יסוד הסימן: בצונן אין הפלטה ובליעה ממש, שכן אין צונן מפליט בצונן. ולכן בשר וגבינה שנגעו זה בזה בצונן — מותרים, ולא בעי אלא הדחת מקום הנגיעה משום השמנונית שעל פניהם, ולא משום בליעה. וכן התירו חז״ל (כמובא בט״ז ס״ק א מן המשנה) לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת, "ובלבד שלא יהו נוגעים זה בזה", ובנגעו — סגי בהדחה.
דיוק הש״ך (ס״ק א) בשם הב״ח : אף ההדחה עצמה אינה לעיכובא אלא כשהאחד מהן לח: "דדוקא כשהאחד מהן לח, אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה אין צריך". והטעם פשוט — הדחה זו אינה אלא להעביר שמנונית הדבוקה, וביבש לגמרי אין שמנונית עוברת. ועיין בפתחי תשובה (ס״ק א) שחילק: הדחה בעלמא בלא שפשוף — לסתם נגיעה; אבל נגע באיסור שמן — בעי שפשוף עד שיסור השמנונית (כדעת הפמ״ג בשפתי דעת), והחוות דעת ובית אפרים חולקים דדוקא דוחקא דסכינא עם שמנונית בעי שפשוף.
הפתחי תשובה (ס״ק א) מביא חילוקי דברים חריף ויבש:
"דבר חריף אפילו יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה" (כמבואר בסעיף ה' לענין דבר חריף), ודבר רך כקישואין — בעי גרידה, ודבר שאי אפשר בהדחה כלל (כגון מים) — דינו מבואר בסמוך.
"כל מידי דבעי הדחה, כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן — אסור לכתחילה, דילמא אכיל בלא הדחה; ודוקא מבושל דלאו אורחיה בהדחה, אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו — שרי לכתחילה." (הגה: ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת, אבל דבר יבש ממש, אם לא בלע הכלי רק בצונן — מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל.)
החקירה : כיון דבדיעבד שרי (דצונן אינו מבליע), מדוע אסור לכתחילה ? והלא קיימא לן (ב״י ר״ס ב') דכל מידי דבדיעבד שרי — לא חיישינן לכתחילה שמא ישכח.
תירוץ הט״ז (ס״ק א) : חילוק יסודי — "בכל מקום דאין איסור ברור לפנינו אלא ספק... אמרינן כיון דדיעבד שרי מותר לסמוך לכתחלה על הדרישה; משא״כ כאן שיש איסור ברור במה שישים בשר כשר בכלי של איסור, אלא שיש לו תקנה בהדחה — בזה לא סמכינן על הדחה שאחר כך דשמא ישכח". כלומר: כאן יש מעשה איסור ודאי (נתינה בכלי איסור) שיש לו תקנה, ולא ספק בעלמא.
אריכות הש״ך (ס״ק ג) ודרכו של הרב : הש״ך מאריך טובא (הוא הס״ק הארוך בסימן) ליישב דברי הרמ״א בתורת חטאת ובדרכי משה. ומסיק היסוד: כלי שנשתמש בו איסור בצונן (כגון מליחה או כבוש) — מותר להשתמש בו היתר צונן לכתחילה, ולהכי התיר הרשב״א למלוח בשר בכלי של יין נסך; ודוקא כלי שנבלע בו ע״י חמין אסור. ומדמה לכלי חמץ שנשתמש בצונן דמותר במצה. ומסיק להלכה: בקינוח יפה — אין צריך אפילו הדחה, "דהא לא נגע באיסור ומה שבלע בו אינו מפליט בצונן".
"בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד, ואפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח — הכל אסור, משום דתתאה גבר. אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן — קולף הבשר ושאר הבשר מותר (ובמקום שהבשר צריך קליפה, אם לא קלפוהו ובשלו כך — מותר בדיעבד) (ארוך כלל כ״ט), והחלב מותר כולו (רמב״ם ור״ח ור״י). ואם נפלו זה לתוך זה צוננין — מדיח הבשר ומותר."
