Subject: The four vows that do not bind — urging, exaggeration, error, duress — and the vow hung upon a thing that has ceased
Source: שולחן ערוך יורה דעה סימן רל״ב (twenty seifim)
Compiled by: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Siman 232 is the siman of vows that never took effect. The simanim around it say what binds and how one dissolves; this one says that there are utterances shaped like a vow which are not vows. Its first words state it plainly: יש נדרים שאין צריכין התרה.
Twenty seifim, and four families. Seifim 2 and 3 give the vow of urging — the one a merchant throws out to make the other yield, or a host to have his invitation accepted. Seifim 4 and 5 give the vow of exaggeration, and add to it the vow whose object is impossible. Seifim 6 to 11 give the vow of error: error about the reason, error about the person, error about the degree of a prohibition, and deception by another. Seifim 12 to 18 give the vow of duress, where the Rama adds long glosses. Seifim 19 and 20 return to the fifth case announced in the very first line: the vow hung upon a thing that has ceased.
Seif 13 holds a sentence that governs the reading of all the rest: אסור לידור בהם — it is forbidden to make these vows, although they do not bind. The siman is therefore not a list of loopholes; it describes utterances that missed their effect, and forbids saying them so that they should miss it.
The twenty seifim follow in the order of the book, without exception and without rearrangement. Each seif is given first in full, as Sefaria carries it — source parentheses, editorial brackets and digitisation defects included — then cut into successive clauses whose concatenation gives back exactly the seif. The Rama’s glosses are marked as such: the cutting follows the edition’s own tags, never a supposition.
The siman opens with a sentence that must be read slowly, because it does not announce what the reader expects. It does not say how one dissolves: it says that there are vows with nothing to dissolve. Then it names them — four families, and a fifth case that follows them.
דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ׳ סעיפים:
יש נדרים שאין צריכין התרה נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים:
« דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ׳ סעיפים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
« יש נדרים שאין צריכין התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
« נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
« והתולה בדבר ולא נתקיים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
The textbook case of urging: a seller and a buyer each hurling a קונם at the other to force him down, and settling in the middle. The seif is long because it does not stop at the rule: it gives three limits, each of which brings the vow back.
נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג׳ דינרים (או בפחות מעט או יותר מעט) (ר״ן) לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר (וי״א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) (שם בשם י״א) (ויש מקילין) (שם) ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג׳ דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב״י בשם הר״ן בפי׳ הירושלמי):
« נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג׳ דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« (או בפחות מעט או יותר מעט) (ר״ן) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב)
« לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« (וי״א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) (שם בשם י״א) (ויש מקילין) (שם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב)
« ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג׳ דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב)
« הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב״י בשם הר״ן בפי׳ הירושלמי): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב)
The second case of urging is the refused invitation. But the seif does not stop there: it sets beside it a case where the same words are spoken and the vow takes effect — because the one who asks to be bound wants to be. It is the seif that shows that urging is not a formula but a legible intention.
המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה״ז נדר של זרוז אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם):
« המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה״ז נדר של זרוז » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג)
« אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג)
« הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ג)
The second family. A man swears on an image that cannot be true: a crowd as numerous as the exodus from Egypt, a snake thick as an olive-press beam, a wall reaching to heaven. The Choulhan Aroukh does not take him at his word, because no one ever took such words at their word.
נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים (או) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים (אינו נדר) שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה):
« נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד)
« (או) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
« אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד)
« (אינו נדר) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
« שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד)
« (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
The seif sits inside the block on exaggeration but does not belong to it: here the vow falls not because the speech is a figure but because its object cannot be kept. Its technical name is not הבאי but נדר שוא, and the difference will govern seif 14.
אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י״א דאסור (ב״י בשם סמ״ג ותוס׳ פ׳ המדיר ריש (כתובות דף ע״א) והג״א מהרי״ח) וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י״א דהוי נדר (סמ״ג ומרדכי פ׳ ג׳ דשבועות) ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הל׳ נדרים):
« אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה)
« וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה)
« הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י״א דאסור (ב״י בשם סמ״ג ותוס׳ פ׳ המדיר ריש (כתובות דף ע״א) והג״א מהרי״ח) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה)
« וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י״א דהוי נדר (סמ״ג ומרדכי פ׳ ג׳ דשבועות) ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הל׳ נדרים): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה)
The third family. It covers two distinct moments — error at the moment of utterance and error at the moment the vow should take effect — then two cases where the stated reason proves false. The seif closes on a counter-example much debated: the ugly woman who became beautiful.
נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג. (מהרי״ו בדינים והלכות סימן נ״ט):
« נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו)
« הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג. (מהרי״ו בדינים והלכות סימן נ״ט): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ו)
A famous case of error, and one that shows its mechanism plainly: the man said nothing false, he merely did not know whom he was facing. The seif adds two things — that the reason need not be stated when it is evident, and that the vow’s collapse toward one brings it down toward all.
וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר אע״פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו ואפי׳ נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים:
« וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
« וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
« אע״פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
« ואפי׳ נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז)
Seif 7 ended on a generous extension; this one withdraws it in a precise case. The criterion is formal and must be read carefully: it is not what the man thinks that counts, but whether the sentence of his retraction differs from the sentence of his vow.
במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים:
« במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
« שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח)
Seif 8 governed the wording in a vow bearing on others; this one governs it in a vow a man imposed on himself. The mechanism is identical, which is why the Mehaber places it here: a vower who restates his sentence with a change releases everything, one who restates it with an addition releases only part.
אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר ואפי׳ אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה:
« אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט)
« ואפי׳ אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט)
« אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט)
A short case with heavy consequences, where the block on error speaks of an oath — seif 11 will speak of one too. The man bound himself out of fear of a prohibition that does not exist to the degree he supposed. The Choulhan Aroukh rules in a brief formula — and the Taz at once wonders at its scope.
נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח״כ נודע לו שאין בו איסור כל כך לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות:
« נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח״כ נודע לו שאין בו איסור כל כך » (שו״ע יו״ד רל״ב:י)
« לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות: » (שו״ע יו״ד רל״ב:י)
The last seif of the block on error; neither the Chakh, nor the Taz, nor the Baer Hetev, nor the Pit’hei Techouva comment on it. It bridges to the next block: here the man did not err alone — he was deceived.
מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע״י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו:
« מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע״י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא)
« ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא)
The fourth family. The Mehaber gives it in one line from the mishnah; then the Rama adds a long gloss — a series of rules that together draw what an אונס is in matters of vows and oaths. On this seif the Chakh has ten ס״ק, the Taz five, the Baer Hetev eight, the Pit’hei Techouva four.
נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין: הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי׳ לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב״י בשם תשובת הרשב״א) מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשוב׳ הרשב״א) וע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו ואם יכול לקיימה אח״כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ג ע״ד בשם תשובת הרשב״א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי׳ רכ״ח סעיף מ״א ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב״י בשם תשובת הרשב״א ורמב״ן סי׳ רמ״ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח״ה סי׳ ע״ג מדינים אלו. קהל שעשו חרם על ה׳ שנים [*כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא״ש כלל ז׳) . מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח״כ ולא עשהו י״א דמקרי אונס (הר״ן פ׳ כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) ולא מקרי אונס בשבועה אלא א״כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי״ק שורש קס״ז ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג) . כל שהוא אנוס בשבועה אע״פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב״י בשם רשב״ץ) . נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״א בב״י בשם הרשב״א) וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ״ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת״ה סי׳ שכ״ו) :
« נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יב)
« הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי׳ לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב״י בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשוב׳ הרשב״א) וע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ואם יכול לקיימה אח״כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ג ע״ד בשם תשובת הרשב״א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי׳ רכ״ח סעיף מ״א » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב״י בשם תשובת הרשב״א ורמב״ן סי׳ רמ״ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח״ה סי׳ ע״ג מדינים אלו. » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« קהל שעשו חרם על ה׳ שנים [*כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא״ש כלל ז׳) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח״כ ולא עשהו י״א דמקרי אונס (הר״ן פ׳ כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ולא מקרי אונס בשבועה אלא א״כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי״ק שורש קס״ז ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« כל שהוא אנוס בשבועה אע״פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב״י בשם רשב״ץ) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״א בב״י בשם הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ״ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת״ה סי׳ שכ״ו) : » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
The seif that governs how the siman is read. All that precedes said what does not bind; this one says that a permission is not a licence.
אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם אם לא שרוצה לקיים דבריו:
« אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)
« אם לא שרוצה לקיים דבריו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)
A well-known seif, and one cited outside the law of vows. It comes from the mishnah of Nedarim; it permits swearing falsely before an extortioner, provided one makes a reservation within oneself. Then the Rama devotes a long series of rules to it, two of which severely limit the permission: the profanation of the Name, and the case where the extortioner will learn the truth.
הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי׳ בטול בלב אינו צריך (הגהות מיי׳ פ״ב מהל׳ שבועות בשם הגאונים וכ״כ רבינו ירוחם) וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ״ב דיומא) מיהו הכל לפי צורך הענין (ד״ע) אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס (ב״י בשם הרא״ש כלל ח׳) ויש לבטלה בלבם וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ח׳ וט׳) ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר (שם בתשובה) כמו שנתבאר ב׳ יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פ׳ הגוזל בתרא ושם הג״ה במרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סי׳ רל״ט עוד מדינים אלו:
« הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד)
« הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי׳ בטול בלב אינו צריך (הגהות מיי׳ פ״ב מהל׳ שבועות בשם הגאונים וכ״כ רבינו ירוחם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ״ב דיומא) מיהו הכל לפי צורך הענין (ד״ע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס (ב״י בשם הרא״ש כלל ח׳) ויש לבטלה בלבם » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ח׳ וט׳) ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר (שם בתשובה) כמו שנתבאר » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« ב׳ יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פ׳ הגוזל בתרא ושם הג״ה במרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סי׳ רל״ט עוד מדינים אלו: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
After the extortioner who threatens, the one who strikes. The seif is brief and its issue is this: here, unlike seif 14, no inner reservation is required. The Rama’s gloss pushes the rule to the threat of death, and there the Chakh hesitates.
מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש: (וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינו כלום) (כן משמע במרדכי פ׳ הניזקין וכ״כ מהרד״ך בית י׳ תשו׳ י״ז ולא כתשו׳ מהרי״ו סי׳ נ״ג ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג):
« מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טו)
« (וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינו כלום) (כן משמע במרדכי פ׳ הניזקין וכ״כ מהרד״ך בית י׳ תשו׳ י״ז ולא כתשו׳ מהרי״ו סי׳ נ״ג ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג): » (רמ״א יו״ד רל״ב:טו)
Here the duress is neither a brigand nor a river but life itself. A man promised a sum to marry off his daughter, and his debts collapsed. The Choulhan Aroukh exempts him in a sentence whose ending is famous: דאין לך אונס גדול מזה.
מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות (ונשבע) ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״ב בשם הרמב״ן סי׳ רע״ח) ועיין בח״ה סימן ע״ג סעיף ח׳:
« מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)
« (ונשבע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז)
« ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)
« הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז)
« גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״ב בשם הרמב״ן סי׳ רע״ח) ועיין בח״ה סימן ע״ג סעיף ח׳: » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז)
The exact counterpoint of seif 16: there, ruin was suffered; here, the impediment was engineered by the very man who invokes it. The Mehaber refuses. Then the Rama joins two cases of quite another colour — promises made to a sick person.
מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: הגה אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך (ר״ד כהן בית י״ז ובהרמב״ן סי׳ מ׳) או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב״א) אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו (שם) ועיין לעיל סימן רכ״ח:
« מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יז)
« הגה אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך (ר״ד כהן בית י״ז ובהרמב״ן סי׳ מ׳) או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז)
« אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו (שם) ועיין לעיל סימן רכ״ח: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז)
The last seif of the block on duress, and it marks its boundary negatively. Partners chose arbitrators under pain of ban; one of them had lodged in advance and in secret that he accepted only in order to make the other admit. Once the ruling was given, he produces his protest. The Choulhan Aroukh rejects it.
שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם:
« שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח)
« ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח)
The fifth case announced at seif 1, to which the Mehaber returns at the end of the siman as the Tur does. It is neither urging, nor exaggeration, nor error, nor duress: the vow was true, and its reason has since vanished. The Taz takes care to distinguish it from seif 6.
מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. (וע״ל סי׳ ר״כ סט״ו בהג״ה):
« מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט)
« כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט)
« דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט)
« (וע״ל סי׳ ר״כ סט״ו בהג״ה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:יט)
The siman closes on a case that belongs to none of the four families and yet needs no court: one who vowed to force another to accept a gift. The mishnah of Nedarim gives the answer in one sentence, and it is the other man who says it. The Rama’s gloss adds a much-disputed limit.
ועוד יש נדר שא״צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך ה״ז יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: הגה וע׳ לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט י״א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר״ן בשם רשב״א) וי״א דאין חילוק (ב״י בשם הר״ן פ״ד דנדרים ות״ה סי׳ שי״א ור״ל ן׳ חביב סי׳ קל״ז) וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א״כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. (ג״ז שם בשם הר״ן):
« ועוד יש נדר שא״צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« ה״ז יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ)
« הגה וע׳ לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט י״א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר״ן בשם רשב״א) וי״א דאין חילוק (ב״י בשם הר״ן פ״ד דנדרים ות״ה סי׳ שי״א ור״ל ן׳ חביב סי׳ קל״ז) » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ)
« וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ)
« מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א״כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. (ג״ז שם בשם הר״ן): » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ)
The siman does not innovate: it follows. The four families are those of the mishnah that opens the third perek of Nedarim, and the Beit Yosef says so expressly at the head of his commentary. Each family has its own mishnah there, and the Choulhan Aroukh takes them in that order.
« אַרְבָּעָה נְדָרִים הִתִּירוּ חֲכָמִים: נִדְרֵי זֵרוּזִין, וְנִדְרֵי הֲבַאי, וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת, וְנִדְרֵי אוֹנָסִין » (נדרים כ׳ ע״ב)
« נִדְרֵי זֵרוּזִין כֵּיצַד? הָיָה מוֹכֵר חֵפֶץ, וְאָמַר: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי פּוֹחֵת לְךָ מִן הַסֶּלַע״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי מוֹסִיף לָךְ עַל הַשֶּׁקֶל » (נדרים כ׳ ע״ב)
« נִדְרֵי הֲבַאי, אָמַר: ״קֻוֽנָּם אִם לֹא רָאִיתִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה כְּעוֹלֵי מִצְרַיִם״, ״אִם לֹא רָאִיתִי נָחָשׁ כְּקוֹרַת בֵּית הַבַּד » (נדרים כ״ד ע״ב)
« נִדְרֵי שְׁגָגוֹת — ״אִם אָכַלְתִּי וְאִם שָׁתִיתִי״, וְנִזְכַּר שֶׁאָכַל וְשָׁתָה » (נדרים כ״ה ע״ב)
« נִדְרֵי אוֹנָסִין, הִדִּירוֹ חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, וְחָלָה הוּא אוֹ שֶׁחָלָה בְּנוֹ אוֹ שֶׁעִכְּבוֹ נָהָר — הֲרֵי אֵלּוּ נִדְרֵי אוֹנָסִין » (נדרים כ״ז ע״א)
« נוֹדְרִין לֶהָרָגִין וְלֶחָרָמִין וְלַמּוֹכְסִין » (נדרים כ״ז ע״ב)
« בְּאוֹמֵר בְּלִבּוֹ ״הַיּוֹם״, וּמוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו סְתָם. וְאַף עַל גַּב דִּסְבִירָא לַן דְּבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים — לְגַבֵּי אוֹנָסִין שָׁאנֵי » (נדרים כ״ח ע״א)
« וְיֹאמַר לוֹ: כְּלוּם אָמַרְתָּ אֶלָּא מִפְּנֵי כְבוֹדִי — זֶהוּ כְּבוֹדִי » (נדרים ס״ג ע״ב)
A point of method: the Rambam wrote two neighbouring treatises, Hilkhot Nedarim and Hilkhot Shevuot, and our matter is in the first, at chapter 4. It occupies four halakhot there, and the fourth is the source of seif 13. The Rambam himself refers to his treatise on oaths for the detail of the four kinds.
