הנושא: ארבעת הנדרים שאינם אוסרים — הזרוז, ההבאי, השגגה, האונס — והנדר התלוי בדבר שפסק
המקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״ב (כ׳ סעיפים)
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
דעת · daattorah.com
סימן רל״ב הוא סימן הנדרים שמעולם לא חלו. הסימנים שסביבו אומרים מה אוסר וכיצד מתירין, וזה אומר שיש דיבורים שצורת נדר להם ואינם נדר. ותיבתו הראשונה קובעת זאת בלא כחל: יש נדרים שאין צריכין התרה.
עשרים סעיפים וארבע משפחות. סעיפים ב-ג — נדר הזרוז, שתגר מטיחו כדי שיכנע חבירו, או מזמין כדי שתתקבל הזמנתו. סעיפים ד-ה — נדר ההבאי, ועמו הנדר שנושאו אי אפשר. סעיפים ו-י״א — נדר השגגה: טעות בסיבה, טעות באדם, טעות במידת האיסור, והטעיית חבירו. סעיפים י״ב-י״ח — נדר האונס, ושם מוסיף הרמ״א הגהות ארוכות. וסעיפים י״ט-כ׳ חוזרים למקרה החמישי שהוכרז בשורה הראשונה: נדר התלוי בדבר שפסק.
וסעיף י״ג נושא משפט הקובע כיצד קוראים את כולם: אסור לידור בהם — אסור לנדור נדרים אלו אף שאינם אוסרים. אין הסימן רשימת פטורים; הוא מתאר דיבורים שהחטיאו את מטרתם, ואוסר לומר אותם כדי שיחטיאו.
עשרים הסעיפים באים כסדר הספר, בלא יוצא מן הכלל ובלא שינוי סדר. כל סעיף ניתן תחילה בשלמותו כנוסח שלפנינו — עם סוגריים של מקורות, סוגריים מרובעים של מהדיר ופגמי דיגיטציה — ואחר כך נחתך לפסקאות רצופות שחיבורן מחזיר את הסעיף בדיוק. והגהות הרמ״א מצוינות ככאלה: החיתוך הולך אחר סימני המהדורה ולא אחר השערה.
הסימן נפתח במשפט שצריך לקוראו לאט, לפי שאינו מודיע את שהקורא מצפה לו. אין הוא אומר כיצד מתירין, אלא שיש נדרים שאין בהם מה להתיר. ואחר כך הוא מונה אותם — ארבע משפחות, ועוד מקרה חמישי הנספח להן.
דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ׳ סעיפים:
יש נדרים שאין צריכין התרה נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים:
« דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ׳ סעיפים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
« יש נדרים שאין צריכין התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
« נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
« והתולה בדבר ולא נתקיים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
מעשה־האב של הזרוזין: מוכר ולוקח שכל אחד מטיח בחבירו קונם כדי שיכנע, ולבסוף מסכימים באמצע. והסעיף ארוך לפי שאינו מסתפק בכלל אלא נותן לו שלושה גבולות, וכל אחד מהם מחזיר את הנדר.
נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג׳ דינרים (או בפחות מעט או יותר מעט) (ר״ן) לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר (וי״א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) (שם בשם י״א) (ויש מקילין) (שם) ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג׳ דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב״י בשם הר״ן בפי׳ הירושלמי):
« נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג׳ דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« (או בפחות מעט או יותר מעט) (ר״ן) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב)
« לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« (וי״א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) (שם בשם י״א) (ויש מקילין) (שם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב)
« ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג׳ דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב״י בשם הר״ן בפי׳ הירושלמי): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב)
מעשה הזרוז השני הוא הזמנה שמסרבין לה. ואין הסעיף עומד שם, אלא מעמיד בצדו מעשה שבו נאמרים אותם הדיבורים עצמם והנדר חל — לפי שהמבקש להיאסר רוצה באיסורו. וזה הסעיף המראה שאין הזרוז נוסח אלא כוונה ניכרת.
המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה״ז נדר של זרוז אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם):
« המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה״ז נדר של זרוז » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג)
« אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג)
« הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ג)
המשפחה השנייה. אדם נודר על תמונה שאי אפשר לה להיות אמת: אוכלוסא כיוצאי מצרים, נחש כקורת בית הבד, חומה גבוהה עד לשמים. ואין הש״ע תופסו בלשונו, לפי שמעולם לא תפס אדם לשונות אלו כפשוטן.
נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים (או) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים (אינו נדר) שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה):
« נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד)
« (או) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
« אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד)
« (אינו נדר) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
« שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד)
« (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
הסעיף נתון בתוך פרשת ההבאי ואינו ממנה: כאן נופל הנדר לא מפני שהלשון מליצה אלא מפני שנושאו אי אפשר בקיום. ושמו אינו הבאי אלא נדר שוא, וההבדל יעמוד ביסוד סעיף י״ד.
אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י״א דאסור (ב״י בשם סמ״ג ותוס׳ פ׳ המדיר ריש (כתובות דף ע״א) והג״א מהרי״ח) וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י״א דהוי נדר (סמ״ג ומרדכי פ׳ ג׳ דשבועות) ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הל׳ נדרים):
« אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה)
« וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה)
« הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י״א דאסור (ב״י בשם סמ״ג ותוס׳ פ׳ המדיר ריש (כתובות דף ע״א) והג״א מהרי״ח) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה)
« וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י״א דהוי נדר (סמ״ג ומרדכי פ׳ ג׳ דשבועות) ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הל׳ נדרים): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה)
המשפחה השלישית. היא כוללת שתי שעות — טעות בשעת הוצאת הנדר וטעות בשעה שראוי לחול — ואחר כך שני מעשים שבהם נמצאת הסיבה שקר. ומסיים הסעיף בהיפוכו של דבר, שהרבו לדון בו: כעורה שנתייפתה.
נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג. (מהרי״ו בדינים והלכות סימן נ״ט):
« נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג. (מהרי״ו בדינים והלכות סימן נ״ט): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ו)
מעשה מפורסם שבשגגות, והמראה את מנגנונה בבירור: לא אמר האיש שקר, אלא שלא ידע את מי הוא רואה. ומוסיף הסעיף שני דברים — שאין הסיבה צריכה אמירה כשהדבר מוכיח, ושבטלות הנדר אצל האחד מבטלתו אצל הכל.
וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר אע״פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ואפי׳ נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים:
« וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
« וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
« אע״פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
« ואפי׳ נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
סעיף ז נחתם בהרחבה נדיבה, וזה נוטלה במקרה מסוים. והמדד צורני וצריך דקדוק: לא מה שהאדם סובר קובע, אלא אם לשון חזרתו שונה מלשון נדרו.
במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים:
« במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
סעיף ח דן בלשון שבנדר על אחרים, וזה דן בה בנדר שאדם אוסר על עצמו. והמנגנון אחד, ומשום כך סמכו המחבר כאן: הנודר החוזר ומשנה לשונו מתיר הכל, והחוזר ומוסיף עליה אינו מתיר אלא מקצת.
אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר ואפי׳ אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה:
« אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט)
« ואפי׳ אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט)
« אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט)
מעשה קצר וכבד תוצאות, ופרשת השגגות דנה בו בשבועה — ואף סעיף י״א ידבר בה. נשבע האדם מיראת איסור שאינו במידה שסבר. והש״ע חותך בלשון קצרה — והט״ז מיד תמה על היקפה.
נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח״כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות:
« נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח״כ נודע לו שאין בו איסור כל כך » (שו״ע יו״ד רל״ב:י)
« לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות: » (שו״ע יו״ד רל״ב:י)
הסעיף האחרון שבפרשת השגגות, ואין עליו לא ש״ך ולא ט״ז ולא באר היטב ולא פתחי תשובה. והוא גשר לפרשה הבאה: לא טעה כאן האיש מעצמו — הטעוהו.
מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע״י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו:
« מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע״י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא)
« ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא)
המשפחה הרביעית. המחבר נותנה בשורה אחת מן המשנה, ואחריו מוסיף עליה הרמ״א הגהה ארוכה — שורת דינים המשרטטים יחד מהו אונס בנדרים ובשבועות. על סעיף זה כותב הש״ך עשרה ס״ק, הט״ז חמישה, הבאר היטב שמונה, הפתחי תשובה ארבעה.
נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין: הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי׳ לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב״י בשם תשובת הרשב״א) מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשוב׳ הרשב״א) וע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו ואם יכול לקיימה אח״כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ג ע״ד בשם תשובת הרשב״א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי׳ רכ״ח סעיף מ״א ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב״י בשם תשובת הרשב״א ורמב״ן סי׳ רמ״ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח״ה סי׳ ע״ג מדינים אלו. קהל שעשו חרם על ה׳ שנים [*כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא״ש כלל ז׳) . מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח״כ ולא עשהו י״א דמקרי אונס (הר״ן פ׳ כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) ולא מקרי אונס בשבועה אלא א״כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי״ק שורש קס״ז ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג) . כל שהוא אנוס בשבועה אע״פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב״י בשם רשב״ץ) . נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״א בב״י בשם הרשב״א) וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ״ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת״ה סי׳ שכ״ו) :
« נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יב)
« הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי׳ לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב״י בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשוב׳ הרשב״א) וע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ואם יכול לקיימה אח״כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ג ע״ד בשם תשובת הרשב״א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי׳ רכ״ח סעיף מ״א » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב״י בשם תשובת הרשב״א ורמב״ן סי׳ רמ״ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח״ה סי׳ ע״ג מדינים אלו. » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« קהל שעשו חרם על ה׳ שנים [*כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא״ש כלל ז׳) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח״כ ולא עשהו י״א דמקרי אונס (הר״ן פ׳ כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ולא מקרי אונס בשבועה אלא א״כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי״ק שורש קס״ז ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« כל שהוא אנוס בשבועה אע״פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב״י בשם רשב״ץ) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״א בב״י בשם הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ״ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת״ה סי׳ שכ״ו) : » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
הסעיף הקובע כיצד קוראים את הסימן. כל שקדם אמר מה שאינו אוסר, וזה אומר שהיתר אינו רשות.
אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם אם לא שרוצה לקיים דבריו:
« אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)
« אם לא שרוצה לקיים דבריו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)
סעיף מפורסם, ומביאים אותו גם מחוץ לדיני נדרים. מקורו במשנה דנדרים, והוא מתיר לישבע לאנס בתנאי שיתנה בלבו. ואחר כך מייחד לו הרמ״א שורת דינים ארוכה, ושניים מהם מצמצמים את ההיתר מאוד: חילול השם, והמקרה שבו יוודע לאנס.
הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי׳ בטול בלב אינו צריך (הגהות מיי׳ פ״ב מהל׳ שבועות בשם הגאונים וכ״כ רבינו ירוחם) וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ״ב דיומא) מיהו הכל לפי צורך הענין (ד״ע) אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס (ב״י בשם הרא״ש כלל ח׳) ויש לבטלה בלבם וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ח׳ וט׳) ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר (שם בתשובה) כמו שנתבאר ב׳ יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פ׳ הגוזל בתרא ושם הג״ה במרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סי׳ רל״ט עוד מדינים אלו:
« הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי׳ בטול בלב אינו צריך (הגהות מיי׳ פ״ב מהל׳ שבועות בשם הגאונים וכ״כ רבינו ירוחם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ״ב דיומא) מיהו הכל לפי צורך הענין (ד״ע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס (ב״י בשם הרא״ש כלל ח׳) ויש לבטלה בלבם » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ח׳ וט׳) ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר (שם בתשובה) כמו שנתבאר » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« ב׳ יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פ׳ הגוזל בתרא ושם הג״ה במרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סי׳ רל״ט עוד מדינים אלו: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
אחר האנס המאיים — המכה. הסעיף קצר, וזה עניינו: כאן, שלא כסעיף י״ד, אין צריך ביטול בלב כלל. והגהת רמ״א מגיעה עד אונס מיתה, ושם מסתפק הש״ך.
מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש: (וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינו כלום) (כן משמע במרדכי פ׳ הניזקין וכ״כ מהרד״ך בית י׳ תשו׳ י״ז ולא כתשו׳ מהרי״ו סי׳ נ״ג ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג):
« מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טו)
« (וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינו כלום) (כן משמע במרדכי פ׳ הניזקין וכ״כ מהרד״ך בית י׳ תשו׳ י״ז ולא כתשו׳ מהרי״ו סי׳ נ״ג ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג): » (רמ״א יו״ד רל״ב:טו)
כאן האונס אינו לא ליסטים ולא נהר אלא החיים עצמם. נדר אדם סכום להשיא את בתו, ונתקלקלו חובותיו. והש״ע פוטרו במשפט שסופו מפורסם: דאין לך אונס גדול מזה.
מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות (ונשבע) ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״ב בשם הרמב״ן סי׳ רע״ח) ועיין בח״ה סימן ע״ג סעיף ח׳:
« מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)
« (ונשבע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז)
« ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)
« הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז)
« גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״ב בשם הרמב״ן סי׳ רע״ח) ועיין בח״ה סימן ע״ג סעיף ח׳: » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז)
היפוכו המדויק של סעיף ט״ז: שם באה ההתרוששות מאליה, וכאן סיבב את המניעה מי שבא להיתלות בה. והמחבר דוחה. ואחר כך מצרף הרמ״א שני מעשים אחרים לגמרי — נדרים שנודרים לחולה.
מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: הגה אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך (ר״ד כהן בית י״ז ובהרמב״ן סי׳ מ׳) או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב״א) אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו (שם) ועיין לעיל סימן רכ״ח:
« מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יז)
« הגה אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך (ר״ד כהן בית י״ז ובהרמב״ן סי׳ מ׳) או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז)
« אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו (שם) ועיין לעיל סימן רכ״ח: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז)
הסעיף האחרון שבפרשת האונס, והוא מסמן את גבולה בשלילה. שותפים שבררו דיינים בכוח חרם, ואחד מהם מסר מודעא מראש ובסתר שלא קיבל עליו אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו. ומשגזרו הנבררים הראה את מודעתו. והש״ע דוחה אותה.
שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם:
« שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח)
« ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח)
המקרה החמישי שהוכרז בסעיף א, והמחבר חוזר אליו בסוף הסימן כדרך הטור. ואין זה לא זרוזין ולא הבאי ולא שגגות ולא אונסין: הנדר היה אמת, וסיבתו חלפה אחר כך. והט״ז מקפיד להבדילו מסעיף ו.
מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. (וע״ל סי׳ ר״כ סט״ו בהג״ה):
« מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט)
« כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט)
« דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט)
« (וע״ל סי׳ ר״כ סט״ו בהג״ה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:יט)
הסימן נחתם במעשה שאינו מארבע המשפחות ואף על פי כן אינו צריך בית דין: הנודר כדי לכוף את חבירו לקבל מתנה. והמשנה בנדרים נותנת לו תשובה במשפט אחד, והחבר הוא שאומרה. והגהת רמ״א מוסיפה עליו גבול שרבו בו הדעות.
ועוד יש נדר שא״צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה״ז יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: הגה וע׳ לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט י״א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר״ן בשם רשב״א) וי״א דאין חילוק (ב״י בשם הר״ן פ״ד דנדרים ות״ה סי׳ שי״א ור״ל ן׳ חביב סי׳ קל״ז) וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א״כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. (ג״ז שם בשם הר״ן):
« ועוד יש נדר שא״צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« ה״ז יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« הגה וע׳ לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט י״א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר״ן בשם רשב״א) וי״א דאין חילוק (ב״י בשם הר״ן פ״ד דנדרים ות״ה סי׳ שי״א ור״ל ן׳ חביב סי׳ קל״ז) » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ)
« וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ)
« מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א״כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. (ג״ז שם בשם הר״ן): » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ)
אין הסימן מחדש אלא הולך אחר המשנה. ארבע המשפחות הן שבמשנה הפותחת פרק שלישי דנדרים, והבית יוסף אומרו בפירוש בראש דבריו. וכל משפחה קיבלה שם משנה לעצמה, והשולחן ערוך נוקטן בסדר זה.
« אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים: נִדְרֵי זֵרוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבַאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אוֹנָסִין » (נדרים כ׳ ע״ב)
« נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד? הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ, וְאָמַר: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי פּוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶּלַע״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לָךְ עַל הַשֶּׁקֶל » (נדרים כ׳ ע״ב)
« נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר: ״קֻוֽנָּם אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם״, ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד » (נדרים כ״ד ע״ב)
« נִדְרֵי שְׁגָגוֹת — ״אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה » (נדרים כ״ה ע״ב)
« נִדְרֵי אוֹנָסִין, הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר — הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין » (נדרים כ״ז ע״א)
« נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין » (נדרים כ״ז ע״ב)
« בְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ ״הַיּוֹם״, וּמוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו סְתָם. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים — לְגַבֵּי אוֹנָסִין שָׁאנֵי » (נדרים כ״ח ע״א)
« וְיֹאמַר לוֹ: כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי — זֶהוּ כְּבוֹדִי » (נדרים ס״ג ע״ב)
דבר שבשיטה: שני חיבורים סמוכים כתב הרמב״ם, הלכות נדרים והלכות שבועות, ועניינו של סימן זה בראשון שבהם, בפרק ד. וארבע הלכות הן, והרביעית מקורו של סעיף י״ג. והרמב״ם עצמו מפנה להלכות שבועות לפרטי ארבעת המינים.
« נִּדְרֵי אֳנָסִין וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת וְנִדְרֵי הֲבַאי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה א׳)
« וּבְכָל הַנְּדָרִים הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּלִבּוֹ לְדָבָר הַמֻּתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ב׳)
« לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא נָדַר אֶלָּא כְּדֵי לְזָרֵז אֶת חֲבֵרו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ג׳)
« וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילוּ אַרְבָּעָה מִינֵי נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵן מֻתָּרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת נוֹדֵר בָּהֶן עַל מְנָת לְבַטְּלָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ד׳)
הטור פותח בלשונות שהמחבר נוקטם כמעט בלא שינוי, ומוסיף כמותו את המקרה החמישי — והתולה בדבר ולא נתקיים. הערת קריאה: נוסח הטור שלפנינו אצל ספריא כותב נדדי אונסין במקום נדרי; פגם דיגיטציה הוא, והועתק כאן כמות שהוא ולא תוקן. והבית יוסף נותן את מראה המקום המדויק: המשנה בריש פרק שלישי דנדרים.
« יש דברים שאין צריכין התרת חכם כגון נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדדי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים » (טור יורה דעה רל״ב)
« יש דברין שאין צריך התרת חכם כגון נדרי זירוזין וכו׳ משנה ברפ״ג דנדרים » (בית יוסף יורה דעה רל״ב)
סימן רל״ב נושא מאה ארבעים וארבע כניסות: מ״ז לש״ך, ל״ט לבאר היטב, ל״ד לט״ז, כ׳ לפתחי תשובה וד׳ לנקודות הכסף. וכולן ניתנות כאן כסדרן, כל אחת תחת מראה מקומה ומצורפת לסעיף שבו מעמידה המהדורה את עוגנה. ואין בסימן זה קבוצה הנושאת שתי פסקאות: המניין הוא של מקטעי ספריא ולא של פסקאות מאוחדות.
הש״ך כותב ארבעים ושבעה ס״ק, עשרה מהם על סעיף י״ב ותשעה על סעיף י״ד.
« יש נדרים כו׳. ע״ל ר״ס רל״ט מדין שבועות כאלו: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק א)
« או בפחות מעט. היינו להי״א אבל להיש מקילין אפי׳ בשקל יכול ליתנו: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« ויש מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב״ח: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« הרי חילל דבריו כו׳. דוקא כשמוכרו אחר כך לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« ואם המוכר אומר כו׳. אם אוסיף לך מעט כו׳ שאין דרך לזרז כשמפליגים כ״כ כו׳. דדוקא כשאין ביניהם אלא חצי שקל במקח השוה ג׳ דינרים אז דרכם לידור לזרז אבל כשהם מופלגי׳ זה מזה ביותר לא כן פירש הרא״ש ושאר מפרשים הא דבעי בש״ס (דף כ״א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל מהו ולחומרא ולי נראה דהכי פירושו דכיון דדייק ואמר טפי מסלע אם כן כוונתו דעל כל פנים פחות מסלע לא אם כן אמרינן האי טפי זירוז הוא אבל סלע נדר הוא או דלמא כולה זירוז הוא וכן בפחות משקל והכי משמע מדקאמר התם בש״ס מי דמי כו׳ הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע ויותר על שקל קאמר ודוק לפי זה אפי׳ אינן מרוחקים כל כך כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג׳ דינרין יש להחמיר: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« נדר לשנים. שרוצים לקנות ממנו ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לא׳ מהם לנדר גמור כו׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« נדרי הבאי כו׳. כ׳ הר״ן דב׳ מיני נדרי הבאי הן חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא כמו נחש שיש בו בקעים בגבו כקורת בית הבד ומותר ג״כ מטעמא דאמדינן לדעתיה שלא לאסור נתכוין שאילו כן לא הוי ליה לתלות איסורו בתנאי שא״א אלא נתכוין לומר דברי הבאי ונ״ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא (כלומר לאפוקי בדבר דלא שייך ביה גוזמא דאפי׳ ודאי ליתא מותר דמ״מ הבאי הוא) כגון דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך כעולי מצרים ולא ראה כ״כ אנשים שיהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים הפירות אסורי׳ עליו עכ״ל וכב״י ואיני יורד לעומק דעתו דאטו קצבה יש לדבר הא יש אדם שכשיראה מאה אנשים ואומר דרך גוזמא שהם כיוצאי מצרים וכן משמע מדתני בתוספתא דנדרים פ״ב נדרי הבאי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת י׳ ליטרין אם לא שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב עכ״ל ולק״מ דה״ק הר״ן דוקא כשראה אנשים רבים ובא להחזיק דבריו לו׳ עם רב ראיתי כיוצאי מצרים כיון שראוי לו׳ גוזמא על עם רב אמרינן לגוזמא נתכוין אבל אם לא ראה עם רב אין כוונתו על גוזמא אלא על האמת נתכוין שיהא פירותיו אסורים ומהתוספתא אין ראיה דהתם נמי דרך גוזמא הוא שאומר על אליה כבדה נמניתי ומגזם שהיה משקלה י׳ ליטרין וכן יין טוב שתיתי משא״כ כשלא ראה רק מתי מספר דבכה״ג לא שייך גוזמא וכן משמע ממה שמסיים הר״ן וכן תנן בנדרים דנדרי הבאי מותרים באומר אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי מצרים דוקא כשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי לאו הכי קושטא קאמר וראוי שיהא הפירות אסורים עכ״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« כל פירות כו׳. כתוב בתשובת מיימוני סימן כ״ה דאף על גב דאמרינן הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים (כדלעיל סימן רי״ז סעיף כ״ב) מכל מקום כשאומר כל פירות שבעולם עלי אסור בכולן דהא חשיב פ״ג דשבועות שבועת שוא כשאומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה כו׳ ועוד דיכול להיות שכל דבר הגדל בעולם הוי בכלל פירות שבעולם כגון דגים ופשתן וקנבוס צמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע עכ״ל ומשמע דל״ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל וכן משמע מהראיה שהביא משבועות דלא כדמשמע לכאורה בעט״ז שתלוי במה שאומר פירות שבעולם אף שלא אמר כל וכתב הב״ח ואיכא לתמוה דזה סותר מה שכתב בסוף סימן קע״ו (סעיף ל״ח) דכסות וכלים לא הוי בכלל פירות והלא כסות וכלים אינן אלא מצמר ופשתן וקנבוס ומשי ולמקצת נוסחאות דגרסי לשם עצים קשה נמי עצים עכ״ל ולא ידענא מאי קשיא דהא התם לא קאמר כל וכן מחלק בפרישה וע״ל סימן רי״ז ס״ק ל׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« אינו נדר. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שאי אפשר לקיים נדרו ואין צריך לומר בשבועה דנאמן דאם לא היה בלבו היה נשבע לשוא אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סעיף י״ד ב״ח ס״ס ט״ז וע״ל סי׳ ר״י: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« אבל אם אמר כו׳. ואח״כ עשה אותו דבר פלוני י״א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי מיהו הטור כתב דאפילו בכה״ג הוי נדר שוא וכן כתב הרא״ש ר״פ המדיר בשם ר״ת ונראה דמה שכתב הרב ויש חולקין קאי גם ע״ז ומכל מקום נראה דיש להחמיר דכן גם כן דעת התוספות פרק המדיר ריש (כתובות דף ע״א) כהסמ״ג וכן כתב הג״א ממהרי״ח שם בשם ר״י: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י)