היסוד החקירתי — שורש תתאה גבר :
מקור הדין בפסחים (ע״ו.) "כיצד צולין". הש״ך (ס״ק ה–ז) מפרש את המנגנון בשני אגפיו:
• תתאה רותח — "שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן" → הכל אסור (דבלע טובא ואין ס').
• תתאה צונן — "דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון, אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא, לכך צריך קליפה".
היינו: ברגע המפגש, התחתון גובר בכוחו על העליון; וכל הספק הוא רק בקליפה הדקה שנבלעה קודם שגבר התחתון לקררו.
הט״ז (ס״ק על "הכל אסור") : מדייק דתתאה גבר הוא "דוקא באיסור מחמת עצמו, אבל אם הוא איסור בלוע — אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב" (כן כתב בתורת חטאת כלל כ״ג). חידוש גדול: בלוע אינו עובר בנגיעה גרידא אף ברותח.
טעם הקליפה — לא "כבולעו כך פולטו" : הט״ז (על "צריך לקלוף") מדגיש: "ולא אמרינן כבולעו כך פולטו אלא בדם" (מרדכי פכ״ה). כלומר, בשאר איסורים הבלוע נשאר ואינו נפלט מאליו, ולכן אין תקנה אלא בקליפה. וכן הש״ך (ס״ק יב) דחה את האו״ה שרצה לומר "איידי דטריד למיפלט לא בלע" — "דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים".
נפקא מינה — עירוי וקילוח : הש״ך (ס״ק ז) מוסיף: "אפילו נפל החלב רותח על בשר צונן ע״י עירוי שלא נפסק הקילוח — סגי בקליפה, וכן אפילו נפסק הקילוח בעי קליפה", ועיין ק״ה ס״ג. ולמעשה — שאל את רבך.
זוהי אחת המחלוקות החריפות שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק על "והחלב מותר כולו") נתון בה.
שתי השיטות בחלב הנופל
שיטה
החלב שנאסרה בו קליפת הבשר
מקור
הרמב״ם, ר״ח, ר״י, והמחבר
החלב מותר כולו — אין צריך ס' נגד הקליפה
מחבר ס״ד; ט״ז שם
ריב״א (ומהרא״י, ומהרש״ל פכ״ה)
צריך ס' נגד הקליפה שנאסרה תחילה
טור בשם ריב״א; ט״ז שם
הכרעת הט״ז : אף שהמחבר פסק כרמב״ם דהחלב מותר כולו, הט״ז מכריע להחמיר כריב״א ומביא לכך שורת ראיות: "וכיון שגם הרשב״א הכי ס״ל, כן יש לנו לפסוק כריב״א להחמיר, ובכל מקום בעינן ששים נגד הקליפה". ומסייע ממעשה דמרדכי (פרק כל הבשר, רבינו יהודה בעיסה), ומקורט של חילתית (ר״ס צ״ו), ומדין ציר שנפל על הכלי (סוף ס״ה) דצריך הגעלה — "אלמא דבעינן לבטל אף דיעבד מה שאסרו כדי קליפה". ומסיים: "וכן ראיתי בהגהה שבסוף או״ה בשם מהרא״י דהכי נהוג כריב״א להצריך ששים, וכן הלכה למעשה".
דעת הש״ך (ס״ק ח) מנגד : הש״ך מיישב את לשון הרמ״א ("מותר בדיעבד") שלא יסתור לריב״א — דהיתר הדיעבד הוא דוקא בנבלל, היכא דלא שייך קליפה: "דהיינו שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה... אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך ביה קליפה — צריך ס'". נמצא הש״ך והט״ז מסכימים למעשה דבמקום דמכירו ושייך קליפה — בעינן ס', ודלא כפשט הרמב״ם.