« נִּדְרֵי אֳנָסִין וְנִדְרֵי שְׁגָגוֹת וְנִדְרֵי הֲבַאי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים כְּדֶרֶךְ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה א׳)
« וּבְכָל הַנְּדָרִים הָאֵלּוּ צָרִיךְ שֶׁיִּתְכַּוֵּן בְּלִבּוֹ לְדָבָר הַמֻּתָּר » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ב׳)
« לְפִי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ וְלֹא נָדַר אֶלָּא כְּדֵי לְזָרֵז אֶת חֲבֵרו » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ג׳)
« וּמִנַּיִן שֶׁאֲפִילוּ אַרְבָּעָה מִינֵי נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁהֵן מֻתָּרִים שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת נוֹדֵר בָּהֶן עַל מְנָת לְבַטְּלָן » (רמב״ם הלכות נדרים פרק ד׳ הלכה ד׳)
The Tur opens with the words the Mehaber will take up almost unchanged, and like him adds the fifth case — והתולה בדבר ולא נתקיים. A note for the reader: the Tur’s text as Sefaria carries it writes נדדי אונסין where “נדרי” is to be read; this is a digitisation slip, and it is copied here as it stands, uncorrected. The Beit Yosef, for his part, gives the exact source reference: the mishnah at the beginning of the third perek of Nedarim.
« יש דברים שאין צריכין התרת חכם כגון נדרי זירוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדדי אונסין והתולה בדבר ולא נתקיים » (טור יורה דעה רל״ב)
« יש דברין שאין צריך התרת חכם כגון נדרי זירוזין וכו׳ משנה ברפ״ג דנדרים » (בית יוסף יורה דעה רל״ב)
Siman 232 carries 144 commentary entries: 47 of the Chakh, 39 of the Baer Hetev, 34 of the Taz, 20 of the Pit’hei Techouva and 4 Nekoudot HaKessef. All are given here, in order, each under its own reference and attached to the seif where the edition places its anchor. No group in this siman carries two paragraphs: the numbering is that of Sefaria’s segments, never that of flattened paragraphs.
The Chakh has forty-seven entries, ten of them on seif 12 and nine on seif 14.
« יש נדרים כו׳. ע״ל ר״ס רל״ט מדין שבועות כאלו: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק א)
« או בפחות מעט. היינו להי״א אבל להיש מקילין אפי׳ בשקל יכול ליתנו: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« ויש מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב״ח: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« הרי חילל דבריו כו׳. דוקא כשמוכרו אחר כך לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« ואם המוכר אומר כו׳. אם אוסיף לך מעט כו׳ שאין דרך לזרז כשמפליגים כ״כ כו׳. דדוקא כשאין ביניהם אלא חצי שקל במקח השוה ג׳ דינרים אז דרכם לידור לזרז אבל כשהם מופלגי׳ זה מזה ביותר לא כן פירש הרא״ש ושאר מפרשים הא דבעי בש״ס (דף כ״א) אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל מהו ולחומרא ולי נראה דהכי פירושו דכיון דדייק ואמר טפי מסלע אם כן כוונתו דעל כל פנים פחות מסלע לא אם כן אמרינן האי טפי זירוז הוא אבל סלע נדר הוא או דלמא כולה זירוז הוא וכן בפחות משקל והכי משמע מדקאמר התם בש״ס מי דמי כו׳ הכא ספיקא הוא דלמא פחות מסלע ויותר על שקל קאמר ודוק לפי זה אפי׳ אינן מרוחקים כל כך כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג׳ דינרין יש להחמיר: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« נדר לשנים. שרוצים לקנות ממנו ואמר קונם שאיני פוחת לכם מן הסלע והיה בדעתו לא׳ מהם לנדר גמור כו׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« נדרי הבאי כו׳. כ׳ הר״ן דב׳ מיני נדרי הבאי הן חד דשייך ביה גוזמא דהיינו כעולי מצרים וחד דלא שייך ביה גוזמא כמו נחש שיש בו בקעים בגבו כקורת בית הבד ומותר ג״כ מטעמא דאמדינן לדעתיה שלא לאסור נתכוין שאילו כן לא הוי ליה לתלות איסורו בתנאי שא״א אלא נתכוין לומר דברי הבאי ונ״ל שהתולה איסור פירות בדבר שיש בו גוזמא (כלומר לאפוקי בדבר דלא שייך ביה גוזמא דאפי׳ ודאי ליתא מותר דמ״מ הבאי הוא) כגון דאמר יאסרו פירות עולם עלי בשבועה או בקונם אם לא ראיתי בדרך כעולי מצרים ולא ראה כ״כ אנשים שיהא ראוי לומר מהם דרך גוזמא כעולי מצרים הפירות אסורי׳ עליו עכ״ל וכב״י ואיני יורד לעומק דעתו דאטו קצבה יש לדבר הא יש אדם שכשיראה מאה אנשים ואומר דרך גוזמא שהם כיוצאי מצרים וכן משמע מדתני בתוספתא דנדרים פ״ב נדרי הבאי אם לא נמניתי על פסח שאליה שלו שוקלת י׳ ליטרין אם לא שתיתי יין שלוגו שוה דינר זהב עכ״ל ולק״מ דה״ק הר״ן דוקא כשראה אנשים רבים ובא להחזיק דבריו לו׳ עם רב ראיתי כיוצאי מצרים כיון שראוי לו׳ גוזמא על עם רב אמרינן לגוזמא נתכוין אבל אם לא ראה עם רב אין כוונתו על גוזמא אלא על האמת נתכוין שיהא פירותיו אסורים ומהתוספתא אין ראיה דהתם נמי דרך גוזמא הוא שאומר על אליה כבדה נמניתי ומגזם שהיה משקלה י׳ ליטרין וכן יין טוב שתיתי משא״כ כשלא ראה רק מתי מספר דבכה״ג לא שייך גוזמא וכן משמע ממה שמסיים הר״ן וכן תנן בנדרים דנדרי הבאי מותרים באומר אם לא ראיתי בדרך זה כיוצאי מצרים דוקא כשראה מנין רב של אנשים שאפשר לומר עליהם דרך גוזמא כעולי מצרים דאי לאו הכי קושטא קאמר וראוי שיהא הפירות אסורים עכ״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« כל פירות כו׳. כתוב בתשובת מיימוני סימן כ״ה דאף על גב דאמרינן הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים (כדלעיל סימן רי״ז סעיף כ״ב) מכל מקום כשאומר כל פירות שבעולם עלי אסור בכולן דהא חשיב פ״ג דשבועות שבועת שוא כשאומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה כו׳ ועוד דיכול להיות שכל דבר הגדל בעולם הוי בכלל פירות שבעולם כגון דגים ופשתן וקנבוס צמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע עכ״ל ומשמע דל״ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל וכן משמע מהראיה שהביא משבועות דלא כדמשמע לכאורה בעט״ז שתלוי במה שאומר פירות שבעולם אף שלא אמר כל וכתב הב״ח ואיכא לתמוה דזה סותר מה שכתב בסוף סימן קע״ו (סעיף ל״ח) דכסות וכלים לא הוי בכלל פירות והלא כסות וכלים אינן אלא מצמר ופשתן וקנבוס ומשי ולמקצת נוסחאות דגרסי לשם עצים קשה נמי עצים עכ״ל ולא ידענא מאי קשיא דהא התם לא קאמר כל וכן מחלק בפרישה וע״ל סימן רי״ז ס״ק ל׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« אינו נדר. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שאי אפשר לקיים נדרו ואין צריך לומר בשבועה דנאמן דאם לא היה בלבו היה נשבע לשוא אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סעיף י״ד ב״ח ס״ס ט״ז וע״ל סי׳ ר״י: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« אבל אם אמר כו׳. ואח״כ עשה אותו דבר פלוני י״א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי מיהו הטור כתב דאפילו בכה״ג הוי נדר שוא וכן כתב הרא״ש ר״פ המדיר בשם ר״ת ונראה דמה שכתב הרב ויש חולקין קאי גם ע״ז ומכל מקום נראה דיש להחמיר דכן גם כן דעת התוספות פרק המדיר ריש (כתובות דף ע״א) כהסמ״ג וכן כתב הג״א ממהרי״ח שם בשם ר״י: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י)
« ויש חולקין. דהוי נדר שוא אבל אם אמר חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ואפשר בבשר וגבינה וחלב תשו׳ מיי׳ ומביאו בית יוסף וד״מ וכן כ׳ לעיל סימן רי״ז ס״ק ל״א לדעת הר״ן והאחרונים ונראה דכ״ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים כדלעיל סימן רי״ז ס״ח וכן משמע לעיל סי׳ ר״ח ס״ב עיין שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« או אם אוכל כו׳. ע״ל סימן רל״ט: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« שגנבה כיסי כו׳. ע״ל ס״ק ט״ז: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« ויפוה חל הנדר. ע״ל ס״ק מ״ה: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« וכן האומר כו׳. משמע נמי דוקא מטעמא דשכח שהיה פלוני שם ואחר כך נזכר שהיה שם וכן משמע במהרי״ו שם ועיין עוד לקמן ס״ס רל״ט מנדרי שגגות: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« אף על פי שלא פירש כו׳. דכיון שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובעל מעצמו ומ״ה בקינם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאל״כ אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר. הר״ן: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« כשהחליף את דבריו כו׳. דבכה״ג הורע כח הנדר מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם דכשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אומר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כל שכן שהנדר כולו בטל. ב״ח וכן משמע בסעיף ט׳ וע״ל סימן רכ״ט ס״ק ד׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« ה״ז מותר במיושן לבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר גם כן סתם יין וכל היינות בכלל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« הדירו חבירו שיאכל אצלו כו׳. ומיירי בענין דלא הוי נדרי זרוזין כדלעיל סעיף ג׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« או שעכבו נהר. כתב ב״י בשם רבינו ירוחם פי׳ שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה״ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה ה״ל בכלל הנדר עכ״ל ומביאו ד״מ והכי מוכח בש״ס (דף כ״ז ע״ב) גבי הא דקאמר התם והא מינס אניס אונסא דמיגלי׳ שאני פירש״י ההוא דפסקי׳ מברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחה בהאי גיסא ומבעי ליה לאסוקי אדעתיה כו׳ וכן כתב הרא״ש שם אבל בדין עכבו נהר דמתניתין היינו שגדל הנהר ממי גשמים והפשרת שלגים דאונסא דלא שכיח הוא ולא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה עכ״ל ונראה דה״ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים וכן הוא (בתשובת הרשב״א סי׳ תשע״א) דהא בש״ס (וכן בפוסקים) מדמי התם נדרים לממון ובממון קי״ל דהוי אונס וכמו שכתבו התוס׳ והפוסקים רפ״ק דכתובות ונתבאר בח״מ סימן נ״ד ואף על גב דמדברי התוספות בנדרים שם לא משמע לכאורה כן היינו לפי מה דמדמי התם בש״ס ממון לגיטין ובגיטין קי״ל דאפילו שכיח ולא שכיח לא הוי אונס כמו שכתוב בא״ע סימן קמ״ד אבל אנן קיימא לן כלישנא קמא דרבא דממון לא הוי כגטין וכמו שכתבו הפוסקים רפ״ק דכתובות ובפרק מי שאחזו תדע דהא כתבו כל הפוסקים שם דחלה הוי אונס דשכיח ולא שכיח והכא קאמרינן בנדרים דחלה הוא אונס אלא ודאי כדאמרי׳ ודוק: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ)
« הרי אלו נדרי אונסין. משמע אע״פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה״ג לא נדר וזה פשוט ודלא כנראה מתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ נ״א דף קנ״ב ע״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
« נדרי אונסין כו׳. כתוב בתשובת מהר״מ גלאנטי סימן פ״ט מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו וע״ש שהאריך ופשוט הוא: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ב)
« ואם אירע לו אונס כו׳. נראה שהרב מיירי שהענין מוכח או שאומדין הדברים שלא היה רצונו מתחלה על כך שיתן ממון הרבה כזה לקיים שבועתו וכן כתב בפסקי מהרא״י סימן רנ״ד וז״ל וא״ת ישכור תיירים בק׳ מנה וילך וישוב לבטח האי נמי חשוב אונסא כדאיתא בפרק כל הגט אטו תרקבי דדינרי בעי למיתב לה כו׳ ומביאו בס׳ ב״ה וכן כתב הרשב״א בתשובה סימן תשע״א בהדיא אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר וכן מבואר בריב״ש בסימן שע״ז ובזה נסתלקה תמיהת הב״ח על הרב ע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
« אבל אם לא היה מגיע לו טובה כו׳. זה פשוט ומהרי״ק אשמועינן דאפילו מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאין חפצו בשבועה דיהא בטלה ומביאו ד״מ וכן הוא בעט״ז: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
« נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס כו׳. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט״ח וכה״ג אינו נאמן ול״ד למ״ש ר״י בן הרא״ש דאם אמר קיימתי השבועה שנשבעתי לך נאמן דשאני התם שכן דרך לקיים השבועה אבל הכא אונס לא שכיח ועוד דלעולם כל א׳ יאמר אנוס הייתי אבל קיימתי אין אדם חצוף לשקר כיון שהלה יכחישו ומ״ש הב״י ס״ס רכ״ח דף רע״ד ריש ע״ב בשם תשובת הרשב״א ומכל מקום הנידון שלפנינו שא״ל השבע על דעתינו אינו בכלל מה שאמרתי דיש בזה צד היתר אחר והוא האונס וכמ״ש ואע״ג שאמר בפני העדים שהיה נשבע ונודר מדעת כל זה מתוך אונסו אמר כן לפי שאחותו חולה ומתרת עצמה למיתה אם לא ידור ואין לך אונס חזק ונגלה מזה עכ״ל משמע דאף בנדר לחבירו מתיר מטעם אונס דהתם שאני שידענו באונסו ולכך אע״פ שאמר שהיה נודר ונשבע מדעת אמרינן שמתוך אונסו אמר כן אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אין נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן. כן נ״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
« או על תנאי כך וכך. והוצאתיו בפי דדברים שבלב אינם דברים כ״כ הכסף משנה ס״פ ב׳ מה״ש בשם הראב״ד וכ״כ הכ״מ שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ו)
« אבל אם כבר כו׳. כתוב בתשובת רשב״א שם מבואר דה״ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעת התראה ואכל וכ״ש כשאמר אעפ״כ אינו נאמן ע״כ וכן הוא ברמב״ם פ״ב מהלכות שבועות דין י״ב וכתב עוד שם וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי על דבר זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר אמר כן היה אבל לא היה פי ולבי שוים או תנאי היה בלבי על הנדר אין שומעין לו ולוקה כיוצא בדבר אמרו לו אשתך נדרה כו׳ כדלקמן סי׳ רל״ד סמ״ב וטעמא דהוי כאומר לא לויתי דכאומר לא פרעתי דמי כמו שנתבאר בח״מ סי׳ ע״ט ולפי זה אפי׳ יש עדים כדבריו האחרונים אינו כלום דאדם נאמן על עצמו יותר מק׳ עדים: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ז)
