Sujet :
שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״א (huit seifim)
avec l'appareil : ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה
Le fond de la sougya dans le Chas :
Houlin 96b · Houlin 111b–112a · Pessahim 76a (chapitre Keitsad Tsolin — תתאה גבר)
Rédaction et étude :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
« בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרים אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה » (שו״ע יו״ד צ״א:א)
« ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק א)
Deux choses sont donc à distinguer dès le départ, et tout le siman en vit : ce qui adhère en surface — que l'eau emporte — et ce qui est entré dans l'épaisseur, que seule la pelure ou les soixante peuvent traiter. Tant qu'il n'y a ni chaleur, ni sel, ni gras, rien n'entre ; et c'est l'absence d'entrée, non une quelconque annulation, qui permet.
« דדוקא כשהאחד מהן לח אבל אם שניהם יבשים אפילו הדחה א״צ » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק א)
La raison en est simple, et elle confirme la lecture donnée plus haut : ce rinçage ne sert qu'à faire passer le gras collé à la surface ; là où tout est parfaitement sec, il n'y a pas de gras qui passe, et il n'y a donc rien à rincer.
« ומיהו דבר חריף אפילו יבש כצונן לח דמי ובעי הדחה » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק א)
La seconde porte sur la manière de rincer, et elle n'est pas tranchée. Pour le Peri Megadim (dans les Chiftei Daat), un rinçage ordinaire, sans frottement, suffit pour un contact banal ; mais ce qui a touché un interdit gras demande un frottement jusqu'à ce que le gras soit parti.
« אבל היתר שנגע באיסור שמן בעי שפשוף עד שידע באומד הדעת שסר ממנו השמנונית » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק א)
Le Havot Daat conteste ce partage, et le Beit Efraim va dans son sens : le frottement ne s'impose que lorsque la pression du couteau et le gras se rencontrent.
« אך הח״ד כתב דדוקא דוחקא דסכינא ושמנונית בעי שפשוף כגון שחתך בשר בסכין שחתך בו חלב אבל דוחקא בלא שמנונית או שמנונית בלא דוחקא סגי בהדחה בעלמא » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק א)
Le Pit'hei Techouva ajoute encore, au même endroit, qu'un aliment tendre comme le concombre demande non un rinçage mais un raclage (גרידה), et que le cas de ce qui ne peut pas être rincé du tout — l'eau, par exemple — est traité à l'entrée suivante. Ces trois avis restent en présence ; pour la pratique — demande à ton Rav.
« כל מידי דבעי הדחה כגון להניח בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה ודוקא מבושל דלאו אורחי׳ בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחילה » (שו״ע יו״ד צ״א:ב)
« ודוקא דבר שיש בו לחלוחית קצת אבל דבר יבש ממש אם לא בלע הכלי רק בצונן מותר להניח בו דבר יבש בלא הדחה כלל » (רמ״א יו״ד צ״א:ב)
« דבכ״מ דאין איסור ברור לפנינו אלא ספק אם יש כאן איסור וצריך דרישה אחר זה בזה אמרי׳ כיון דדיעבד שרי מותר לסמוך לכתחלה על הדרישה שיעשה אחר זה » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק א)
Ici, au contraire, l'acte lui-même est un acte d'interdit certain — poser de la viande cachère dans un ustensile d'interdit — auquel le rinçage apporte un remède. Sur un remède à venir, on ne s'appuie pas.
« משא״כ כאן שיש איסור ברור במה שישים בשר כשר בכלי של איסור אלא שיש לו תקנה בהדחה בזה לא סמכינן על הדחה שאח״כ דשמא ישכח » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק א)
« אמנם אם נשתמשו בו איסור צונן מותר להשתמש בו היתר צונן לכתחלה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ג)
C'est de cette distinction que le Rama tirait la permission donnée par le Rachba de saler de la viande dans un ustensile de יין נסך, et le rapprochement avec les ustensiles de 'hametz dont on n'a usé qu'à froid et où l'on peut mettre de la matsa. Puis le Chakh, après avoir tout repris pièce à pièce, écrit en toutes lettres qu'il n'y arrive pas.