הפתחי תשובה (ס״ק על "בדיעבד") מביא מתשואות חן (סי' י״א): "כל היכא דלא נפסק הקילוח — אסור מדינא, ובעינן ס' נגד הקליפה; אבל בעירוי שנפסק הקילוח יש להקל, ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן" — ובשאר איסורים אין להקל אלא בהפסד מרובה.
"מליח שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו, דהיינו כעין מליח שמולחים לקדירה, ושהה כדי מליחה לקדירה — כל זמן שלא הדיחו מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו... ומליח כעין מליח דבעי לה לארחא, אפילו לאחר שהדיחו הוי אינו נאכל מחמת מלחו, וכל זמן שלא שראו במים — דינו כרותח לאסור כדי קליפה."
חקירה — מאימתי "אינו נאכל מחמת מלחו" : הש״ך (ס״ק יא) מדייק שהמחבר פסק כר״ן: "דהיינו כששהה שיעור מליחה לקדירה הוי רותח, ומקמי הכי לא". והקשה דבסי' ס״ט (ס״ך) משמע דאפילו מקמי הכי הוי רותח! ומתרץ: "דשאני התם דאיירי באיסור דם, והלכך הדם והמלח רותחין הם בשעת המליחה... אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח".
פלוגתת ת״ה והש״ך — האם פוקע כח המלח לאחר שיעור מליחה :
שיטה
לאחר שיעור מליחה
תרומת הדשן (סי' קנ״ט), בעקבות תוס' והרא״ש פכ״ה (חד שינויא)
פסק כח המלח (כיון שהפליט כל הדם) → להקל בהפסד מרובה וסעודת מצוה
סה״ת, ש״ד, או״ז
בשר וגבינה מלוחים אפילו לאחר שיעור מליחה — אסורים
הכרעת הש״ך (ס״ק יא)
"דלא אמרינן שפסק כח המלח אלא היכא שהפליט דם... משא״כ שאר דברים" — ובבשר וגבינה (לא דם) לעולם בתקפו
חידוש הש״ך : הוא מחלק חילוק יסודי — כח המלח פוקע רק ביחס לדם, "כי דרך המלח להפליט דם ולא שאר דברים"; אבל באיסור בשר בחלב (שאין כאן דם להפליט) — המלח לעולם בתוקפו אף לאחר שיעור מליחה, וכמו שכתב האו״ה (כלל נ״ח). ומביא שהציע דבריו "לפני הגאון אמ״ו ז״ל ושאר גדולי המורים... והסכימו לדברי". ומכל מקום מסיק להלכה דאין להקל אלא בהפסד מרובה וסעודת מצוה, מפני הגהת סמ״ק (ריב״א) דאף לאחר שיעור מליחה נחשב רותח.
"ואין חילוק בין מליח עליון ותפל תחתון, למליח תחתון ותפל עליון — לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו. הילכך בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה — צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם; ואם אחד מהם מלוח והשני תפל — המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קליפה."
היסוד : במליחה לא אמרינן תתאה גבר כלל — אין הבדל עליון ותחתון. הכלל הוא חד־כיווני: המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו. הילכך —
• שניהם מלוחים → שניהם בולעים זה מזה → קליפת שניהם.
• אחד מלוח ואחד תפל → המלוח מבליע בתפל; המלוח עצמו לא בלע → סגי לו בהדחה, והתפל בעי קליפה.
דקדוק הש״ך (ס״ק יג) : "ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע, אי נמי כבכ״ע — דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים", ודלא כאו״ה (כלל י״ב). שוב היסוד מסעיף ד': בשאר איסורים אין הפליטה "מגנה" על הבליעה.
הערת הט״ז (ס״ק על "הלכך בשר וגבינה המלוחין") : מגיה את הלשון — "לחין כן צריך לומר" — דמיירי במלוחים לחים; דאם יבשים לגמרי, אפילו מלוחים, סגי בהדחה (כמבואר בסיפא דסעיף ה' ובש״ך ס״ק יז).