« או כתוב עליו שטר כו׳. כתוב בסמ״ע סי׳ ע״ב ס״ק ט״ז וז״ל כתוב בת״ה סי׳ שכ״ו אם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחבירו ואח״כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה וע״ש ד״מ ונראה דאם כתב בכ״י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולו׳ שלא נשבע והוא הדין אם עדים כ״כ בשטר עכ״ל ונראה דמ״ש אם כ׳ שנשבע בפועל קאי אהיכא שאין התובע מודה אבל כשהוא מודה אין לחוש כלל מיהו צ״ע מ״ש כן בשם ת״ה בסתם דהת״ה ל״ק התם אלא כשהנתבע יכול לברר ולהסביר לב״ד שמן הדין הוא טוען לפטור מהתובע או שנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען בסתם לא נשבעתי ולא אקיים כן אע״פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו מ״מ אפשר שנשבע שלא בפניו הואיל והודה ושוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני צריך לדקדק אפילו כשנותן אמתלא לדבריו אי טענתיה טענה כל זה מתברר בת״ה שם ע״ש וכ״כ בד״מ סי׳ זה ועיין בתשובת ר״א מזרחי סי׳ ע״ב ובתשו׳ מבי״ט ח״א ס״ס ט׳ ריש דף ח׳ ובח״ב סי׳ ר״מ דף קי״ד ע״ג וע״ל סי׳ רל״ד סנ״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ח)
« אסור לידור בהם כו׳. ואין להקשות בנדרי אונסים מאי ה״ל למיעבד כדכתב בדרישה ע״ש: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ט)
« אם לא כו׳. ע״ל סי׳ ר״ג ס״ג: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל)
« או הנשבע כו׳. כתב ב״י ואע״ג דמתני׳ לא קתני אלא נדרים בירושלמי קאמר דה״ה בנשבעים ותימה והא קתני במתניתין בפלוגתא דב״ש וב״ה שבועה עכ״ל ב״ח ולק״מ דבמתניתין לא קתני אלא שבועה דומיא דנדר דהיינו שאומר שבועה שלא אוכל פירות לעולם אם אין אני מבית המלך דהשתא בשעה דאשתבע לאו לשיקרא קא משתבע שהרי יכול לקיים שבועתו והכי משמע מדקתני במתניתין בכל נודרים חוץ מבשבועה וב״ה האומרים אף בשבועה דקשה מאי נודרים שייך לו׳ בשבועה והכי הל״ל נודרים אבל לא נשבעים וב״ה אומרים אף בנשבעים אלא ודאי כדפירשתי וה״ק בכל נודרים לאסור פירות עליו חוץ מבשבועה אין נודרין לאסור פירות עליו ודו״ק. אבל בירושלמי מוכח דאפילו בשעה שנשבע לשקר שרי דקאמר בפ״ד דנדרים הלכה ד׳ חוץ בעי מימר בנדרים הא בשבועות לא אשכח תני ר׳ ישמעאל אומר לא תשבעו בשמי לשקר נשבע את להרגין ולחרמים ולמוכסים ע״כ אלמא דאפי׳ בכה״ג שרי דאל״כ בלא תני דבי ר׳ ישמעאל הלא מתני׳ היא וב״ה אומר אף בשבועה ועוד דקרא דלא תשבעו בשמי לשקר משמע דבכה״ג נמי מיירי (שוב מצאתי און לי) בתו׳ י״ט ע״ש) וכ״כ הב״י והרב לקמן דאפי׳ בשבועה דנשבע בה עכשיו לשקר שרי ע״י שמבטל בלבו: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
« כל פירות שבעולם כו׳. היינו כשאומר בלשון שאין כל פירות העולם בכלל דאל״כ בלא״ה אין הנדר חל כדלעיל ס״ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ב)
« וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ואם מפרש לו המושל בפי׳ לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בזה כ״כ הפוסקים וכ״כ ב״י בשם הרשב״ץ שיכול לכוין בלבו שום תנאי כגון אם לא אלך לבהכ״נ היום או השבוע כו׳: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
« גבי אנס שרי. אבל בשאר דוכתי דברים שבלב אינן דברים והא דלעיל סימן ר״י כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים אינו כלום ואם הוציא פת סתם אסור בפת חטים שאני הכא שאין טעות בדבריו שכיון בלבו לו׳ בפיו לעולם אלא שמחשב בלבו היום הלכך פיו עדיף דדברים שבלב אינן דברים אבל התם דהוצאת פיו הוא טעות דבלבו היה לו׳ פת חטים הלכך הוצאת פיו לאו כלום הוא דמן הדין גם מחשבתו תבטל כיון שלא הוציא מחשבתו בשפתיו אלא דרבינן מקרא דאזלינן בתר מחשבתו לפי שפיו אינו מכחיש את מחשבתו דפת חטים נמי פת שמיה. הרא״ש פ׳ שבועות שתים בשם הרמב״ן ושאר פוסקים: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ד)
« אבל אם יודע האנסין כו׳. כתב מהרש״ל פ׳ הגוזל בתרא סי׳ י״ז ומ״מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג״כ חילול השם לא מחמרינן כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע״ש מיהו ביטול בשפתיו ל״מ אלא תוך כדי דבור כדאיתא בהג״ה מיימוני בשם סמ״ג ומביאו ב״י וד״מ: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ה)
« לכן נענש צדקיהו כו׳. לטעמיה אזיל לקמן סעיף ט״ו בהג״ה אבל למ״ד דבמיתה חל הנדר בלא״ה א״ש דנענש וכן מבואר בפסקי מהרא״י סי׳ ע״ג וכן למ״ש לקמן ס״ק מ׳ בשם מהרי״ו דשלא לגלות הדבר חל החרם ניחא נמי בצדקיהו וק״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ו)
« מיהו אם הודיעו כו׳. בתשובת מהרי״ו שם משמע לכאורה דאפי׳ בכהאי גוונא אסור מדלא התיר בכי האי גוונא. וכן הבין הרב בד״מ דבריו אלא שכתב עליו ולי נראה דצ״ע דהא בהדיא אמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ״ד ע״א) דאם הודיעו שהיה בלבו על ערמה בדבר ליכא משום חילול השם ולכן נראה לי דהכל לפי ענין הצורך ולפי ענין האונס עד כאן לשונו. ול״נ דאין ראיה משם דהתם אמרינן דרבי יוחנן אשתבע למטרוניתא לאלקא דישראל לא מגלינא נפק דרש בפרקא והא אשתבע לה לאלקא דישראל לא מגלינא הא לעמו ישראל מגלינא והא איכא חילול השם דמגלי לה מעיקרא ע״כ ושאני התם כיון שהלשון בעצמו יש לפרש כן וק״ל: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ז)
« ב׳ יהודים שהכו זא״ז וגזר הגמון אחר עדות. וצוה להקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון חביריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו׳ כן הוא לשון האגודה והגמ״ר שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ח)
« יותר מדינו. אבל אם יענישו כדינו יכולים להגיד ע״פ התרה כך הוא דעת הרב ועיין בחשן משפט ר״ס רכ״ח: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ט)
« אין באותה שבועה כלום. אף על פי שלא בטל בלבו. שם. וכתוב בתשובת מהרי״ו ס״ס נ״ג דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם. ועיין שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ)
« וכ״ש כו׳. וצ״ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די״ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני כמ״ש בפסקי מהרא״י סימן ע״ג ומהרי״ו בתשובה סי׳ נ״ג וכ״מ מפשט תשובה מהר״מ דפוס פראג סי׳ תתקל״ח והיא בתשובת מיימוני ובמרדכי פ׳ הניזקין גם בד״מ מסיק ומ״מ טוב להחמיר להתיר החרם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״א)
« חוץ מבית דירתו כו׳. וא״ל אם הפסיד חובותיו אף אם יש לו קרקעות וחפצים אדעתא דהכי לא נשבע למכרה אלא כסבור היה לפרוע מחובותיו כי דבר הוה הוא שאדם מוכר מקרקעותיו וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכרן לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב שם: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ב)
« שהיו דרים בעיר א׳ כו׳. צ״ע דבתשובת הרמב״ן שם איתא אין לשמעון להוציא בתו ממקומו אפי׳ אם היה הבעל ממקום אחר וכ״ש הכא שהיו שניהם דרים במקום א׳ כו׳ ומביאו כן בב״י וד״מ ועיין בא״ע סימן ע״ה: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ג)
« אסור לו לסתור דינם. שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרים למוכסים ע״י שיאמר בלבו היום אבל בנדון זה אפי׳ היה לו אונס שאמר כיון שסתם (כיון) [קיבל] עליו החרם או הנדוי חל עליו אם לא יקבל פסק דינם עכ״ל רשב״ץ וכוונתו דאפילו היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ודוק ובתשובת מהר״ם מלובלין סימן י״א כתב דכוונתו כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום כו׳ ולא משמע כן מדברי רשב״ץ וגם בתשובת רשב״ץ שהביא ב״י בסי׳ זה באלקנה שנשא פנינה כו׳ משמע דאפילו אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וגם מה שהביא מהר״מ שם ראיה ממהרי״ק אינו מוכרח ואף על פי שהביא שם בשם מהרד״ך לחלק בכך צ״ע לדינא דמדברי הפוסקים משמע דאין חילוק וע״ל סעיף י״ד: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ד)
« ושמעו שמת. אפילו מת או עשה תשובה אחר הנדר א״צ התרה ול״ד לדלעיל סעיף ו׳ בהיתה כעורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדים דעתו דכי אמר שאביה רע כל זמן שהוא רע קאמר כ״כ ב״י לעיל בשם הריב״ש בשם הרשב״א וכן כתב הר״ן ועמ״ש בס״ס רכ״ט: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ה)
« אלא מן הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכוונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר״ן בשם הירושלמי וכן נראה לי דעת הרא״ש שלא התיר אלא בסתם ודלא כב״י: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ו)
« י״א דוקא כו׳. עיין לקמן סימן רנ״ח סעיף י״א: » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ז)
The Taz is the one who opens the questions: from him come the textual difficulties of seif 4, the objection of seif 10 and the astonishment of seif 14 to which the Nekoudot HaKessef will reply.
« או בפחות מעט. זה לדעת הר״ן שמביא ב״י ואיני יודע למה כתב דוקא מעט דהרי כתב הר״ן וז״ל שאע״פ שדעתם היה לשלש דינרין מוכר יכול ליתנו בפחות משלש ולוקח יכול ליתן בו יותר כיון שמשמעות הנדר לא היה אלא לזרז אע״ג שהסכימו בלבם לשלש דינרין לא הוה אלא דברים שבלב ומיהו אין המוכר רשאי ליתנו בשקל ולא הלוקח בסלע שהרי עיקר משמעות נדרם לא היה אלא לכך ואיכא מאן דאמר דאפי׳ בכה״ג לא חל נדרייהו עכ״ל הרי שלא אסר אפילו לדעת המחמיר אלא בשקל או סלע ממש כיון שע״ז הקפידו בפירוש אבל כל מה שלא פירשו מותר אפי׳ הוא הרבה משלשה. ונראה שרמ״א מפרש דהא דמחמיר בסלע ושקל ממש לאו מכוון קאמר בזה אלא קמשמע לן דאין היתר אלא בסך ממוצע בין שניהם שיהא קרוב לזה כמו לזה דהיינו שלשה וכן פחות או יותר מעט נחשב בכלל סך ממוצע מה שאין כן בסך מרובה לא נקרא ממוצע אלא קרוב לזה יותר מלזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק א)
« שכן דרך התגרים כו׳. פירוש שדעתם מתחלה היה על ג׳ דינרין אלא שכל אחד נתכוין בנדרו שלא יעמוד על דעתו דוקא ומשום הכי לא חייל נדרם דבעינן פיו ולבו שוין וכאן אין לבו שוה לפיו בשעה שאמר הנדר: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« וי״א אף על גב כו׳. נתבאר טעמם בדברי הר״ן בסמוך: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« ויש מקילין. כתב מו״ח ז״ל כמדומה שהעולם נוהגין כן: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« אם אפחות מיותר מסלע. בגמרא (דף כ״א) איתא בלשון זה אמר ליה טפי מסלע והלה אומר בציר משקל נדר הוה או זרוזין הוה האי והלה אומר פירושו או הלה אומר דבחד מנייהו סגי וכמ״ש הטור והש״ע וכתב הר״ן וז״ל כלומר שא״ל קונם שאני פוחת לך מן סלע פרוטה והלוקח אומר קונם שאני מוסיף לך על שקל פחות פרוטה דאיכא למימר כיון דנחית כולי האי לדיוקא נדר הוי לישנא אחרינא אמר ליה טפי מסלע שא״ל שלא יפחות מה׳ דינרין ואמר ליה אידך שלא יתן לו יותר מדינר כיון דמרחקי כולי האי נדרא הוה עכ״ל ומדברי הרא״ש שם משמע כלשון השני אבל מדברי הטור והש״ע נראה כלשון הראשון שהרי כתבו מעט פחות משקל ופשוט שמחמת אותו מעט לא מיקרי הרחקה כולי האי אלא ע״כ כלשון הראשון והטעם כיון שאומר לשון המורה על הקפדה בדוקא ופירוש מסתבר הוא דהכי מצינו גם בח״מ סימן פ״ג סעי׳ א׳ שכתב שם ואפילו דקדק בחשבונו לצרף פחות משוה פרוטה לא אמרינן כיון שדקדק כל כך קושטא אמר עכ״ל והטעם שם דקא מערים לו׳ כן שיאמינו לו הדיינים ומספקא לתלמודא גם בנדר בלשון זה אם נאמר דכל זה היה מן הזירוז שחבירו יסבור שדוקא קאמר או לא אבל בלשון השני הוא תמוה מה לי כשהם מחולקים תחילה בשקל אחד או ביותר קצת על כן העיקר כפי׳ הראשון נראה לי: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« הדירני מנכסיך. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן דלא הוה בזה זרוזין: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« ביוצאי מצרים. בגמרא ובטור כתוב אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים ונראה דמוכרח לגרוס כן מדפריך בגמרא על קורת בית הבד והא הוה בשבור מלכא כמו שנעתיק בסמוך ולא פריך על כיוצאי מצרים והא אפשר שראה כן דהא איתא בא״ח סי׳ רכ״ד סעיף ה׳ הרואה ששים רבוא מישראל ביחד וכו׳ אלא על כרחך לו׳ דמה שהוא אומר בדרך הזה היינו שמפורסם הוא שלא היו שם ס׳ רבוא באותו דרך אבל לגירסא דכאן קשה מגמרא שזכרנו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« כקורת בית הבד. בגמרא פריך ולא והא הוה חיוויא בימי שבור מלכא רמו עליה תליסר ארוותא תבן ובלע יתהון אמר שמואל בטירוף מגבו קאמרינן כמו קורת בית הבד ויש בזה הרבה פירושים מה קרי לה טירוף אלא דקשה למה לא כתב הטור ג״כ דמיירי בטירוף וכן הרא״ש בפסקיו לא הביא הך טירוף ונראה דהך מפרשים בגמ׳ דלא אמר הנודר בפירוש שראה נחש טרוף בגבו אלא ה״ק שמואל דכוונת הנודר במה שאמר נחש כקורת בית הבד לענין טירוף קא מכוין בזה וזה מוכח מל׳ הגמרא שאמר טירוף מגבו קאמרינן ולא אמר הכא במאי עסקינן דאמר נחש טירוף מגבו אלא ודאי כמו שכתבתי על כן פסק הטור לקולא דדי באמירת נחש כקורת בית הבד לחוד שכבר כלל במה שאמר כקורת בית הבד לגדלות ומה ששנאו התנא במתניתין הוא דקמ״ל מילתא אגב אורחיה לענין מקח וממכר כדמסיק שם בגמרא כן נראה לי לדעת הטור ולענין הלכה קי״ל כר״ן דאפילו תלה הככר במידי דלאו גוזמא אלא שקר מוחלט בעיני כל העולם הככר מותר דזה לא נתכוין לאיסור דלא אשכחן מאן דפליג בפירוש על הר״ן ולפי זה אפי׳ לא ראה שום נחש מותר ונראה לי דגם הר״ן מודה דאם לא ראה רבוי עם כלל דאסור דדוקא גבי נחש טרוף מגבו דידוע שליתי׳ כלל לפי דעת הר״ן על כן בשעת הנדר אין מקום לדבריו כלל וידוע ששום אדם הוא לא ישגיח בדבריו ואין מבקש שיאמינו לו מה שאין כן בעם רב שהוא רוצה שיאמינו לו שראה רבוי עם על כל פנים ושהוא מפליג בקריאת שמם כיוצאי מצרים והוא לא ראה באמת כלל על כן אסור הככר עליו ובד״מ ראיתי שתמה למה הוצרך במה שראה עכ״פ עם רב ובנחש אפילו לא ראה וכמו שכתבתי כן נראה לי נכון: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« בלשון עתיד כו׳. לפי שאפשר שלא יעבור על התנאי: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« שגנבה כיסי. דוקא שאמר בפירוש כן ע״כ אין צריך התרה אבל אם לא אמר בפירוש כן אף על פי שדעתו היתה בשביל זה צריך התרה ועי׳ בסמוך סעיף ז׳: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י)