« ויש חולקין. דהוי נדר שוא אבל אם אמר חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ואפשר בבשר וגבינה וחלב תשו׳ מיי׳ ומביאו בית יוסף וד״מ וכן כ׳ לעיל סימן רי״ז ס״ק ל״א לדעת הר״ן והאחרונים ונראה דכ״ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים כדלעיל סימן רי״ז ס״ח וכן משמע לעיל סי׳ ר״ח ס״ב עיין שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« או אם אוכל כו׳. ע״ל סימן רל״ט: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« שגנבה כיסי כו׳. ע״ל ס״ק ט״ז: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« ויפוה חל הנדר. ע״ל ס״ק מ״ה: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« וכן האומר כו׳. משמע נמי דוקא מטעמא דשכח שהיה פלוני שם ואחר כך נזכר שהיה שם וכן משמע במהרי״ו שם ועיין עוד לקמן ס״ס רל״ט מנדרי שגגות: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« אף על פי שלא פירש כו׳. דכיון שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובעל מעצמו ומ״ה בקינם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאל״כ אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר. הר״ן: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« כשהחליף את דבריו כו׳. דבכה״ג הורע כח הנדר מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם דכשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אומר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כל שכן שהנדר כולו בטל. ב״ח וכן משמע בסעיף ט׳ וע״ל סימן רכ״ט ס״ק ד׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« ה״ז מותר במיושן לבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר גם כן סתם יין וכל היינות בכלל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« הדירו חבירו שיאכל אצלו כו׳. ומיירי בענין דלא הוי נדרי זרוזין כדלעיל סעיף ג׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« או שעכבו נהר. כתב ב״י בשם רבינו ירוחם פי׳ שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה״ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה ה״ל בכלל הנדר עכ״ל ומביאו ד״מ והכי מוכח בש״ס (דף כ״ז ע״ב) גבי הא דקאמר התם והא מינס אניס אונסא דמיגלי׳ שאני פירש״י ההוא דפסקי׳ מברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחה בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי אדעתיה כו׳ וכן כתב הרא״ש שם אבל בדין עכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר ממי גשמים והפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה עכ״ל ונראה דה״ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים וכן הוא (בתשובת הרשב״א סי׳ תשע״א) דהא בש״ס (וכן בפוסקים) מדמי התם נדרים לממון ובממון קי״ל דהוי אונס וכמו שכתבו התוס׳ והפוסקים רפ״ק דכתובות ונתבאר בח״מ סימן נ״ד ואף על גב דמדברי התוספות בנדרים שם לא משמע לכאורה כן היינו לפי מה דמדמי התם בש״ס ממון לגיטין ובגיטין קי״ל דאפילו שכיח ולא שכיח לא הוי אונס כמו שכתוב בא״ע סימן קמ״ד אבל אנן קיימא לן כלישנא קמא דרבא דממון לא הוי כגטין וכמו שכתבו הפוסקים רפ״ק דכתובות ובפרק מי שאחזו תדע דהא כתבו כל הפוסקים שם דחלה הוי אונס דשכיח ולא שכיח והכא קאמרינן בנדרים דחלה הוא אונס אלא ודאי כדאמרי׳ ודוק: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ)
« הרי אלו נדרי אונסין. משמע אע״פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה״ג לא נדר וזה פשוט ודלא כנראה מתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ נ״א דף קנ״ב ע״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
« נדרי אונסין כו׳. כתוב בתשובת מהר״מ גלאנטי סימן פ״ט מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו וע״ש שהאריך ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ב)
« ואם אירע לו אונס כו׳. נראה שהרב מיירי שהענין מוכח או שאומדין הדברים שלא היה רצונו מתחלה על כך שיתן ממון הרבה כזה לקיים שבועתו וכן כתב בפסקי מהרא״י סימן רנ״ד וז״ל וא״ת ישכור תיירים בק׳ מנה וילך וישוב לבטח האי נמי חשוב אונסא כדאיתא בפרק כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה כו׳ ומביאו בס׳ ב״ה וכן כתב הרשב״א בתשובה סימן תשע״א בהדיא אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר וכן מבואר בריב״ש בסימן שע״ז ובזה נסתלקה תמיהת הב״ח על הרב ע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
« אבל אם לא היה מגיע לו טובה כו׳. זה פשוט ומהרי״ק אשמועינן דאפילו מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה ומביאו ד״מ וכן הוא בעט״ז: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
« נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס כו׳. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט״ח וכה״ג אינו נאמן ול״ד למ״ש ר״י בן הרא״ש דאם אמר קיימתי השבועה שנשבעתי לך נאמן דשאני התם שכן דרך לקיים השבועה אבל הכא אונס לא שכיח ועוד דלעולם כל א׳ יאמר אנוס הייתי אבל קיימתי אין אדם חצוף לשקר כיון שהלה יכחישו ומ״ש הב״י ס״ס רכ״ח דף רע״ד ריש ע״ב בשם תשובת הרשב״א ומכל מקום הנידון שלפנינו שא״ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי דיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמ״ש ואע״ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה מתוך אונסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה עכ״ל משמע דאף בנדר לחבירו מתיר מטעם אונס דהתם שאני שידענו באונסו ולכך אע״פ שאמר שהיה נודר ונשבע מדעת אמרינן שמתוך אונסו אמר כן אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אין נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן. כן נ״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
« או על תנאי כך וכך. והוצאתיו בפי דדברים שבלב אינם דברים כ״כ הכסף משנה ס״פ ב׳ מה״ש בשם הראב״ד וכ״כ הכ״מ שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ו)
« אבל אם כבר כו׳. כתוב בתשובת רשב״א שם מבואר דה״ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ״ש כשאמר אעפ״כ אינו נאמן ע״כ וכן הוא ברמב״ם פ״ב מהלכות שבועות דין י״ב וכתב עוד שם וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה כיוצא בדבר אמרו לו אשתך נדרה כו׳ כדלקמן סי׳ רל״ד סמ״ב וטעמא דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כמו שנתבאר בח״מ סי׳ ע״ט ולפי זה אפי׳ יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק׳ עדים: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ז)
« או כתוב עליו שטר כו׳. כתוב בסמ״ע סי׳ ע״ב ס״ק ט״ז וז״ל כתוב בת״ה סי׳ שכ״ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח״כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה וע״ש ד״מ ונראה דאם כתב בכ״י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולו׳ שלא נשבע והוא הדין אם עדים כ״כ בשטר עכ״ל ונראה דמ״ש אם כ׳ שנשבע בפועל קאי אהיכא שאין התובע מודה אבל כשהוא מודה אין לחוש כלל מיהו צ״ע מ״ש כן בשם ת״ה בסתם דהת״ה ל״ק התם אלא כשהנתבע יכול לברר ולהסביר לב״ד שמן הדין הוא טוען לפטור מהתובע או שנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען בסתם לא נשבעתי ולא אקיים כן אע״פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו מ״מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני צריך לדקדק אפילו כשנותן אמתלא לדבריו אי טענתיה טענה כל זה מתברר בת״ה שם ע״ש וכ״כ בד״מ סי׳ זה ועיין בתשובת ר״א מזרחי סי׳ ע״ב ובתשו׳ מבי״ט ח״א ס״ס ט׳ ריש דף ח׳ ובח״ב סי׳ ר״מ דף קי״ד ע״ג וע״ל סי׳ רל״ד סנ״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ח)
« אסור לידור בהם כו׳. ואין להקשות בנדרי אונסים מאי ה״ל למיעבד כדכתב בדרישה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ט)
« אם לא כו׳. ע״ל סי׳ ר״ג ס״ג: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל)
« או הנשבע כו׳. כתב ב״י ואע״ג דמתני׳ לא קתני אלא נדרים בירושלמי קאמר דה״ה בנשבעים ותימה והא קתני במתניתין בפלוגתא דב״ש וב״ה שבועה עכ״ל ב״ח ולק״מ דבמתניתין לא קתני אלא שבועה דומיא דנדר דהיינו שאומר שבועה שלא אוכל פירות לעולם אם אין אני מבית המלך דהשתא בשעה דאשתבע לאו לשיקרא קא משתבע שהרי יכול לקיים שבועתו והכי משמע מדקתני במתניתין בכל נודרים חוץ מבשבועה וב״ה האומרים אף בשבועה דקשה מאי נודרים שייך לו׳ בשבועה והכי הל״ל נודרים אבל לא נשבעים וב״ה אומרים אף בנשבעים אלא ודאי כדפירשתי וה״ק בכל נודרים לאסור פירות עליו חוץ מבשבועה אין נודרין לאסור פירות עליו ודו״ק. אבל בירושלמי מוכח דאפילו בשעה שנשבע לשקר שרי דקאמר בפ״ד דנדרים הלכה ד׳ חוץ בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני ר׳ ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמים ולמוכסים ע״כ אלמא דאפי׳ בכה״ג שרי דאל״כ בלא תני דבי ר׳ ישמעאל הלא מתני׳ היא וב״ה אומר אף בשבועה ועוד דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע דבכה״ג נמי מיירי (שוב מצאתי און לי) בתו׳ י״ט ע״ש) וכ״כ הב״י והרב לקמן דאפי׳ בשבועה דנשבע בה עכשיו לשקר שרי ע״י שמבטל בלבו: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
« כל פירות שבעולם כו׳. היינו כשאומר בלשון שאין כל פירות העולם בכלל דאל״כ בלא״ה אין הנדר חל כדלעיל ס״ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ב)
« וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ואם מפרש לו המושל בפי׳ לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בזה כ״כ הפוסקים וכ״כ ב״י בשם הרשב״ץ שיכול לכוין בלבו שום תנאי כגון אם לא אלך לבהכ״נ היום או השבוע כו׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
« גבי אנס שרי. אבל בשאר דוכתי דברים שבלב אינן דברים והא דלעיל סימן ר״י כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו כלום ואם הוציא פת סתם אסור בפת חטים שאני הכא שאין טעות בדבריו שכיון בלבו לו׳ בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינן דברים אבל התם דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לו׳ פת חטים הלכך הוצאת פיו לאו כלום הוא דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חטים נמי פת שמיה. הרא״ש פ׳ שבועות שתים בשם הרמב״ן ושאר פוסקים: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ד)
« אבל אם יודע האנסין כו׳. כתב מהרש״ל פ׳ הגוזל בתרא סי׳ י״ז ומ״מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג״כ חילול השם לא מחמרינן כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע״ש מיהו ביטול בשפתיו ל״מ אלא תוך כדי דבור כדאיתא בהג״ה מיימוני בשם סמ״ג ומביאו ב״י וד״מ: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ה)
« לכן נענש צדקיהו כו׳. לטעמיה אזיל לקמן סעיף ט״ו בהג״ה אבל למ״ד דבמיתה חל הנדר בלא״ה א״ש דנענש וכן מבואר בפסקי מהרא״י סי׳ ע״ג וכן למ״ש לקמן ס״ק מ׳ בשם מהרי״ו דשלא לגלות הדבר חל החרם ניחא נמי בצדקיהו וק״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ו)
« מיהו אם הודיעו כו׳. בתשובת מהרי״ו שם משמע לכאורה דאפי׳ בכהאי גוונא אסור מדלא התיר בכי האי גוונא. וכן הבין הרב בד״מ דבריו אלא שכתב עליו ולי נראה דצ״ע דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ״ד ע״א) דאם הודיעו שהיה בלבו על ערמה בדבר ליכא משום חילול השם ולכן נראה לי דהכל לפי ענין הצורך ולפי ענין האונס עד כאן לשונו. ול״נ דאין ראיה משם דהתם אמרינן דרבי יוחנן אשתבע למטרוניתא לאלקא דישראל לא מגלינא נפק דרש בפרקא והא אשתבע לה לאלקא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא והא איכא חילול השם דמגלי לה מעיקרא ע״כ ושאני התם כיון שהלשון בעצמו יש לפרש כן וק״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ז)
« ב׳ יהודים שהכו זא״ז וגזר הגמון אחר עדות. וצוה להקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון חביריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו׳ כן הוא לשון האגודה והגמ״ר שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ח)
« יותר מדינו. אבל אם יענישו כדינו יכולים להגיד ע״פ התרה כך הוא דעת הרב ועיין בחשן משפט ר״ס רכ״ח: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ט)
« אין באותה שבועה כלום. אף על פי שלא בטל בלבו. שם. וכתוב בתשובת מהרי״ו ס״ס נ״ג דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם. ועיין שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ)
« וכ״ש כו׳. וצ״ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די״ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני כמ״ש בפסקי מהרא״י סימן ע״ג ומהרי״ו בתשובה סי׳ נ״ג וכ״מ מפשט תשובה מהר״מ דפוס פראג סי׳ תתקל״ח והיא בתשובת מיימוני ובמרדכי פ׳ הניזקין גם בד״מ מסיק ומ״מ טוב להחמיר להתיר החרם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״א)
« חוץ מבית דירתו כו׳. וא״ל אם הפסיד חובותיו אף אם יש לו קרקעות וחפצים אדעתא דהכי לא נשבע למכרה אלא כסבור היה לפרוע מחובותיו כי דבר הוה הוא שאדם מוכר מקרקעותיו וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכרן לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ב)
« שהיו דרים בעיר א׳ כו׳. צ״ע דבתשובת הרמב״ן שם איתא אין לשמעון להוציא בתו ממקומו אפי׳ אם היה הבעל ממקום אחר וכ״ש הכא שהיו שניהם דרים במקום א׳ כו׳ ומביאו כן בב״י וד״מ ועיין בא״ע סימן ע״ה: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ג)
« אסור לו לסתור דינם. שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרים למוכסים ע״י שיאמר בלבו היום אבל בנדון זה אפי׳ היה לו אונס שאמר כיון שסתם (כיון) [קיבל] עליו החרם או הנדוי חל עליו אם לא יקבל פסק דינם עכ״ל רשב״ץ וכוונתו דאפילו היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ודוק ובתשובת מהר״ם מלובלין סימן י״א כתב דכוונתו כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום כו׳ ולא משמע כן מדברי רשב״ץ וגם בתשובת רשב״ץ שהביא ב״י בסי׳ זה באלקנה שנשא פנינה כו׳ משמע דאפילו אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וגם מה שהביא מהר״מ שם ראיה ממהרי״ק אינו מוכרח ואף על פי שהביא שם בשם מהרד״ך לחלק בכך צ״ע לדינא דמדברי הפוסקים משמע דאין חילוק וע״ל סעיף י״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ד)
« ושמעו שמת. אפילו מת או עשה תשובה אחר הנדר א״צ התרה ול״ד לדלעיל סעיף ו׳ בהיתה כעורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שהוא רע קאמר כ״כ ב״י לעיל בשם הריב״ש בשם הרשב״א וכן כתב הר״ן ועמ״ש בס״ס רכ״ט: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ה)
« אלא מן הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר״ן בשם הירושלמי וכן נראה לי דעת הרא״ש שלא התיר אלא בסתם ודלא כב״י: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ו)
« י״א דוקא כו׳. עיין לקמן סימן רנ״ח סעיף י״א: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ז)
הט״ז הוא הפותח בשאלות: ממנו באים קשיי הנוסח שבסעיף ד, הקושיה שבסעיף י והתמיהה שבסעיף י״ד שנקודות הכסף עתידין להשיב עליה.