הגה (הרמ״א): "כל ציר מבשר שנמלח, אפילו לא נמלח רק לצלי — חשוב רותח, ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי — אוסר... וציר של בשר שאוסר שנפל על הכלי — צריך הגעלה, ואם הוא כלי חרס צריך שבירה; ואם לא נפל רק על מקום אחד בכלי עץ וכיוצא בו — קולף מקומו ודיו."
החקירה — מדוע הציר חמור מן הבשר עצמו : הש״ך (ס״ק יא, בסופו) מבאר ע״פ הגהת סמ״ק (ריב״א): "ציר היוצא מן הבשר לאחר שיעור מליחה — אין עליו דין דם רותח, אבל יש עליו דין בשר רותח לאסור הגבינות". הציר הוא תמצית המלח והלחות, ולעולם נדון כרותח אף במקום שהבשר עצמו אינו רותח — "מכל מקום הציר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו".
נפקא מינה בכלי : ציר שנפל על כלי — הגעלה; כלי חרס — שבירה; נפל על מקום אחד בכלי עץ — קליפת מקומו. והש״ך (ס״ק יח) מחלק מסי' קכ״א: "התם מיירי בדבר שנבלע בו ע״י חמין... אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כדי קליפה, לכך די בקליפה". והפתחי תשובה (ס״ק קולף מקומו) מוסיף בשם מהר״ר דניאל: אם נפל ציר ואין יודע מקומו והוא מיעוט הכלי — בטל ברוב. ולמעשה — שאל את רבך.
8. פלוגתת הש״ך והט״ז — מליח עליון/תחתון, שמן וכחוש
הש״ך (ס״ק יב, על "ואין חילוק"): "ולעיל סי' ע' ס״ד ולקמן סי' ק״ה סי״א פסק כסברת הרשב״א לחלק במליח בין עליון לתחתון! וצריך לומר: דדוקא לאסור כולה — דהיינו בשמן — יש חילוק, אבל לאסור כדי קליפה כגון בכחוש — אין חילוק. דנהי דתתאה גבר, מכל מקום קליפה מיהא בעי כמו בסעיף ד'."
החקירה המדויקת : סתירה לכאורה בין סימננו (אין חילוק עליון/תחתון במליח) לסי' ק״ה (יש חילוק כרשב״א). הש״ך מחלק שני מישורים:
לאסור כולה (בחתיכה שמינה, שהשומן מפעפע) — שם יש חילוק עליון/תחתון, וכרשב״א.
לאסור כדי קליפה (בחתיכה כחושה) — אין חילוק; קליפה מיהא בעי בכל גוונא, דנהי דתתאה גבר מכל מקום אדמקרר בלע פורתא.
ומסיים: "וצ״ע בב״י בסימן זה".
שורש שמן וכחוש (סעיף ו') : "היכא דאמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה — כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה; שאם היתה שמינה, כולה אסורה... מפני שהשומן מפעפע". והש״ך (ס״ק יט): "דאם היתה אחת מהן שמינה — או הגבינה או הבשר — הכל אסור, דאזיל האי ומפטם להאי, והוי כאילו הכל שמן". זהו היסוד לכל חילוקי הש״ך לעיל: הפעפוע הוא שמכריע בין "כולה" ל"כדי קליפה".
"הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו — הני מילי בבשר חי; אבל צלי רותח שנפל למליח, אפילו נאכל מחמת מלחו — בעי קליפה. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח — כולו אסור." (הגה: והוא הדין אפוי ומבושל; וי״א דאפילו הם צוננים דינא הכי, וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה.)