« כעורה ויפוה חל הנדר. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה מה שאין כן לקמן בסעיף י״ט במת אביה או עשה תשובה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« וכן האומר אם היה פלוני כו׳. וכן אם המרו שנים באיזה דבר באיזה ענין היאך הוא שזה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת״כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוה שגגה אצלו וראיה ממה דאיתא בשבועות (דף כ״ו) דתרי תלמידי דרב היו חלוקים היאך אמר רב וכל אחד אמר הריני חייב בקרבן אם לא אמר רב כמותי ושאלו לרב ואמר כאחד מהם אמר ליה השני א״כ אני חייב בקרבן אמר ליה רב לבך אנסך פי׳ אנוס היית בדעתך שטעית בלבך וכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס וה״נ בכל דבר שהאדם טועה בדעתו קרוי אונס ופטור במה שמתחייב עצמו ואע״ג דבח״מ סימן ר״ג ס״י אמרינן לענין שנים שקנו זה מזה להחליף י״א שקנה כו׳ התם מתחלה גמר והקנה מספק מה שאין כן כאן דתלה החיוב באיזה דבר שהוא כן לדעתו ולא היה לו אז ספק בלבו על זה וחילוק זה מצינו גם כן בח״מ סימן ר״ז לענין אסמכתא: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« אע״פ שלא פירש כו׳. פי׳ שלא הזכיר בשעת נדרו שהוא אוסר עליה מחמת שאינם קרובים שלו ואם כן אפשר שאסר אפילו על אביו וכמו שאמרנו בסעיף ו׳ שדוקא אם אמר שגנבה כיסי כו׳ וכתב הר״ן טעם לזה דלעיל שמכל מקום להדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאיליו עד כאן לשונו מטעם זה למדתי במעשה שבא לידי בא׳ שהיה סובר שמחר הוא יום ה׳ בשבוע וקבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אחר כך שטעה שבאמת יהיה מחר יום ד׳ אם צריך היתר אם לאו. נראה לי לכאורה דזה דומה להך דאביו שבסעיף זה ואף על פי שלא אמר בשעת הנדר הריני בתענית למחר ביום ה׳ מכל מקום כיון שלא נתכוין על יום ד׳ כלל הרי יש טעות בעיקר הנדר ובטל אלא דיש לומר דלא דמי לכאן שהרי כתב כאן שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו כו׳ משמע דבעינן שיהא ידועה לכל הטעות שלו משא״כ בדין זה דהרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ולא סגי במה שהוא טעה בדעתו כיון שאין הטעות מורגש מפי אחרים ע״כ דמיא להא דסעיף ו׳ דבעינן שיאמר בפירוש שגנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני הכי נמי בזה דנודר להתענות ע״כ צריך היתר דוקא כן נראה לע״ד ועיין מה שכתבתי בסעיף י׳. ונראה לי עוד מדברי סעיף זה דאפילו לא אמר אחר כך כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר אלא שרואה טעותו מותר בכל ואין צריך כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח״ז דשם הוא אומר עכשיו ג״כ לאסור על האחרים ע״כ בעינן שיחליף משא״כ בזה דאינו אומר כלום וכי היכי דמותר לגבי אביו הותר לכולם דהא אין כאן נדר לגמרי: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« החליף דבריו. בר״ן בנדרים דף כ״ו נתן טעם לחילוף זה דאיכא אינשי דקפדי כשיודעים שאביו ביניהם לומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר ולא לומר כולכם אסורים חוץ מאבא שלא יהיה אביהם נכלל בכלל הנדר אפילו רגע דהיינו בכלל כולכם קודם שיסיים חוץ מאבא הוי אבא בכלל ואיכא אינשי דקפדי איפכא לומר כשאביו ביניהם דוקא לשון כולכם חוץ מאבא ולא פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר לפי שמי שאומר פלוני ופלוני כו׳ הוא סבר שלבסוף יזכור גם את אביו ולפיכך הוא בוחר לשון כולכם כדי שיאמר לאלתר חוץ מאבא מש״ה כל שהוא מחליף בלשונו יש טעם להחליף ומדבר זה שכתב הר״ן דכשאומר כולכם הוה אביו בכלל לאותה הרגע קודם שיסיים למדתי שבנוסח הברכות שאחר ברכת המזון דהיינו כשאומרים יברך אותנו כולנו יחד בני ברית ולהוציא את שאינן בני ברית שישנן שם שא״ל כן דא״כ הויין עכ״פ בכלל כולנו יחד כל זמן שלא יסיים בני ברית אלא יאמר אותנו בני ברית כולנו יחד כן נ״ל: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« הייתי אומר החדש אסור כו׳. פי׳ דבזה הוא מחליף לשון הנדר ע״כ הותר כולו מה שאין כן אם אומר הייתי אומר כל היינות אסורות עלי חוץ כו׳ דמעמיד לשון הנדר דמעיקרא אלא שמוסיף עליו האי חוץ כו׳ נאסר בשאר היינות וכעין הא דסעיף הקודם לזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« מפני שהיה סבור שהוא איסור כו׳. משמע שלא אמר כן בפירוש אלא הוא אומר עכשיו שבשעת הנדר היה סבור כך ותימה על זה מה מסיים בזה לא חלה השבועה דמשמע היתר לא צריך ומאי שנא מסעיף ו׳ דבעינן שיאמר בפי׳ הסבה שנדר דהיינו שגנבה כיסי כו׳ ולא סגי מה שהיה בדעתו כן וכפי מה שכתבתי בסעיף ז׳ וא״כ גם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שהוא סובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח״כ אומר שהיה סבור שהוא איסור צריך היתר דוקא כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« ע״י ממון הרבה. מו״ח ז״ל הקשה על זה ממה שכתב רמ״א בא״ח סימן תרנ״ו אם לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקרה כאן מהלכה ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה והרי חלה בנו דהועיל כאן וזה ודאי דלא מועיל לבטל שום לא תעשה בשביל חלה בנו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« לעשות דבר ביום פלוני כו׳. לכאורה קשה מזה על מה שפירשתי לעיל סימן רכ״ח סעיף מ״א שיש חילוק בין ליום פלוני ובין ביום פלוני דביום אין שום איסור אח״כ מחמת השבועה לא קשה מידי דבב״י העתיק דין זה כאן בשם הרשב״א ושם כתוב באמת ליום אלא שרמ״א דלא ס״ל חילוק בזה על כן לא דקדק לכתוב כאן לשון ביום: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« וי״א דלא מקרי אונס. זה מדברי האגודה פרק מי שאחזו ויליף לה ממה שמביא התם בדף ע״ד בראשונה היה נטמן הקונה בית בעיר חומה יום שנים עשר חודש שלא ימצאנו המוכר לתת לו מעותיו כדי שיהא חלוט לו כדכתיב ואם לא יגאלנו עד מלאות לו שנה וגומר התקין הילל הזקן שיהא זורק המעות לחדר שהוא מיוחד לכך ושובר הדלת של ביתו ונכנס לשם מזה יליף בעל האגודה במי שנדר לעשות דבר תוך ל׳ יום ונאנס ביום האחרון דסוף הל׳ יום לא קרי אונס מדהוצרך הילל לתקן דהא הכא נאנס ביום האחרון ע״כ. ואיני רואה מכאן ראייה כלל ודאי אם היה ידוע לב״ד שזה הטמין עצמו ביום האחרון לא בטל זכותו של מוכר בזה אלא שלא יוכל לברר זה והיה צריך להעמיד שם עדים כל היום ולחפש אחריו בכל העיר אם אינו מצוי בבית אחר דהא יוכל למחר לומר בבית אחר הייתי עמך וזה מן הנמנע ע״כ תיקן הילל שיזרוק מעותיו ביום אחרון לחדר מיוחד לכך וזה דבר קל. ותו דהמעיין שם בגמרא יראה דעיקר תקנת הילל היתה שלפי שבלאו הכי היינו אומרים נתינה בעל כרחו לא הוה נתינה או מטעם דשלא בפניו היה ונתינה שלא בפניו ודאי לא הוי נתינה וכ״ת אכתי קשה אי הוה אונס למה לי תקנה כיון שהוא מוכן ליתן אלא שאין המלוה כאן לא איבד זכותו הא לאו מילתא היא שזה רוצה ליכנס לביתו מיד ע״כ תיקן שהנתינה לחדר הוה כנותן לו עצמו ויוכל ליכנס תיכף לביתו בלא ידיעת הלוקח ע״כ נראה כדברי דעה הראשונה שהוא דעת נ״י בפרק כיצד הרגל בשם הרמ״ה ויש לו ראייה ברורה מן התלמוד שם והוא מסתבר דהא עיקר זמן הפירעון הוא ביום האחרון וכאילו לא היה שם רק אותו יום וכיון שיש בו אונס פטור ודאי משבועתו ובכל מה שנתקשר בקנס אם לא יתן באותו יום פטור מן הכל כן נראה לע״ד: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« נאמן אדם כו׳. בב״י סוף סימן רכ״ח כתב כן בשם הרשב״א וז״ל ואע״פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפילו תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהי׳ נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו׳ וראייה מנודר בחרם ואומר אח״כ בחרמו של ים נדרתי כמ״ש לעיל סימן ר״ח עכ״ל: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ)
« ונותן טעם למה אמר שנשבע כו׳. עיין מ״ש מזה בח״ה סימן ע״ג סעיף ו׳: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
« אע״פ שד׳ נדרים כו׳. אע״ג דנקט כולהו ד׳ נדרים מ״מ הא דסיפא שאסור לידור בהם לא שייך רק על ג׳ דהא על נדרי אונסין לא שייך לו׳ כן דמתחלה כשנדר ודאי לא ידע שיהיה אח״כ אונס וא״כ מה איסור שייך בעת שנדר: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ב)
« להרגין ולמוכסין. במתניתין קתני עוד אחד דהיינו לחרמין ולא זו אף זו קתני לא מבעיא הורגין אלא אפי׳ שוללין בעלמא ואפי׳ מוכסין דאין שם גזלן עליו מ״מ נודרין לו כו׳ והטור והש״ע לא נקטו אלא רבותא היותר גדולה דרך לא זו אף זו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
« בלא צווי המלך. דאל״כ אין כאן גזל דדינא דמלכותא דינא ואמאי יבריח המכס: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
« יאסרו עלי כל פירות שבעולם. אין להקשות הא כתב בסעיף ה׳ באומר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר וא״כ מה צריך כאן לו׳ בלבו היום י״ל דמ״מ נדר שוא הוא כמ״ש הטור והש״ע שם וכ״כ בפרישה ואע״ג דכתב ב״י בסוף סי׳ רל״ז דיש דעות שאין לוקין על נדר שוא איסורא מיהו איכא על כן צריך כאן תיקון שלא יהיה אפי׳ איסור כלל ודבר פשוט באם אוסר עליו מקצת פירות ולא אמר בלבו היום שחלה השבועה עליו וצריך היתר משא״כ באוסר כל הפירות דא״צ היתר בדיעבד: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
« לבטל בלבו דרך תנאי. כגון שיחשוב כל זה אעשה אם לא אניח תפילין וכיוצא בזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ו)
« ויש לבטלה בלבם. לא עמדתי על דעת רמ״א מאי שנא ממ״ש סעיף ט״ו דכל שהוא באונס יסורין וכ״ש באונס מיתה דאין בנדר ממש וא״צ ביטול בלב וגם כאן פשוט שאם לא ישמע לגזירת ההגמון שיש עליו אונס יסורין ומיתה ואין זה דומה לנודר להרגין כו׳ דההורג ומוכס אינן הורגין אלא חוטפין ממון כמו שכתוב ב״י בשם הג״ה מיימון לחלק בדין הנזכר בסעיף ט״ו וכן משמע בתשובת הרא״ש בזה שהביא ב״י שכתב וז״ל תשובה שזה דומה לנשבע שיאכל חזיר ע״כ ופשוט שהנשבע לאכול חזיר א״צ אפי׳ ביטול בלב וגם לא ידענא היאך שייך כאן ביטול בלב הא צריך שלא יחשוב בלבו היפך מה שמוציא בפיו אלא תנאי וזה לא שייך אלא כההיא דבסמוך שאומר יאסרו כל פירות עלי וחושב היום או בדרך אחר כמ״ש בסמוך אם לא אניח תפילין אבל זה שנשבע שאינו יודע שפלוני בא על הכותית וכיוצא בזה מה תנאי שייך בדבר כיון שבאמת הוא יודע וא״כ יהיה לבו סותר את פיו ואפשר בזה לו׳ דבלבו חושב איני יודע אם בפעם אחר בא עליה אחר שצוה האנס להחרים על היודע הממון ראובן כו׳ כתב שיבטלו בלבם והוא מדברי ב״י שכתב שכן נ״ל ומדמיהו לנודרין להרגין כו׳ ובאמת לא דמיין מטעם שכתבתי וצריך עיון: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ז)
« שלא יהא חלול השם כו׳. זהו בנדון זה שתלוי בממון מה שאין כן בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה: ומ״ש וגזר הגמון אנס אחר עדות פירוש שיתנו חרם על כל מי שיודע להעיד כן הוא שם באגודה פרק הגוזל (ברישא) [בתרא] וז״ל נמצא בשם הר״מ שני יהודים כו׳ והלך האנס לב״ה וצוה לקהל לגזור חרם אין להם לגזור להציל עצמם בממון אחרים אם יכולים בשום פנים להתפשר ואם אינם יכולים יעידו ויפרעו לניזק כל הזיקו עד כאן לשונו ולזה נתכוין גם רמ״א במה שכתב נקרא אונס פירוש שהחרם אינו חל ואין צריך להעיד אלא אם יש הכרח להעיד כגון שהכותי יודע שזה יודע עדות שהכהו יעיד וישלם ונראה שאם האנס אינו פורט להעד רק על ידי גזירת הקהל בכלל שיודע ההגמון שיש מהם מי שיודע עדות אז ישלמו הקהל אותו ההיזק: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ח)
« אין באותה שבועה כו׳. ואע״ג דגבי נודרין להרגין כו׳ בסעיף י״ד מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההורג והמוכס אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירות אבל הכא דאיכא יסורין והכאות שאין להם קצבה בטל השבועה לגמרי ואפי׳ אמרו על דעת המקום ב״ה לא מהני כו׳ כן כתוב בתשובת הר״מ בב״י: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ט)
« אשה שנדרה כו׳. עיין מה שכתבתי בשם רש״ל סוף סימן רל״א: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל)
« כיון שקיבל עליו בחרם כו׳. שהרי הם לא הכריחוהו לזה: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
« כתולה נדרו כו׳. בפרישה הקשה למה לא כתב דין דסעיף ו׳ בכלל דין זה ולא ק״מ דהתם מה שתולה בו הנדר הוא שקר כגון שגנבה כיסי ע״כ הוה נדר טעות אבל כאן הוא אמת אלא שנתבטל אח״כ ועיין מה שכתבתי בסעיף ז׳ בדין היתה כעורה ויפוה כו׳: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״ב)
« שמת. אינו רצונו לומר קודם הנדר דא״כ הוי ליה טעות אלא רצונו לומר אחר שנדר ותלה בכך נתבטל והנדר בטל בלא היתר: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
« כלום נדרת אלא לכבדני כו׳. בגמ׳ דף ס״ג פריך הא בלאו האי טעמא לא הוה נדר דהוה נדר זרוזין כההיא דסעיף ו׳ ומשני דלא הוה נדר זרוזין דאמר ליה לאו כלבא אנא דמתהנינא מנך ולא מתהנית מנאי וכתב הרא״ש דכיון שהוא רוצה שיקבל ממנו מתנה מרובה מסתמא גם הוא נהנה ממנו הרבה וכן בסיפא שיאמר לו כאלו קבלתי אמר בגמרא דאמר לאו מלכא אנא דמהנינא לך ואת לא מתהנית לי וכתב הרא״ש דמסתמא מהנהו הרבה מאחר שתובע ממנו מתנה מרובה הרי לפניך דהאי דינא מיירי דוקא באופן זה שזכרנו בשם הרא״ש שהוא רגיל ליהנות ממנו וכן בסיפא שרגיל להנות אותו ואף על פי שלא זכרו הטור והש״ע אין בזה כלום דמסתמא כל שנודר כן הוא רגיל בזה כמשמעות לשון הרא״ש ובלבוש אשתמיט מיניה דברי הגמ׳ שזכרנו ועשה מזה קושיא מסברא דנפשיה ותירץ בחילוק בין מקבל מתנה למזמיני לאכול והוא שלא כהלכה ע״פ הגמרא שזכרנו: » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק ל״ד)
The Baer Hetev summarises: nearly every entry abridges the Chakh or the Taz and brings them together. His lemmas are single words, so one must read the entry to know which passage it addresses.
