גישה ראשונה לסימן 94 : 9 הסעיפים של המחבר והגהות הרמ״א, טקסט עברי וביאור בעברית. מה קורה כאשר תוחבים כף חולבת (כף חולבת) בקדרה של בשר? תפקיד הכף בן יומו, הערכת הששים כנגד מה שנתחב בלבד (לשער נגד מה שנתחב), נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, הסכין (סכין) החותך בשר רותח, הקליפה, ההגעלה והנעיצה.
נושא : התוחב כף חולבת בקדרה של בשר — ששים כנגד מה שנתחב, נ״ט בר נ״ט, סכין מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ד
עריכה : הרב יוסף חיים סממה DAAT · daattorah.com
📑 מתווה הלימוד
1.טקסט המחבר : 9 הסעיפים, לפי קבוצות נושאיות
2.הקשר : מדוע סימן זה בא לאחר דיני הכלים והתערובת
3.מושגי היסוד : כף, בן יומו, לשער נגד מה שנתחב, נ״ט בר נ״ט, קליפה…
4.הערכת הששים : טבלת כף בן יומו / שאינו בן יומו
5.הש״ך והט״ז : מי הם, כמה ערכים מרכזיים
6.הגהת הרמ״א (הגה)
7.נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא : טעם של טעם דהיתרא
8.מקרים מעשיים מודרניים : כף תחובה, סכין חולבת, דבש שהורק
9.סיכום ושאלות הבנה
1. טקסט המחבר — 9 הסעיפים
סימן 94 ממשיך ישירות את הלכות בשר בחלב (בשר וחלב), מצד הכלים. לאחר הסעיפים על התערובת בקדרה, המחבר (רבי יוסף קארו) דן כאן במצב המעשי מאוד : תוחבים כף חולבת (כף חולבת) בקדרה של בשר — או להפך. הכול תלוי בשיעור (האם יש ששים?), בכנגד מה מונים אותם (כל הכף, או רק מה שנתחב?), ובכך אם הכף בן יומו (שימשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת). הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף את הגהותיו (הגה) לדיוק ההלכה. נכיר את הסעיפים לפי קבוצות.
קבוצה א — השיעור כנגד מה שנתחב, והתחיבה כפליים (סעיפים 1-2)
סעיף 1 — משערים כנגד מה שנתחב ; הכף בן יומו ; חם מקצתו חם כולו
התוחב כף חולבת בקדרה של בשר — או להפך — משערים כנגד כל מה שנתחב ממנו בקדרה (משערים בכל מה שנתחב). אם הכף בן יומו, היינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת (תוך מעת לעת). ויש מי שאומר שאם הכף של מתכת, משערים כנגד כולו, משום „חם מקצתו חם כולו״. הגהת הרמ״א : אבל הסברא הראשונה עיקר וכן נוהגין (וכן נוהגין) ; ועיין לעיל סימן 98.
הרעיון המרכזי : הכף לא בלעה חלב בכל שטחה, אלא רק במקום שנגעה ברוטב הקדרה. לכן מונים את הששים כנגד מה שנתחב בלבד (לשער נגד מה שנתחב) — הש״ך (ס״ק א) מבאר : לפי שאין יודעים כמה הכף פולטת. כל זה כשהכף בן יומו : שימשו בו בכלי ראשון תוך 24 שעות, וטעמו הבלוע עדיין „לשבח״ ואוסר. הסברא לשער בכל הכף של מתכת (חם מקצתו חם כולו) נדחתה על ידי הרמ״א : אין נוהגין כך.
אם תחב את הכף בקדרה שני פעמים ולא נודע בינתים (שני פעמים ולא נודע בינתים), צריך ב' פעמים ששים (ב' פעמים ששים). הגהת הרמ״א : ויש אומרים שדי בפעם אחת ששים — וכן נוהגים (דסגי בפעם אחת ששים וכן נוהגים) (תרומת הדשן קפ״ג, הגהות שערי דורא, ואיסור והיתר הארוך).
ציר הסעיף : בכל תחיבה הכף חוזרת ופולטת את טעמה ; שתי תחיבות זו אחר זו, בלא שבדקו בינתים, הן לכאורה שני פליטות לבטל → ב' פעמים ששים. הט״ז (ס״ק ב) מבאר מדוע, ואז הרמ״א מכריע כמנהג שההיתר הבלוע אינו נעשה נבילה ודי בפעם אחת ששים.
קבוצה ב — האם יש ששים לבטל את הכף? (סעיפים 3-4)
סעיף 3 — יש ששים : הקדרה מותרת, הכף אסורה ; אין ששים → הכל אסור בהנאה
אם יש ששים לבטל את הכף (יש שישים לבטל הכף), הקדרה והתבשיל מותרים ; אבל הכף עצמה אסורה, בין עם בשר בין עם חלב, לפי שהיא בלועה מבשר בחלב (בלועה מבשר בחלב). ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזרו ותחבוה (בין בבשר בין בחלב) כל זמן שהיא בת יומא. ואם אין ששים, הכל אסור בהנאה אפילו הקדרה ; אך מותר לתת לתוכה פירות או צונן (פירות או צונן), כיון שאינו נהנה מגוף האיסור (אינו נהנה מגוף האיסור).
