שורש הסימן בסוגיא בחולין (ק״ט: — ק״י.) ובלשון המחבר הפותח: "הכחל... אסור מדברי סופרים, שאין בשר שנתבשל בחלב שחוטה אסור מן התורה". כלומר, החלב הכנוס בכחל אינו חלב גמור האסור מן התורה, שהרי לא יצא מן הבהמה בחייה, ולפיכך כל איסורו מדרבנן.
הערה יסודית : בשר בחלב מן התורה (סימן פ״ז) הוא צירוף בשר טהורה בחלב טהורה, והחלב — חלב הבהמה בחייה. ואילו הכחל — החלב שבתוכו הוא חלב שחוטה, חלב שנשאר בדדי הבהמה לאחר שחיטתה. וכיון שלא בא לכלל "חלב" גמור, אין כאן איסור תורה — אלא גזירת חכמים. ובטעם עצם האיסור הביא הש״ך (ס״ק ה) שני צדדים: שמא יאכלנו קודם גמר בישולו, אי נמי משום מראית העין.
הט״ז (ס״ק א, על "מותר לאוכלו") מביא טעם הגמרא ורש״י:
"בגמרא מפרש הטעם, לפי שאין החלב כנוס במיעיו. ופירש רש״י: שלא יצא מדדי הבהמה בחייה, ולא נאסף — אלא מובלע בבשר הוא, ולא בא לכלל חלב. ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן." — הרי שעצם החלב שבכחל אינו "חלב" אלא בלוע בבשר, ולכן דרבנן.
(א) בלוע בבשר — אינו חלב כלל אלא חלק מן הבשר עצמו (רש״י: "מובלע בבשר... ולא בא לכלל חלב"), ואיסורו רק חומרא דרבנן.
(ב) חלב כנוס בגומות — יש בו ממשות חלב, אלא שאינו חלב חי. נפקא מינה גדולה לעניין הגומות שבכחל לאחר בישול.
היסוד החקירתי : הש״ך (ס״ק ה) מכריע שאין איסור הכחל מפני טעם החלב יותר משאר בשר, אלא מפני הגומות שבכחל שהחלב כנוס בתוכן, ויש באותו חלב טעם מן הבשר שנתבשל עמו. ובלשונו: "אין איסור של הכחל מפני שיש בו טעם חלב יותר משאר בשר, אלא מפני שיש בו גומות בכחל שהחלב כנוס בתוכן... ואותו חלב שבגומות אי אפשר להפרישו מן הבשר, דלא מהני קריעה לאחר בישול".
מכאן: שני הטעמים אמת — מצד אחד אין כאן חלב גמור (דרבנן), ומצד שני יש "חלב שבגומות" שצריך להוציאו על ידי קריעה לפני הבישול.
ומדייק הש״ך מדוע אסור אף לאחר שבגמר בישולו יוצא כל החלב: "ואף על גב דבגמר בישולו יוצא כל חלב, מכל מקום קודם גמר בישולו נאסר בשביל חלב שבגומות, ותו לא משתרי, משום דחיישינן שמא יאכלנו קודם גמר בישולו, אי נמי משום מראית העין". שני תירוצים בש״ך לעצם האיסור.
הרמ״א (ס״ב) מוסיף חידוש בגדר ההכשר: "ומה שנהגו לקורעו ולחתכו כמה פעמים שתי וערב על פני כולו — עדיף ומהני יותר מטיחה בכותל" (תרומת הדשן סי' קפ״ב). כלומר, ריבוי הקריעות עדיף על הטיחה.
הש״ך (ס״ק ט) מביא בשם הב״י בשם הרשב״א: "דאם נתנו תחת המכבש — הוי כטחו בכותל". הרי שהמכבש שקול לטיחה בכותל, ששניהם פועלים סחיטת החלב.
קושיא : מדוע לצלי די בקריעה לבד, ואילו לבישול בעי גם טיחה ?
