Ce siman est celui où un lecteur vient chercher une raison de ne pas être lié. Il faut donc commencer par là : cette page n’en fournit aucune. Elle expose la pratique reçue, et la pratique reçue commence par deux interdits que le siman pose lui-même.
« הגה ואין למדין מדיני נדרי זרוזין למקום אחר שאין לך בהם אלא מה שאמרו חכמים. (ב״י בשם רבינו ירוחם): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ג)
« אע״פ שארבעה נדרים אלו אינם צריכים התרה אסור לידור בהם » (שו״ע יו״ד רל״ב:יג)
Toute la pratique du siman tient dans une distinction. Un vœu qui a pris se dénoue devant trois hommes (siman 228). Un vœu qui n’a pas pris ne se dénoue pas — il se constate. Mais le constat n’appartient pas au vouant : il appartient à celui qui sait lire les conditions.
« יש נדרים שאין צריכין התרה » (שו״ע יו״ד רל״ב:א)
Deux garde-fous encadrent ce constat, et ils viennent tous deux de l’appareil. Le premier est du Chakh, au seif 12 : celui qui a juré à autrui n’est pas cru sur sa seule parole.
« אבל בנשבע לחבירו כגון בשט״ח וכה״ג אינו נאמן » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
Le second est du Pit’hei Techouva, au seif 14 : là où il y a un doute réel sur la portée de la permission, il est interdit de trancher pour la permission.
« דאם יש לחוש שיענישוהו יותר מהסך המגיע למוכס מטעם שעבר על המכס יש פנים לכאן ולכאן ואסור להורות היתר » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק ט)
La règle et ses trois conditions sont au seif 2. En pratique on retient ceci : le vœu ne lie pas si la transaction s’est conclue, si aucune des parties n’a déclaré viser un vœu véritable, et si l’écart annoncé est de l’ordre d’un marchandage.
Sur la troisième condition, le Chakh donne la mesure, et le Baer Hetev rapporte de lui qu’il faut être rigoureux même en deçà.
« דדוקא כשאין ביניהם אלא חצי שקל במקח השוה ג׳ דינרים אז דרכם לידור לזרז » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ה)
« והש״ך פסק דאפילו אינן מרוחקין כ״כ כגון שזה אומר טפי מסלע וזה אומר פחות מג׳ דינרין יש להחמיר » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ד)
Sur le point où l’on hésite — peut-on, l’aiguillon reconnu, aller jusqu’au prix extrême annoncé ? — le Rama rapporte deux avis, et l’usage a suivi le plus indulgent.
« וכמדומה שהעולם נהגו קולא בדבר זה » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ג)
L’exagération ne lie pas tant que l’homme ne maintient pas ses paroles — la glose du Rama au seif 4 le dit expressément. Le vœu vain, lui, ne lie pas mais laisse subsister un interdit, et c’est là que la pratique diffère.
« (ואם מעמיד דבריו שאמר שכוון לשם נדר הוי נדר) . (תא״ו ני״ג וכן משמע לקמן בטור סימן רל״ט גבי שבועה): » (רמ״א יו״ד רל״ב:ד)
« י״ל דמ״מ נדר שוא הוא כמ״ש הטור והש״ע שם וכ״כ בפרישה ואע״ג דכתב ב״י בסוף סי׳ רל״ז דיש דעות שאין לוקין על נדר שוא איסורא מיהו איכא על כן צריך כאן תיקון שלא יהיה אפי׳ איסור כלל » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ה)
Sur la formule elle-même, deux précisions du Chakh sont d’usage constant : c’est le mot « tous » qui fait le vœu vain, et une réserve qui rend la vie possible le défait.
« ומשמע דל״ד אמר מלת שבעולם אלא הכל תלוי במלת כל » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ח)
« אבל אם אמר חוץ מבשר לא הוי נדר שוא דבשר מיישב דעתו של אדם ואפשר בבשר וגבינה וחלב » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק י״א)
Deux cas se distinguent nettement, et il faut savoir dans lequel on se tient.
Premier cas — l’erreur au fond du vœu. L’homme n’a jamais eu en vue celui qu’il a lié (seif 7). Le vœu tombe sans qu’il ait rien eu à dire, et le Chakh en donne la raison à son ס״ק ט״ז.