שני מקרים, שתי תוצאות. ביש ששים : הרוטב ביטל את טעם החלב שנפלט → הקדרה והתבשיל מותרים ; רק הכף נשארת אסורה, שהיא בלעה בשר בחלב (תערובת אסורה כבר). באין ששים : תערובת בשר בחלב נוצרה בלא שנתבטלה → איסור הנאה : אין ליהנות עוד, לא מן התבשיל ולא מן הקדרה. אך כיון שאיסור בשר בחלב הוא בגוף התערובת, עדיין מותר להשתמש בקדרה לפירות או צונן, שאין נהנים מן האיסור עצמו.
אם אין הכף בן יומו (אין הכף בן יומו), הקדרה והתבשיל מותרים, והכף אסורה לכתחילה, בין עם בשר בין עם חלב. ומכל מקום בדיעבד אינה אוסרת (בדיעבד אינה אוסרת), כיון שלא היתה בת יומא — טעמה הבלוע נעשה פגום (נותן טעם לפגם).
מדוע הקולא? כף שאינה בת יומא (עברו 24 שעות מן השימוש החם האחרון) אינה פולטת אלא טעם פגום, שאינו אוסר בדיעבד. נשארים מחמירים רק לכתחילה : אין תוחבים בכוונה כף חולבת בבשר, אף שאינה בת יומא. אבל אם כבר אירע — הקדרה, התבשיל והכף מותרים.
קבוצה ג — קדרה חדשה, ירקות בלועים, והסכין (סעיפים 5-7)
סעיף 5 — קדרה חדשה + שתי כפות ; נותן טעם בר נותן טעם ; מנהג החומרא
אם בשלו מים בקדרה חדשה (קדרה חדשה) ותחבו בה כף חולבת, ואחר כך בשלו מים שנית ותחבו כף של בשר, ושתי הכפות בני יומן, ובשום פעם לא היו במים ששים → אסור להשתמש בקדרה לבשר או לחלב, אבל שאר דברים מותר לבשל, מאחר שהיתה חדשה (שלא בשלו בה מעולם). הגהת הרמ״א : מיהו, אם עבר ובישל בה בשר או חלב — מותר, דהוי נותן טעם בר נותן טעם (הגהות מיימוני). — קדרה שבשלו בה ירקות או מים ותחבו בה כף בן יומו והקדרה אינה בת יומה (או להפך), או שיש ששים במאכל → הכל שרי. ונוהגין להחמיר לאכול את המאכל „כמין הכלי״ שהוא בן יומו ולאסור את הכלי שאינו בן יומו — ואינו אלא חומרא בעלמא, כי מדינא הכל שרי (כי מדינא הכל שרי).
טעם של טעם (נ״ט בר נ״ט). הכף החולבת לא נתנה חלב ישירות בבשר : טעמה עבר דרך המים, ואחר כך דרך הקדרה החדשה. כשטעם היתר עובר כך אמצעי או שניים נייטרליים בטרם יגיע אל המין השני, הרי זה נותן טעם בר נותן טעם — טעם חלוש מכדי לאסור בדיעבד. המחבר נשאר מחמיר לכתחילה (אין משתמשים בקדרה לבשר/חלב), אך הרמ״א מתיר בדיעבד. ומנהג איסור „הכלי שאינו בן יומו״ אינו אלא חומרא : מדינא הכל שרי.
בצלים או ירקות הבלועים מבשר (בלועים מבשר) שבישלם בקדרה חולבת : אם ידוע כמה בשר בלוע בבצלים ובירקות, אין צריך ששים אלא כנגד הבשר (כנגד הבשר), ולא כנגד הכל. הגהת הרמ״א :לא שייך לומר חתיכה נעשית נבילה, הואיל ועדיין כולו היתר (כולו היתר) ; ולכן אין צריך לשער אלא כנגד מה שבלע. וכל שכן קדרה של חלב שבשלו בה מים תוך מעת לעת ואחר כך בשלו בה בשר : אין משערים כנגד כל המים, אלא כנגד החלב שבלעה הקדרה (משמעות הטור וב״י).
מדוע אין חנ״נ (חתיכה נעשית נבילה)? כי כאן עדיין שום דבר אינו אסור : הבשר הבלוע בירקות, כמו החלב הבלוע בקדרה, הוא היתר כל עוד לא פגש את הפכו בכמות מספקת. לכן מונים ששים רק כנגד מה שנבלע בפועל — לא כנגד כל הירק ולא כנגד כל המים. החנ״נ חל רק על איסור גמור שכבר נוצר (עיין סימן 92).
