האיסור בסימן זה אינו איסור בשר בחלב עצמו (שכבר נתבאר בסימן פ״ז), אלא סייג והרחקה: אסרו חכמים להעלות בשר וגבינה על שלחן אחד שאוכלים עליו, "שלא יבוא לאכלם יחד". כלומר, מתוך שהשניים מונחים יחד וקרובים, חוששים שמא בהיסח הדעת יאכלם יחד. וזהו מסוג גזירות ההרחקה שגזרו חכמים סביב איסור בשר בחלב.
החקירה הראשונה : מהו טבע האיסור — חשש תקלה ממש (שמא יבלע בלא דעת) או מראית עין (שיראה כמערב בשר בחלב) ?
(א) מלשון "שלא יבוא לאכלם יחד" משמע חשש תקלה — שמא יבוא לאכול את שניהם בפועל.
(ב) מאידך, הב״י (או״ח סי' קע״ג) דן בזה בדמיון לדין חמץ בפסח, ושם שייך גם עניין ההרחקה מפני קירוב הדעת.
ונפקא מינה: אם הטעם משום תקלה — שני אכסנאים שאין מכירים זה את זה אין חשש שיאכלו משל חבירו, ולכן מותר (וכמפורש בסעיף ב').
החקירה : כלל גדול בידינו "אין גוזרין גזירה לגזירה". והנה כאן: אכילת בשר וגבינה יחד (בלא בישול) אינה אלא דרבנן (שאיסור התורה רק דרך בישול, כסימן פ״ז ס״א). ואיסור להעלותם על שלחן אחד הוא גזירה שמא יאכלם — נמצא גוזרים שלא יעלם שמא יאכלם, והאכילה עצמה כבר גזירה. אם כן הרי זו גזירה לגזירה — וכיצד גזרו ?
תירוץ הט״ז : "בגמרא אמרינן דבכה״ג גזרינן גזירה לגזירה". כלומר, אף שבדרך כלל אין גוזרין גזירה לגזירה, יש מקומות שבהם חכמים כן גזרו — וכאן הוא אחד מהם, משום שהכל נחשב כ"חדא גזירה" (גוף אחד של הרחקה מבשר בחלב), או משום שקרבת הבשר והגבינה על שלחן אחד היא חשש תקלה מצוי וקרוב. (הט״ז סתם "בגמרא אמרינן" ולא פירש מקום, ועיין בכללי "גזירה לגזירה" בכמה דוכתי בש״ס.)
היסוד החקירתי :
לדעת הט״ז, סימן פ״ח אינו "גזירה חדשה" נפרדת אלא המשך גוף הגזירה של בשר בחלב — וכל ההרחקות סביב האיסור נחשבות כמקשה אחת. וזהו ההיתר ל"גזור" כאן אף שלכאורה הוי גזירה לגזירה.
הש״ך (ס״ק א) על "אפילו בשר כו' אסור כו'":
"וְהוּא הַדִּין אִיפְּכָא — גְּבִינָה אָסוּר לְהַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחָן שֶׁאוֹכֵל עָלָיו בְּשַׂר בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, וּפָשׁוּט."
לשון המחבר נקט "בשר על שלחן שאוכלין גבינה", והוצרך הש״ך להדגיש שאין כאן קפידא בכיוון — אף הגבינה אסורה להעלות על שלחן בשר. ולמה פשוט לו ? כי הטעם "שלא יבוא לאכלם יחד" שייך בשווה לשני הכיוונים: בין שהבשר קדם ובין שהגבינה קדמה — החשש זהה. ולכן "ופשוט".
נפקא מינה : אדם האוכל גבינה על שלחנו, ובא חבירו עם בשר — אף הוא אסור להעלות, ולא רק האוכל הבשר. וכן בכל סדר עריכת השלחן בסעודה: אין להניח בשר במקום שמיועד לאכילת חלב, ואף לא חלב במקום בשר.
החקירה המדויקת : מהו גדר הגזירה — האם כל שני איסורין שעלולים להתערב, או דווקא בשר בחלב ?