« בפחות. כ״כ לאפוקי שקל וסלע דאינם רשאים ליתן כך לדיעה זו. ש״ך בנה״כ: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק א)
« מקילין. וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה. ב״ח: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« חילל. ודוקא כשמוכרו אח״כ לזה הלוקח אבל אם מכרו לאחר אפשר שיאמר המוכר לפלוני אוזיל ולא לך. פרישה: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« כשמפליגין. והש״ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ״כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג׳ דינרין יש להחמיר: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« הדירני. וכן אם שמעון עצמו נדר שיאכל עם ראובן לא הוי נדר זרוזין ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« ראיתי. כתב הט״ז דגירסא הנכונה היא שצ״ל אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים דר״ל שהוא מפורסם שלא היו באותו הדרך ס׳ רבוא דאל״כ הא איתא בא״ח הרואה ס׳ רבוא מישראל ביחד וכו׳ משמע שהוא דבר אפשרי: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« שבעולם. כתב הש״ך דבתשו׳ מיימוני משמע דל״ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל דהוי בכללן דגים ופשתן וקנבוס וצמר ומשי ועצים וכמה דברים הנולדים וגדלים זה מזה ובהמה וכמה דברים נקראים פרי מפרי וגידולי קרקע: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« עשיתי. ואם אומר שבדעתו היה על יום או יומים נאמן דאנן סהדי שודאי דעתו לכך מאחר שא״א לקיים נדרו אבל באסר עליו רק מקצת פירות אינו נאמן אם לא באנס לקמן סי״ד. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« אעשה. ואח״כ עשה אותו דבר פלוני י״א דאסור כיון שיכול להיות שלא היה עובר התנאי ונראה דמ״ש הרב ויש חולקין קאי גם ע״ז ואם אמר חוץ מבשר לכ״ע לא הוי נדר שוא וכ״ש אם אמר חוץ מדגן דלא הוי נדר שוא כיון דדגן כולל חמשת המינים עכ״ל הש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« ויפוה. לפי שאין דרך הכעורה להעשות יפה (משא״כ לקמן סעיף י״ט במת אביה או עשה תשובה) ובגנבה כיסי צ״ל שאמר בפירוש כן ע״כ א״צ התרה דאל״כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י)
« בשוגג. הטעם דשכח שהיה פלוני שם ואח״כ נזכר וכתב הט״ז וכן אם המרו ב׳ באיזה דבר איך הוא זה אומר כן וזה אומר לא כן ונתנו ת״כ זה לזה שמי שיהיה כדבריו יתן לו חבירו איזה סך ממון פטור אותו שמפסיד מטעם זה דהוי שגגה אצלו ועיין בח״מ סי׳ ר״ז מדיני אסמכתא וע״ל סימן רל״ט: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« מוכיח. אבל בקונם אשתי בעינן שיאמר בפי׳ שגנבה כיסי וכיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר משא״כ כאן שהיה מוטעה בעיקר הנדר ש״ך וכתב הט״ז ומטעם זה למדתי במעשה שבא לידי באחד שהיה סובר שמחר הוא יום ה׳ בשבוע וקיבל עליו ביום שלפניו להתענות למחר ונודע לו אח״כ שטעה שמחר הוא באמת יום ד׳ אם צריך היתר או לאו ונ״ל שהוא דומה יותר להא דס״ו דבעינן שיאמר בפירש גנבה כיסי ודעתו לחוד לא מהני כיון שאינו מוכח שדעתו לכך הכי נמי דהא הרבה רגילין להתענות גם בשאר ימים ואין הטעות מורגש לאחרים ע״כ צריך היתר דוקא עכ״ל: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« אחרים. ואפילו לא אמר אח״כ כלום כשראה שטעה בדבר בשעת הנדר מותר בכל וא״צ כאן שיחליף לשון הנדר כמו בסעיף שאח״ז דהא אין כאן נדר לגמרי. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« החליף. כתב הש״ך מיהו אם אינו מחליף ולא מעמיד אלא סתם כשקרב אליהם וראה את אביו ואחיו אמר אלו הייתי יודע שאבי ואחי ביניהם לא הייתי נודר כ״ש שהנדר כולו בטל ב״ח וכ״מ בס״ט וע״ל סימן רכ״ט ס״א: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« בלבד. כיון שלא החליף לשונו דבתחלה אמר ג״כ סתם יין וכל היינות בכלל אלא שמוסיף עליו אח״כ האי חוץ וכו׳: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« בטעות. כתב הט״ז דגם כאן צריך שיאמר בשעת הנדר שנודר בשביל שסובר שיש בזה איסור אבל אם נודר סתם שלא יעשה דבר פלוני ואח״כ אומר שהיה סבור שיש בו איסור צריך היתר דוקא: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« אונסין. כ׳ הש״ך משמע אע״פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה״ג לא נדר וכתב ב״י בשם ר׳ ירוחם דהאי עכבו נהר פירש שגדל הנהר ממי שלגים דאונסא דלא שכיח הוא דאי הוה דבר מצוי ה״ל לאסוקי אדעתיה ולאתנויי ואם לא התנה הוי בכלל הנדר עכ״ל ונראה דה״ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים דהא חלה אמרינן בש״ס דהוי אונס דשכיח ולא שכיח ואפ״ה בנדרים הוי אונס: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« ממון. הב״ח הקשה ע״ז ממ״ש רמ״א בא״ח סי׳ תרנ״ו שיתן כל ממונו קודם שיעבור ולפיכך עקר דין זה כאן מהלכה ולק״מ דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה עכ״ל הט״ז וכתוב בתשו׳ הרא״מ גלאנטי מי שקבע זמן לפרוע לחבירו לזמן פלוני ואם לא יפרענו אז יאסר בבשר ויין וירד מנכסיו קודם הזמן פטור משבועתו: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« פטור. כ׳ הט״ז לפי מ״ש בסי׳ רכ״ח סמ״א שיש חילוק בין אומר ביום פלוני לאומר ליום פלוני צ״ל בכאן נמי ליום: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« דמקרי. וכתב הט״ז דנ״ל עיקר כדעה ראשונה דהוי אונס: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ)
« טובה. וכ׳ הש״ך בשם מהרי״ק אפי׳ מסר מודעא קודם לכן על שבועה זו לא אמרינן הואיל וגלה בדעתו שאינו חפץ בשבועה זו דיהא בטלה ומביאו ד״מ וכן הוא בלבוש: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
« נאמן. נראה דהיינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו אבל בנשבע לחבירו כגון בשט״ח וכה״ג אינו נאמן אם לא שידענו באונסו אבל אם לא הכרנו באונסו כלל אינו נאמן בנשבע לחבירו לומר אנוס הייתי מיהו היכא דיש רגלים לדבר נראה דנאמן עכ״ל הש״ך וכ׳ הרשב״א ואע״פ שהוציא בפיו הנדר סתם ואפי׳ תלה לאחר מכאן בדברים שהיתה כוונת השומעים בהיפך מה שאומר ואפילו היו השומעים חושבים ומכירין בו שהיה נודר מדעת ומרצון בלי שום אונס כו׳ וראיה מנודר בחרם ואומר אח״כ בחרמו של ים נדרתי כמ״ש לעיל סימן ר״ח: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ב)
« עבר. וכ׳ בתשובת הרשב״א דה״ה בהתרו בו ולא חשש לומר להם בשעח התראה ואכל וכ״ש כשאמר אעפ״כ אינו נאמן: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
« כתב. בסמ״ע בח״מ סי׳ ע״ב ס״ק ט״ו כ׳ בשם ת״ה אם נכתב בכת״י שחייב לשלם ונשבע על כך ואח״כ אומר שלא נשבע אלא שכתב כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה עכ״ל וכ׳ הש״ך ונראה דהיינו כשנותן אמתלא לדבריו אבל כשאינו נותן אמתלא לדבריו אלא טוען סתם לא נשבעתי אע״פ שהתובע מודה שלא נשבע בפניו הואיל והודה ושויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכשהתובע אומר נשבעת בפני אפי׳ כשהנתבע נותן אמתלא לדבריו אין טענתו טענה ועי׳ בח״מ סי׳ ע״ג ס״ו (עיין לעיל סימן ר״ח): » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
« שבעולם. היינו כשאמר בל׳ שאין כל פירות העולם בכלל דאל״כ בלא״ה אין הנדר חל כדלעיל ס״ה אלא שאוסר על עצמו פירות האילן ופירות הארץ. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
« היום. ואם מפרש לו המושל בפי׳ לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך אם לא יהיה לו צורך או שאר תנאי כיוצא בו. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ו)
« אסור. כתב מהרש״ל ומ״מ נראה שאם הוציא התנאי בשפתיו בלחש שרי דנהי דאיכא ג״כ חילול השם לא מחמירי׳ כולי האי מאחר דיש לו אונס גדול ומוכרח לכך ע״כ מיהו בטול בשפתיו לא מהני אלא תוך כדי דבור. ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ז)
« לבטלה. והט״ז כ׳ שדברי הרמ״א תמוהים וצ״ע דמ״ש מסט״ו דכל שהוא באונס יסורין א״צ ביטול וכו׳ ע״ש (ובנה״כ השיג עליו וכתב דל״ד לסט״ו דהתם לא קאמר אלא דאם נשבע כבר אין שבועתו כלום אע״פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר ע״ש): » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ח)
« חלול. זהו בנדון זה שתלוי בממון משא״כ בדין הקודם שיעידו בדבר שיגרום לו מיתה לא מחלקינן בזה. ט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק כ״ט)
« אונס. פי׳ שההגמון צוה לקהל לגזור בחרם אחר עדות אין להם לגזור להציל עצמן בממון חבריהם אם יכולים בשום פנים להתפשר וכו׳ כן הוא באגודה: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל)
« ממש. אע״פ שלא בטל בלבו. ט״ז וש״ך וכ׳ מהרי״ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
« מיתה. וצ״ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די״ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני גם בד״מ מסיק ומ״מ טוב להחמיר לבטל החרם ש״ך: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ב)
« דירתו. הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
« אחת. והש״ך הניח דברי הרמ״א בצ״ע דבתשו׳ הרמב״ן משמע אפי׳ היה הבעל ממקום אחר וכו׳ ע״ש ועיין בא״ע סי׳ ע״ה: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ד)
« שנדרה. עמ״ש בסי׳ רל״א ס״ק ב׳ בשם הט״ז: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ה)
« לסתור. כ׳ הש״ך אפי׳ היה נודר ואמר בלבו היום אינו מועיל כיון שאין אנו רואים שום אונס ובתשובת מוהר״מ מלובלין כתב כיון שלא היה ההכרח על השבועה ממש ולא היה בלבו היום וכו׳ ולא משמע כן מתשובת הרשב״ץ אלא דאפילו הוא אנוס על הנדר ושבועה עצמו צריך להתנות בלבו איזה תנאי ואם לאו צריך לקיים נדרו וע״ל סי״ד: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ו)
« תשובה. אפי׳ מת או עשה תשובה אחר הנדר א״צ התרה ול״ד לדלעיל ס״ו בהיתה עכורה וייפוה דחל הנדר לפי שאין אשה עכורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות הלכך אומדין דעתו דכי אמר שאביה רע כ״ז שהוא רע קאמר כ״כ ב״י בשם הרשב״א: » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ז)
« לכבדני. כתב הט״ז דמיירי כאן שהוא רגיל ליהנות ממנו וגם בסיפא מיירי שרגיל להנות אותו ודלא כלבוש שמחלק בין מקבל מתנה למזמינו לאכול והוא שלא כהלכה כדמוכח מש״ס (ובנה״כ השיג עליו ומסכים עם הלבוש דאדרבה כן מוכח מש״ס ודלא כמו שהוא מחלק ע״ש): » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ח)
« הסתם. אבל אם המדיר אומר לא כי אלא לכבודי נתכונתי כדי שאתכבד שתקבל מתנה אסור הר״ן והרא״ש ודלא כב״י: .. » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ט)
The Pit’hei Techouva brings the responsa of later centuries. It is he who carries, at ס״ק י״ב, a very sharp warning — against using seif 14 to cover a true fact.