« דכיון שהוא מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוים ובעל מעצמו » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
Second cas — l’erreur sur un motif. L’homme a lié qui il voulait lier, mais la raison qu’il invoquait est fausse (seif 6). Ici le Taz exige qu’il l’ait dite — et le Chakh l’exige avec lui, à la fin de ce même ס״ק ט״ז, au nom du Ran. Le Baer Hetev, à son ס״ק י, rapporte le Taz.
« ומ״ה בקינם אשתי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאל״כ אע״פ שהיה דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר. הר״ן » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ט״ז)
« ובגנבה כיסי צ״ל שאמר בפירוש כן ע״כ א״צ התרה דאל״כ אפילו היה דעתו בשביל זה צריך התרה » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק י)
Et le serment du seif 10 — prêté parce qu’on croyait à un interdit grave qui n’en est pas un — relève du même partage. Le Taz y étend à son ס״ק ט״ז ce qu’il tient au seif 6 : si l’homme ne l’a pas dit au moment du serment, une dissolution reste nécessaire. Le Pit’hei Techouva porte à son ס״ק ד l’avis contraire, au nom des responsa qu’il rapporte : dès qu’il y a une preuve manifeste, cela suffit.
Et une différence que l’on oublie : ce qui était vrai au moment du vœu et a cessé depuis n’est pas une erreur, c’est un vœu suspendu — il tombe sans dissolution (seif 19), et le Chakh en donne le critère.
« לפי שאין אשה כעורה עשויה להיות נאה לכך לא היה בדעתו שתהא מותרת לכשתהא נאה אבל הכא עשוי הוא לעשות תשובה או למות » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ה)
Le critère n’est pas la gravité de ce qui menace mais la question : a-t-il voué pour ce cas-là ? Le Chakh répond au seif 12 que non, même sans stipulation.
« משמע אע״פ שלא התנה בשעת הנדר על כל אונס שיולד אמרינן דאאונס כה״ג לא נדר » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״א)
Et la mesure de l’aléa est celle que le Chakh pose au ס״ק כ׳ : non seulement l’empêchement rare, mais aussi celui qui arrive et n’arrive pas — la maladie en est le type, et c’est elle que la michna compte parmi les contraintes. L’empêchement courant, lui, aurait dû être prévu et stipulé, et il reste dans le vœu.
« ונראה דה״ה באונס דשכיח ולא שכיח הוי אונס לענין נדרים » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ)
Les marques. Le Rama en donne quatre, et le Taz défend la première contre l’objection du Ba’h.
« הגה ואם אירע לו אונס והיה אפשר לסלקו על ידי ממון הרבה שיתן מקרי אונס (ריב״ש סי׳ קפ״ו) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יב)
« ולא קשה מידי דהכא לא עבר כלל דאמרינן דעל דעת זה לא נשבע כלל שיבזבז ממון הרבה » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק י״ז)
Les freins. Trois, et ils sont dans le texte même. Ce qu’on peut écarter aisément n’est pas une contrainte ; ce qu’on s’est fabriqué non plus ; ce qu’on n’était pas obligé d’accepter non plus.
« מ״מ אם בנקלה יכולים להשתדל לא מקרי אונס » (רמ״א יו״ד רל״ב:י״ב)
« מי שנשבע שידור במקום חמיו אם לא יעכבנו אונס אם סיבב הוא או אחרים בשבילו איום עליו שלא לילך למקום חמיו אין זה אונס: » (שו״ע יו״ד רל״ב:יז)
« שאין זה בכלל נדרי אונסים כיון שלא היו מכריחים אותו לקבל פסק דינם וכנודרים למוכסים ע״י שיאמר בלבו היום » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ד)
Et un quatrième frein, qui n’est pas dans le texte du siman — celui que le Chakh pose au ס״ק כ״ג en achevant sa propre mesure : hors du cas où l’évaluation montre qu’il n’a pas juré pour cela, on donne tout et l’on ne transgresse pas.
« אבל אם אינו בענין זה יתן כל ממון שבעולם ולא יעבור על שבועתו אלא יתיר שבועתו היכא דאפשר » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק כ״ג)
C’est le seif du siman que l’on invoque souvent, et ses conditions sont étroites. Il en faut trois, et elles sont cumulatives.