« או בפחות מעט. זה לדעת הר״ן שמביא ב״י ואיני יודע למה כתב דוקא מעט דהרי כתב הר״ן וז״ל שאע״פ שדעתם היה לשלש דינרין מוכר יכול ליתנו בפחות משלש ולוקח יכול ליתן בו יותר כיון שמשמעות הנדר לא היה אלא לזרז אע״ג שהסכימו בלבם לשלש דינרין לא הוה אלא דברים שבלב ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח בסלע שהרי עיקר משמעות נדרם לא היה אלא לכך ואיכא מאן דאמר דאפי׳ בכה״ג לא חל נדרייהו עכ״ל הרי שלא אסר אפילו לדעת המחמיר אלא בשקל או סלע ממש כיון שע״ז הקפידו בפירוש אבל כל מה שלא פירשו מותר אפי׳ הוא הרבה משלשה. ונראה שרמ״א מפרש דהא דמחמיר בסלע ושקל ממש לאו מכוון קאמר בזה אלא קמשמע לן דאין היתר אלא בסך ממוצע בין שניהם שיהא קרוב לזה כמו לזה דהיינו שלשה וכן פחות או יותר מעט נחשב בכלל סך ממוצע מה שאין כן בסך מרובה לא נקרא ממוצע אלא קרוב לזה יותר מלזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק א)
« שכן דרך התגרים כו׳. פירוש שדעתם מתחלה היה על ג׳ דינרין אלא שכל אחד נתכוין בנדרו שלא יעמוד על דעתו דוקא ומשום הכי לא חייל נדרם דבעינן פיו ולבו שוין וכאן אין לבו שוה לפיו בשעה שאמר הנדר: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« וי״א אף על גב כו׳. נתבאר טעמם בדברי הר״ן בסמוך: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« ויש מקילין. כתב מו״ח ז״ל כמדומה שהעולם נוהגין כן: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« אם אפחות מיותר מסלע. בגמרא (דף כ״א) איתא בלשון זה אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל נדר הוה או זרוזין הוה האי והלה אומר פירושו או הלה אומר דבחד מנייהו סגי וכמ״ש הטור והש״ע וכתב הר״ן וז״ל כלומר שא״ל קונם שאני פוחת לך מן סלע פרוטה והלוקח אומר קונם שאני מוסיף לך על שקל פחות פרוטה דאיכא למימר כיון דנחית כולי האי לדיוקא נדר הוי לישנא אחרינא אמר ליה טפי מסלע שא״ל שלא יפחות מה׳ דינרין ואמר ליה אידך שלא יתן לו יותר מדינר כיון דמרחקי כולי האי נדרא הוה עכ״ל ומדברי הרא״ש שם משמע כלשון השני אבל מדברי הטור והש״ע נראה כלשון הראשון שהרי כתבו מעט פחות משקל ופשוט שמחמת אותו מעט לא מיקרי הרחקה כולי האי אלא ע״כ כלשון הראשון והטעם כיון שאומר לשון המורה על הקפדה בדוקא ופירוש מסתבר הוא דהכי מצינו גם בח״מ סימן פ״ג סעי׳ א׳ שכתב שם ואפילו דקדק בחשבונו לצרף פחות משוה פרוטה לא אמרינן כיון שדקדק כל כך קושטא אמר עכ״ל והטעם שם דקא מערים לו׳ כן שיאמינו לו הדיינים ומספקא לתלמודא גם בנדר בלשון זה אם נאמר דכל זה היה מן הזירוז שחבירו יסבור שדוקא קאמר או לא אבל בלשון השני הוא תמוה מה לי כשהם מחולקים תחילה בשקל אחד או ביותר קצת על כן העיקר כפי׳ הראשון נראה לי: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« הדירני מנכסיך. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן דלא הוה בזה זרוזין: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« ביוצאי מצרים. בגמרא ובטור כתוב אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים ונראה דמוכרח לגרוס כן מדפריך בגמרא על קורת בית הבד והא הוה בשבור מלכא כמו שנעתיק בסמוך ולא פריך על כיוצאי מצרים והא אפשר שראה כן דהא איתא בא״ח סי׳ רכ״ד סעיף ה׳ הרואה ששים רבוא מישראל ביחד וכו׳ אלא על כרחך לו׳ דמה שהוא אומר בדרך הזה היינו שמפורסם הוא שלא היו שם ס׳ רבוא באותו דרך אבל לגירסא דכאן קשה מגמרא שזכרנו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« כקורת בית הבד. בגמרא פריך ולא והא הוה חיוויא בימי שבור מלכא רמו עליה תליסר ארוותא תבן ובלע יתהון אמר שמואל בטירוף מגבו קאמרינן כמו קורת בית הבד ויש בזה הרבה פירושים מה קרי לה טירוף אלא דקשה למה לא כתב הטור ג״כ דמיירי בטירוף וכן הרא״ש בפסקיו לא הביא הך טירוף ונראה דהך מפרשים בגמ׳ דלא אמר הנודר בפירוש שראה נחש טרוף בגבו אלא ה״ק שמואל דכוונת הנודר במה שאמר נחש כקורת בית הבד לענין טירוף קא מכוין בזה וזה מוכח מל׳ הגמרא שאמר טירוף מגבו קאמרינן ולא אמר הכא במאי עסקינן דאמר נחש טירוף מגבו אלא ודאי כמו שכתבתי על כן פסק הטור לקולא דדי באמירת נחש כקורת בית הבד לחוד שכבר כלל במה שאמר כקורת בית הבד לגדלות ומה ששנאו התנא במתניתין הוא דקמ״ל מילתא אגב אורחיה לענין מקח וממכר כדמסיק שם בגמרא כן נראה לי לדעת הטור ולענין הלכה קי״ל כר״ן דאפילו תלה הככר במידי דלאו גוזמא אלא שקר מוחלט בעיני כל העולם הככר מותר דזה לא נתכוין לאיסור דלא אשכחן מאן דפליג בפירוש על הר״ן ולפי זה אפי׳ לא ראה שום נחש מותר ונראה לי דגם הר״ן מודה דאם לא ראה רבוי עם כלל דאסור דדוקא גבי נחש טרוף מגבו דידוע שליתי׳ כלל לפי דעת הר״ן על כן בשעת הנדר אין מקום לדבריו כלל וידוע ששום אדם הוא לא ישגיח בדבריו ואין מבקש שיאמינו לו מה שאין כן בעם רב שהוא רוצה שיאמינו לו שראה רבוי עם על כל פנים ושהוא מפליג בקריאת שמם כיוצאי מצרים והוא לא ראה באמת כלל על כן אסור הככר עליו ובד״מ ראיתי שתמה למה הוצרך במה שראה עכ״פ עם רב ובנחש אפילו לא ראה וכמו שכתבתי כן נראה לי נכון: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« בלשון עתיד כו׳. לפי שאפשר שלא יעבור על התנאי: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« שגנבה כיסי. דוקא שאמר בפירוש כן ע״כ אין צריך התרה אבל אם לא אמר בפירוש כן אף על פי שדעתו היתה בשביל זה צריך התרה ועי׳ בסמוך סעיף ז׳: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י)
« כעורה ויפוה חל הנדר. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה מה שאין כן לקמן בסעיף י״ט במת אביה או עשה תשובה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« וכן האומר אם היה פלוני כו׳. וכן אם המרו שנים באיזה דבר באיזה ענין היאך הוא שזה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת״כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוה שגגה אצלו וראיה ממה דאיתא בשבועות (דף כ״ו) דתרי תלמידי דרב היו חלוקים היאך אמר רב וכל אחד אמר הריני חייב בקרבן אם לא אמר רב כמותי ושאלו לרב ואמר כאחד מהם אמר ליה השני א״כ אני חייב בקרבן אמר ליה רב לבך אנסך פי׳ אנוס היית בדעתך שטעית בלבך וכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס וה״נ בכל דבר שהאדם טועה בדעתו קרוי אונס ופטור במה שמתחייב עצמו ואע״ג דבח״מ סימן ר״ג ס״י אמרינן לענין שנים שקנו זה מזה להחליף י״א שקנה כו׳ התם מתחלה גמר והקנה מספק מה שאין כן כאן דתלה החיוב באיזה דבר שהוא כן לדעתו ולא היה לו אז ספק בלבו על זה וחילוק זה מצינו גם כן בח״מ סימן ר״ז לענין אסמכתא: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« אע״פ שלא פירש כו׳. פי׳ שלא הזכיר בשעת נדרו שהוא אוסר עליה מחמת שאינם קרובים שלו ואם כן אפשר שאסר אפילו על אביו וכמו שאמרנו בסעיף ו׳ שדוקא אם אמר שגנבה כיסי כו׳ וכתב הר״ן טעם לזה דלעיל שמכל מקום להדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאיליו עד כאן לשונו מטעם זה למדתי במעשה שבא לידי בא׳ שהיה סובר שמחר הוא יום ה׳ בשבוע וקבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אחר כך שטעה שבאמת יהיה מחר יום ד׳ אם צריך היתר אם לאו. נראה לי לכאורה דזה דומה להך דאביו שבסעיף זה ואף על פי שלא אמר בשעת הנדר הריני בתענית למחר ביום ה׳ מכל מקום כיון שלא נתכוין על יום ד׳ כלל הרי יש טעות בעיקר הנדר ובטל אלא דיש לומר דלא דמי לכאן שהרי כתב כאן שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו כו׳ משמע דבעינן שיהא ידועה לכל הטעות שלו משא״כ בדין זה דהרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ולא סגי במה שהוא טעה בדעתו כיון שאין הטעות מורגש מפי אחרים ע״כ דמיא להא דסעיף ו׳ דבעינן שיאמר בפירוש שגנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני הכי נמי בזה דנודר להתענות ע״כ צריך היתר דוקא כן נראה לע״ד ועיין מה שכתבתי בסעיף י׳. ונראה לי עוד מדברי סעיף זה דאפילו לא אמר אחר כך כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר אלא שרואה טעותו מותר בכל ואין צריך כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח״ז דשם הוא אומר עכשיו ג״כ לאסור על האחרים ע״כ בעינן שיחליף משא״כ בזה דאינו אומר כלום וכי היכי דמותר לגבי אביו הותר לכולם דהא אין כאן נדר לגמרי: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« החליף דבריו. בר״ן בנדרים דף כ״ו נתן טעם לחילוף זה דאיכא אינשי דקפדי כשיודעים שאביו ביניהם לומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר ולא לומר כולכם אסורים חוץ מאבא שלא יהיה אביהם נכלל בכלל הנדר אפילו רגע דהיינו בכלל כולכם קודם שיסיים חוץ מאבא הוי אבא בכלל ואיכא אינשי דקפדי איפכא לומר כשאביו ביניהם דוקא לשון כולכם חוץ מאבא ולא פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר לפי שמי שאומר פלוני ופלוני כו׳ הוא סבר שלבסוף יזכור גם את אביו ולפיכך הוא בוחר לשון כולכם כדי שיאמר לאלתר חוץ מאבא מש״ה כל שהוא מחליף בלשונו יש טעם להחליף ומדבר זה שכתב הר״ן דכשאומר כולכם הוה אביו בכלל לאותה הרגע קודם שיסיים למדתי שבנוסח הברכות שאחר ברכת המזון דהיינו כשאומרים יברך אותנו כולנו יחד בני ברית ולהוציא את שאינן בני ברית שישנן שם שא״ל כן דא״כ הויין עכ״פ בכלל כולנו יחד כל זמן שלא יסיים בני ברית אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« הייתי אומר החדש אסור כו׳. פי׳ דבזה הוא מחליף לשון הנדר ע״כ הותר כולו מה שאין כן אם אומר הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ כו׳ דמעמיד לשון הנדר דמעיקרא אלא שמוסיף עליו האי חוץ כו׳ נאסר בשאר