תירוץ : בצלי, האש שואבת ומפליטה את החלב כלפי חוץ, ואין חשש שיחזור וייבלע; ואילו בבישול ברוטב, החלב היוצא חוזר ונבלע בבשר שבקדרה, ולכן צריך להקדים ולסחוט את כל החלב מן הגומות על ידי טיחה בכותל. וכמבואר ביסוד הש״ך (ס״ק ה) שהחשש הוא "חלב שבגומות".
"נהגו שלא לבשלו עם בשר כלל. ולבשלו בלא בשר, בטיגון או בפשטיד״א — מצריכין קריעה שתי וערב וטיחה בכותל; ולצלי — קריעה שתי וערב." [ובהגה: ולקדירה בלא בשר נוהגין בו איסור לכתחלה, והוא הדין לטגן אפילו בלא בשר; מיהו אם נתייבשה לאחר ל' יום, אם עבר ובשלו אפילו עם בשר — מותר בדיעבד.]
שלוש דרגות :
צלי — הקל שבכולם, "וכל שכן אם צלאו" (ס״א), שכן האש מפליטה החלב.
בישול / טיגון לבדו — מדרבנן מותר בדיעבד (ס״א), אך נהגו איסור לכתחלה (גזירה).
בישול עם בשר — נהגו איסור גמור, ובדיעבד תלוי בשיעור ובהפסד.
הש״ך (ס״ק ו) פותח את כל סעיף ב' בהגדרה מכרעת: "נהגו שלא לבשלו כו' — כל זה מצד המנהג, אבל לענין דינא בדיעבד נתבאר דעת המחבר בס״א, ודעת הר״ב בהג״ה בסעיף זה". כלומר, כל סעיף ב' עניינו מנהג וגזירה, ולא עיקר הדין.
הש״ך (ס״ק יד) מבאר טעם הגזירה: "נוהגים בו איסור לכתחלה — אפילו על ידי קריעה שתי וערב וטיחה בכותל" (והטעם — כדבריו עצמו בס״ק כא): המנהג בקדרה אינו אלא "משום גזירה שמא יבואו לבשל עם בשר יחד".
נפקא מינה — כחל יבש : הרמ״א פוסק שכחל שנתייבש (לאחר ל' יום) — אם עבר ובישלו אפילו עם בשר, מותר בדיעבד. והש״ך (ס״ק יז) מדייק: "דהיינו לאחר ל' יום — היינו מסתמא, אבל אי חזינן דיבשה היא ממש, פשיטא דאפילו תוך ל' מותר". הרי של' יום אינו לעיכובא אלא חזקה. למעשה — שאל את רבך.
הש״ך (ס״ק ד) על "משערין אותו בס'": "ואיתא בש״ס ומוסכם מכל הפוסקים, דבעינן ס' נגד כל הכחל, ולא משערינן במאי דנפק מיניה, דלא ידעינן כמה נפק... וכבר כתב כיוצא בזה בסימן ס״ט סי״א גבי בשר שנתבשל בלא מליחה, שצריך ס' נגד אותו בשר ולא סגי נגד דם שבתוכו".
החקירה — מדוע הכחל "מן המנין" : מאחר שהכחל עצמו אסור (חתיכה האסורה), כיצד הוא עצמו מצטרף לס' לבטל את החלב שבו ?
תירוץ הראשונים (מובא בט״ז ס״ק ב בשם הרשב״א) : טעם הרשב״א — "דהוא עצמו בשר, ומצטרף עם הבשר לבטל החלב שבו". כלומר, גוף הכחל הוא בשר היתר, והאיסור אינו אלא החלב הבלוע; לפיכך בשר הכחל מצטרף עם שאר הבשר לבטל את מיעוט החלב. ובלשון הט״ז: "כיון שאין על הבשר עצמו שם איסור, רק שמחובר בו איסור, וכשיש כדי לבטלו אזיל ליה החיבור".