שלוש שיטות (ש״ך ס״ק כא) :
שיטה
צלי צונן שנפל לחלב
צלי רותח
סה״ת, שערים, רא״ש, טור, מהרי״ל
אפילו נאכל מחמת מלחו — בעי קליפה; ובבקעים/תבלין אפילו חי — כולו אסור
—
הראב״ד, הרשב״א, הר״ן (וכן דעת רש״י)
צלי צונן — סגי בהדחה
רותח — בעי קליפה; ובבקעים/תבלין — כולו אסור
או״ז, הגמ״ר בשם מהר״ף, סמ״ק, סמ״ג
צלי צונן — בעי קליפה; בבקעים/תבלין צונן — כולו אסור, אבל בחי לא
—
קושיית הרשב״א ויישובה (ש״ך ס״ק כג) : "היאך סגי בקליפה? והלא החלב רך וחזר הצלי שנפל לתוכו כמתבשל בתוכו!" ותירוץ הרשב״א: "כיון שנפל לתוך החלב הוי ליה כחם לתוך צונן... וכל שהוא במקומו גובר ומקרר הצלי שנפל לתוכו, הלכך בקליפה סגי". והש״ך מדייק דהרשב״א אתא עלה מטעם צלי רותח (חם לתוך צונן) ולא מכח מליחה.
הכרעת הט״ז (ס״ק על "וי״א דאפי' הם צוננים") : מחמיר — דעת הרא״ש שפירש מעשה דגוזל שנפל לחלב; ומביא מהרש״ל (פכ״ה סי' ס״ט) דבצלי צונן שיש בו בקעים יש לאסור אפילו בנמלח קצת. ומסיק הט״ז: "תרי קולי לא מקלינן בשביל הפסד מרובה" — אין לצרף קולא דמליחת צלי לקולא דדעה ראשונה.
הפתחי תשובה (ס״ק "צלי רותח") מביא דהגמ״י ואו״ה סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה ובעי נטילה, "ולא קיימא לן הכי לדינא, ולכן השמיט שיטה זו" (וכ״כ הפר״ח שאינו מחוור); ובית אפרים (חי״ד ל״ח) נתן טעם דרותח דצלי מבליע טפי מחמת כח רב. ולמעשה — שאל את רבך.
"אין בשר בחלב נאסר על ידי מליחה או על ידי כבוש — אלא באכילה, אבל לא בהנאה."
היסוד — חזרה לסימן פ״ז : בשר בחלב נאסר בהנאה רק כשנעשה דרך בישול, שהוא איסור תורה. מליחה וכבוש אינם דרך בישול, ולהכי אף שאוסרים באכילה (מדרבנן) — מותרים בהנאה. הש״ך (ס״ק כז, האחרון) מציין: "עיין בריש סימן פ״ז ובמה שכתבתי שם".
חקירה — וכבוש מאי שנא : כבוש (השריה מעת לעת) הוקש למבושל לענין הבלעת טעם ("כבוש כמבושל") — ובכל זאת אינו אוסר בהנאה. מוכח דהיקש "כבוש כמבושל" הוא לענין חוזק הבליעה (שנדון כבישול), אך לא לענין שם בישול שבתורה לאיסור הנאה — דבעינן בישול ממש באור. ועיין פתחי תשובה (ס״ק "אפוי ומבושל") שהסתפק במנחת יעקב אי נכבש מעת לעת דינו כמבושל אף לחומרא זו.
ראשונים : רש״י · ר״ח · ר״י · רמב״ם · תוספות · רא״ש · ראב״ד · רשב״א (תורת הבית, משמרת הבית) · ר״ן · ריב״א · מרדכי · הגהות אשר״י · המרדכי · בעל העיטור · אורחות חיים · טור · איסור והיתר הארוך (כלל כ״ט–ל')
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · דרכי משה · תורת חטאת · מהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה) · מהרא״י (תרומת הדשן סי' קנ״ט, הגהת ש״ד) · פרי חדש · פרי מגדים · פתחי תשובה · תשואות חן · חתם סופר · נודע ביהודה · בית אפרים · חוות דעת