(א) טעם הש״ך : "דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו" — כיון שגם הבשר וגם החלב מותרים בפני עצמם, אין אדם נזהר מהם, ולכן חוששים שיאכלם יחד.
(ב) משא״כ בשר נבילה אצל בשר כשרה — הנבילה אסורה בעצמה, ובדיל אינש מיניה (נזהר ממנה), ולכן אין חשש שיאכלנה, ומותר להעלותה אף על שלחן בשר כשר.
היסוד :
גדר הגזירה תלוי ב"בדילי אינשי" — האם בני אדם נזהרים מן הדבר מאליהם. בבשר וחלב, ששניהם היתר בנפרד — אין אדם נזהר, ולכן גזרו. בדבר האסור בעצמו — אדם נזהר מאליו, ואין צורך בגזירה. זהו שורש החילוק שבין סימן פ״ח לשאר איסורין.
קושיא על הש״ך : אם דווקא בשר בחלב גזרו (כס״ק ב לעיל), מדוע הרא״ש בנדרים השווה מודר הנאה (שהוא שאר איסור) ל"שני אכסנאים זה בשר וזה גבינה" ? משמע שגם בשאר איסורין יש דין העלאה על השלחן !
יישוב הש״ך : "וי״ל דנדרים — כיון שאינו אסור אלא מצד נדרו — חשוב כבשר וחלב, שכל אחד היתר בפני עצמו; אבל בשאר איסורים י״ל דמודה הרא״ש". כלומר, מודר הנאה אינו ככל איסור: החפצא עצמו (האוכל) היתר גמור, והאיסור רק מחמת הנדר — ולכן "לא בדילי אינשי מיניה" כמו בשר וחלב. ובשאר איסורין (כנבילה) — אף הרא״ש מודה שמותר להעלות.
הפתחי תשובה (ס״ק ב, על "המכירים") מביא בשם הש״ך: "והמודר הנאה מדבר, או אוסר אכילה עליו — אסור להעלות על השולחן". הרי שהשווה דין מודר הנאה לבשר וחלב לעניין העלאה על השלחן, כדברי הש״ך כאן.
דיוק נוסף בש״ך : הש״ך מביא מן הרשב״א (תשו' סי' קע״ז) ומן הש״ע (או״ח סי' ת״מ) דעובד כוכבים הבא עם חמצו אסור להעלותו עם ישראל על השלחן בפסח — ומסיק שהתם שאני, "משום חומרא דחמץ... דחמץ במשהו", וכן "דעל הלחם יחיה האדם ולא בדילי אינשי מיניה" — ולכן בלחם החמירו טפי. אבל בעיקר הדין, "דברי הר״ן נראים וכן משמעות כל הפוסקים שלא כתבו איסור זה אלא גבי בשר בחלב".
זוהי אחת המחלוקות המרכזיות של הסימן: האם המכירים זה את זה אך מקפידים זה על זה (אינם אוהבים לאכול משל חבירו) — מותרים או אסורים. נציג תחילה את לשון הש״ך והט״ז מן הקורפוס, ואחר כך את הניתוח.
מתיר בשאינן אחין, אם מקפידין (מדייק "אחין" מן הגמרא)
מובא בש״ך ס״ק ד, ט״ז ס״ק ב
ניתוח הפלוגתא :
סברת הרש״ל : הגמרא (חולין ק״ז:) שאל רב יימר לאביי דווקא ב"אחין ומקפידין" — מכלל שבשאר בני אדם, אם מקפידין, פשיטא דמותר. ולשון "מכירין" משמע שאוהבין זה את זה בלא הקפדה; אבל מכירין ומקפידין — מותר.
דחיית הט״ז : אדרבה — אף ב"אחין ומקפידין" היה מקום לסברה להתיר, ובכל זאת אסרו "משום לא פלוג רבנן... שלא יאמרו כל הסריקין". אם כן הוא הדין בשאר מכירים: אמרינן לא פלוג, ואין מועיל מה שמקפידין. ומה שכתב הטור (או״ח) "אפילו מקפידין" — קאי גם ארישא (מכירין), כדבריו כאן בס״ב.
הכרעת הש״ך והט״ז מאוחדים : שניהם דוחים את הרש״ל ופוסקים כפשט המחבר — אסור אף במקפידין.