Première condition : l’autorité doit agir hors de son droit.
« דאל״כ אין כאן גזל דדינא דמלכותא דינא ואמאי יבריח המכס » (ט״ז יו״ד רל״ב ס״ק כ״ד)
Deuxième condition : la réserve intérieure, qui restreint sans contredire. Le Rama la borne dans le seif même.
« (ובלבד שלא יוציא בפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו) (בתוס׳ בנדרים ובפ׳ הגוזל בתרא ועוד הרבה פוסקים) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
« ואם מפרש לו המושל בפי׳ לעולם יחשוב כל זמן שאני באימה תחתיך » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
Troisième condition : la vérité ne doit pas être connue. C’est la condition qui vide la permission dans la plupart des situations d’aujourd’hui.
« וכל זה לא מיירי אלא כשאפשר לעבור על שבועתו ונדרו שלא יודע להאנסין אבל אם יודע להאנסין אסור מפני חלול השם ולכן נענש צדקיהו שעבר על שבועתו לנבוכדנצר (ד״ע) אע״פ שהיה בדרך אונס (תשובת הרא״ש כלל ט׳ ותשו׳ מ״ע סי׳ מ״ט ומהרי״ו סי׳ נ״ג) » (רמ״א יו״ד רל״ב:יד)
Sous les coups (seif 15), la réserve intérieure n’est plus requise pour le serment arraché afin de donner quelque chose — le Chakh et le Taz le disent l’un et l’autre. Mais sur la contrainte de mort, le Chakh écrit וצ״ע et conclut à la rigueur.
« וצ״ע להקל במיתה שהוא אונס מבורר די״ל ביה אגב אונסיה גמר ומקני כמ״ש בפסקי מהרא״י סימן ע״ג ומהרי״ו בתשובה סי׳ נ״ג וכ״מ מפשט תשובה מהר״מ דפוס פראג סי׳ תתקל״ח והיא בתשובת מיימוני ובמרדכי פ׳ הניזקין גם בד״מ מסיק ומ״מ טוב להחמיר להתיר החרם » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״א)
Et la restriction que la permission emporte avec elle. Le Chakh la donne au ס״ק מ׳ même, au nom du Maharyou : le seif ne parle que du serment arraché pour donner quelque chose ; celui qui a juré de ne pas révéler une chose — le ban prend effet sur lui. Le Baer Hetev la reprend au ס״ק ל״א.
« וכתוב בתשובת מהרי״ו ס״ס נ״ג דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ)
« וכ׳ מהרי״ו דוקא אנסו ליתן לו שום דבר אבל נשבע לו שלא לגלות דבר חל החרם » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״א)
Le seif 16 est souvent cité hors des cas de contrainte extérieure, parce qu’il ne suppose ni brigand ni gouverneur. Sa formule est large ; son seuil est étroit.
« ואחר כך נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה: » (שו״ע יו״ד רל״ב:טז)
« אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מהצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו » (ש״ך יו״ד רל״ב ס״ק מ״ב)
« הטעם כי דבר הוה הוא שאדם מוכר הקרקעות וחפציו להשיא בתו אבל ביתו וכלי תשמישו אפי׳ עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו הלכך אינו מחויב למכור לקיים שבועתו דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב » (באר היטב יו״ד רל״ב ס״ק ל״ג)
Et la qualification exacte est discutée : le Pit’hei Techouva rapporte du Hatam Sofer que le Roch n’exempte ici ni au titre de l’erreur ni au titre de la contrainte, mais au titre d’une évidence tenant lieu de condition expresse.