שני טעמים לכחל מן המנין :
טעם הרשב״א והר״ן — גוף הכחל בשר היתר ומצטרף לבטל החלב שבו.
טעם הרמב״ם (והראב״ד בהשגות, מובא ש״ך ס״ק ה) — "שהכחל מן המנין מפני שהוא מותר בפני עצמו". וכתב הש״ך: "ונראה שגם זה הוא מכוון למה שכתבו הפוסקים, והכל הולך למקום אחד".
זוהי המחלוקת הלמדנית המרכזית של הסימן, ונפתח בלשון הט״ז מן הקורפוס.
לשון הט״ז (ס״ק ד)
הט״ז (ס״ק ד) על "ומשערין בו בס' כבראשונה": "משמע אפילו אם נפל תחילה בפחות מס' הוי כבתחילה לצרף גם הכחל... וכן כתב בספר בדק הבית להרא״ה. והי״א של רמ״א, שהוא הרשב״א, סבירא ליה דכל שנפלה בפחות מס' נעשה גם ההיתר חתיכת נבילה, דהא עשאוהו רבנן כבשר בחלב, ובשר בחלב לדברי הכל נעשה נבילה — על כן צריך אחר כך ס' נגד הכחל, והכחל אינו מצטרף".
החקירה המדויקת : כשנפל הכחל לקדרה שאין בה ס' (פחות מששים) ונאסר —
(א) האם הוא עדיין "בשר היתר" שרק החלב שבו אסור, ולכן אם יפול לקדרה שנייה — מצטרף לס' (דעת הרמב״ם / הרא״ה / הב״י) ?
(ב) או שמא, כיון ש"עשאוהו רבנן כבשר בחלב", חלה עליו "חתיכה נעשית נבילה", וכל גופו נאסר — ולכן אינו מצטרף לקדרה שנייה (דעת הרשב״א, וכן פסק הרמ״א) ?
אינו מצטרף — נעשה חתיכת נבילה, "דבשר בחלב לדברי הכל נעשה נבילה"
הגה ס״א; ט״ז ס״ק ד; תה״א
נפקא מינה גדולה (ט״ז ס״ק ד) : "ומעכשיו נולד לנו מחלוקת חדשה בין רמב״ם לרשב״א, מה שלא הוזכר בפוסקים — דהיינו, להרמב״ם לא אמרינן אפילו בבשר בחלב שהוא מדרבנן 'חתיכה עצמה נעשית נבילה'... ולפי מה שפסק רמ״א כאן כרשב״א, נמצא לדידן... אמרינן בכל האיסורין נעשה נבילה אפילו באיסור דרבנן". כלומר, הכרעת הרמ״א בכחל היא תקדים לכל דיני חתיכה נעשית נבילה באיסורי דרבנן (ועיין סי' צ״ב). למעשה — שאל את רבך.
7. פלוגתת המחבר, מהרש״ל והב״ח — בישול עם בשר בדיעבד
הגה (הרמ״א): "ואם עבר ובשלו — אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל, יש להתיר בדיעבד... במקום הפסד מרובה, אבל בלאו הכי אין להתיר" (סה״ת, מרדכי, הגה״מ, הטור).
לשון הש״ך (ס״ק ח)
הש״ך (ס״ק ח): "יש להתיר בדיעבד במקום הפסד מרובה — אפילו עם בשר, כן מוכח להדיא בת״ח שם ד״ג... ודעת מהרש״ל באו״ש... להתיר בדיעבד עם בשר על ידי קריעה שתי וערב וטיחה בכותל אפילו בלא הפסד מרובה. והב״ח פסק... דהכל אסור אף בדיעבד אפילו קרעו שתי וערב וטחו בכותל, ודלא כהגהת ש״ע דמיקל בזה במקום הפסד מרובה".
שלוש שיטות מן הקורפוס :
המהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה סי' מ״ז) — מיקל ביותר: בדיעבד עם בשר אחר קריעה וטיחה, אפילו בלא הפסד מרובה.