הפתחי תשובה (ס״ק ג, על "מקפידים") מביא: מדברי הרא״ש (שהביא הש״ך ס״ק ב) מבואר שאם נדרו הנאה זה מזה ושונאים זה את זה — מותרים לאכול בשר וגבינה, וכן כתב הפמ״ג. ומביא בשם הב״ח בשם הרש״ל: "ביושבים רחוקים זה מזה בכדי שאין יכול האחד לפשוט ידו ולאכול ממה שאוכל חבירו — שרי לדברי הכל בלא היכרא". והוא צד נוסף להקל ברחוקים ממש.
צד א — היכר של זכירה : ההיכר נועד להזכיר לאדם שעליו להיזהר. ולכן צריך דבר בלתי רגיל על השלחן (שמושך את העין), ואין מועיל פת שרגיל להיות שם.
צד ב — היכר של הפרדה : ההיכר נועד להפריד ממש בין הבשר לגבינה (כמחיצה). ולכן מפה נפרדת לכל אחד מועילה — שהיא הפרדה ממשית.
הנפקא מינה בין הצדדים — מן הרמ״א עצמו : מדוע פת שאוכלין ממנו אינו היכר, אבל כלי ששותין ממנו כן היכר ? לשון הרמ״א: בפת — "דבלאו הכי הפת שאוכלין ממנו מונח על השלחן", כלומר פת רגיל להיות על השלחן ואינו ניכר; משא״כ כלי ששותין ממנו — "ובלאו הכי אין דרכו להיות על השלחן" — ואף ששותין ממנו, עצם נוכחותו הבלתי-רגילה היא היכר. מוכח שהגדר הוא של זכירה (צד א) — תלוי ברגילות הדבר על השלחן, ולא בהפרדה הפיזית.
ההיכר
מועיל ?
הטעם
מפה נפרדת לכל אחד
כן
הפרדה ניכרת
פת מונח ביניהם — ואין אוכלין ממנו
כן
בלתי רגיל ונשאר כסימן
פת מונח ביניהם — ואוכלין ממנו
לא
"בלאו הכי הפת מונח על השלחן" (רמ״א)
כלי ששותין ממנו (שאין דרכו על השלחן)
כן
בלתי רגיל — אף ששותין ממנו (רמ״א)
מנורה או שאר דברים בלתי רגילים
כל שכן כן
היכר גמור (רמ״א; ט״ז ס״ק ד)
כלי מלח מיוחד לכל אחד
נוהגין כן
"נשארו שיורי מאכל במלח" (רמ״א)
הט״ז (ס״ק ד) על "וכל שכן אם נתנו שם מנורה": "היינו גם כן במקום שבלאו הכי לא היתה המנורה עומדת שם, דאל״כ הוי היכר דבכל שלחן צריכה המנורה להיות עומדת על השלחן". ומוסיף בשם או״ה (בד״מ) "שצריך שתהא המנורה גבוה קצת". הרי גם הט״ז תולה את ההיכר באי-רגילות — מנורה שדרכה לעמוד שם אינה היכר.
אם שותין ממנו — לא הוי היכר (אף שאין דרכו שם), שהשתייה מבטלת את ההיכר
הב״י, הרמ״א, הש״ך
הוי היכר אף ששותין ממנו — "ודברי הב״י והרב עיקר"
שורש הפלוגתא : לדעת הב״ח, כלי ששותין ממנו דומה לפת שאוכלין ממנו — השימוש בו מכניסו לכלל "תשמיש רגיל" ומבטל את ההיכר. ולדעת הב״י והרמ״א — יש לחלק: פת רגיל בעצם להיות על השלחן (ולכן אכילתו מבטלת), אבל כלי שתייה אין דרכו להיות על השלחן כלל, ואף ששותין ממנו עצם נוכחותו הבלתי-רגילה נשארת היכר. והש״ך הכריע כב״י וכרמ״א.