היינות וכעין הא דסעיף הקודם לזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« מפני שהיה סבור שהוא איסור כו׳. משמע שלא אמר כן בפירוש אלא הוא אומר עכשיו שבשעת הנדר היה סבור כך ותימה על זה מה מסיים בזה לא חלה השבועה דמשמע היתר לא צריך ומאי שנא מסעיף ו׳ דבעינן שיאמר בפי׳ הסבה שנדר דהיינו שגנבה כיסי כו׳ ולא סגי מה שהיה בדעתו כן וכפי מה שכתבתי בסעיף ז׳ וא״כ גם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שהוא סובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח״כ אומר שהיה סבור שהוא איסור צריך היתר דוקא כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« ע״י ממון הרבה. מו״ח ז״ל הקשה על זה ממה שכתב רמ״א בא״ח סימן תרנ״ו אם לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקרה כאן מהלכה ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה והרי חלה בנו דהועיל כאן וזה ודאי דלא מועיל לבטל שום לא תעשה בשביל חלה בנו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« לעשות דבר ביום פלוני כו׳. לכאורה קשה מזה על מה שפירשתי לעיל סימן רכ״ח סעיף מ״א שיש חילוק בין ליום פלוני ובין ביום פלוני דביום אין שום איסור אח״כ מחמת השבועה לא קשה מידי דבב״י העתיק דין זה כאן בשם הרשב״א ושם כתוב באמת ליום אלא שרמ״א דלא ס״ל חילוק בזה על כן לא דקדק לכתוב כאן לשון ביום: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« וי״א דלא מקרי אונס. זה מדברי האגודה פרק מי שאחזו ויליף לה ממה שמביא התם בדף ע״ד בראשונה היה נטמן הקונה בית בעיר חומה יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב ואם לא יגאלנו עד מלאות לו שנה וגומר התקין הילל הזקן שיהא זורק המעות לחדר שהוא מיוחד לכך ושובר הדלת של ביתו ונכנס לשם מזה יליף בעל האגודה במי שנדר לעשות דבר תוך ל׳ יום ונאנס ביום האחרון דסוף הל׳ יום לא קרי אונס מדהוצרך הילל לתקן דהא הכא נאנס ביום האחרון ע״כ. ואיני רואה מכאן ראייה כלל ודאי אם היה ידוע לב״ד שזה הטמין עצמו ביום האחרון לא בטל זכותו של מוכר בזה אלא שלא יוכל לברר זה והיה צריך להעמיד שם עדים כל היום ולחפש אחריו בכל העיר אם אינו מצוי בבית אחר דהא יוכל למחר לומר בבית אחר הייתי עמך וזה מן הנמנע ע״כ תיקן הילל שיזרוק מעותיו ביום אחרון לחדר מיוחד לכך וזה דבר קל. ותו דהמעיין שם בגמרא יראה דעיקר תקנת הילל היתה שלפי שבלאו הכי היינו אומרים נתינה בעל כרחו לא הוה נתינה או מטעם דשלא בפניו היה ונתינה שלא בפניו ודאי לא הוי נתינה וכ״ת אכתי קשה אי הוה אונס למה לי תקנה כיון שהוא מוכן ליתן אלא שאין המלוה כאן לא איבד זכותו הא לאו מילתא היא שזה רוצה ליכנס לביתו מיד ע״כ תיקן שהנתינה לחדר הוה כנותן לו עצמו ויוכל ליכנס תיכף לביתו בלא ידיעת הלוקח ע״כ נראה כדברי דעה הראשונה שהוא דעת נ״י בפרק כיצד הרגל בשם הרמ״ה ויש לו ראייה ברורה מן התלמוד שם והוא מסתבר דהא עיקר זמן הפירעון הוא ביום האחרון וכאילו לא היה שם רק אותו יום וכיון שיש בו אונס פטור ודאי משבועתו ובכל מה שנתקשר בקנס אם לא יתן באותו יום פטור מן הכל כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« נאמן אדם כו׳. בב״י סוף סימן רכ״ח כתב כן בשם הרשב״א וז״ל ואע״פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהי׳ נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו׳ וראייה מנודר בחרם ואומר אח״כ בחרמו של ים נדרתי כמ״ש לעיל סימן ר״ח עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ)
« ונותן טעם למה אמר שנשבע כו׳. עיין מ״ש מזה בח״ה סימן ע״ג סעיף ו׳: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
« אע״פ שד׳ נדרים כו׳. אע״ג דנקט כולהו ד׳ נדרים מ״מ הא דסיפא שאסור לידור בהם לא שייך רק על ג׳ דהא על נדרי אונסין לא שייך לו׳ כן דמתחלה כשנדר ודאי לא ידע שיהיה אח״כ אונס וא״כ מה איסור שייך בעת שנדר: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ב)
« להרגין ולמוכסין. במתניתין קתני עוד אחד דהיינו לחרמין ולא זו אף זו קתני לא מבעיא הורגין אלא אפי׳ שוללין בעלמא ואפי׳ מוכסין דאין שם גזלן עליו מ״מ נודרין לו כו׳ והטור והש״ע לא נקטו אלא רבותא היותר גדולה דרך לא זו אף זו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
« בלא צווי המלך. דאל״כ אין כאן גזל דדינא דמלכותא דינא ואמאי יבריח המכס: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
« יאסרו עלי כל פירות שבעולם. אין להקשות הא כתב בסעיף ה׳ באומר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר וא״כ מה צריך כאן לו׳ בלבו היום י״ל דמ״מ נדר שוא הוא כמ״ש הטור והש״ע שם וכ״כ בפרישה ואע״ג דכתב ב״י בסוף סי׳ רל״ז דיש דעות שאין לוקין על נדר שוא איסורא מיהו איכא על כן צריך כאן תיקון שלא יהיה אפי׳ איסור כלל ודבר פשוט באם אוסר עליו מקצת פירות ולא אמר בלבו היום שחלה השבועה עליו וצריך היתר משא״כ באוסר כל הפירות דא״צ היתר בדיעבד: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
« לבטל בלבו דרך תנאי. כגון שיחשוב כל זה אעשה אם לא אניח תפילין וכיוצא בזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ו)
« ויש לבטלה בלבם. לא עמדתי על דעת רמ״א מאי שנא ממ״ש סעיף ט״ו דכל שהוא באונס יסורין וכ״ש באונס מיתה דאין בנדר ממש וא״צ ביטול בלב וגם כאן פשוט שאם לא ישמע לגזירת ההגמון שיש עליו אונס יסורין ומיתה ואין זה דומה לנודר להרגין כו׳ דההורג ומוכס אינן הורגין אלא חוטפין ממון כמו שכתוב ב״י בשם הג״ה מיימון לחלק בדין הנזכר בסעיף ט״ו וכן משמע בתשובת הרא״ש בזה שהביא ב״י שכתב וז״ל תשובה שזה דומה לנשבע שיאכל חזיר ע״כ ופשוט שהנשבע לאכול חזיר א״צ אפי׳ ביטול בלב וגם לא ידענא היאך שייך כאן ביטול בלב הא צריך שלא יחשוב בלבו היפך מה שמוציא בפיו אלא תנאי וזה לא שייך אלא כההיא דבסמוך שאומר יאסרו כל פירות עלי וחושב היום או בדרך אחר כמ״ש בסמוך אם לא אניח תפילין אבל זה שנשבע שאינו יודע שפלוני בא על הכותית וכיוצא בזה מה תנאי שייך בדבר כיון שבאמת הוא יודע וא״כ יהיה לבו סותר את פיו ואפשר בזה לו׳ דבלבו חושב איני יודע אם בפעם אחר בא עליה אחר שצוה האנס להחרים על היודע הממון ראובן כו׳ כתב שיבטלו בלבם והוא מדברי ב״י שכתב שכן נ״ל ומדמיהו לנודרין להרגין כו׳ ובאמת לא דמיין מטעם שכתבתי וצריך עיון: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ז)
« שלא יהא חלול השם כו׳. זהו בנדון זה שתלוי בממון מה שאין כן בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה: ומ״ש וגזר הגמון אנס אחר עדות פירוש שיתנו חרם על כל מי שיודע להעיד כן הוא שם באגודה פרק הגוזל (ברישא) [בתרא] וז״ל נמצא בשם הר״מ שני יהודים כו׳ והלך האנס לב״ה וצוה לקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון אחרים אם יכולים בשום פנים להתפשר ואם אינם יכולים יעידו ויפרעו לניזק כל הזיקו עד כאן לשונו ולזה נתכוין גם רמ״א במה שכתב נקרא אונס פירוש שהחרם אינו חל ואין צריך להעיד אלא אם יש הכרח להעיד כגון שהכותי יודע שזה יודע עדות שהכהו יעיד וישלם ונראה שאם האנס אינו פורט להעד רק על ידי גזירת הקהל בכלל שיודע ההגמון שיש מהם מי שיודע עדות אז ישלמו הקהל אותו ההיזק: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ח)
« אין באותה שבועה כו׳. ואע״ג דגבי נודרין להרגין כו׳ בסעיף י״ד מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההורג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירות אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל השבועה לגמרי ואפי׳ אמרו על דעת המקום ב״ה לא מהני כו׳ כן כתוב בתשובת הר״מ בב״י: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ט)
« אשה שנדרה כו׳. עיין מה שכתבתי בשם רש״ל סוף סימן רל״א: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל)
« כיון שקיבל עליו בחרם כו׳. שהרי הם לא הכריחוהו לזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
« כתולה נדרו כו׳. בפרישה הקשה למה לא כתב דין דסעיף ו׳ בכלל דין זה ולא ק״מ דהתם מה שתולה בו הנדר הוא שקר כגון שגנבה כיסי ע״כ הוה נדר טעות אבל כאן הוא אמת אלא שנתבטל אח״כ ועיין מה שכתבתי בסעיף ז׳ בדין היתה כעורה ויפוה כו׳: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״ב)
« שמת. אינו רצונו לומר קודם הנדר דא״כ הוי ליה טעות אלא רצונו לומר אחר שנדר ותלה בכך נתבטל והנדר בטל בלא היתר: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
« כלום נדרת אלא לכבדני כו׳. בגמ׳ דף ס״ג פריך הא בלאו האי טעמא לא הוה נדר דהוה נדר זרוזין כההיא דסעיף ו׳ ומשני דלא הוה נדר זרוזין דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מנך ולא מתהנית מנאי וכתב הרא״ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה וכן בסיפא שיאמר לו כאלו קבלתי אמר בגמרא דאמר לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מתהנית לי וכתב הרא״ש דמסתמא מהנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה הרי לפניך דהאי דינא מיירי דוקא באופן זה שזכרנו בשם הרא״ש שהוא רגיל ליהנות ממנו וכן בסיפא שרגיל להנות אותו ואף על פי שלא זכרו הטור והש״ע אין בזה כלום דמסתמא כל שנודר כן הוא רגיל בזה כמשמעות לשון הרא״ש ובלבוש אשתמיט מיניה דברי הגמ׳ שזכרנו ועשה מזה קושיא מסברא דנפשיה ותירץ בחילוק בין מקבל מתנה למזמיני לאכול והוא שלא כהלכה ע״פ הגמרא שזכרנו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״ד)
הבאר היטב מקצר: כמעט כל כניסה שלו מקצרת את הש״ך או את הט״ז ומסמיכתם זה לזה. ולשונות הדיבור־המתחיל שלו תיבה אחת, ולפיכך צריך לקרוא את הכניסה כדי לדעת על איזה מקום היא מדברת.