הרמ״א / המחבר — דרך אמצע: בדיעבד עם בשר רק במקום הפסד מרובה.
הב״ח — מחמיר: עם בשר בלא ס' — הכל אסור אף בדיעבד, ואף לאחר קריעה וטיחה.
הכרעת הש״ך נגד הב״ח : "ולא ירדתי לסוף דעתו, שהרי כל הפוסקים — הרי״ף והרמב״ם ור״ת והתוספות והרא״ש והרשב״א והר״ן וסמ״ג וסמ״ק ומרדכי וש״ד ושאר פוסקים, והמחבר מכללם — מתירין בדיעבד, והרבה מהם מתירין אפילו לכתחלה... אם כן ודאי דעל כל פנים יש לסמוך אכל הנך רבוותא בדיעבד במקום הפסד מרובה, בפרט באיסור דרבנן, ובשגם שפשטא דסוגיא משמע כוותייהו". הרי שהש״ך תומך ברמ״א ודוחה את הב״ח.
8. סוגיית "וי״א" של הרמ״א — אם נאסר הכחל אינו מצטרף
הש״ך (ס״ק ה) על "וי״א דאם נפל תחילה לקדירה כו'": "כלומר, לקדרה של בשר שאין בה ס' אפילו עם הכחל, דהיינו שנפל לפחות מחמשים ותשעה, שאז החלב היוצא ממנה לא נתבטל — אם כן נאסר הכחל מדינא. אבל כשנפל בס', שאז החלב היוצא ממנה נתבטל ולא נאסר הכחל אלא מפני מראית העין — אף בקדרה שנית מצטרף הכחל לס', דלא גרע מפני שנאסר, דהא בקדירה הראשונה מצטרף הכחל לס' אף על פי שהוא עצמו אסור".
דיוק הש״ך : ה"וי״א" של הרמ״א מדבר דווקא בנפל בפחות מס' (פחות מנ״ט) — שאז נאסר הכחל מדינא (חתיכה נעשית נבילה), ולכן אינו מצטרף שוב. אבל בנפל בס' — לא נאסר הכחל אלא משום מראית עין, ולכן כן מצטרף אף בקדרה שנייה. וזה מתאים לדברי הט״ז (לעיל סעיף 6).
בריה — דחיית הב״ח : הש״ך (סוף ס״ק ה) דוחה את הב״ח שכתב ש"כחל הוי בריה כמו גיד הנשה": "והוא תמוה, כדאיתא בש״ס ופוסקים לקמן סימן ק' דלא הוי בריה אלא מה שנאסר מתחלת ברייתו... דגיד הנשה הוי בריה וכחל לא הוי בריה". נפקא מינה: בריה אינה בטלה אפילו באלף; אך כחל אינו בריה, ובטל בששים.
"מותר לחתוך כחל רותח בסכין שחתכו בו בשר (וכל שכן כחל חי אף על פי שהיא מלאה חלב), וכן מותר לחתוך בשר בסכין שחתכו בו כחל... [הגה: והוא הדין לצלות זה בשפוד שצלו בו זה... דלאחר צליית הכחל דינו כשאר בשר לכל דבר — ודוקא שנצלה כדינו]".
הש״ך (ס״ק כא) מנמק מדוע הסכין קל מן הקדרה: "דין זה אפילו לדידן, אם קרעו שתי וערב וטחו בכותל... ולא דמי לקדירה שנהגו שלא לבשלה לבדה... דמה שהחמירו בקדרה אינו אלא משום גזירה שמא יבואו לבשל עם בשר יחד, וזה לא שייך גבי סכין" (סמ״ק והגה״מ).
לשון המחבר (בהגה ס״ג): "וכן אם הניחו כך שלם קודם צלייתו עם חלבו יום שלם — מותר, ולא אמרינן כבוש כמבושל בכי האי גוונא" (או״ה). והט״ז (ס״ק יב) הביא טעם או״ה: "לפי שחלב שחוטה מדרבנן, לא גזרו ביה רבנן בצונן לומר כבוש כמבושל, אף על פי שהחלב הוא צלול בעין".
