פסק המחבר והרמ״א · נושאי הכלים · אחרונים ופוסקי זמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
ההלכה המעשית של סימן צ׳: פסק המחבר והרמ״א, הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים והפתחי תשובה על מירוק החלב, ביטול בששים, הפסד מרובה וכבוש כמבושל — ולאחר מכן זרמי הפסיקה הספרדים והאשכנזים בני זמננו, המובאים כמורי דרך בשיטה.
הנושא: הכחל — פסק והלכה למעשה המקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן צ׳
הכחל (הדד) מכיל חלב, אך חלב זה בא מבהמה שחוטה (חלב שחוטה). והנה, כפי שמניח המחבר בסעיף א, בשר שנתבשל בחלב של בהמה שחוטה אינו אסור מן התורה. הט״ז (ס״ק א), בשם רש״י, מבאר את הטעם: חלב זה לא בא לכלל חלב — מעולם לא הגיע לכלל « חלב » בפני עצמו, אלא הוא « בלוע בבשר ». מכאן איסור מדברי סופרים בלבד.
במישור הפסק: מאחר שהאיסור דרבנן, (1) האמצעים להתירו (מירוק החלב) מועילים ; (2) בספק או בהפסד, מקילים בדרך כלל יותר מאשר בבשר בחלב דאורייתא (סימן פ״ז) ; (3) הכחל בטל בששים ונמנה עם עצמו.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת ארבעת הסעיפים
סעיף
פסק המחבר
הגהת הרמ״א (אשכנזי)
1
דרבנן ; מירוק החלב (קריעה לצלי, קריעה+טיחה לבישול) ; ביטול בששים, כחל מן המנין.
אם נפל מתחילה לפחות מ-60 ונאסר → אינו מצטרף עוד למנין (« וכן עיקר »).
2
טיגון/פשטידה = קריעה+טיחה ; צלי = קריעה.
מנהג: לא לבשל לבדו, ולא לטגן, אף בלא בשר. כחל יבש (30 יום) = מותר בדיעבד. פשטידה מותרת זולת במחבת.
3
סכין/קערה ששימשו לשני = מותרים ; אף חי/רותח.
שפוד כנ"ל ; צלי כדינו = בשר רגיל ; אין כבוש בצונן.
4
למלוח/לצלות עם בשר = כדין הכבד ; יש המתירים אף מלמעלה.
לא לכתחילה עם בשר ; בדיעבד הכל מותר. עור הקיבה = בשר רגיל.
3. הכשר הכחל — מירוק החלב למעשה
לצלי (צלי): קריעה שתי וערב. הדיעבד רחב: אף נצלה לבדו בלא קריעה, הכחל מותר (סעיף א).
לבישול / טיגון / פשטידה במחבת: קריעה שתי וערב + טיחה בכותל עד שלא נשארה בו שום לחלוחית חלב. הרמ״א מוסיף: לחתוך פעמים רבות עדיף עוד יותר ; בית הבד שווה לטיחה (ש״ך ס״ק ט).
לבשל עם בשר: המנהג שלא לעשות כן כלל.
במטבחינו הכחל כמעט אינו מצוי: הבשר המשווק מנוקה מעצמותיו ומנותח, והדד כמעט אינו מוגש עוד ככזה. סימן זה נשאר בעיקר מודל מושגי (דרבנן, מירוק, ביטול בששים, חתיכה נעשית נבילה) המאיר הלכות אחרות (כבד, מליחה, תערובות). לכל מקרה אמיתי, היוועץ ברבך.
ס״ק ו: כל סעיף ב הוא מצד המנהג, לא מעיקר הדין (כל זה מצד המנהג).
ס״ק ח: כנגד הב״ח — מתירים בדיעבד (עם בשר) בהפסד מרובה, בהסתמך על כל הראשונים.
ס״ק טז: נתבשל לבדו, מותר בדיעבד רק אם נקרע ונטח ; ואם לאו, אסור זולת בששים.
ס״ק יז: השלושים יום הם אומדנה ; יבש באמת קודם לכן = כבר הוקל.
ט״ז
ס״ק א: טעם היסוד (החלב אינו « נאסף »).
ס״ק ד: מחלוקת הרמב״ם / הרשב״א ב« חתיכה נעשית נבילה » ; בעקבות הרמ״א (כרשב״א), מחילים חנ״נ אף באיסור דרבנן.
ס״ק יב: אין כבוש כמבושל בצונן בחלב שחוטה (גזירה לגזירה).
פרי מגדים ופתחי תשובה
פתחי תשובה ס״ק א: בשם הפרי מגדים, דיוק בכחל שנתבשל לבדו בלא ששים (צ״ע).
פתחי תשובה ס״ק ב: בשם המהר״ח ששון (סימן קנט) — לחתוך כחל ובשר יחד עלול להיות בעייתי (החלב מתפשט מכוח החיתוך).