« בפחות. כ״כ לאפוקי שקל וסלע דאינם רשאים ליתן כך לדיעה זו. ש״ך בנה״כ: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק א)
« מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב״ח: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« חילל. ודוקא כשמוכרו אח״כ לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« כשמפליגין. והש״ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ״כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג׳ דינרין יש להחמיר: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« הדירני. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן לא הוי נדר זרוזין ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« ראיתי. כתב הט״ז דגירסא הנכונה היא שצ״ל אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים דר״ל שהוא מפורסם שלא היו באותו הדרך ס׳ רבוא דאל״כ הא איתא בא״ח הרואה ס׳ רבוא מישראל ביחד וכו׳ משמע שהוא דבר אפשרי: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« שבעולם. כתב הש״ך דבתשו׳ מיימוני משמע דל״ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל דהוי בכללן דגים ופשתן וקנבוס וצמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« עשיתי. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שא״א לקיים נדרו אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סי״ד. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« אעשה. ואח״כ עשה אותו דבר פלוני י״א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי ונראה דמ״ש הרב ויש חולקין קאי גם ע״ז ואם אמר חוץ מבשר לכ״ע לא הוי נדר שוא וכ״ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« ויפוה. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה (משא״כ לקמן סעיף י״ט במת אביה או עשה תשובה) ובגנבה כיסי צ״ל שאמר בפירוש כן ע״כ א״צ התרה דאל״כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י)
« בשוגג. הטעם דשכח שהיה פלוני שם ואח״כ נזכר וכתב הט״ז וכן אם המרו ב׳ באיזה דבר איך הוא זה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת״כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוי שגגה אצלו ועיין בח״מ סי׳ ר״ז מדיני אסמכתא וע״ל סימן רל״ט: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« מוכיח. אבל בקונם אשתי בעינן שיאמר בפי׳ שגנבה כיסי וכיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר משא״כ כאן שהיה מוטעה בעיקר הנדר ש״ך וכתב הט״ז ומטעם זה למדתי במעשה שבא לידי באחד שהיה סובר שמחר הוא יום ה׳ בשבוע וקיבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אח״כ שטעה שמחר הוא באמת יום ד׳ אם צריך היתר או לאו ונ״ל שהוא דומה יותר להא דס״ו דבעינן שיאמר בפירש גנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני כיון שאינו מוכח שדעתו לכך הכי נמי דהא הרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ואין הטעות מורגש לאחרים ע״כ צריך היתר דוקא עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« אחרים. ואפילו לא אמר אח״כ כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר מותר בכל וא״צ כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח״ז דהא אין כאן נדר לגמרי. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« החליף. כתב הש״ך מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם כשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אמר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כ״ש שהנדר כולו בטל ב״ח וכ״מ בס״ט וע״ל סימן רכ״ט ס״א: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« בלבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר ג״כ סתם יין וכל היינות בכלל אלא שמוסיף עליו אח״כ האי חוץ וכו׳: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« בטעות. כתב הט״ז דגם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שסובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח״כ אומר שהיה סבור שיש בו איסור צריך היתר דוקא: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« אונסין. כ׳ הש״ך משמע אע״פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה״ג לא נדר וכתב ב״י בשם ר׳ ירוחם דהאי עכבו נהר פירש שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה״ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה הוי בכלל הנדר עכ״ל ונראה דה״ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים דהא חלה אמרינן בש״ס דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ואפ״ה בנדרים הוי אונס: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« ממון. הב״ח הקשה ע״ז ממ״ש רמ״א בא״ח סי׳ תרנ״ו שיתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקר דין זה כאן מהלכה ולק״מ דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה עכ״ל הט״ז וכתוב בתשו׳ הרא״מ גלאנטי מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« פטור. כ׳ הט״ז לפי מ״ש בסי׳ רכ״ח סמ״א שיש חילוק בין אומר ביום פלוני לאומר ליום פלוני צ״ל בכאן נמי ליום: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« דמקרי. וכתב הט״ז דנ״ל עיקר כדעה ראשונה דהוי אונס: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ)
« טובה. וכ׳ הש״ך בשם מהרי״ק אפי׳ מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאינו חפץ בשבועה זו דיהא בטלה ומביאו ד״מ וכן הוא בלבוש: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
« נאמן. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט״ח וכה״ג אינו נאמן אם לא שידענו באונסו אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן עכ״ל הש״ך וכ׳ הרשב״א ואע״פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי׳ תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו׳ וראיה מנודר בחרם ואומר אח״כ בחרמו של ים נדרתי כמ״ש לעיל סימן ר״ח: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ב)
« עבר. וכ׳ בתשובת הרשב״א דה״ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעח התראה ואכל וכ״ש כשאמר אעפ״כ אינו נאמן: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
« כתב. בסמ״ע בח״מ סי׳ ע״ב ס״ק ט״ו כ׳ בשם ת״ה אם נכתב בכת״י שחייב לשלם ונשבע על כך ואח״כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ״ל וכ׳ הש״ך ונראה דהיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען סתם לא נשבעתי אע״פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו הואיל והודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני אפי׳ כשהנתבע נותן אמתלא לדבריו אין טענתו טענה ועי׳ בח״מ סי׳ ע״ג ס״ו (עיין לעיל סימן ר״ח): » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
« שבעולם. היינו כשאמר בל׳ שאין כל פירות העולם בכלל דאל״כ בלא״ה אין הנדר חל כדלעיל ס״ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
« היום. ואם מפרש לו המושל בפי׳ לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ו)
« אסור. כתב מהרש״ל ומ״מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג״כ חילול השם לא מחמירי׳ כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע״כ מיהו בטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דבור. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ז)
« לבטלה. והט״ז כ׳ שדברי הרמ״א תמוהים וצ״ע דמ״ש מסט״ו דכל שהוא באונס יסורין א״צ ביטול וכו׳ ע״ש (ובנה״כ השיג עליו וכתב דל״ד לסט״ו דהתם לא קאמר אלא דאם נשבע כבר אין שבועתו כלום אע״פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר ע״ש): » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ח)
« חלול. זהו בנדון זה שתלוי בממון משא״כ בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ט)
« אונס. פי׳ שההגמון צוה לקהל לגזור בחרם אחר עדות אין להם לגזור להציל עצמן בממון חבריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו׳ כן הוא באגודה: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל)
« ממש. אע״פ שלא בטל בלבו. ט״ז וש״ך וכ׳ מהרי״ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
« מיתה. וצ״ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די״ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני גם בד״מ מסיק ומ״מ טוב להחמיר לבטל החרם ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ב)
« דירתו. הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
« אחת. והש״ך הניח דברי הרמ״א בצ״ע דבתשו׳ הרמב״ן משמע אפי׳ היה הבעל ממקום אחר וכו׳ ע״ש ועיין בא״ע סי׳ ע״ה: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ד)
« שנדרה. עמ״ש בסי׳ רל״א ס״ק ב׳ בשם הט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ה)
« לסתור. כ׳ הש״ך אפי׳ היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ובתשובת מוהר״מ מלובלין כתב כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום וכו׳ ולא משמע כן מתשובת הרשב״ץ אלא דאפילו הוא אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וע״ל סי״ד: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ו)
« תשובה. אפי׳ מת או עשה תשובה אחר הנדר א״צ התרה ול״ד לדלעיל ס״ו בהיתה עכורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה עכורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כ״ז שהוא רע קאמר כ״כ ב״י בשם הרשב״א: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ז)
« לכבדני. כתב הט״ז דמיירי כאן שהוא רגיל ליהנות ממנו וגם בסיפא מיירי שרגיל להנות אותו ודלא כלבוש שמחלק בין מקבל מתנה למזמינו לאכול והוא שלא כהלכה כדמוכח מש״ס (ובנה״כ השיג עליו ומסכים עם הלבוש דאדרבה כן מוכח מש״ס ודלא כמו שהוא מחלק ע״ש): » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ח)
« הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר״ן והרא״ש ודלא כב״י: .. » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ט)
הפתחי תשובה מביא את תשובות הדורות שאחרי כן. והוא הנושא בס״ק י״ב אזהרה חריפה — כנגד השימוש בסעיף י״ד לכסות על אמת.
« הוי נדר. כתב הר״ן בפ׳ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ג ע״א) בד״ה ומי שרי הכי דאפשר שאף במעמידין דבריהם (ר״ל שאומרים שלנדר גמור נתכוונו וכמו שפירש בראש הפרק ההוא) פותחין פתח לומר אלו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא (היינו מ״ש לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ז׳ ואפילו פתח שמגוף הנדר כו׳) עכ״ל: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק א)