קושיית הט״ז (ס״ק יב) : או״ה עצמו כתב שאם בשר אחר שרוי בצונן בחלב שחוטה — אסור משום כבוש. ותמה הט״ז: "תמהתי על פה קדוש יאמר כן לאסור בזה... דהא עיקר האיסור משום גזירה דבשר בחלב בעלמא, והא בכבוש כמבושל אפילו בשאר בשר בחלב מן התורה שרי... אם כן הוה ליה גזירה לגזירה, ומנלן למיגזר ביה גזירה לגזירה".
הכרעת הט״ז ודעת הרמ״א : הט״ז מסיק שאין לאסור כבוש בחלב שחוטה (גזירה לגזירה), "וכן נראה דעת רמ״א כאן, שלא העתיק לאיסור בשאר בשר בכבוש בחלב שחוטה". ואילו הפתחי תשובה (ס״ק ה) מביא בשם הפרי מגדים צד להחמיר: "אם שהה הכחל עם בשר בכלי שאינו מנוקב כשיעור על האש ויש ציר — אפשר דאסור לדידן, דאמרינן כבוש בחלב שחוטה, דלא כט״ז". למעשה — שאל את רבך.
לשון המחבר והרמ״א (סעיף ד')
"לצלות כחל או למלחו עם הבשר — דינו כדין צליית או מליחת כבד עם בשר. ויש מי שמתיר למלוח כחל על הבשר.[הגה: ואין למלחו עם בשר, אבל בדיעבד בכל ענין מותר. עור הקיבה, לאחר שהוסר חלבו והודח — יש לו דין שאר בשר... ואין לו דין כחל כלל.]"
הש״ך (ס״ק כו) על "ויש מי שמתיר": "אפילו לכתחלה למלוח כחל על בשר, אפילו בלא קריעה כלל; ולא דמי לכבד, שאין דרך המלח להפליט אלא דם, אבל לא חלב שבו" (טור בשם הרא״ש). חידוש: המלח אינו מפליט חלב כדרך שמפליט דם, ולכן קל יותר.
10. חקירה ונפקא מינה למעשה
חקירת היסוד הכוללת : איסור הכחל — האם הוא איסור חפצא (החלב הבלוע בגומות הוא איסור) או גזירה בעלמא (שמא יבוא לבשל בשר בחלב גמור) ?
אם איסור חפצא — מובן מדוע נעשה "חתיכה נעשית נבילה" (כדעת הרשב״א והרמ״א).
אם גזירה / מראית עין — מובן מדוע בנפל לס' "לא נאסר אלא מפני מראית העין" ומצטרף שוב (ש״ך ס״ק ה).
ושני הצדדים אמת — כשנפל לפחות מס', יש ממשות חלב (חפצא); וכשנפל לס', נשאר רק מראית עין.
נפקא מינות למעשה :
כחל יבש (לאחר ל' יום, או יבש ממש) — מותר בדיעבד אף עם בשר (רמ״א ס״ב; ש״ך ס״ק יז).
פשטיד״א של כחל — מותר שלא במחבת; במחבת — כבישול (רמ״א; ש״ך ס״ק יט).
הפסד מרובה — מתירין בדיעבד עם בשר לאחר קריעה וטיחה (ש״ך ס״ק ח, נגד הב״ח).
כבוש בחלב שחוטה — להלכה אין אומרים כבוש כמבושל (ט״ז), ולפרי מגדים יש לחוש (פת״ש ס״ק ה).
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · דרישה · לבוש · מהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה, איסור והיתר שלו) · מהרא״י (תרומת הדשן סי' קפ״ב, תורת חטאת) · איסור והיתר הארוך (כלל י״ח, ל') · פרי מגדים · פתחי תשובה · נודע ביהודה · חתם סופר · מהר״א ששון · דגול מרבבה