« הוי נדר. כתב הר״ן בפ׳ ארבעה נדרים (נדרים דף כ״ג ע״א) בד״ה ומי שרי הכי דאפשר שאף במעמידין דבריהם (ר״ל שאומרים שלנדר גמור נתכוונו וכמו שפירש בראש הפרק ההוא) פותחין פתח לומר אלו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא (היינו מ״ש לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ז׳ ואפילו פתח שמגוף הנדר כו׳) עכ״ל: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק א)
« כיסי. עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל ועיין בשו״ת ראש יוסף תשובה ה׳ דף י״ג שדעתו כדעת המ״צ דכל שיש הוכחה כמפרש דמי ולא כט״ז ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ב)
« דהוי נדר בשוגג. [עבה״ט בשם ט״ז מ״ש וכן אם אמרו ב׳ באיזה דבר כו׳ ועיין בתשו׳ משכנות יעקב סי׳ ס׳ במעשה דשותף א׳ חשד את חבירו שהעלים ממנו איזה דבר והלה מכחישו ונתעצמו בזה זה אומר שקר הוא ולא קניתי מסחר הלז וחבירו מתאמץ שאמת הדבר והמרו זא״ז בקנס מאה זהובים לצדקה והקנו בקגא״ס ונתנו הרשאה מעולה לאיש חשוב אשר מעותם ת״י שיקח המאה זהובים לצדקה על חשבון מי שיתחייב והוציא האיש את המעות ע״ד מצוה ואח״כ נתברר שהחשד הוא שקר ונפל מחלוקת בין הלומדים אם בדין הוציא האיש המעות ויש מפקפקין דאין בנדר זה ממש דהוי נדר טעות שהיה סבור שהאמת אתו וסמכו בזה ע״ד הט״ז דשנים שהמרו זא״ז כו׳ פטור אותו שמפסיד והוא ז״ל האריך לבאר דאין בדבר זה שום ספק ופקפוק כלל דודאי חייב החושד לקיים נדרו לצדקה ואין בזה כלל משום נדר טעות ולא דמי כלל הך מילתא לדין הט״ז דע״כ לא כתב הט״ז רק כשכ״א ברור לפי דעתו שכן הוא כדבריו רק שבאמת טעה או שכח דלבו אנסו כדמייתי ראיה מהנהו תרי תלמידי ובודאי לא היה התלמיד נשבע אם היה איזה ספק בלבו אבל בנ״ד איזה בירור היה לו שאמת כדבריו ומי התיר לו להאמין כל כך למספרי לה״ר וכי נתיר לו לישבע על חשד בעלמא הגם שנדמה לו כדברים הניכרים אינו רק דלמיחש מיבעי ואף דמצינו דאישתבע ר״נ טבע חסא היינו לפי דכל הנטבעים רובא דרובא למיתה ויורשים יורדין לנחלה והוא מה״ת בחזקת מת רק מדרבנן אסורה אשתו לינשא לכתחלה דחששו למיעוט נמלטים ומהיכי תיתי לא יהא נשבע ע״פ רובא דאורייתא אטו נאסר אדם לישבע שזה בנו של פלוני הגם שזה אינו יודע רק מכח רובא אבל לישבע ע״פ דמיון ודאי דאסור מה״ת וחייבין עליו משום שבועת שוא וא״כ בנ״ד מדמחית נפשיה לספיקא גמר ומקני ואין בזה נדר טעות כלל ואם באנו לחוב מטעם אסמכתא כבר הלכה רווחת בישראל דבצדקה והקדש אמסכתא קניא כו׳ ובפרט בנ״ד שהיה קנין בדבר וגם המעות היה מושלש ת״י אחר מתחלה והוי כאתפיס זכוותיה בודאי זכה הקדש במעות הללו ושפיר הוציאם והאריך בזה להביא ראיות מדברי הרמב״ם ומדברי הש״ס בכמה מקומות ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ג)
« כי היתה בטעות. [עבה״ט בשם ט״ז ובבה״ט של מהרי״ט ז״ל הביא בשם ת׳ מ״צ ח״א סי׳ ד׳ וס׳ כנה״ג דכשיש הוכחה מהני ג״כ ועמ״ש בסק״ב. עוד הביא שם בשם הרשד״ם סי׳ ק״ד מי שנשבע לישא אשה פלונית ואמו אינו רוצה הוי נדרי שגגות וא״צ התרה עכ״ל וע׳ בתשובת חתם סופר ס״ס רכ״א שכ׳ עליו שנתן מכשול בהעתקתו ששם היה המעשה בן אלמנה נשבע לא׳ שישא בתו ובלבד השבועה קבל נזירות שמשון וכשנודע לאמו עשתה מעשה תעתועים והרעישה כל העיר ונשבעה שמאבדת בידה כל הונה ורכושה עד שהחותן והבת לא יכלו לסבול ונתנו לו רשות להתיר שבועתו אך נזירות שמשון אין לו היתר ע״ז צדד הרשד״ם דצעקת והרעשת האם באופן הנ״ל י״ל אנן סהדי אלו היה יודע לא היה נשבע שהרי קמן שאפילו שכנגדו מוחלים לו ודמי לתשובת הרא״ש במי שנשבע לתת נדן לבתו ושוב נתיאשו חובותיו כו׳ (שהובא בש״ע לקמן סעיף ט״ז ועמ״ש שם) וא״צ היתר וכולי האי ואולי אם יסכימו עמי ב׳ בעלי הוראה ע״ש]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ד)
« אין לו לשלם. עיין בזה בת׳ מהר״ם גלאנט״י סימן פ״ט ובתשובת מהרי״ט ח״א סימן א׳ ובתשובת חוט המשולש ח״ד מספר התשב״ץ בטור הראשון סימן מ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« דלא מקרי אונס. עי׳ במג״א סימן ק״ח ס״ק י׳ דהא דמבואר בשו״ע שם במי שלא התפלל בזמנו לפי שהיה סבור שישאר לו זמן כו׳ חשוב כאונס: כ׳ ע״ז דביו״ד סי׳ רל״ב ס״ק יש מחלוקת בזה. וצ״ל דגבי שבועה חשש לחומרא. והט״ז הכריע כמ״ש שם בשו״ע דהוי אונס וכ״מ בחו״מ סי׳ כ״א מלשון הרמב״ם וב״י. וראיית האגודה שהביא הרב״י בחו״מ סימן ר״ד. נ״ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס. מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג׳ שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ״ש הב״י שם סעיף י׳: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ו)
« כתב עליו שטר. עש״ך ס״ק כ״ח ועיין בתשובת נו״ב חלק יו״ד סימן ס״ז וחלק ח״מ סימן ל׳ אות י״ג מ״ש בזה: כתב באשל אברהם ראובן הפריז נדן לבת לוי ונתן סבלונות גם עשה שבועה כנהוג ורוצה ליתן פחות כי לא פסק מעולה כסך זה והשדכן מכחישו ובן ראובן אמר שאם לא יקיים התנאי פטור אני משבועתי ואם אבי התל בי אפ״ה מה איכפת לי עיין תשובת פני משה ס״ג דנאמן הבן. ועיין תשובת הרא״ש ומהר״א ששון בתשובה סימן יו״ד והמבי״ט סי׳ צ״ח. ואפשר לומר מכיון דלא שאל הבן את פי השדכן ודאי דלא חש לממון ויש לסברא זו קצת ראיה עיין תשובת ריב״ן סימן ע״ז הביאו ב״י ח״מ סי׳ מ״ח אבל ז״א דממון מאיסורא לא ילפינן דאדם בשבועה נאמן לומר שע״כ נשבעתי וע״ש באריכות ועי׳ בתשובת א״י סימן מ״ב ומ״ג שהעלה אם הבע״ד מודה שלא נשבע ממש ודאי דמהני ולא מהני אמתלא כאשה שאמרה א״א אני וחזרה כו׳ ואם טען באמת נשבעתי לי יש לומר א״א הודאת בע״ד כקע״ד ולדעת פר״ח מחויב הבע״ד להזהירו אולי נשבע שלא בפניו ולדעת רשב״א דינו מסור לשמים ועיין תה״ד ותשובת ד״מ ובה״ג מש״כ בשם תנא דבי אליהו: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ז)
« נאמן. [עיין באשל אברהם בשם שב יעקב סימן מ״ט העלה בחזן שהתקשר עצמו לנגד קהל בכתב וז״ל והנני מקבל עלי בח״ח ובשד״א כו׳ עד עשרה שנים אין אני רשאי לזוז מכאן בלתי רשות כו׳. והש״ץ טוען שמעולם לא נשבע ולא קיבל בחרם גם לא כתב כל זאת אלא חתם בח״י. וכן מה שהשכיר עצמו לק״ק אחרת היה ע״פ רשות. ואב״ד דשם התיר לו להשכיר ואמר שאין כאן לא נדר ולא חרם באשר לא הוציא השבועה מפיו וכמבואר ברשד״ם סימן פ״א בשם ר״י הלוי כו׳. והנה לסברא זו הסכים הרא״ם בתשובה סימן ע״ב ובתשובת מבי״ט ח״א סי׳ ט׳ ובח״ב סימן ר״מ ובת״ה סי׳ שכ״ו. והביאו סמ״ע ח״מ סי׳ ע״ג. ומ״מ יש לתמוה אמאי התיר לו לכתחלה ודאי מה שהחמיר בחו״י סימן קצ״ד דמחלק בין אם כתב כל הנ״ל קבלתי בשבועה כו׳ ובין שכתב הריני מקבל עלי בשבועה לשלם כו׳ יש לתמוה עליו. ועיין שם בתשובה הנזכר שדחה כל ראיות שלו בענין זה באריכות. אמנם בנ״ד כ׳ הרב בתשובה מ״ג ס״ח קהל שקבלו עליהם מורה והוא קבל עליו בשבועה שלא לזוז ממקומו זה עשר שנים ובעו״ה החל נגף בעם וכאשר ראה אביו של המורה שהדבר בעו״ה הולך ומתגבר שלח אליו איך אחותו ילדה ב״ז וימהר ויחיש מעשיהו לבוא ולמול את הילד ובאמת לא ילדה מעולם ומעתה לב הת״ח ירא וחרד נכשל בעון השבועה כשיתעכב שם. וכן דינים הרבה לענין ממון ושכירות ע״ש באריכות]. ועי׳ עוד בת׳ שבות יעקב חלק א׳ סי׳ ו׳. [ובתשו׳ ח״ס סי׳ רכ״ו ורכ״ז ועמש״ל סימן רל״ו סק״א]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« מקצבתו. עיין בת׳ חכם צבי סי׳ ע״ב דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר עיין שם ועיין בתשובת בשמים ראש סימן שכ״ג: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט)
« וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום. ע׳ בספר בני אהובה פרק י״ז מהלכות אישות הלכה י׳ בענין אם לא חשב בלבו שום תנאי אם יש לו התרה או לא מאחר דאין כאן חרטה על עצם הנדר שהרי היה צריך לעשות כן וכתב דלדעת הרשב״א ורשב״ץ שהביא ב״י לעיל סימן רכ״ח על מי שהוצרך לישבע לאשתו שהבריחה נכסיו שיגרש אשתו שניה ועכשיו מבקש התרה ואין לו חרטה מעיקרו כי באותה שעה היה חפץ בנדרו רק עכשיו מתחרט והשיב דבכה״ג לא בעינן חרטה מעיקרו כלל ולדבריהם צ״ל הך דנודרים להרגים ולמוכסים דבאמת יש לו התרה רק כל מה דמצינו למנוע התרה עבדינן ע״כ צריך שיבטל בלבו או אפשר דמיירי היכא שהדירו ע״ד רבים דלית ליה התרה ע״כ אמרינן שיבטל בלבו ושוב הוכיח דהתוס׳ לא ס״ל כוותייהו בדין זה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י)
« יאסרו עלי רק היום. עיין בתשובת בית יעקב סי׳ ק׳ ועיין ט״ז ס״ק כ״ה ודו״ק: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
« אנסין כו׳. עיין בשאילת יעב״ץ ח״ב סימן ט׳ בשנים שנתקוטטו עד הכאה ונטל א׳ סכין ותקעו בלב חבירו והמיתו ועל זה נתפש בדיני א״ה ובסוף יצא פטור על פי המלכות בתנאי שישבע שבועה חמורה שלא היה הוא הרוצח אלא איש אחר היה וברח והורה לו מורה אחד לעשות כן להציל עצמו מהמיתה ע״י שבועת שקר ונתלה בהגהת רמ״א האלה וכתב שטעות הוא בידו דהרמ״א מיירי אם הוא בעלילה ואפילו תימא דאיירי נמי בבא על ארמית באמת מ״מ הרי אינו חייב מיתה אלא ע״י קנאין בשעת מעשה ואחר שפירש הרי ההורגו נהרג עליו משא״כ בהורג נפש מישראל במזיד ואפי׳ אם עשה תשובה. עון דשפיכת דמים אין לו כפרה בשום תשובה כ״א בדם שופכו. וכתב עוד דאפילו בדרך היתר אסור להצילו מהמות בשום אופן אם לא היכא שהנהרג התחיל במריבה תחלה ובהכאה שמא אין לו דין מיתה כלל דרודף הוא אפילו לא הכהו אלא באגרוף יש בעלי זרוע שאגרופן ממית ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ב)
« שאנס את חבירו. ע׳ בתשובת פרח מטה אהרן ח״א סי׳ י״ז וסימן י״ח שהעלה דהיכא שאנסו ע״י גיזום ואיום להביאו בעש״ג לדון בפניהם לא הוי אונס כלל דלא כל המביאים בעש״ג נוצחים אבל אם גזמו שימסור אותו ביד האנסים ומצי עביד הוי אונס לדעת כל הפוסקים זולת אבי העזרי ומהר״ם דלא חשיב אונס לדעתם משום דגזים ולא עביד ומיהו אף לפי סברתם דווקא בסתם אינשי דלא הוחזקו למסור מעולם אבל מי שכבר פרץ והוחזק למסור אפילו בפעם אחת לכ״ע הוי אונס גמור ואין צריך שיחשוב בזה איזה ערמה בשעת השבועה ע״ש שהאריך בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ג)
« מבית דירתו. (עבה״ט ועיין בתשובת חתם סופר ס״ס רכ״ח מ״ש בשם הרשד״ם ומבואר שם דהרא״ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב שהרי זה מבואר לכל ולא התנה ע״ש): » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
« בעיר אחרת. [עבה״ט ועיין בתשובת חתם סופר שם מ״ש בזה ועמ״ש בפ״ת לאה״ע סימן ע״ה]: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט״ו)
« שנדר לחולה. עיין בזה בתשובת שבות יעקב חלק ח״מ סו״ס קס״ח. ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב״ד מדעסא פאה פ״ג משנה ז׳ מ״ש בזה: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« אם עשו זו משום הפצרת החולה. עיין בתשובת שבות יעקב ח״ב סימן פ״א באחד שנדר לאשתו ראשונה קודם מותה שיקבוץ אליו אנשים ללמוד עמהם כל שנה ראשונה אחר מיתתה בביתה ואחר שמתה קשה עליו לעשות כן בשביל השכירות שצריך ליתן להם אם יש התרה לנדרו וגם כמה אנשים צריך לקבץ אליו שיהא יוצא ידי נדרו וכתב דאף אם בעשה הדבר ע״פ הפצרת אשתו בחליה הוי נדר גמור ול״ד לדברי הרמ״א מאחר שהוא דבר מצוה וקרוב הדבר דאפילו התרה לא מהני כה״ג כיון שנדר כן על דעתה והוא תועלת לנשמתה הוי כנדר ע״ד חבירו לתועלתו דלא מהני התרה אף אחר מותו בלתי רצונו (ובר מן דין נראה דהוי כנודר בעת צרה דאין להתירו אא״כ יראה לחכמי הדור שהנדר לא יכול לקיימו שהוא אנוס או שבהתרתו יהיה דבר מצוה כמש״ל סימן רכ״ח סמ״ה בהג״ה ולפמ״ש שם ס״ק ל״ט בשם תשובת רלב״ח וש״ך אין זה מיקרי נודר בעת צרה) ולענין בכמה אנשים יוצא ידי נדרו כיון שלא פירש ליקח מנין סגי שיקבץ שנים ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
« מי שפירש. ודעת הגאון מהר״י אשקאפה בשו״ת ראש יוסף תשובה ה׳ דף י״ג דה״ה אפילו לא פירש אלא שיש הוכחה ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ח)
« שעשה תשובה. עבה״ט של הרב מהרי״ט ז״ל שכתב בשם הראנ״ח דאם עשה תשובה וחזר לרעתו אסור כו׳ ע״ש וכ״כ בתשובת פני משה ח״ב סימן נ״ד ועיין במשנה למלך פ״ח מהלכות נדרים דין ב׳ שחולק עליהם ודעתו שמותר שכבר נתבטל הנדר ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ט)
« שיאמר לו כלום נדרת. כתב בספר בני חיי הנה חזינן בזמנינו דכל שבועות שמשביעים הן לענין ממון הן לענין דברים אחרים כשיאמר המשביע אני מוחל השבועה או פוטר וכדומה הם פטורים ולא מצינו מי שערער ע״ז (עט״ז לעיל סימן רכ״ח סעיף ל״ט) ואמאי הרי ע״פ הדין בעינן בממון שיאמר הריני כאלו התקבלתי ובכבוד זהו כבודי אלא ודאי הענין כמ״ש מורינו דכיון דנהגו כן כל העולם עכשיו כשהם משביעים אדעתא דהכא משביעים שאם אח״כ יאמר הוי פטור או מחול לך די בכך והוי כאילו התנה ופירש כן בשעת השבועה עכ״ד מהר״ם קלעי הובא במקור ברוך סי׳ ל׳ ע״ש: » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק כ)
The Nekoudot HaKessef are the Chakh’s reply to the Taz. Here they number only four entries, each answering a specific entry of the Taz — the first, the nineteenth, the twenty-seventh and the thirty-fourth.