« אבל כל דבריו מתחילתן ועד סופן אינם מובנים לי » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ג)
« דודאי אם קינח הכלי בענין שאין בו שמנונית כלל אין סברא כלל להצריכו הדח׳ דהא לא נגע באיסור ומה שבלע בו אינו מפליט בצונן » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ג)
« והחילוק שכתב תחלה בין נשתמש בו תחלה בצונן או בחמין הוא נכון וברור » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק ג)
« בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד ואפי׳ בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור משום דתתאה גבר אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר ושאר הבשר מותר » (שו״ע יו״ד צ״א:ד)
« (ובמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד) » (רמ״א יו״ד צ״א:ד)
« והחלב מותר כולו » (שו״ע יו״ד צ״א:ד)
« ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ומותר » (שו״ע יו״ד צ״א:ד)
« כלומר שהתחתון שהוא רותח מחמם העליון הצונן » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ו)
Lorsque le dessous est froid, il refroidit le dessus ; simplement, le temps que le froid le gagne, une mince épaisseur a déjà absorbé — et c'est pour elle seule qu'il faut peler.
« משום דכאן דהתחתון הוא צונן הוא מקרר העליון אלא דאדמיקר ליה בלע פורתא לכך צריך קליפה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ז)
Autrement dit : à l'instant de la rencontre, c'est celui du dessous qui impose sa condition ; et tout le litige ne porte que sur la fine pelure absorbée avant que le dessous n'ait refroidi le dessus. Le principe n'est donc pas une règle de préséance abstraite — c'est une description physique, et c'est pourquoi on peut lui opposer des cas où rien ne se transmet.
« והיינו דוקא באיסור מחמת עצמו אבל אם הוא איסור בלוע אינו יוצא מחתיכ׳ לחתיכ׳ בלא רוטב » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק ה)
« ולא אמרינן כבולעו כך פולטו אלא בדם » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק י)
Dans les autres interdits, ce qui est entré reste et ne ressort pas de soi-même ; il n'y a donc d'autre remède que la pelure. Le Chakh dit la même chose en écartant le Issour veHeter, qui voulait appliquer ici le raisonnement « occupé à expulser, il n'absorbe pas ».
« דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״ג)
« דאפי׳ נפל החלב רותח על בשר צונן ע״י עירוי שלא נפסק הקלוח סגי בקליפה וכן אפילו נפסק הקלוח בעי קליפה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ז)
Il renvoie pour le détail au siman 105 §3. Et pour la pratique — demande à ton Rav.
C'est l'une des discussions les plus vives du siman, et le Taz y engage tout son poids.
| Chita | Le lait dans lequel la pelure de la viande a été interdite | Source |
|---|---|---|
| Le Rambam, Rabbenou Hananel, Rabbenou Yits'haq, et le Mehaber | Le lait est permis en entier — il n'est pas besoin de soixante contre la pelure | Mehaber, seif 4 ; Taz au même endroit |
| Le ריב״א (et le Mahara"i, et le Maharchal au chapitre 25) | Il faut soixante contre la pelure qui a été interdite la première | Tour au nom du ריב״א ; Taz au même endroit |
« וכיון שגם הרשב״א הכי ס״ל כן יש לנו לפסוק כריב״א להחמיר ובכ״מ בעינן ששים נגד הקליפה » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק ז)
Il l'appuie ensuite sur une série de preuves qu'il vaut la peine de suivre, parce qu'elles ne sont pas de même nature : le fait rapporté par le Mordekhi au chapitre Kol haBassar, où l'on exigea soixante contre la pelure de l'écuelle dans l'affaire de la pâte pétrie devant Rabbenou Yehouda ; le grain d'assa fœtida coupé au couteau d'interdit, au début du siman 96, où l'impossibilité de peler fait interdire le tout ; et enfin, dans notre siman même, la saumure tombée sur un ustensile, à la fin du seif 5, qui demande le ébouillantage.
« אלמא דבעינן לבטל אף דיעבד מה שאסרו כדי קליפה » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק ז)
Et il conclut en s'appuyant sur l'usage reçu.
« וכן ראיתי בהג״ה שבסוף או״ה כתב בשם מהרא״י דהכי נהוג כריב״א להצריך ששים וכן הלכה למעשה » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק ז)
« דהיינו שהוא דבר הנבלל והקליפה נתערבה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ח)
Mais dès que la pièce reste reconnaissable et qu'une pelure a un sens, il faut soixante.
« אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך ביה קליפה צריך ס׳ » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ח)
Et il en tire lui-même la conséquence pratique.
« ולפ״ז אין להקל במקום דמכירו ושייך קליפה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק ח)
Il se trouve donc que le Chakh et le Taz se rejoignent pour le cas où la pièce est reconnaissable et où la pelure est possible : il y faut soixante. Ils ne se rejoignent pas sur le chemin, ni sur le cas du mélange indistinct, où le Chakh permet et où le Taz, lui, avait conclu en tout lieu.
« דכל היכא דלא נפסק הקילוח דאסור מדינא אין להקל ובעינן ס׳ נגד הקליפה אבל בעירוי שנפסק הקילוח יש להקל ובפרט בבשר בחלב דכל היכא דליכא בישול הוא מדרבנן » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק ה)
Dans les autres interdits, il ne permet d'alléger qu'en cas de perte importante. Et pour la pratique — demande à ton Rav.
« מליח שאינו יכול ליאכל מחמת מלחו דהיינו כעין מליח שמולחים לקדירה ושהה כדי מליחה לקדירה כל זמן שלא הדיחו מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו » (שו״ע יו״ד צ״א:ה)
« ומליח כעין מליח דבעי לה לארחא אפי׳ לאחר שהדיחו הוי אינו נאכל מחמת מלחו וכל זמן שלא שראו במים דינו כרותח לאסור כדי קליפה » (שו״ע יו״ד צ״א:ה)
« דהיינו כששהה שיעור מליחה לקדירה הוי רותח ומקמי הכי לא » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
Il objecte aussitôt qu'au siman 69 §20 il ressort du même auteur que même avant ce délai la chose vaut bouillant. Sa réponse tient à la nature de l'interdit en cause.
« דשאני התם דאיירי באיסו׳ דם והלכך הדם והמלח רותחין הם בשעת המליחה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
Là-bas il s'agit de l'interdit du sang : le sang et le sel sont l'un et l'autre en pleine activité au moment de la salaison. Ici il s'agit de l'interdit de viande et fromage, et tant que la salaison n'est pas faite comme il faut, la viande n'est pas dite bouillante.
« אבל הכא מיירי באיסור בשר וגבינה דכל כמה דלא נמלח כהוגן אין הבשר רותח » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
| Chita | Après le délai de salaison |
|---|---|
| Terumat haDechen §159, à la suite des Tossafot, du Roch (chapitre 25) et du Semag, selon l'un de leurs teroutsim | La force du sel est tombée, puisqu'il a fait sortir tout le sang → il y a de quoi alléger en cas de perte importante et pour un repas de mitsva |
| Sefer haTerouma, Chaarei Doura, Or Zaroua | Viande et fromage salés, même après le délai, sont interdits |
| Le Chakh (ס״ק י״א) | La force du sel ne tombe que là où il y avait du sang à faire sortir ; en viande et lait, où il n'y a rien à expulser, elle demeure |
| Le Taz (ס״ק ח) | Sur ce point précis il ne tranche pas ici : il renvoie à ce qu'il a exposé au siman 69 §20 |
« לעיל סי׳ ס״ט סעיף כ׳ ביארנו הדברים האלו » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק ח)
« דלא אמרינן שפסק כח המלח אלא היכא שהפליט דם כי דרך המלח להפליט דם ולא שאר דברים » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
D'où il suit que c'est dans ce cas seulement que l'on dit la force du sel tombée — parce qu'elle a fait son ouvrage — et non ailleurs.
« א״כ דוקא בכה״ג אמרינן דלאחר ששהה שיעור מליחה פסק כח המלח הואיל והפליט דם משא״כ שאר דברים » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
Il rapporte à l'appui le Issour veHeter (כלל נ״ח), et il ajoute avoir soumis son raisonnement à son maître et aux grands décisionnaires de son temps.
« והצעתי דבר זה לפני הגאון אמ״ו ז״ל ושאר גדולי המורים ונשאו ונתנו בדבר והסכימו לדברי » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
Et pourtant il ne va pas jusqu'au bout de sa propre logique. Ce qui l'arrête est la glose du Semak au nom du ריב״א : même après le délai, la saumure garde le statut du bouillant pour interdire les fromages.