« כיסי. עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל ועיין בשו״ת ראש יוסף תשובה ה׳ דף י״ג שדעתו כדעת המ״צ דכל שיש הוכחה כמפרש דמי ולא כט״ז ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« דהוי נדר בשוגג. [עבה״ט בשם ט״ז מ״ש וכן אם אמרו ב׳ באיזה דבר כו׳ ועיין בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ ס׳ במעשה דשותף א׳ חשד את חבירו שהעלים ממנו איזה דבר והלה מכחישו ונתעצמו בזה זה אומר שקר הוא ולא קניתי מסחר הלז וחבירו מתאמץ שאמת הדבר והמרו זא״ז בקנס מאה זהובים לצדקה והקנו בקגא״ס ונתנו הרשאה מעולה לאיש חשוב אשר מעותם ת״י שיקח המאה זהובים לצדקה על חשבון מי שיתחייב והוציא האיש את המעות ע״ד מצוה ואח״כ נתברר שהחשד הוא שקר ונפל מחלוקת בין הלומדים אם בדין הוציא האיש המעות ויש מפקפקין דאין בנדר זה ממש דהוי נדר טעות שהיה סבור שהאמת אתו וסמכו בזה ע״ד הט״ז דשנים שהמרו זא״ז כו׳ פטור אותו שמפסיד והוא ז״ל האריך לבאר דאין בדבר זה שום ספק ופקפוק כלל דודאי חייב החושד לקיים נדרו לצדקה ואין בזה כלל משום נדר טעות ולא דמי כלל הך מילתא לדין הט״ז דע״כ לא כתב הט״ז רק כשכ״א ברור לפי דעתו שכן הוא כדבריו רק שבאמת טעה או שכח דלבו אנסו כדמייתי ראיה מהנהו תרי תלמידי ובודאי לא היה התלמיד נשבע אם היה איזה ספק בלבו אבל בנ״ד איזה בירור היה לו שאמת כדבריו ומי התיר לו להאמין כל כך למספרי לה״ר וכי נתיר לו לישבע על חשד בעלמא הגם שנדמה לו כדברים הניכרים אינו רק דלמיחש מיבעי ואף דמצינו דאישתבע ר״נ טבע חסא היינו לפי דכל הנטבעים רובא דרובא למיתה ויורשים יורדין לנחלה והוא מה״ת בחזקת מת רק מדרבנן אסורה אשתו לינשא לכתחלה דחששו למיעוט נמלטים ומהיכי תיתי לא יהא נשבע ע״פ רובא דאורייתא אטו נאסר אדם לישבע שזה בנו של פלוני הגם שזה אינו יודע רק מכח רובא אבל לישבע ע״פ דמיון ודאי דאסור מה״ת וחייבין עליו משום שבועת שוא וא״כ בנ״ד מדמחית נפשיה לספיקא גמר ומקני ואין בזה נדר טעות כלל ואם באנו לחוב מטעם אסמכתא כבר הלכה רווחת בישראל דבצדקה והקדש אמסכתא קניא כו׳ ובפרט בנ״ד שהיה קנין בדבר וגם המעות היה מושלש ת״י אחר מתחלה והוי כאתפיס זכוותיה בודאי זכה הקדש במעות הללו ושפיר הוציאם והאריך בזה להביא ראיות מדברי הרמב״ם ומדברי הש״ס בכמה מקומות ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« כי היתה בטעות. [עבה״ט בשם ט״ז ובבה״ט של מהרי״ט ז״ל הביא בשם ת׳ מ״צ ח״א סי׳ ד׳ וס׳ כנה״ג דכשיש הוכחה מהני ג״כ ועמ״ש בסק״ב. עוד הביא שם בשם הרשד״ם סי׳ ק״ד מי שנשבע לישא אשה פלונית ואמו אינו רוצה הוי נדרי שגגות וא״צ התרה עכ״ל וע׳ בתשובת חתם סופר ס״ס רכ״א שכ׳ עליו שנתן מכשול בהעתקתו ששם היה המעשה בן אלמנה נשבע לא׳ שישא בתו ובלבד השבועה קבל נזירות שמשון וכשנודע לאמו עשתה מעשה תעתועים והרעישה כל העיר ונשבעה שמאבדת בידה כל הונה ורכושה עד שהחותן והבת לא יכלו לסבול ונתנו לו רשות להתיר שבועתו אך נזירות שמשון אין לו היתר ע״ז צדד הרשד״ם דצעקת והרעשת האם באופן הנ״ל י״ל אנן סהדי אלו היה יודע לא היה נשבע שהרי קמן שאפילו שכנגדו מוחלים לו ודמי לתשובת הרא״ש במי שנשבע לתת נדן לבתו ושוב נתיאשו חובותיו כו׳ (שהובא בש״ע לקמן סעיף ט״ז ועמ״ש שם) וא״צ היתר וכולי האי ואולי אם יסכימו עמי ב׳ בעלי הוראה ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« אין לו לשלם. עיין בזה בת׳ מהר״ם גלאנט״י סימן פ״ט ובתשובת מהרי״ט ח״א סימן א׳ ובתשובת חוט המשולש ח״ד מספר התשב״ץ בטור הראשון סימן מ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« דלא מקרי אונס. עי׳ במג״א סימן ק״ח ס״ק י׳ דהא דמבואר בשו״ע שם במי שלא התפלל בזמנו לפי שהיה סבור שישאר לו זמן כו׳ חשוב כאונס: כ׳ ע״ז דביו״ד סי׳ רל״ב ס״ק יש מחלוקת בזה. וצ״ל דגבי שבועה חשש לחומרא. והט״ז הכריע כמ״ש שם בשו״ע דהוי אונס וכ״מ בחו״מ סי׳ כ״א מלשון הרמב״ם וב״י. וראיית האגודה שהביא הרב״י בחו״מ סימן ר״ד. נ״ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס. מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג׳ שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ״ש הב״י שם סעיף י׳: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« כתב עליו שטר. עש״ך ס״ק כ״ח ועיין בתשובת נו״ב חלק יו״ד סימן ס״ז וחלק ח״מ סימן ל׳ אות י״ג מ״ש בזה: כתב באשל אברהם ראובן הפריז נדן לבת לוי ונתן סבלונות גם עשה שבועה כנהוג ורוצה ליתן פחות כי לא פסק מעולה כסך זה והשדכן מכחישו ובן ראובן אמר שאם לא יקיים התנאי פטור אני משבועתי ואם אבי התל בי אפ״ה מה איכפת לי עיין תשובת פני משה ס״ג דנאמן הבן. ועיין תשובת הרא״ש ומהר״א ששון בתשובה סימן יו״ד והמבי״ט סי׳ צ״ח. ואפשר לומר מכיון דלא שאל הבן את פי השדכן ודאי דלא חש לממון ויש לסברא זו קצת ראיה עיין תשובת ריב״ן סימן ע״ז הביאו ב״י ח״מ סי׳ מ״ח אבל ז״א דממון מאיסורא לא ילפינן דאדם בשבועה נאמן לומר שע״כ נשבעתי וע״ש באריכות ועי׳ בתשובת א״י סימן מ״ב ומ״ג שהעלה אם הבע״ד מודה שלא נשבע ממש ודאי דמהני ולא מהני אמתלא כאשה שאמרה א״א אני וחזרה כו׳ ואם טען באמת נשבעתי לי יש לומר א״א הודאת בע״ד כקע״ד ולדעת פר״ח מחויב הבע״ד להזהירו אולי נשבע שלא בפניו ולדעת רשב״א דינו מסור לשמים ועיין תה״ד ותשובת ד״מ ובה״ג מש״כ בשם תנא דבי אליהו: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« נאמן. [עיין באשל אברהם בשם שב יעקב סימן מ״ט העלה בחזן שהתקשר עצמו לנגד קהל בכתב וז״ל והנני מקבל עלי בח״ח ובשד״א כו׳ עד עשרה שנים אין אני רשאי לזוז מכאן בלתי רשות כו׳. והש״ץ טוען שמעולם לא נשבע ולא קיבל בחרם גם לא כתב כל זאת אלא חתם בח״י. וכן מה שהשכיר עצמו לק״ק אחרת היה ע״פ רשות. ואב״ד דשם התיר לו להשכיר ואמר שאין כאן לא נדר ולא חרם באשר לא הוציא השבועה מפיו וכמבואר ברשד״ם סימן פ״א בשם ר״י הלוי כו׳. והנה לסברא זו הסכים הרא״ם בתשובה סימן ע״ב ובתשובת מבי״ט ח״א סי׳ ט׳ ובח״ב סימן ר״מ ובת״ה סי׳ שכ״ו. והביאו סמ״ע ח״מ סי׳ ע״ג. ומ״מ יש לתמוה אמאי התיר לו לכתחלה ודאי מה שהחמיר בחו״י סימן קצ״ד דמחלק בין אם כתב כל הנ״ל קבלתי בשבועה כו׳ ובין שכתב הריני מקבל עלי בשבועה לשלם כו׳ יש לתמוה עליו. ועיין שם בתשובה הנזכר שדחה כל ראיות שלו בענין זה באריכות. אמנם בנ״ד כ׳ הרב בתשובה מ״ג ס״ח קהל שקבלו עליהם מורה והוא קבל עליו בשבועה שלא לזוז ממקומו זה עשר שנים ובעו״ה החל נגף בעם וכאשר ראה אביו של המורה שהדבר בעו״ה הולך ומתגבר שלח אליו איך אחותו ילדה ב״ז וימהר ויחיש מעשיהו לבוא ולמול את הילד ובאמת לא ילדה מעולם ומעתה לב הת״ח ירא וחרד נכשל בעון השבועה כשיתעכב שם. וכן דינים הרבה לענין ממון ושכירות ע״ש באריכות]. ועי׳ עוד בת׳ שבות יעקב חלק א׳ סי׳ ו׳. [ובתשו׳ ח״ס סי׳ רכ״ו ורכ״ז ועמש״ל סימן רל״ו סק״א]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« מקצבתו. עיין בת׳ חכם צבי סי׳ ע״ב דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר עיין שם ועיין בתשובת בשמים ראש סימן שכ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ע׳ בספר בני אהובה פרק י״ז מהלכות אישות הלכה י׳ בענין אם לא חשב בלבו שום תנאי אם יש לו התרה או לא מאחר דאין כאן חרטה על עצם הנדר שהרי היה צריך לעשות כן וכתב דלדעת הרשב״א ורשב״ץ שהביא ב״י לעיל סימן רכ״ח על מי שהוצרך לישבע לאשתו שהבריחה נכסיו שיגרש אשתו שניה ועכשיו מבקש התרה ואין לו חרטה מעיקרו כי באותה שעה היה חפץ בנדרו רק עכשיו מתחרט והשיב דבכה״ג לא בעינן חרטה מעיקרו כלל ולדבריהם צ״ל הך דנודרים להרגים ולמוכסים דבאמת יש לו התרה רק כל מה דמצינו למנוע התרה עבדינן ע״כ צריך שיבטל בלבו או אפשר דמיירי היכא שהדירו ע״ד רבים דלית ליה התרה ע״כ אמרינן שיבטל בלבו ושוב הוכיח דהתוס׳ לא ס״ל כוותייהו בדין זה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י)
« יאסרו עלי רק היום. עיין בתשובת בית יעקב סי׳ ק׳ ועיין ט״ז ס״ק כ״ה ודו״ק: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« אנסין כו׳. עיין בשאילת יעב״ץ ח״ב סימן ט׳ בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל א׳ סכין ותקעו בלב חבירו והמיתו ועל זה נתפש בדיני א״ה ובסוף יצא פטור על פי המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח אלא איש אחר היה וברח והורה לו מורה אחד לעשות כן להציל עצמו מהמיתה ע״י שבועת שקר ונתלה בהגהת רמ״א האלה וכתב שטעות הוא בידו דהרמ״א מיירי אם הוא בעלילה ואפילו תימא דאיירי נמי בבא על ארמית באמת מ״מ הרי אינו חייב מיתה אלא ע״י קנאין בשעת מעשה ואחר שפירש הרי ההורגו נהרג עליו משא״כ בהורג נפש מישראל במזיד ואפי׳ אם עשה תשובה. עון דשפיכת דמים אין לו כפרה בשום תשובה כ״א בדם שופכו. וכתב עוד דאפילו בדרך היתר אסור להצילו מהמות בשום אופן אם לא היכא שהנהרג התחיל במריבה תחלה ובהכאה שמא אין לו דין מיתה כלל דרודף הוא אפילו לא הכהו אלא באגרוף יש בעלי זרוע שאגרופן ממית ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« שאנס את חבירו. ע׳ בתשובת פרח מטה אהרן ח״א סי׳ י״ז וסימן י״ח שהעלה דהיכא שאנסו ע״י גיזום ואיום להביאו בעש״ג לדון בפניהם לא הוי אונס כלל דלא כל המביאים בעש״ג נוצחים אבל אם גזמו שימסור אותו ביד האנסים ומצי עביד הוי אונס לדעת כל הפוסקים זולת אבי העזרי ומהר״ם דלא חשיב אונס לדעתם משום דגזים ולא עביד ומיהו אף לפי סברתם דווקא בסתם אינשי דלא הוחזקו למסור מעולם אבל מי שכבר פרץ והוחזק למסור אפילו בפעם אחת לכ״ע הוי אונס גמור ואין צריך שיחשוב בזה איזה ערמה בשעת השבועה ע״ש שהאריך בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« מבית דירתו. (עבה״ט ועיין בתשובת חתם סופר ס״ס רכ״ח מ״ש בשם הרשד״ם ומבואר שם דהרא״ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב שהרי זה מבואר לכל ולא התנה ע״ש): » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« בעיר אחרת. [עבה״ט ועיין בתשובת חתם סופר שם מ״ש בזה ועמ״ש בפ״ת לאה״ע סימן ע״ה]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« שנדר לחולה. עיין בזה בתשובת שבות יעקב חלק ח״מ סו״ס קס״ח. ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב״ד מדעסא פאה פ״ג משנה ז׳ מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« אם עשו זו משום הפצרת החולה. עיין בתשובת שבות יעקב ח״ב סימן פ״א באחד שנדר לאשתו ראשונה קודם מותה שיקבוץ אליו אנשים ללמוד עמהם כל שנה ראשונה אחר מיתתה בביתה ואחר שמתה קשה עליו לעשות כן בשביל השכירות שצריך ליתן להם אם יש התרה לנדרו וגם כמה אנשים צריך לקבץ אליו שיהא יוצא ידי נדרו וכתב דאף אם בעשה הדבר ע״פ הפצרת אשתו בחליה הוי נדר גמור ול״ד לדברי הרמ״א מאחר שהוא דבר מצוה וקרוב הדבר דאפילו התרה לא מהני כה״ג כיון שנדר כן על דעתה והוא תועלת לנשמתה הוי כנדר ע״ד חבירו לתועלתו דלא מהני התרה אף אחר מותו בלתי רצונו (ובר מן דין נראה דהוי כנודר בעת צרה דאין להתירו אא״כ יראה לחכמי הדור שהנדר לא יכול לקיימו שהוא אנוס או שבהתרתו יהיה דבר מצוה כמש״ל סימן רכ״ח סמ״ה בהג״ה ולפמ״ש שם ס״ק ל״ט בשם תשובת רלב״ח וש״ך אין זה מיקרי נודר בעת צרה) ולענין בכמה אנשים יוצא ידי נדרו כיון שלא פירש ליקח מנין סגי שיקבץ שנים ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« מי שפירש. ודעת הגאון מהר״י אשקאפה בשו״ת ראש יוסף תשובה ה׳ דף י״ג דה״ה אפילו לא פירש אלא שיש הוכחה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« שעשה תשובה. עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל שכתב בשם הראנ״ח דאם עשה תשובה וחזר לרעתו אסור כו׳ ע״ש וכ״כ בתשובת פני משה ח״ב סימן נ״ד ועיין במשנה למלך פ״ח מהלכות נדרים דין ב׳ שחולק עליהם ודעתו שמותר שכבר נתבטל הנדר ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« שיאמר לו כלום נדרת. כתב בספר בני חיי הנה חזינן בזמנינו דכל שבועות שמשביעים הן לענין ממון הן לענין דברים אחרים כשיאמר המשביע אני מוחל השבועה או פוטר וכדומה הם פטורים ולא מצינו מי שערער ע״ז (עט״ז לעיל סימן רכ״ח סעיף ל״ט) ואמאי הרי ע״פ הדין בעינן בממון שיאמר הריני כאלו התקבלתי ובכבוד זהו כבודי אלא ודאי הענין כמ״ש מורינו דכיון דנהגו כן כל העולם עכשיו כשהם משביעים אדעתא דהכא משביעים שאם אח״כ יאמר הוי פטור או מחול לך די בכך והוי כאילו התנה ופירש כן בשעת השבועה עכ״ד מהר״ם קלעי הובא במקור ברוך סי׳ ל׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק כ)
נקודות הכסף הן תשובת הש״ך לט״ז. ואינן כאן אלא ארבע כניסות, וכל אחת משיבה על ס״ק מסוים בט״ז — הראשון, התשעה־עשר, העשרים ושבעה והשלושים וארבעה.
« (סימן רל״ב ס״ק א׳ בט״ז) ואיני יודע כו׳. ול״נ דכוונת רמ״א לאפוקי שקל וסלע: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
« (שם ס״ק י״ט) הקשה על האגודה. ונראה דדעת האגודה דכיון שהיו רגילין להטמין עצמם הוי אונסא דמוכח: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
« (שם ס״ק כ״ז) הקשה על רמ״א וב״י ודבריו. תמוהים דהיאך יעלה על הדעת שישבע לכתחל׳ לשקר והגמי״י דמחלקין בדין הנזכר בסעיף ט״ו לא קאמרי אלא דהשבועה אינה שבועה אם נשבע כבר אע״פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר וגם הגהת מיימוני ורבינו ירוחם ני״ד סוף חלק שלישי כתבו בשם הגאונים דהגמון או בעל מכס שמשגר לקהל להחרים בשביל צרכיו אותו חרם אינו כלום אבל שבועה אסור לישבע לו לשקר עד כאן לשונו ומביאה ב״י ופשיטא דבאנס והגמון איכא עונש מיתה אם לא ישבעו לו וכמ״ש הוא עצמו אלא דמ״מ על ידי ביטול בלב שרי וכמ״ש ב״י: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
« (שם ס״ק ל״ד) השיג על העט״ז וכ׳ דאישתמיטתיה הש״ס ולפי עניות דעתי נראה שהעט״ז ראה הש״ס זו שהרי הב״י מביא כהלכתה וכמשפטה אלא דקשיא ליה כעין קושית הר״ן דא״כ ר׳ אליעזר נמי דס״ל דהוי נדרי זרוזין אמאי לא נימא דלנדר גמור מתכוין כדי שתברו יאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני הרי כאלו קבלתי ומתרץ דהתם ליכא למימר הכי ע״ש ודוק ואדרבה נראה שהוא לא עיין בש״ס שכתב בש״ס דף ס״ג פריך כו׳ והרא״ש מייתי לה התם אמתני׳ דף ס״ב ובאמת אינה שם אלא בדף כ״ד ואפשר טעות הוא בלשונו גם מה שאמר דבעינן דוקא שרגיל להנות ממנו צ״ע אי קי״ל הכי לדינא כיון שהרמב״ם והטור ושלחן ערוך כתבו כן בסתם דא״ל כמ״ש הוא דמסתמא כו׳ דהא נ״מ אם ידוע בבירור שאינו רגיל בכך וגם בדבריו לא משמע כן ודו״ק: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
הטבלה מחזירה את עשרים הסעיפים כסדר הספר, פסקה אחר פסקה. ומשמשת למצוא בה לשון: והטור השמאלי נותן את מראה המקום המדויק, מחבר או רמ״א.
