חכמים
✦ ❖ ✦
ארבע שאלות בלבד — ואין בהן מילוי

הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ר״ל (סעיף אחד)
עם נושאי הכלים: ש״ך (ד) · ט״ז (א) · באר היטב (ב) · פתחי תשובה (ב)
יסודות: נדרים כ״ב ע״ב · רמב״ם הלכות שבועות פרק ו׳ · טור ובית יוסף יורה דעה ר״ל

עריכה:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

מה נשאל מן הלשון

  1. מדוע סימן זה שורה אחת, והטור בו עמוד שלם
  2. מה עניינו של ״אי עביד לא מהני״ בסימן מהלכות נדרים
  3. חילוקו של הנודע ביהודה: האיסור בגוף המעשה או בצדו
  4. מפני מה הבלם אצל הרמ״א ולא אצל המחבר

1. שורה כאן, ועמוד בטור

הראשון שיש לראותו הוא חוסר היחס. השולחן ערוך גומר את הסימן בשבע תיבות; והטור מאריך בו, ומביא זה אחר זה את הרי״ף, רב האי גאון והרא״ש. ואין חוסר היחס מקרה שבכתיבה: הוא מידתה של מחלוקת שנסתיימה.

הרי״ף תחילה: אינו שולל את ההתרה אלא מקצץ בה:

« דלא מזדקקי רבנן להתיר שבועה אלא כדמתרמי מילתא דאית בית תקנתא או מצוה » (טור יורה דעה ר״ל)

ורב האי גאון מרחיק הרבה יותר. לא זו בלבד שסובר ששבועה על ספר קדוש אין לה התרה, אלא שהוא קובע קביעה כוללת על הדורות:

« כתב רב האי הנשבע בספר תפלות ותחנונים ושאר ספרי הקדש שבידו אין לו התרה » (טור יורה דעה ר״ל)
« וכתב שבדורו׳ האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל » (טור יורה דעה ר״ל)
והקושיה חזיתית. אם ״בדורו׳ האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל״, נמצא כל סימן רכ״ח כולו — פתח, חרטה, מומחה, שלושה הדיוטות — אות מתה. אין זו הגבלה שבפרט אלא ביטולו של המוסד כולו.
ותשובת הרא״ש משני פנים היא, וכדאי להבחין ביניהם. הראשון מן הדין: ההתרה מן התורה, ומה שנעשה בימי הגאונים אינו דין אלא חרם, תקנת שעה.
« וא״א הרא״ש ז״ל כתב וכל אלו חומרו׳ הן » (טור יורה דעה ר״ל)
« אלא כל שבועות יש להן התרה מן התורה אלא שהחרימו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועו » (טור יורה דעה ר״ל)
והשני מן המציאות, והוא המכריע: הרא״ש ראה מה הולידה אותה תקנה. איסור ההתרה לא עשה את הבריות זהירות בשבועותיהן; הוא רק הותירן עם שבועות שאין הן יכולות לקיימן. ומכאן הוא חותם בלשון יחיד, שאינה שכיחה אצלו:
« ואמרתי להתיר להם נדרים ושבועות » (טור יורה דעה ר״ל)
ונפקא מינה לקריאת השולחן ערוך. הסוגריים שלו « כן נהגו על פי ש״ס ופוסקים עיין בית יוסף » (שו״ע יו״ד ר״ל:א) אינן מראה מקום ביבליוגרפי: הן פסק אותה מחלוקת, הנאמר בשם המנהג. סימן קצר אינו סימן שאין בו נידון; הוא סימן שנידונו הוכרע במקום אחר.

2. ״אי עביד לא מהני״ בסימן מהלכות נדרים

הפסקה האחרונה שברמ״א מעתיקה את השאלה. עד כאן שאלנו: השבועה קיימת? מכאן ואילך: המעשה שנעשה כנגד השבועה קיים? שתי שאלות הן, ואפשר בהחלט להשיב ״עבר״ על הראשונה ו״המכירה קיימת״ על השנייה. וכל האות שלפנינו תלוי בחלוקה זו.
« י״א כל מי שנשבע שלא לעשות איזה דבר כגון שנשבע שלא למכור חפץ פלוני ועבר ומכרו אין במכירתו כלום הואיל ועבר על שבועתו » (רמ״א יו״ד ר״ל:א)

והט״ז נותן טעם לדעה זו ואחר כך דוחה אותה:

« הטעם דכיון שעבר על השבועה אין במכירתו כלום » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« כההיא דפ״ק דתמורה כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכבר נתבאר דלא קים לן הכי בח״מ סי׳ ר״ח בדברינו ולעיל בי״ד סימן רכ״ח סעיף ל״ה » (ט״ז יו״ד ר״ל ס״ק א)
והמחלוקת אינה במקום שמצפים לה. אין הט״ז אומר שהכלל בטל, אלא שלא נתקבל — לא בחושן משפט ר״ח ולא בסימן רכ״ח סעיף ל״ה. טענת מקום היא. והש״ך משיב באותו שדה עצמו, אלא שרשימת המקומות שלו אחרת:
« ובח״מ סי׳ ר״ח כתב הרב בסתם דמכירתו מכירה » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« והסמ״ע שם פסק כהי״א דהכא שאני ע״ש שהאריך » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל הב״ח שם פסק דספיקא דדינא הוי והמע״ה וכן עיקר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
שלוש סמכויות ושלושה פסקים: הרמ״א שבחושן משפט מקיים את המכירה; הסמ״ע פוסלה, כדעה שכאן; והב״ח נמנע מהכרעה ומחזיר את הדבר לדיני הראיה. והש״ך, שהוא בר־הפלוגתא הגדול של הט״ז, חותם עם הב״ח — כלומר לא עם הרמ״א שכאן ולא עם הרמ״א שם.
והיסוד שהש״ך מוסיף משלו. אין הוא מסתפק במניין הדעות: הוא מביא מן הרא״ש חילוק המבאר מפני מה אין שני דברי הרמ״א סותרים זה את זה.
« היינו במצות שאי אפשר לבטלן » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
« אבל התקנה וחרם וכה״ג שאפשר לבטלו בהא מודה רבא דמהני » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ד)
הכלל אי עביד לא מהני אינו נוהג, לפי קריאה זו, אלא במצוות שאי אפשר לבטלן — והרא״ש מונה את האונס שגירש ואת התורם מן הרעה על היפה. שם אין התורה יכולה להשליט את דברה אלא בנטילת תוקפו של המעשה. אבל תקנה, חרם — ובנידון דידן, שבועת יחיד — אפשר לבטלן בדרך אחרת: בהתרה. ואין התורה צריכה לבטל את המעשה, ואף רבא מודה בזה.