« דציר היוצא מן הבשר לאחר שיעור מליחה אין עליו דין דם רותח אבל יש עליו דין בשר רותח לאסור הגבינות » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
Aussi conclut-il, pour la pratique, à ne pas alléger hors du cas d'une perte importante et d'un repas de mitsva.
« ואין להקל אלא במקום הפסד מרובה וסעודת מצוה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
« ואין חילוק בין מליח עליון ותפל תחתון למליח תחתון ותפל עליון לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו » (שו״ע יו״ד צ״א:ה)
« הילכך בשר וגבינה המלוחים שנגעו זה בזה צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתם ואם אחד מהם מלוח והשני תפל המלוח מותר בהדחה והתפל צריך קליפה » (שו״ע יו״ד צ״א:ה)
« ואם הם יבשים אפילו הם מלוחים או לחים ולא מחמת מליחה סגי בהדחה » (שו״ע יו״ד צ״א:ה)
« לעולם המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו » (שו״ע יו״ד צ״א:ה)
De là les deux cas du seif, et leur asymétrie est tout le propos :
« ולא שייך כאן למימר איידי דטריד למיפלט לא בלע א״נ כבכ״ע דדוקא גבי דם אמרינן הכי ולא בשאר איסורים » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״ג)
C'est le même yesod qu'au seif 4, et il porte loin : dans les autres interdits, l'expulsion ne protège pas de l'absorption. Le Chakh écarte à ce titre le Issour veHeter (כלל י״ב).
« לחין כן צ״ל » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק ט)
Il s'agit donc de salés humides ; car s'ils sont entièrement secs, fussent-ils salés, un rinçage suffit — c'est ce que dit la fin du même seif, et le Chakh l'explique à son ס״ק י״ז.
« כל ציר מבשר שנמלח אפילו לא נמלח רק לצלי חשוב רותח » (רמ״א יו״ד צ״א:ה)
« ולכן אם נפלה ציר על הגבינה או על כלי אוסר » (רמ״א יו״ד צ״א:ה)
« מכל מקום הציר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו » (רמ״א יו״ד צ״א:ה)
« וציר של בשר שאוסר שנפל על הכלי צריך הגעלה ואם הוא כלי חרס צריך שבירה » (רמ״א יו״ד צ״א:ה)
« ואם לא נפל רק על מקום אחד בכלי עץ וכיוצא בו קולף מקומו ודיו » (רמ״א יו״ד צ״א:ה)
« דציר היוצא מן הבשר לאחר שיעור מליחה אין עליו דין דם רותח אבל יש עליו דין בשר רותח לאסור הגבינות » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״א)
La saumure est ce qui reste quand le sel et l'humidité se sont concentrés ; elle est donc jugée bouillante là même où la viande dont elle sort ne l'est pas. Le Rama le dit dans la glose elle-même.
« מכל מקום הציר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו » (רמ״א יו״ד צ״א:ה)
« התם מיירי בדבר שנבלע בו ע״י חמין וכה״ג דנבלע בכל הכלי אבל ציר מלוח אינו נבלע אלא כדי קליפה וכמ״ש בסי׳ ס״ט לכך די בקליפה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״ח)
Là-bas il s'agit de ce qui a été absorbé par la chaleur, et donc dans toute l'épaisseur de l'ustensile ; ici la saumure salée n'entre que de l'épaisseur d'une pelure, et la pelure suffit donc.
Le Pit'hei Techouva (ס״ק ט, sur « on pèle l'endroit ») ajoute, au nom du Rav Maharar Daniel, un cas que le Rama ne traite pas : celui où l'on ne sait plus où la saumure est tombée.
« אם נפל ציר או חלב מהותך חם בכלי ואין יודע באיזה מקום והוא מיעוט הכלי בטל ברוב » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק ט)
Mais il ne s'en tient pas là, et sa propre remarque va en sens inverse de l'allègement.
« ונראה דאם הוא כלי שאפשר בהגעלה צריך הגעלה » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק ט)
Et pour la pratique — demande à ton Rav.