פתחי תשובה ס״ק ה: בשם הפרי מגדים — כחל שנשאר עם בשר בכלי שאינו מנוקב עם ציר, יש מקום להחמיר (כבוש), כנגד הט״ז.
הנושא
מיקל
מחמיר
ההכרעה
חנ״נ (פחות מ-60)
רמב״ם / רא״ה / ב״י
רשב״א
רמ״א: כרשב״א
נתבשל + בשר, בדיעבד
מהרש״ל
ב״ח
רמ״א / ש״ך: הפסד מרובה
כבוש (חלב שחוטה)
ט״ז
פרי מגדים
פתחי תשובה מביא את שניהם
למלוח על הבשר
רא״ש / טור
איסור והיתר
רמ״א: בדיעבד מותר
5. בישול עם בשר בדיעבד — שאלת ההפסד המרובה
שלוש שיטות, כולן בגוף הסוגיה: המהרש״ל מתיר בדיעבד עם בשר (לאחר קריעה+טיחה) אף בלא הפסד ; הב״ח אוסר אף בדיעבד ; הרמ״א והש״ך מכריעים באמצע — מותר בדיעבד עם בשר בהפסד מרובה (הפסד מרובה), והש״ך (ס״ק ח) דוחה במפורש את הב״ח: ולא ירדתי לסוף דעתו, שהרי כל הפוסקים... מתירין בדיעבד.
ההנהגה הרווחת היא כרמ״א / ש״ך: לכתחילה אין מבשלים את הכחל עם בשר ; בדיעבד, סומכים על רב, שיוכל להתיר בעיקר בהפסד מרובה ולאחר מירוק החלב.
6. כחל מן המנין — ביטול בששים למעשה
אם נתבשל הכחל בטעות עם בשר, מחפשים ששים פעמים כל הכחל (ש״ך ס״ק ד), והכחל נמנה עם עצמו. הגיע לששים: השאר מותר, והכחל אסור. פחות מכן: הכל אסור, והכחל נעשה « חתיכה אסורה » שתאסור קדרה אחרת — אלא, לדעת הרמ״א, שאינו מצטרף עוד למנין הששים משנאסר.
7. כבוש כמבושל בחלב שחוטה — נקודה של אחרונים
המחבר (רמ״א, סעיף ג) מלמד שכחל שנשאר שלם יום שלם עם חלבו, בצונן, אינו כפוף לכבוש כמבושל. הט״ז (ס״ק יב) מבאר: היות שחלב שחוטה דרבנן, אין מחילים בו את דין הכבישה (שזו תהיה גזירה לגזירה). אבל הפרי מגדים (דרך פתחי תשובה ס״ק ה) פותח צד מחמיר יותר בכחל שנשאר עם בשר בתוך ציר.
זוהי מחלוקת אחרונים במקרה טכני. הכלל הכללי נשאר כדעת הט״ז (אין כבוש כמבושל כאן), אך זהירות הפרי מגדים מובאת. למקרה אמיתי — בעיקר עם ציר — היוועץ ברבך.
8. פסיקת הספרדים בזמננו — זרמים ספרדים
התשובות בנות זמננו שלהלן הן מחוץ לגוף ספריא שנמסר: הן מובאות כמורי דרך בשיטה, לא כפסק חתוך עם מספר מאומת. לכל הכרעה, אשר אצל רבך.
הזרם הספרדי (בקו הילקוט יוסף, איסור והיתר) הולך באופן מלא אחר המחבר: הכחל דרבנן, ועיקר הדין של סעיף א גובר. בשאלות של הפסד ובדיעבד, הנטייה הספרדית — הנאמנה לבית יוסף — נסמכת ברצון על הראשונים הרבים המקילים באיסור דרבנן. מאחר שהכחל כמעט אינו מצוי עוד בצריכה הרגילה, ההיקף המעשי הוא בעיקר עיוני. להלכה למעשה, היוועץ ברבך.
9. פסיקת האשכנזים — זרמים אשכנזים
כמו כן, מורי דרך בשיטה (מחוץ לגוף הסימן), לאישור אצל רב.
הזרם האשכנזי הולך אחר הרמ״א: מוסיפים את שכבת המנהג (שלא לבשל את הכחל כלל, אף לבדו), מחילים את הנהגת הרמ״א / ש״ך בהפסד מרובה, ונוקטים את הכרעת הרמ״א ב« חתיכה נעשית נבילה » (כרשב״א), המשמשת אסמכתא לסימנים אחרים (עי' סי' צ״ב). האחרונים האשכנזים (פרי מגדים וכו') מדייקים את מקרי הגבול (כחל יבש, פשטידה במחבת, כבוש). להלכה למעשה, היוועץ ברבך.
10. סיכום מעשי — תמצית וכלל הזהב
מעיקר הדין: הכחל דרבנן (חלב שחוטה) — זהו המפתח המרכך את כל הסימן בדיעבד.