| סעיף | לשון השולחן ערוך | מה היא אומרת |
|---|---|---|
| א | « דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ׳ סעיפים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | כותרת הסימן: דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין — ובו כ׳ סעיפים |
| א | « יש נדרים שאין צריכין התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | יש נדרים שאין הם צריכים התרה |
| א | « נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | נדרי זרוזין, נדרי הבאי, נדרי שגגות, נדרי אונסין |
| א | « והתולה בדבר ולא נתקיים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | והתולה נדרו בדבר ולא נתקיים אותו דבר |
| ב | « נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | נדרי זרוזין כיצד: היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע |
| ב | « ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג׳ דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | ואמר הלוקח: קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל — ונתרצו שניהם בג׳ דינרים |
| ב | « (או בפחות מעט או יותר מעט) (ר״ן) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב) | הגהת רמ״א: (או בפחות מעט או יותר מעט) |
| ב | « לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | לא נאסר שום אחד מהם — שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו, ואין בלבו לשום נדר |
| ב | « (וי״א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) (שם בשם י״א) (ויש מקילין) (שם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב) | הגהת רמ״א: (וי״א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו — מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) … (ויש מקילין) |
| ב | « ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | ודוקא כשאין מעמידין דבריהם, אלא ששניהם נתרצו בשלשה דינרים |
| ב | « אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | אבל אם לא נתרצו, אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח — ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר, וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו |
| ב | « ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד — מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני |
| ב | « וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | וכל זה מיירי בסתם, אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו — הוי נדר |
| ב | « ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג׳ דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע, או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל, ונתרצו בג׳ דינרים — הרי זה נדר, שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו |
| ב | « הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב״י בשם הר״ן בפי׳ הירושלמי): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב) | הגהת רמ״א: נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו, ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין — כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני, הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם |
| ג | « המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה״ז נדר של זרוז » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג) | המזמין את חבירו שיאכל עמו והוא מסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו, או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן, וזה מסרב — הרי זה נדר של זרוז |
| ג | « אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג) | אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו, והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן, ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך — כדי שלא יפצירו בי במקום אחר — הרי זה נדר גמור |
| ג | « הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ג) | הגהת רמ״א: ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר, שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים |
| ד | « נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד) | נדרי הבאי כיצד: כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים |
| ד | « (או) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד) | הגהת רמ״א: (או) |
| ד | « אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד) | אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, או חומה גבוהה לשמים |
| ד | « (אינו נדר) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד) | הגהת רמ״א: (אינו נדר) |
| ד | « שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד) | שכן דרך העולם להפליג, ולא כוון לשם נדר |
| ד | « (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד) | הגהת רמ״א: (ואם מעמיד דבריו, שאמר שכוון לשם נדר — הוי נדר) |
| ה | « אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה) | אמר קונם כל פירות שבעולם עלי — אינו נדר, כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות, הוי ליה נדר שוא |
| ה | « וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה) | וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני — אינו נדר |
| ה | « הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י״א דאסור (ב״י בשם סמ״ג ותוס׳ פ׳ המדיר ריש (כתובות דף ע״א) והג״א מהרי״ח) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה) | הגהת רמ״א: אבל אם אמר בלשון עתיד, אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי — י״א דאסור |
| ה | « וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י״א דהוי נדר (סמ״ג ומרדכי פ׳ ג׳ דשבועות) ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הל׳ נדרים): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה) | הגהת רמ״א: וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין — י״א דהוי נדר, ויש חולקין |
| ו | « נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | נדרי שגגות כיצד: אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי, ונזכר שאכל ושתה; או אם אוכל ואשתה, ושכח ואכל ושתה |
| ו | « כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול, ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר — אינו נדר |
| ו | « וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני, ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה |
| ו | « וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה, והיתה יפה בשעת הנדר — שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר |
| ו | « אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | אבל אם היתה כעורה ויפוה — חל הנדר |
| ו | « הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג. (מהרי״ו בדינים והלכות סימן נ״ט): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ו) | הגהת רמ״א: וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה, והיה שם — פטור, דהוי נדר בשוגג |
| ז | « וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם, ואמר הרי הם עליכם כקרבן |
| ז | « וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו, שלא היה רוצה לאסרם עליהם — אינו נדר |
| ז | « אע״פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | אף על פי שלא פירש — כיון שהדבר מוכיח, שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו |
| ז | « ואפי׳ נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | ואפילו נמצאו עמהם זרים — דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים |
| ח | « במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | במה דברים אמורים — כשהחליף את דבריו: שאמר תחילה כולכם אסורים, ולבסוף אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר |
| ח | « או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | או כשאמר תחילה, כשראם מרחוק ולא הכירם, יהו אסורים לזה ולזה, ואחר כך החליף דבריו לומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא |
| ח | « אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים, וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא |
| ח | « או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה, ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר |
| ח | « שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | — שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה, לא הותרו האחרים |
| ט | « אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט) | אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים; אמרו לו הרי המיושן יפה למעים; אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר |
| ט | « ואפי׳ אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט) | ואפילו אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר — מותר בישן ובחדש |
| ט | « אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט) | אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן — הרי זה מותר במיושן בלבד, וכן כל כיוצא בזה |
| י | « נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח״כ נודע לו שאין בו איסור כל כך » (שו״ע יו״ד רל״ב:י) | נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול, ואחר כך נודע לו שאין בו איסור כל כך |
| י | « לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות: » (שו״ע יו״ד רל״ב:י) | לא חלה השבועה כלל, כי היתה בטעות |
| יא | « מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע״י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא) | מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו, ועל ידי כך נשבע לתת לו כך וכך מעות |
| יא | « ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא) | ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה — אין ממש באותה שבועה, כיון שהטעהו |
| יב | « נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יב) | נדרי אונסין כיצד: הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר — הרי אלו נדרי אונסין |
| יב | « הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן — מקרי אונס |
| יב | « וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי׳ לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב״י בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו, אפילו לא הוי הקנס רק ממון — מקרי אונס |
| יב | « מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשוב׳ הרשב״א) וע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: מכל מקום אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס, ועיין לעיל סימן רכ״ח סעיף מ״ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו |
| יב | « מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס — כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם — פטור משבועתו |
| יב | « ואם יכול לקיימה אח״כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ג ע״ד בשם תשובת הרשב״א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי׳ רכ״ח סעיף מ״א » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: ואם יכול לקיימה אחר כך — דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד, וכבר נתבאר דינו לעיל סימן רכ״ח סעיף מ״א |
| יב | « ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב״י בשם תשובת הרשב״א ורמב״ן סי׳ רמ״ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח״ה סי׳ ע״ג מדינים אלו. » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה, או שפטרו לגמרי — השבועה קיימת, ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך |
| יב | « קהל שעשו חרם על ה׳ שנים [*כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא״ש כלל ז׳) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: קהל שעשו חרם על ה׳ שנים [כבר אמור שענייני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם, ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר — צריכין לקיימו אחר כך, כי אינו בטל משום זה |
| יב | « מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני, יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום — שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו |
| יב | « ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח״כ ולא עשהו י״א דמקרי אונס (הר״ן פ׳ כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: ואם לא עשהו מיד, כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו, ושכח או נאנס אחר כך ולא עשהו — י״א דמקרי אונס, ויש אומרים דלא מקרי אונס |
| יב | « ולא מקרי אונס בשבועה אלא א״כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי״ק שורש קס״ז ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: ולא מקרי אונס בשבועה אלא אם כן היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע; אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה — אין מקרי אנוס בשבועה |
| יב | « כל שהוא אנוס בשבועה אע״פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב״י בשם רשב״ץ) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: כל שהוא אנוס בשבועה, אף על פי שאמר על דעת רבים או על דעת המקום — אינו כלום |
| יב | « נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״א בב״י בשם הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך — ודוקא קודם שעבר על שבועתו, אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות |
| יב | « וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ״ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת״ה סי׳ שכ״ו) : » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | הגהת רמ״א: וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע, ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע — נאמן; וכל שכן אם האמת שלא נשבע, שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו |
| יג | « אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג) | אף על פי שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה — אסור לידור בהם |
| יג | « אם לא שרוצה לקיים דבריו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג) | אם לא שרוצה לקיים דבריו |
| יד | « הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | הנודר או הנשבע לאנס — לא הוי נדר ולא שבועה |
| יד | « לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים — אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך, או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו, יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו |
| יד | « ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | ואומר: יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך — ליפטר מן ההרג; או אם אין מה שאני מביא מבית המלך — ליפטר מן המכס |
| יד | « וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | וחושב בלבו: יאסרו עלי רק היום — אף על פי שמוציא מפיו סתם. וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים, גבי אנס שרי |
| יד | « (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) |
| יד | « ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו, או הוסיף לידור יותר ממה שביקש — כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך, והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי |
| יד | « או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | או שבקש ממנו שידור והוא נשבע — אינו כלום, שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס |
| יד | « הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: ודוקא כשנשבע לו בפיו — אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו |
| יד | « אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי׳ בטול בלב אינו צריך (הגהות מיי׳ פ״ב מהל׳ שבועות בשם הגאונים וכ״כ רבינו ירוחם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין — אין באותו חרם כלום, ואפילו ביטול בלב אינו צריך |
| יד | « וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין; אבל אם יודע להאנסין — אסור מפני חילול השם, ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר, אף על פי שהיה בדרך אונס |
| יד | « מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ״ב דיומא) מיהו הכל לפי צורך הענין (ד״ע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו — ליכא למיחש, הואיל והיה אנוס מתחילה; מיהו הכל לפי צורך העניין |
| יד | « אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס (ב״י בשם הרא״ש כלל ח׳) ויש לבטלה בלבם » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה — מקרי שבועת אונס, ויש לבטלה בלבם |
| יד | « וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ח׳ וט׳) ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר (שם בתשובה) כמו שנתבאר » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן — אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין, אין החרם כלום, וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן … ובלבד שלא יהא חילול השם בדבר |
| יד | « ב׳ יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פ׳ הגוזל בתרא ושם הג״ה במרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סי׳ רל״ט עוד מדינים אלו: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | הגהת רמ״א: ב׳ יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות — אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס; ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד — יעידו וישלמו לניזק נזקו, ואל יצילו עצמן בממון חביריהם |
| טו | « מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טו) | מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות — אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש |
| טו | « (וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינו כלום) (כן משמע במרדכי פ׳ הניזקין וכ״כ מהרד״ך בית י׳ תשו׳ י״ז ולא כתשו׳ מהרי״ו סי׳ נ״ג ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג): » (רמ״א יו״ד רל״ב:טו) | הגהת רמ״א: (וכל שכן אם קיבל חרם או שבועה עליהם מכוח אונס מיתה — דאינו כלום) |
| טז | « מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז) | מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות |
| טז | « (ונשבע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז) | הגהת רמ״א: (ונשבע) |
| טז | « ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז) | ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו: אם אין לו ממה לפרוע — לא חובות ולא קרקעות וחפצים, חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו — פטור, דאין לך אונס גדול מזה |
| טז | « הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז) | הגהת רמ״א: ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה, ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר — שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו |
| טז | « גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״ב בשם הרמב״ן סי׳ רע״ח) ועיין בח״ה סימן ע״ג סעיף ח׳: » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז) | הגהת רמ״א: גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת, דמקרי אנוס; וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו |
| יז | « מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יז) | מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס: אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו — אין זה אונס |
| יז | « הגה אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך (ר״ד כהן בית י״ז ובהרמב״ן סי׳ מ׳) או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז) | הגהת רמ״א: אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תינשא אחרי מותו, או להפך — או מי שנדר לחולה איזה דבר |
| יז | « אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו (שם) ועיין לעיל סימן רכ״ח: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז) | הגהת רמ״א: אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תיטרף דעתו עליו — הוי כנדר אונס; אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר — הוי כנדר על דעת חבירו |
| יח | « שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח) | שותפים שבררו דיינים בכוח חרם לקיים מה שגזרו עליהם, ואחד מהם מסר מודעא שלא קיבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו — שהיה ירא שמא יכחיש, שהתחיל לומר שאין בידו כלום |
| יח | « ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח) | ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה — כיון שקיבל עליו בחרם, אסור לו לסתור דינם |
| יט | « מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט) | מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר — הרי זה כתולה נדרו באותו דבר; ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו — מותר |
| יט | « כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט) | כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע, ושמעו שמת או שעשה תשובה — אין צריך התרה |
| יט | « דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט) | דהווה כאילו פירש שנודר על זה התנאי, וכיון שנתבטל — נתבטל הנדר |
| יט | « (וע״ל סי׳ ר״כ סט״ו בהג״ה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:יט) | הגהת רמ״א: (ועיין לעיל סימן ר״כ סעיף ט״ו בהגה) |
| כ | « ועוד יש נדר שא״צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | ועוד יש נדר שאין צריך התרה: כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך |
| כ | « ה״ז יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם: שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני — וזהו כבודי שלא אטול ממך |
| כ | « ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו, אלא מן הסתם |
| כ | « וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך — יש לו היתר בלא שאלת חכם: שיאמר לו הרי הוא כאילו קיבלתי |
| כ | « הגה וע׳ לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט י״א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר״ן בשם רשב״א) וי״א דאין חילוק (ב״י בשם הר״ן פ״ד דנדרים ות״ה סי׳ שי״א ור״ל ן׳ חביב סי׳ קל״ז) » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ) | הגהת רמ״א: ועיין לעיל סימן רכ״ח סעיף ל״ט. י״א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאילו עשית, אבל בביטול מעשה — כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני — לא יוכל לומר לך והווי לי כאילו לא הלכת; וי״א דאין חילוק |
| כ | « וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ) | הגהת רמ״א: וכל תנאי שהיא לטובת הנודר — יכול לומר הרי לי כאילו קיימת התנאי |
| כ | « מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א״כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. (ג״ז שם בשם הר״ן): » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ) | הגהת רמ״א: מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך — אם הבן סומך על שולחן אביו, אם כן האב מתכוון לטובתו ויוכל לומר כאילו התקבלתי; ואם לאו, אין האב יכול לומר כך רק הבן |
חמישה מעשים שהסימן דן בהם בפירוש. וניתנים כאן להראות היכן קוראים ולא לעמוד במקום תשובה: אין אחד מחמשה אלו נחתך בלא רב, והרמ״א אסר בסעיף ג להרחיב דינים אלו למעשה הדומה.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן רל״ב · ♥ תמיכה