« ולעיל סי׳ ע׳ ס״ד ולקמן סי׳ ק״ה סי״א פסק כסברת הרשב״א לחלק במליח בין עליון לתחתון וצ״ל דדוקא לאסור כולה דהיינו בשמן יש חילוק אבל לאסור כ״ק כגון בכחוש אין חילוק דנהי דתתאה גבר מ״מ קליפה מיהא בעי כמו בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״ב)
« (וצ״ע בב״י בסי׳ זה ד״ה ואינו תלוי כו׳ דלא משמע הכי) » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״ב)
« היכא אמרינן דאינו אוסר אלא כדי קליפה כשאין שום אחת מהחתיכות שמינה שאם היתה שמינה כולה אסורה » (שו״ע יו״ד צ״א:ו)
Et il donne la raison pour laquelle le gras change tout.
« וכן חברתה אסורה כולה מפני שהשומן מפעפע » (שו״ע יו״ד צ״א:ו)
Le Chakh (ס״ק י״ט) précise que peu importe lequel des deux est gras.
« דאם היתה אחת מהן שמינה או הגבינה או הבשר הכל אסור דאזיל האי ומפטם להאי והוי כאילו הכל שמן » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק י״ט)
C'est là le yesod de toutes les distinctions du Chakh rapportées plus haut : c'est le pi'poua'h, la diffusion du gras, qui décide entre « la pièce entière » et « l'épaisseur d'une pelure ».
« הא דמפלגינן בין נאכל מחמת מלחו לאינו נאכל מחמת מלחו הני מילי בבשר חי אבל צלי רותח שנפל למליח אפילו נאכל מחמת מלחו בעי קליפה » (שו״ע יו״ד צ״א:ז)
« ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל בתבלין והוא צלי רותח כולו אסור » (שו״ע יו״ד צ״א:ז)
« וה״ה אפוי ומבושל » (רמ״א יו״ד צ״א:ז)
« וי״א דאפילו הם צוננים דינא הכי » (רמ״א יו״ד צ״א:ז)
« וכן יש לנהוג אם אין הפסד מרובה » (רמ״א יו״ד צ״א:ז)
| Chita | Rôti froid tombé dans du lait | Rôti bouillant, fentes et épices |
|---|---|---|
| Sefer haTerouma, Chearim, Roch, Tour, Maharil | Même consommable à cause de son sel — il faut peler | Avec fentes ou épices, le tout est interdit même si la viande est crue |
| Le Raavad, le Rachba, le Ran (et, selon le Rachba, telle est aussi l'opinion de Rachi) | Rôti froid — un rinçage suffit | Bouillant : une pelure ; avec fentes ou épices et bouillant : le tout est interdit |
| Or Zaroua, Hagahot Mordekhi au nom du Mahar"f, Semak, Semag | Rôti froid — il faut peler | Avec fentes ou épices et froid : le tout est interdit ; mais non si la viande est crue |
« דע שיש בענין זה ג׳ שיטות » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק כ״א)
« היאך סגי בקליפה והלא החלב רך וחזר הצלי שנפל לתוכו כמתבשל בתוכו » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק כ״ג)
La réponse du Rachba fait du lait le « dessous » quoiqu'il flotte : c'est lui qui est chez lui, et c'est donc lui qui refroidit.
« כיון שנפל לתוך החלב ה״ל כחם לתוך צונן ואף על פי שהצלי שוקע לתוך החלב והחלב צף על הצלי אינו כצונן לתוך חם וכל שהוא במקומו גובר ומקרר הצלי שנפל לתוכו הלכך בקליפה סגי » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק כ״ג)
Le Chakh en tire une précision qui n'est pas mince : le Rachba n'a pas répondu depuis la salaison mais depuis le rôti bouillant, c'est-à-dire depuis le cas ordinaire du chaud dans du froid.
« אלא ודאי דהרשב״א לאו מכח מליחה אתא עלה » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק כ״ג)
« דתרי קולי לא מקלינן בשביל הפסד מרובה » (ט״ז יו״ד צ״א ס״ק י״ב)
Autrement dit : on ne peut à la fois tenir que la salaison d'un rôti ne le rend pas « non consommable à cause de son sel », et s'appuyer sur la première opinion de notre seif, qui ne se montre sévère pour les fentes que dans un rôti bouillant.