חידוש גדול בש״ך : דין "לא לשתות מכלי אחד" אינו מדין ההעלאה על השלחן (שתלוי במכירים / היכר), אלא דין נפרד מצד שהמאכל ממש נדבק בכלי ועובר מזה לזה. ולכן:
אף בשני שלחנות — שאין בהם דין ההעלאה כלל — אסור לשתות מכלי אחד.
אף בשני אכסנאים — שמותרים בהעלאה בלא היכר — אסור לשתות מכלי אחד.
שהרי כאן אין החשש "שמא יאכלם יחד" אלא תערובת ממש של שיורי בשר וחלב בכלי.
היסוד :
יש לחלק בין שני דינים בסימן: (א) דין ההעלאה על השלחן — גזירת הרחקה התלויה במכירים, מקפידים והיכר. (ב) דין שתייה מכלי אחד ואכילה מפת אחד — דין תערובת ממשית, חמור יותר, ואינו תלוי כלל בשלחן או בהיכר.
צד א — איסור על השלחן (חפצא של מקום) : השלחן שאוכלין עליו הוא "מקום סעודה", ואסרו להניח עליו שני המינים. ולכן בשלחן שסודר עליו התבשיל (אינו מקום אכילה) — מותר.
צד ב — איסור על הגברא (חשש תקלה) : האיסור מצד חשש שהאדם יאכלם; ולכן תלוי במכירים (שיש חשש) ולא באכסנאים (שאין חשש).
ושני הצדדים אמת: סעיף א' מלמד את גדר המקום (שלחן אכילה מול סידור), וסעיף ב' את גדר הגברא (מכירים, היכר).
נפקא מינה לחקירה (מעוגן בקורפוס) :
שלחן שסודר עליו התבשיל — מותר ליתן זה בצד זה (מחבר ס״א). מוכח שיש גדר של "מקום אכילה" דווקא.
שני אכסנאים — מותר בלא היכר (מחבר ס״ב). מוכח שיש גדר של "חשש גברא" דווקא.
שתייה מכלי אחד — אסור אף בשני שלחנות ואף באכסנאים (ש״ך ס״ק ח). מוכח שזהו דין שלישי — תערובת ממשית — ואינו תלוי לא במקום ולא בחשש.
נפקא מינה נוספות מן הקורפוס
נושא
הלכה למעשה (לעיון בלבד)
גבינה על שלחן בשר
אסור — "וה״ה איפכא" (ש״ך ס״ק א).
בשר נבילה על שלחן בשר כשרה
מותר — דבדיל אינש מאיסורא (ש״ך ס״ק ב, ר״ן).
מודר הנאה / אוסר אכילה על עצמו
אסור להעלות עמו, כבשר וחלב (ש״ך ס״ק ב; פת״ש ס״ק ב).
הדלקה בחמאה אצל בשר
יש מזהירים שלא להדליק בחמאה גזירה שמא ינטף על הבשר; הפמ״ג מחלק בין נר חמאה מהותך לנר שומן (פת״ש ס״ק א). למעשה — שאל את רבך.
אחרים אוכלים על אותו שלחן
במשאת בנימין (סי' קי״ב) משמע שאם גם אחרים אוכלים על שלחן זה — מותר אף בלא היכר, דעדיף מהיכר (פת״ש ס״ק ד).
סיכום היסוד :
כל הסימן סובב סביב "שלא יבוא לאכלם יחד". ומכאן שלושה גדרים:
• איסור ההעלאה — גזירה לגזירה (ט״ז ס״ק א), דווקא בבשר בחלב שלא בדילי אינשי (ש״ך ס״ק ב), בשני הכיוונים (ש״ך ס״ק א). • תנאי הגברא — מכירים אף מקפידים אסור (ש״ך ס״ק ד, ט״ז ס״ק ב), אכסנאים מותר, והיכר מתיר. • דין כלי משותף — איסור נפרד מצד שהמאכל נדבק, אף בשני שלחנות (ש״ך ס״ק ח).
אחרונים : בית יוסף (יו״ד פ״ח; או״ח קע״ג, ת״מ; וסי' צ״ז) · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · דרישה · מהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה) · משאת בנימין (סי' קי״ב) · פרי מגדים · פתחי תשובה · בית לחם יהודה · מהרי״ט (בבאר היטב) בשם א״ז