« (סימן רל״ב ס״ק א׳ בט״ז) ואיני יודע כו׳. ול״נ דכוונת רמ״א לאפוקי שקל וסלע: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
« (שם ס״ק י״ט) הקשה על האגודה. ונראה דדעת האגודה דכיון שהיו רגילין להטמין עצמם הוי אונסא דמוכח: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
« (שם ס״ק כ״ז) הקשה על רמ״א וב״י ודבריו. תמוהים דהיאך יעלה על הדעת שישבע לכתחל׳ לשקר והגמי״י דמחלקין בדין הנזכר בסעיף ט״ו לא קאמרי אלא דהשבועה אינה שבועה אם נשבע כבר אע״פ שלא ביטל בלבו אבל לכתחלה פשיטא דצריך לבטל בלב ולא ישבע לשקר וגם הגהת מיימוני ורבינו ירוחם ני״ד סוף חלק שלישי כתבו בשם הגאונים דהגמון או בעל מכס שמשגר לקהל להחרים בשביל צרכיו אותו חרם אינו כלום אבל שבועה אסור לישבע לו לשקר עד כאן לשונו ומביאה ב״י ופשיטא דבאנס והגמון איכא עונש מיתה אם לא ישבעו לו וכמ״ש הוא עצמו אלא דמ״מ על ידי ביטול בלב שרי וכמ״ש ב״י: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
« (שם ס״ק ל״ד) השיג על העט״ז וכ׳ דאישתמיטתיה הש״ס ולפי עניות דעתי נראה שהעט״ז ראה הש״ס זו שהרי הב״י מביא כהלכתה וכמשפטה אלא דקשיא ליה כעין קושית הר״ן דא״כ ר׳ אליעזר נמי דס״ל דהוי נדרי זרוזין אמאי לא נימא דלנדר גמור מתכוין כדי שתברו יאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני הרי כאלו קבלתי ומתרץ דהתם ליכא למימר הכי ע״ש ודוק ואדרבה נראה שהוא לא עיין בש״ס שכתב בש״ס דף ס״ג פריך כו׳ והרא״ש מייתי לה התם אמתני׳ דף ס״ב ובאמת אינה שם אלא בדף כ״ד ואפשר טעות הוא בלשונו גם מה שאמר דבעינן דוקא שרגיל להנות ממנו צ״ע אי קי״ל הכי לדינא כיון שהרמב״ם והטור ושלחן ערוך כתבו כן בסתם דא״ל כמ״ש הוא דמסתמא כו׳ דהא נ״מ אם ידוע בבירור שאינו רגיל בכך וגם בדבריו לא משמע כן ודו״ק: » (נקודות הכסף יו״ד רל״ב)
The table gives the twenty seifim in the order of the book, clause by clause. It serves to find a phrase: the right-hand column gives the exact reference, Mehaber or Rama.
| Seif | The clause of the Choulhan Aroukh | What it says |
|---|---|---|
| א | « דין נדרי זרוזין והבאי ושגגות ואונסין. ובו כ׳ סעיפים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | The law of vows of urging, of exaggeration, of error and of duress — and there are here twenty seifim |
| א | « יש נדרים שאין צריכין התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | There are vows that need no dissolution |
| א | « נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | vows of urging, vows of exaggeration, vows of error, vows of duress |
| א | « והתולה בדבר ולא נתקיים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:א) | and one who makes [his vow] depend on a thing, and it was not fulfilled |
| ב | « נדרי זרוזין כיצד היה מוכר חפץ לחבירו ואמר קונם עלי ככר זה אם אפחות מסלע » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | Vows of urging — how? He was selling an object to his fellow and said: “konam, this loaf be forbidden to me if I go below a sela” |
| ב | « ואמר הלוקח קונם ככר זה עלי אם אוסיף על שקל ונתרצו שניהם בג׳ דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | and the buyer said: “konam, this loaf be forbidden to me if I add above a shekel” — and the two agreed on three dinars |
| ב | « (או בפחות מעט או יותר מעט) (ר״ן) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב) | Gloss: (or a little less, or a little more) |
| ב | « לא נאסר שום אחד מהם שכן דרך התגרים לידור או לישבע כדי לזרז חבירו ואין בלבו לשום נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | neither of them is bound — for such is the way of merchants: to vow or swear in order to urge one’s fellow, with no vow in his heart at all |
| ב | « (וי״א אף על גב דאמרינן לזרוזי נתכוונו מכל מקום לא יוכל המוכר ליתנו בשקל ולא יוכל הלוקח לקנותו בסלע) (שם בשם י״א) (ויש מקילין) (שם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב) | Gloss: (and some say: although we say they intended urging, the seller may nevertheless not give it for a shekel, nor the buyer acquire it for a sela) … (and some are lenient) |
| ב | « ודוקא כשאין מעמידים דבריהם אלא שניהם נתרצו בשלשה דינרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | and this only when they do not stand by their words, but both agreed on three dinars |
| ב | « אבל אם לא נתרצו אלא זה בסלע וזה בשקל ונתבטל המקח ודאי לנדר גמור נתכוונו וחל הנדר וכל מי שיעבור על נדרו הרי חילל דבריו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | but if they did not agree — this one at a sela and that one at a shekel — and the sale fell through, then they surely intended a full vow, the vow took effect, and whoever transgresses his vow has profaned his word |
| ב | « ואם האחד העמיד דבריו והשני לא העמיד מתוך שנתבטל לאחד נתבטל גם לשני » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | and if one stood by his words and the other did not — since it is void for the one, it is void for the second as well |
| ב | « וכל זה מיירי בסתם אבל אם אומרים שלנדר גמור נתכוונו הוי נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | and all this speaks of an unspecified case; but if they say they intended a full vow, it is a vow |
| ב | « ואם המוכר אמר קונם אם אפחות מיותר מסלע או שאמר הלוקח קונם אם אוסיף לך על מעט פחות משקל ונתרצו בג׳ דינרים הרי זה נדר שאין דרך לזרז כשמפליגין כל כך ולנדר גמור נתכוונו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ב) | and if the seller said “konam if I go below more than a sela”, or the buyer said “konam if I add to you above a little less than a shekel”, and they agreed on three dinars — this is a vow: for it is not the way to urge when the gap is so great, and they intended a full vow |
| ב | « הגה נדר לשנים שרוצים לקנות ממנו ואמר לאחד מהם לנדר גמור כוונתי ולאחר לזירוזין כיון שהנדר בטל לגבי אחד בטל לגבי שני הואיל ונקרא נדר אחד לשניהם. (ב״י בשם הר״ן בפי׳ הירושלמי): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ב) | Gloss: he vowed toward two men who wish to buy from him, and said to one of them “I intended a full vow” and to the other “it was to urge”: since the vow is void with regard to the one, it is void with regard to the second — for it is called one vow for both |
| ג | « המזמין את חבירו שיאכל עמו ומסרב ומדירו אם אינו אוכל עמו או שאומר לו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה מתארח עמי ואוכל פת חמה ושותה כוס של צונן וזה מסרב ה״ז נדר של זרוז » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג) | One who invites his fellow to eat with him, and he refuses, and he makes him vow if he does not eat with him — or says to him, “konam, may I derive no benefit from you if you do not lodge with me and eat a warm loaf and drink a cup of cold” — and the other refuses: this is a vow of urging |
| ג | « אבל אם זימן ראובן לשמעון לאכול עמו והיו מזמינים אותו גם במקום אחר וחפץ לאכול יותר עם ראובן ואומר לו הדירני מנכסיך אם לא אוכל עמך כדי שלא יפצירו בי במקום אחר הרי זה נדר גמור: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ג) | but if Reuven invited Shimon to eat with him, and they were also inviting him elsewhere, and he prefers to eat with Reuven, and says to him, “make me vow from your property if I do not eat with you” — so that they should not press him elsewhere — this is a full vow |
| ג | « הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ג) | Gloss: and one does not extend the laws of vows of urging to another case, for you have in them only what the Sages said |
| ד | « נדרי הבאי כיצד כגון שאמר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי כיוצאי מצרים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד) | Vows of exaggeration — how? For instance he said: “konam, this loaf be forbidden to me if I did not see the likes of those who came out of Egypt” |
| ד | « (או) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד) | Gloss: (or) |
| ד | « אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד או חומה גבוהה לשמים » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד) | “if I did not see a snake like an olive-press beam”, or “a wall high as heaven” |
| ד | « (אינו נדר) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד) | Gloss: (it is not a vow) |
| ד | « שכן דרך העולם להפליג ולא כוון לשם נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ד) | for such is the way of the world, to exaggerate — and he did not intend a vow |
| ד | « (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד) | Gloss: (and if he stands by his words, saying that he intended a vow, it is a vow) |
| ה | « אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אינו נדר כיון שאי אפשר לו להיות בלא כל הפירות הוי ליה נדר שוא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה) | If he said “konam, all the fruits in the world are forbidden to me” — it is not a vow, since he cannot survive without any fruit at all: it is for him a vain vow |
| ה | « וכן אם אמר קונם כל פירות שבעולם עלי אם לא עשיתי דבר פלוני אינו נדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ה) | and likewise if he said “konam, all the fruits in the world are forbidden to me if I did not do such a thing” — it is not a vow |
| ה | « הגה אבל אם אמר בלשון עתיד אם אעשה דבר פלוני יאסרו כל פירות עלי י״א דאסור (ב״י בשם סמ״ג ותוס׳ פ׳ המדיר ריש (כתובות דף ע״א) והג״א מהרי״ח) » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה) | Gloss: but if he spoke in the future tense — “if I do such a thing, all fruits shall be forbidden to me” — some say it is forbidden |
| ה | « וכן אם אסר עליו כל פירות חוץ מחטין י״א דהוי נדר (סמ״ג ומרדכי פ׳ ג׳ דשבועות) ויש חולקין. (תשובות מיימוני סוף הל׳ נדרים): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ה) | Gloss: and likewise if he forbade himself all fruits except wheat, some say it is a vow — and others dispute |
| ו | « נדרי שגגות כיצד אמר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי ונזכר שאכל ושתה או אם אוכל ואשתה ושכח ואכל ושתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | Vows of error — how? He said “konam, this loaf be forbidden to me if I ate and drank”, and he recalled that he had eaten and drunk; or “if I eat and drink”, and he forgot, and ate and drank |
| ו | « כיון שהוא שוגג בשעת הוצאת הנדר מפיו או בשעה שיש לה לחול ואם היה יודע שהוא כן לא היה נודר אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | since he is in error at the moment he brings the vow out of his mouth, or at the moment it should take effect — and had he known it was so he would not have vowed — it is not a vow |
| ו | « וכן אם אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי או שהכתה בני ונמצא שלא גנבה ושלא הכתה » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | and likewise if he said “konam, may my wife derive no benefit from me, because she stole my purse” or “because she struck my son”, and it turned out that she had not stolen and had not struck |
| ו | « וכן אם אמר קונם שאיני נושא פלונית שהיא כעורה והיתה יפה בשעת הנדר שאם היה יודע שהיא נאה לא היה נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | and likewise if he said “konam, that I shall not marry so-and-so, for she is ugly” — and she was beautiful at the time of the vow: had he known she was fair, he would not have vowed |
| ו | « אבל אם היתה כעורה ויפוה חל הנדר: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ו) | but if she was ugly and they made her beautiful, the vow took effect |
| ו | « הגה וכן האומר אם היה פלוני אצל זה הדבר אתן אלף זוז לצדקה והיה שם פטור דהוי נדר בשוגג. (מהרי״ו בדינים והלכות סימן נ״ט): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ו) | Gloss: and likewise one who says “if so-and-so was present at this matter, I will give a thousand zuz to charity”, and he was there — he is exempt, for it is a vow made in error |
| ז | « וכן אם ראה מרחוק אנשים אוכלין פירותיו ולא הכירם ואמר הרי הם עליכם כקרבן » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | And likewise if he saw from afar people eating his fruits, and did not recognise them, and said “behold they are upon you as a sacrifice” |
| ז | « וכשקרב אליהם ראה שהם אביו או אחיו שלא היה רוצה לאסרם עליהם אינו נדר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | and on drawing near he saw they were his father or his brother, whom he would not have wished to forbid — it is not a vow |
| ז | « אע״פ שלא פירש כיון שהדבר מוכיח שאין אדם אוסר פירותיו על אביו ואחיו » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | although he did not state [his reason] — since the matter is self-evident: a man does not forbid his fruits to his father and his brother |
| ז | « ואפי׳ נמצאו עמהם זרים דכיון שבטל הנדר אצל אביו ואחיו בטל גם אצל אחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ז) | and even if strangers were found with them — since the vow lapsed with regard to his father and brother, it lapsed also with regard to the others |
| ח | « במה דברים אמורים כשהחליף את דבריו שאמר תחילה כולכם אסורים ולבסוף אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | Of what is this said? Of one who changed his words: he first said “all of you are forbidden”, and afterwards said “had I known my father was among you, I would have said: so-and-so and so-and-so are forbidden, and my father permitted” |
| ח | « או כשאמר תחלה כשראם מרחוק ולא הכירם יהו אסורים לזה ולזה ואחר כך החליף דבריו לומר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | or when he said at first, seeing them from afar without recognising them, “let them be forbidden to this one and that one”, and afterwards changed his words to say “had I known my father was among you, I would have said: all of you are forbidden except my father” |
| ח | « אבל אם בשעת האיסור אומר כולכם אסורים וגם בשעת חזרה אומר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | but if at the hour of the prohibition he says “all of you are forbidden”, and at the hour of retraction he also says “I would have said: all of you are forbidden except my father” |
| ח | « או שאמר בשעת האיסור יהו אסורים לזה ולזה ובשעת חזרה אומר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | or if he said at the hour of the prohibition “let them be forbidden to this one and that one”, and at the hour of retraction says “I would have said: so-and-so and so-and-so are forbidden, and my father permitted” |
| ח | « שלא החליף לשון הנדר בין שעת איסור לשעת חזרה לא הותרו האחרים: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ח) | — since he did not change the wording of the vow between the hour of the prohibition and the hour of retraction, the others are not released |
| ט | « אמר היין עלי קרבן מפני שהוא רע למעים אמרו לו הרי המיושן יפה למעים אמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט) | He said “wine is upon me as a sacrifice, because it is bad for the bowels”. They said to him: “aged wine is good for the bowels”. He said: “had I known, I would not have vowed” |
| ט | « ואפי׳ אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט) | and even if he said “had I known, I would have said: the new is forbidden and the old permitted” — he is permitted in the old and in the new |
| ט | « אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורים עלי חוץ מן המיושן הרי זה מותר במיושן בלבד וכן כל כיוצא בזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:ט) | but if he said “had I known, I would have said: all wines are forbidden to me except the aged” — he is permitted in the aged alone; and so in every like case |
| י | « נשבע שלא יעשה כך מפני שהיה סבור שהוא איסור גדול ואח״כ נודע לו שאין בו איסור כל כך » (שו״ע יו״ד רל״ב:י) | He swore not to do such a thing because he thought it a grave prohibition, and afterwards learned that there is not so much prohibition in it |
| י | « לא חלה השבועה כלל כי היתה בטעות: » (שו״ע יו״ד רל״ב:י) | the oath did not take effect at all, for it was in error |
| יא | « מי שאמר לחבירו שהשר כלל אותו בפשרה שלו וע״י כך נשבע לתת לו כך וכך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא) | One who told his fellow that the lord had included him in his settlement, and who on that account swore to give him such and such money |
| יא | « ואיגלאי מילתא שהשר פטרו לזה אין ממש באותה שבועה כיון שהטעהו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יא) | and it was revealed that the lord had exempted this one — there is no substance in that oath, since he deceived him |
| יב | « נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יב) | Vows of duress — how? His fellow made him vow to eat with him, and he fell ill, or his son fell ill, or a river held him back: these are vows of duress |
| יב | « הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: and if a duress befell him that he could have removed by giving much money — that is called duress |
| יב | « וכן אם צוה עליו השר שלא לקיים שבועתו ונדרו אפי׳ לא הוי הקנס רק ממון מקרי אונס (שם וב״י בשם תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: and likewise if the lord ordered him not to fulfil his oath and his vow — even if the penalty is merely monetary, that is called duress |
| יב | « מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס (שם ותשוב׳ הרשב״א) וע״ל סימן רכ״ח סעיף מ״ז בדין חרם שגוזר המושל לעבור עליו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: nevertheless, if one can easily make the necessary efforts, that is not called duress — and see above siman 228, seif 47, on the ban a governor decrees that one transgress |
| יב | « מי שנשבע או נדר לעשות דבר ביום פלוני ונאנס כגון שנשבע לשלם וכשהגיע הזמן אין לו לשלם פטור משבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: one who swore or vowed to do a thing on a given day and was prevented — for instance he swore to pay, and when the term came he had nothing to pay with — is quit of his oath |
| יב | « ואם יכול לקיימה אח״כ דינו כאילו עבר על שבועתו במזיד (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ג ע״ד בשם תשובת הרשב״א) וכבר נתבאר דינו לעיל סי׳ רכ״ח סעיף מ״א » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: and if he can fulfil it afterwards, his case is that of one who transgressed his oath deliberately — and its law has already been set out above at siman 228, seif 41 |