« דהגמי״י ואו״ה סוברים דבצלי רותח לא סגי בקליפה אם נפל לחלב ובעי נטילה » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק י)
Il rapporte que le Chakh ne l'a pas retenue, et que le Peri Hadach non plus ne la tient pas pour établie.
« ולא קיי״ל הכי לדינא ולכן השמיט שיטה זו » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק י)
Le Beit Efraim (Yoré Déa §38) en a pourtant donné la raison : la chaleur d'un rôti fait entrer davantage que celle d'une viande chaude.
« דרותח דצלי מבליע טפי מרותח דבשר חם מחמת כ״ר » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק י)
Et pour la pratique — demande à ton Rav.
« אין בשר בחלב נאסר ע״י מליחה או ע״י כבוש אלא באכילה אבל לא בהנאה » (שו״ע יו״ד צ״א:ח)
« עיין בר״ס פ״ז ובמ״ש שם » (ש״ך יו״ד צ״א ס״ק כ״ז)
« דיש להסתפק אם נכבש הבשר תחלה תוך המים מעל״ע דקיי״ל כבוש כמבושל אי לענין זה נמי דינו כמבושל » (פתחי תשובה יו״ד צ״א ס״ק י״א)
La question reste ouverte telle que l'appareil la laisse ; elle n'est pas tranchée ici.
« וי״א דבכל מליחה אנו משערין בס׳ » (רמ״א יו״ד צ״א:ה)
| Mode du contact | Conséquence | Où cela se lit |
|---|---|---|
| Froid dans froid | Rinçage (et rien du tout si tout est sec) | Mehaber, seif 1 ; Chakh ס״ק א |
| Le dessous est froid (chaud tombé sur froid) | Pelure ; et le liquide est permis en entier | Mehaber, seif 4 ; Chakh ס״ק ז |
| Le dessous est bouillant (froid tombé dans chaud) | Tout est interdit, faute de soixante | Mehaber, seif 4 ; Chakh ס״ק ו–ז |
| Le salé vaut bouillant | Pelure (le salé fait entrer dans le fade) | Mehaber, seif 5 ; Chakh ס״ק י״א–י״ג |
| La saumure | Comme bouillante ; ustensile par ébouillantage ou brisure | Rama, seif 5 ; Chakh ס״ק י״ח |
| Le gras, qui se répand | La pièce entière est interdite | Mehaber, seif 6 ; Chakh ס״ק י״ט |
| Rôti bouillant, fentes, épices | Pelure, ou tout interdit | Mehaber, seif 7 ; Chakh ס״ק כ״א |
| Salaison et saumure — le profit | Permis (seule la consommation est interdite) | Mehaber, seif 8 ; Chakh ס״ק כ״ז |
| Sujet | Le Chakh | Le Taz |
|---|---|---|
| Viande permise dans un ustensile où l'interdit n'a servi qu'à froid (seif 2) | Il rapporte la voie du Rama et écrit qu'elle ne lui est pas intelligible ; sa propre conclusion est qu'un ustensile bien essuyé ne demande même pas de rinçage (ס״ק ג) | Il tient la distinction du Rama pour juste et claire (ס״ק ג) |
| Soixante contre la pelure, dans le lait qui tombe | Là où la pièce est reconnaissable et où la pelure a un sens, il faut soixante ; dans le mélange indistinct, c'est permis (ס״ק ח) | Comme le ריב״א, par sévérité — et il conclut « en tout lieu » (ס״ק ז) |
| La force du sel tombe-t-elle après le délai de salaison ? | Elle ne tombe qu'à l'égard du sang ; en viande et lait elle demeure (ס״ק י״א) | Il ne tranche pas ici et renvoie au siman 69 §20 (ס״ק ח) |
| Salé dessus / salé dessous | Dans le gras il y a une différence, comme le Rachba ; dans le maigre il n'y en a pas (ס״ק י״ב) | Il corrige le mot du texte en « humides » (ס״ק ט) |
| Rôti tombé dans du salé ou du lait | Trois chitot (ס״ק כ״א) ; et non comme les Hagahot Maïmoniot qui exigent un prélèvement (ס״ק כ״ו) | Sévère même pour un rôti froid qui a des fentes ; on ne cumule pas deux allègements (ס״ק י״ב) |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l'accueil · Siman 91 · ♥ Soutenir