3. הנודע ביהודה: האיסור בגוף המעשה או בצדו

הפתחי תשובה מביא חילוק שאינו לא בט״ז ולא בש״ך, והוא מעתיק את הנידון דרגה אחת. אין הוא שואל עוד איזו סמכות מכרעת אלא באיזו שבועה מדובר.
« דע״כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה שאז א״א בשום אופן שימכור כ״א שיעבור על השבועה » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« הרי גוף המקח נעשה באיסור » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
והחקירה בלשון ברורה. כששבועה אוסרת מכירה — האיסור על עצם המכירה חל, או על המעשה המשפטי שבו? אם אמר ״לא אמכור חפץ זה״, המעשה המשפטי עצמו הוא הנאסר: גוף המקח נעשה באיסור. ואם אמר ״לא אמכור בלא ידיעת פלוני״, המעשה המשפטי היה מותר; מה שנעשה באיסור הוא הנסיבות שבהן עשאו.
« אבל אם נשבע שלא למכור כ״א בידיעת פלוני ועבר ומכר עד שלא שאל את פלוני א״כ המקח היה יכול להיו׳ בהיתר » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
« והרי זה דומה לשוחט בשבת ויוה״כ » (פתחי תשובה יו״ד ר״ל ס״ק א)
והדמיון לשוחט בשבת מדויק ומאיר את הכול: שחיטתו כשרה — הבהמה מותרת באכילה — ואף על פי כן חילל שבת. המעשה ותוארו המוסרי נפרדים זה מזה. והנודע ביהודה אומר שהשבועה השנייה מן המין הזה היא, והראשונה לא.
ונפקא מינה מיידית. נוסח השבועה, בשעה שנאמרה, מכריע את תוקפו של מעשה שנעשה שנים אחריה. פסקה שנראתה כלשון בעלמא — ״בלא הסכמת אחי״ — משנה את התשובה. ועוד טעם שלא להכריע בלא נוסחה המדויק של השבועה.

4. מפני מה הבלם אצל הרמ״א ולא אצל המחבר

שוב וקרא את מבנה הסעיף. המחבר אינו כותב שום הגבלה: מתירין, ואף שבועה שבהזכרת השם. וכל הגבולות מן הרמ״א הם. ואין זו מחלוקת שבגוף הדין — ודאי אין המחבר סבור שמתירין בקלות ראש — אלא הבדל שבמשא.
המחבר כותב את הדין: מה שיעור כוחו של החכם. והרמ״א כותב את מה שנתקלקל באשכנז: בריות הנשבעות מפני שהן יודעות שיתירו להן. והש״ך אומר זאת בפירוש, בשם מהר״ם מינץ:
« שאומר מאי אכפת לי אם אשב״ע כל מה שארצה אלך אצל חכם ויתיר לי » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
הרי הבעיה נקובה בשמה: לא ספק בהלכה, אלא שימוש בהלכה כפתח מילוט הידוע מראש. ופתרונו של מהר״ם מינץ אינו לנעול את הפתח — הוא מתיר — אלא להעמיד לו מחיר:
« מתי שיבא לידי כה״ג להתיר להמון עם הפרוצים בנדרים אני משים עליהם להתענות בה״ב וכה״ג לפי האדם ולפי הנדר » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן ליתן מעות לדבר מצוה זהוב או כהאי גוונא לפי עשרו כדי שלא יזלזלו בנדרים » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
« וכן שמעתי מרבותי עד כאן לשונו וכן נכון לעשות » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק א)
והש״ך מגביל את הבלם לצד השני. הרמ״א כתב מדוחק בלבד, ואפשר היה לקרוא ״אלא בשעת מצוקה״. והש״ך מוסיף את הפתח השני, בשם הריב״ש בשם הרמב״ן:
« או לצורך מצוה כן הוא בריב״ש בשם הרמב״ן שמביא בית יוסף ס״ס זה והוא פשוט » (ש״ך יו״ד ר״ל ס״ק ב)
ומה שנשאר פתוח, וראוי שיישאר פתוח. לא הרמ״א ולא הש״ך מגדירים מהו דוחק ומה נחשב צורך מצוה. ואין שתיקה זו חיסרון: שני מושגים אלו מטבעם תלויים באדם ובנדר — ״לפי האדם ולפי הנדר״, כלשון מהר״ם מינץ על המידה שהוא משית. ונשקלים הם לפני רב, כל מעשה לגופו.
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
סימן ר״ל · רמה ב׳ — למדן · מתירין שבועות ונדרים
daattorah.com

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ר״ל · ♥ תמיכה

📖הצטרפות לחברותא