| יב | « ואם כשהגיע הזמן לפרוע הכריח השר למלוה להרויח הזמן ללוה או שפטרו לגמרי השבועה קיימת (ב״י בשם תשובת הרשב״א ורמב״ן סי׳ רמ״ו) ולכולי עלמא צריך לפרוע לו אחר כך ועיין בח״ה סי׳ ע״ג מדינים אלו. » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: and if at the time of payment the lord compelled the lender to extend the term for the borrower, or exempted him entirely — the oath stands; and by all views he must pay him afterwards |
| יב | « קהל שעשו חרם על ה׳ שנים [*כבר אמור שעניני קהל וחרם בטלים כעת מדינא דמלכותא] וקבעו זמן שיתחיל החרם ובאותו הזמן היו אנוסים או שוגגים ולא התחילו לקיים הנדר צריכין לקיימו אחר כך כי אינו בטל משום זה (תשובת הרא״ש כלל ז׳) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: a community that made a ban for five years [it has already been said that matters of community and ban are today void by the law of the kingdom] and set a term for the ban to begin, and at that term were under duress or in error and did not begin to keep the vow — must keep it afterwards, for it is not annulled thereby |
| יב | « מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני יש לו לעשותו מיד או בשחרית כשיגיע אותו היום שמא ישכח אחר כך ולא יעשנו ויעבור על נדרו ושבועתו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: one who swore or vowed to do a thing within the year, or on a given day, should do it at once — or in the morning, when that day comes — lest he forget afterwards, fail to do it, and transgress his vow and his oath |
| יב | « ואם לא עשהו מיד כי אמר עדיין יש לי פנאי לעשותו ושכח או נאנס אח״כ ולא עשהו י״א דמקרי אונס (הר״ן פ׳ כיצד הרגל) ויש אומרים דלא מקרי אונס (חידושי אגודה פרק מי שאחזו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: and if he did not do it at once, saying “I still have time to do it”, and then forgot or was prevented and did not do it — some say this is called duress, and some say it is not called duress |
| יב | « ולא מקרי אונס בשבועה אלא א״כ היה מגיע לו איזה רעה אם לא היה נשבע אבל אם לא היה מגיע לו טובה ונשבע כדי שיהא לו טובה מזה אין מקרי אנוס בשבועה (מהרי״ק שורש קס״ז ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: and it is not called duress, in the matter of an oath, unless some evil would have befallen him had he not sworn; but if no good would have come to him and he swore in order that good should come to him from it — that is not called being under duress in an oath |
| יב | « כל שהוא אנוס בשבועה אע״פ שאמר על דעת רבים או על דעת המקום אינו כלום (ב״י בשם רשב״ץ) . » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: whatever is under duress in an oath — even though he said “on the opinion of the many” or “on the opinion of the Omnipresent” — is nothing |
| יב | « נאמן אדם לומר ששבועתו היתה באונס או על תנאי כך וכך (שם) ודוקא קודם שעבר על שבועתו אבל אם כבר עבר אינו נאמן לפטרו ממלקות (בסי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״א בב״י בשם הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: a man is believed to say that his oath was under duress, or on such and such a condition — and this only before he transgressed his oath; but if he has already transgressed, he is not believed to exempt himself from lashes |
| יב | « וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ״ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו (ת״ה סי׳ שכ״ו) : » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב) | Gloss: and likewise one who admitted in public, or wrote a document in which he admitted having sworn, and afterwards says he did not swear, giving a reason for what he said — is believed; and all the more so if the truth is that he did not swear, for no prohibition of an oath rests on him by reason of his admission |
| יג | « אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג) | Although these four vows require no dissolution, it is forbidden to make them |
| יג | « אם לא שרוצה לקיים דבריו: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג) | unless he wishes to keep his words |
| יד | « הנודר או הנשבע לאנס לא הוי נדר ולא שבועה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | One who vows or swears to an extortioner — it is neither a vow nor an oath |
| יד | « לפיכך נודרין להרגים ולמוכסים אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | therefore one vows to killers and tax-farmers — if he is a tax-farmer who set himself up without the king’s order, or who comes to take more than his fixed rate, one may vow or swear to be free of him |
| יד | « ואומר יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך ליפטר מן ההרג או אם אין מה שאני מביא מבית המלך ליפטר מן המכס » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | and he says: “let all the fruits in the world be forbidden to me if I am not of the king’s household” — to escape the killing; or “if what I bring is not of the king’s household” — to escape the toll |
| יד | « וחושב בלבו יאסרו עלי רק היום אף על פי שמוציא מפיו סתם וקיימא לן דברים שבלב אינם דברים גבי אנס שרי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | and he thinks in his heart: “let them be forbidden to me today only” — although he utters an unqualified formula with his mouth. And although we hold that things of the heart are not words, with regard to an extortioner it is permitted |
| יד | « (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: (provided he does not utter with his mouth something expressly contrary to what is in his heart) |
| יד | « ואפילו לא בקש ממנו שידור והוא נודר מעצמו או הוסיף לידור יותר ממה שביקש כגון שאמר לו אמור קונם שתהנה מאשתך אם אינו כדבריך והוא אומר קונם אשתי ובני נהנים לי » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | and even if he did not ask him to vow and he vows of himself, or added beyond what was asked — for instance he said to him, “say: konam, that you derive no benefit from your wife if it is not as you say”, and he says “konam, my wife and my children derive no benefit from me” |
| יד | « או שבקש ממנו שידור והוא נשבע אינו כלום שכל מה שעושה אינו עושה אלא מחמת האונס ולחזק דבריו נגד האנס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יד) | or that he asked him to vow and he swore — it is nothing: for all that he does, he does only because of the duress, and to strengthen his words against the extortioner |
| יד | « הגה ודוקא כשנשבע לו בפיו אז צריך לבטל בלבו באיזה תנאי ודרך שלא יסתור מה שהוציא בפיו » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: and that only when he swore with his mouth — then he must annul in his heart by some condition and in a manner that does not contradict what he uttered |
| יד | « אבל אנסין שצוו להחרים על איזו דבר שלא כדין אין באותו חרם כלום ואפי׳ בטול בלב אינו צריך (הגהות מיי׳ פ״ב מהל׳ שבועות בשם הגאונים וכ״כ רבינו ירוחם) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: but extortioners who ordered a ban proclaimed over some matter, against the law — that ban is nothing, and not even annulment in the heart is needed |
| יד | « וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: and all this speaks only of where he can transgress his oath and vow without the extortioners knowing; but if they come to know, it is forbidden because of the profanation of the Name — and therefore Tzidqiyahu was punished for transgressing his oath to Nevukhadnetzar, although it was under duress |
| יד | « מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה (כך משמע בפ״ב דיומא) מיהו הכל לפי צורך הענין (ד״ע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: however, if he informed the extortioner, as soon as he was free of his duress, that he had a condition in his heart and will therefore transgress his oath — there is no cause for concern, since he was under duress from the start; yet all is according to what the matter requires |
| יד | « אנסין שצוו לישבע להגיד על אחד אם בא על הכותית כדי להענישו מיתה מקרי שבועת אונס (ב״י בשם הרא״ש כלל ח׳) ויש לבטלה בלבם » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: extortioners who ordered an oath to testify about someone, whether he had relations with a gentile woman, in order to punish him with death — this is called an oath of duress, and it is to be annulled in their heart |
| יד | « וכן אם ראובן הפקיד ממון ביד שמעון וצוה הגמון אנס להחרים על מי שיודע מממון של ראובן אם העובד כוכבים רוצה ליקח ממון של ראובן באונס שלא כדין אין החרם כלום וכן יוכל הנפקד לישבע שאין לו משל ראובן (הכל בב״י בשם תשובת הרא״ש כלל ח׳ וט׳) ובלבד שלא יהא חלול השם בדבר (שם בתשובה) כמו שנתבאר » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: and likewise if Reuven deposited money with Shimon, and an extortionate governor ordered a ban on whoever knows of Reuven’s money — if the idolater wishes to take Reuven’s money by force and against the law, the ban is nothing, and the bailee may even swear that he has nothing of Reuven’s … provided there be no profanation of the Name in it |
| יד | « ב׳ יהודים שהכו זה את זה וגזר הגמון אחר עדות אם יענישו המכה יותר מדינו נקרא אונס ואם אינן יכולים להשמט וצריכין להגיד יעידו וישלמו לניזק נזקו ואל יצילו עצמן בממון חביריהם (חידושי אגודה פ׳ הגוזל בתרא ושם הג״ה במרדכי בשם מהר״מ) ועיין לקמן סי׳ רל״ט עוד מדינים אלו: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד) | Gloss: two Jews who struck one another, and the governor decreed testimony — if they punish the striker beyond his due, that is called duress; and if they cannot evade and must speak, let them testify and pay the injured his damage — and let them not save themselves with another’s money |
| טו | « מי שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורים עד שנשבע לתת לו כך וכך מעות אין באותה שבועה או נדר או חרם ממש: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טו) | One who coerced his fellow and tormented him with various torments until he swore to give him such and such money — there is in that oath, vow or ban no substance at all |
| טו | « (וכל שכן אם קבל חרם או שבועה עליהם מכח אונס מיתה דאינו כלום) (כן משמע במרדכי פ׳ הניזקין וכ״כ מהרד״ך בית י׳ תשו׳ י״ז ולא כתשו׳ מהרי״ו סי׳ נ״ג ופסקי מהרא״י סי׳ ע״ג): » (רמ״א יו״ד רל״ב:טו) | Gloss: (and all the more so if he accepted upon himself a ban or oath by the duress of death — it is nothing) |
| טז | « מי ששידך בתו ונדר לתת עמה סך מעות » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז) | One who betrothed his daughter and vowed to give with her a sum of money |
| טז | « (ונשבע) » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז) | Gloss: (and swore) |
| טז | « ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז) | and afterwards the debts owed him collapsed: if he has nothing to pay with — neither debts nor lands nor goods, save his dwelling house and his household utensils — he is exempt, for you have no greater duress than this |
| טז | « הגה ראובן ושמעון שהיו דרים בעיר אחת ונשבעו שניהם להשיא בניהם זה לזה ואחר כך יצא ראובן ובנו מן העיר שמעון פטור ואין צריך להוליך בתו אחריו » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז) | Gloss: Reuven and Shimon who dwelt in one city and both swore to marry their children to one another, and afterwards Reuven and his son left the city — Shimon is exempt and need not bring his daughter after him |
| טז | « גם ראובן פטור אם הוצרך לצאת דמקרי אנוס וכן אם נשבע הבן ואביו הוצרך לצאת ואין לבן פרנסה זולת אביו (ב״י סי׳ רכ״ח דף רע״ד ע״ב בשם הרמב״ן סי׳ רע״ח) ועיין בח״ה סימן ע״ג סעיף ח׳: » (רמ״א יו״ד רל״ב:טז) | Gloss: Reuven too is exempt if he had to leave, for that is called being coerced; and likewise if the son swore and his father had to leave, and the son has no livelihood other than his father |
| יז | « מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יז) | One who swore to dwell in his father-in-law’s place unless duress prevent him: if he, or others on his behalf, contrived a threat against him so that he should not go to his father-in-law’s place — this is not duress |
| יז | « הגה אשה שנדרה לבעלה בחליו שלא תנשא אחרי מותו או להפך (ר״ד כהן בית י״ז ובהרמב״ן סי׳ מ׳) או מי שנדר לחולה איזה דבר (תשובת הרשב״א) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז) | Gloss: a woman who vowed to her husband in his illness not to remarry after his death, or the reverse — or one who vowed something to a sick person |
| יז | « אם עשו זה משום הפצרת החולה שלא תטרוף דעתו עליו הוי כנדר אונס אבל אם לא עשה כן מפני זה אלא מפני דבר אחר הוי כנדר על דעת חבירו (שם) ועיין לעיל סימן רכ״ח: » (רמ״א יו״ד רל״ב:יז) | Gloss: if they did it because of the sick man’s insistence, so that his mind should not be unsettled — it is like a vow of duress; but if he did not do it for that but for another reason — it is like a vow made on another’s opinion |
| יח | « שותפים שבררו דיינים בכח חרם לקיים מה שגזרו עליהם ואחד מהם מסר מודעא שלא קבל עליו הנבררים אלא כדי שיתאמת מה שחייב לו שהיה ירא שמא יכחיש שהתחיל לומר שאין בידו כלום » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח) | Partners who chose judges under the force of a ban, to uphold what they would decree upon them, and one of them lodged a protest that he had accepted the chosen arbitrators only in order to establish what the other owed him — fearing lest he deny it, having begun by saying that he had nothing in hand |
| יח | « ואחר שגזרו הנבררים הראה מודעא זו ואמר שאינו רוצה לקבל אלא מה שידין עליו דיין הקהל בדין תורה כיון שקבל עליו בחרם אסור לו לסתור דינם: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יח) | and after the arbitrators decreed, he showed this protest and said he wished to accept only what the community’s judge would rule upon him by Torah law — since he accepted it upon himself by a ban, he may not undo their ruling |
| יט | « מי שפירש בשעת נדרו על מה נדר הרי זה כתולה נדרו באותו דבר ואם לא נתקיים הדבר שנשבע בגללו מותר » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט) | One who explained, at the time of his vow, on what he vowed — it is as if he hung his vow upon that thing; and if the thing on account of which he swore did not hold, he is permitted |
| יט | « כגון שאמר שאיני נושא את פלונית שאביה רע ושמעו שמת או שעשה תשובה אין צריך התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט) | for instance if he said “that I shall not marry so-and-so, for her father is wicked”, and they heard that he died or repented — he needs no dissolution |
| יט | « דהוה כאלו פירש שנודר על זה התנאי וכיון שנתבטל נתבטל הנדר. » (שו״ע יו״ד רל״ב:יט) | for it is as if he had stated that he vows on this condition — and since it lapsed, the vow lapsed |
| יט | « (וע״ל סי׳ ר״כ סט״ו בהג״ה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:יט) | Gloss: (and see above siman 220, seif 15, in the gloss) |
| כ | « ועוד יש נדר שא״צ התרה כגון שאמר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה נוטל ממני כך וכך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | And there is yet a vow that needs no dissolution: for instance if he said to his fellow, “konam, may I derive no benefit from you if you do not take from me such and such” |
| כ | « ה״ז יכול להתיר נדרו שלא ע״פ חכם שיאמר לו כלום נדרת אלא לכבדני וזהו כבודי שלא אטול ממך » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | he may release his vow without a sage: he will say to him, “did you vow save to honour me? And this is my honour, that I take nothing from you” |
| כ | « ואפילו אין המדיר אומר בפירוש שכך היתה כוונתו אלא מן הסתם » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | and even if the vower does not expressly say that such was his intention, but only by default |
| כ | « וכן אם אמר לו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי כך וכך יש לו היתר בלא שאלת חכם שיאמר לו הרי הוא כאלו קבלתי: » (שו״ע יו״ד רל״ב:כ) | and likewise if he said to him “konam, may you derive no benefit from me if you do not give me such and such” — he has a release without asking a sage: he will say to him, “it is as though I had received” |
| כ | « הגה וע׳ לעיל סי׳ רכ״ח סעיף ל״ט י״א דוקא בדבר קיום מעשה יכול לומר כאלו עשית אבל בביטול מעשה כגון שיאמר קונם נכסי לך אם תלך למקום פלוני לא יוכל לומר לך והוי לי כאלו לא הלכת (ר״ן בשם רשב״א) וי״א דאין חילוק (ב״י בשם הר״ן פ״ד דנדרים ות״ה סי׳ שי״א ור״ל ן׳ חביב סי׳ קל״ז) » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ) | Gloss: and see above siman 228, seif 39. Some say it is only for the performance of an act that he may say “as though you had done it”; but for the abstention from an act — for instance if he says “konam, my property be forbidden to you if you go to such a place” — he cannot say “go, and it is for me as though you had not gone”; and some say there is no distinction |
| כ | « וכל תנאי שהיא לטובת הנודר יכול לומר הרי לי כאלו קיימת התנאי » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ) | Gloss: and every condition that is to the vower’s advantage, he may say “it is for me as though you had fulfilled the condition” |
| כ | « מי שאמר קונם אתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כך וכך אם הבן סומך על שלחן אביו א״כ האב מתכוין לטובתו ויוכל לומר כאלו התקבלתי ואם לאו אין האב יכול לומר כך רק הבן. (ג״ז שם בשם הר״ן): » (רמ״א יו״ד רל״ב:כ) | Gloss: one who said “konam, may you derive no benefit from me if you do not give my son such and such” — if the son depends on his father’s table, then the father intends his own advantage and may say “as though I had received”; if not, the father cannot say so, but the son alone |
Five situations the siman settles expressly. They are given to show where to read, not to stand in for an answer: none of these five is decided without a Rav, and the Rama forbade at seif 3 extending these rules to a neighbouring case.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן רל״ב · ♥ Support