« דהרא״ש לאו מטעם נדרי שגגות פטר ליה מאחר שלא היה השגגה בגוף הנדר וגם לא מטעם נדרי אונסין מאחר דהעניות שכיח ולא התנה רק פטר ליה מטעם אנן סהדי והוי כאילו התנה בפירוש שאם יארע לו כך פטור משבועתו ובזה לא הוי דברים שבלב » (פתחי תשובה יו״ד רל״ב ס״ק י״ד)
Chaque ligne porte sa référence. La colonne de droite dit où la règle est posée ; la colonne du milieu dit si elle lie ou non. Aucune ligne ne s’applique à un cas réel sans que les conditions de son seif aient été vérifiées une à une.
| Le cas | Lie ? | Où |
|---|---|---|
| Marchandage conclu au milieu, sans déclaration contraire | Ne lie pas | seif 2 |
| Marchandage rompu, chacun restant sur son prix | Lie | seif 2 |
| L’une des parties déclare avoir visé un vœu véritable | Lie | seif 2 |
| Écart annoncé trop grand pour un marchandage | Lie | seif 2 · ש״ך ס״ק ה |
| Invité qui demande lui-même à être lié | Lie | seif 3 |
| Exagération manifeste, sans que l’homme maintienne ses paroles | Ne lie pas | seif 4 |
| Exagération, mais l’homme déclare avoir visé un vœu | Lie | seif 4 (הגה) |
| « Tous les fruits du monde », au passé et sans réserve | Ne lie pas | seif 5 |
| La même chose au futur | Lie | seif 5 (הגה) · ש״ך ס״ק י |
| Erreur au fond du vœu — il n’avait pas cette personne en vue | Ne lie pas | seif 7 · ש״ך ס״ק ט״ז |
| La même erreur, mais la formule du vœu n’a pas changé entre l’interdit et la rétractation | Lie pour les autres | seif 8 |
| Vœu d’erreur : il se rétracte en distinguant, sans s’interdire expressément le reste | Ne lie pas | seif 9 |
| Vœu d’erreur : il se rétracte en s’interdisant tout, hormis ce qu’il excepte | Lie, hors l’excepté | seif 9 |
| Serment prêté parce qu’il croyait à un interdit grave, qui n’en est pas un — et qui l’a dit au moment du serment | Ne lie pas | seif 10 · ט״ז ס״ק ט״ז |
| Le même, sans l’avoir dit au moment du serment | Discuté | seif 10 · ט״ז ס״ק ט״ז (une dissolution reste nécessaire) / פת״ש ס״ק ד |
| Serment obtenu par la tromperie de celui qui en profite | Ne lie pas | seif 11 |
| Motif faux, non énoncé au moment du vœu | Discuté | seif 6 · ט״ז ס״ק י וש״ך ס״ק ט״ז / פת״ש ס״ק ב |
| Raison vraie au moment du vœu, qui a cessé depuis | Ne lie pas | seif 19 · ש״ך ס״ק מ״ה |
| Empêchement non habituel — y compris celui qui arrive et n’arrive pas (la maladie) | Ne lie pas | seif 12 · ש״ך ס״ק כ׳-כ״א |
| Empêchement courant, qu’il aurait dû prévoir et stipuler | Lie | seif 12 · ש״ך ס״ק כ׳ (ב״י בשם רבנו ירוחם) |
| Empêchement qu’on peut écarter sans peine | Lie | seif 12 (הגה) |
| Empêchement suscité par le vouant lui-même | Lie | seif 17 |
| Arbitrage accepté librement, avec protestation secrète | Lie | seif 18 · ש״ך ס״ק מ״ד |
| Serment prêté pour obtenir un gain, non pour éviter un mal | Lie | seif 12 (הגה) · ש״ך ס״ק כ״ד |
| Serment arraché par la douleur, pour donner quelque chose | Ne lie pas | seif 15 · ש״ך ס״ק מ׳ |
| Serment arraché de ne pas révéler une chose | Discuté | seif 15 · ש״ך ס״ק מ׳ · בה״ט ס״ק ל״א (מהרי״ו ס״ס נ״ג) — et le Rama écarte ce même responsum à la fin de sa glose au seif 15 |
| Ban accepté sous contrainte de mort | Discuté | seif 15 (הגה) · ש״ך ס״ק מ״א |
| Ruine totale, sans créance, terre ni objet | Ne lie pas | seif 16 · ש״ך ס״ק מ״ב |
| Le vouant déclare avoir visé son propre honneur | Lie | seif 20 · ש״ך ס״ק מ״ו |
Huit points que l’appareil lui-même laisse ouverts. Ils ne sont pas donnés pour être tranchés ici : ils sont donnés pour être reconnus quand ils se présentent.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · סימן רל״ב · ♥ Soutenir