בשר רותח שחתכו בסכין חולבת (בסכין חולבת) : כל החתיכה אסורה אם אין בה ששים כנגד מקום הסכין שחתך את הבשר (כנגד מקום הסכין). אבל אם הסכין אינו בן יומו, או שאינו יודע, אינו אוסר אלא כדי קליפה (כדי קליפה). הגהת הרמ״א : וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון ; ואז אם הסכין בן יומו ואין ששים, הכל אסור ואף הסכין צריך הגעלה. אבל בכלי שני, הבשר צריך קליפה והסכין נעיצה בקרקע — וכן נוהגין. ואפילו אין הסכין בן יומו, יש לקלוף הבשר מעט משום שמנונית הסכין (שמנונית) (טור וב״י בשם סמ״ק).
הסכין הוא כף בזעיר אנפין. כמו בכף (סעיף 1), משערים כנגד מקום הסכין שנגע בבשר החם, ולא כנגד כל הלהב. החום מכריע את העומק : בכלי ראשון (בשר עוד רותח), החדירה גמורה → ששים או הכל אסור, והסכין צריך הגעלה ; בכלי שני, הדבר שטחי יותר → קליפה לבשר, נעיצה לסכין. ואף סכין צונן מותיר שמנונית בפני השטח → קולפים מעט.
קבוצה ד — קליפה ונותן טעם בר נותן טעם דהיתרא (סעיפים 8-9)
סעיף 8 — גבינה שנפלה לתנור / גבינה חמה בקערת בשר : קליפה
אם נפל לתנור פנא"ד גבינה אפילו לחה (גבינה אפילו לחה) — כלי של בשר — וכן גבינה חמה בקערת בשר בת יומא (גבינה חמה בקערת בשר בת יומא) → אינו אוסר אלא כדי קליפה (כדי קליפה).
מדוע רק קליפה? הגבינה שנפלה על הבשר, או הגבינה החמה שהונחה בקערת בשר חמה, אינה חודרת בעומק : המגע מוגבל לפני השטח. לכן קולפים קליפה — שכבה דקה — והשאר מותר. זו אותה סברא של הסכין בכלי שני (סעיף 7) : אין בישול עמוק, ולכן איסור שטחי בלבד.
סעיף 9 — דבש שבושל במחבת בשר והורק לקערת חלב : נ״ט בר נ״ט דהיתרא
אם בשלו דבש במחבת של בשר בת יומא (מחבת של בשר בת יומא) והריקוהו חם בקערה של חלב בת יומא (קערה של חלב בת יומא) → מותר, משום דהוי נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא (טעם של טעם דהיתרא).
הדבש, אמצעי נייטרלי. טעם הבשר עבר תחילה דרך הדבש (שאינו בשר ולא חלב), ואז הדבש פוגש את הקערה של חלב. בשעה שטעם הבשר (כבר חלוש מן הדבש) מגיע אל החלב, אין הוא אלא טעם של טעם דהיתרא (נ״ט בר נ״ט דהיתרא) : עקיף מכדי ליצור בשר בחלב ממש. זו בדיוק סברת סעיף 5 (המים והקדרה החדשה), כאן בדבש.
2. הקשר — היכן ממוקם סימן זה
הסימנים הקודמים דנו בתערובת בקדרה (החלב שנפל, החתיכה האסורה, הצירוף). סימן 94 עובר לכלים המתווכים : הכף (כף) והסכין (סכין) העוברים ממין למין. השאלה אינה עוד „כנגד איזו חתיכה מונים?״ אלא „כנגד איזו חלק של הכלי — כל הכף, או רק מה שנתחב?״, „האם הכלי בן יומו?״, ו„האם הטעם עבר דרך אמצעי נייטרלי (נ״ט בר נ״ט)?״.
השאלות הגדולות של הסימן
שאלה
היכן?
תשובה אופיינית
כנגד מה משערים את הששים?
סעיף 1
כנגד מה שנתחב בלבד (לשער נגד מה שנתחב)
תחיבה כפליים של הכף
סעיף 2
ב' פעמים ששים לכתחילה ; מנהג : פעם אחת די
האם יש ששים כנגד הכף?
סעיפים 3-4
ששים → קדרה מותרת, כף אסורה ; אין ששים → הכל אסור בהנאה
נ״ט בר נ״ט וקדרה חדשה
סעיפים 5-6
טעם של טעם מותר בדיעבד ; אין חנ״נ על ההיתר
הסכין והקליפה
סעיפים 7-9
ששים כנגד המקום, או קליפה ; דבש → נ״ט בר נ״ט מותר
הרעיון החוצה את הסימן : הכול עניין של שיעור (ששים), של מקום הנגיעה ושל חום. איזה חלק של הכלי נגע? האם בן יומו (פולט טעם „לשבח״ או „פגום״)? האם הטעם הגיע ישירות, או נחלש על ידי אמצעי (נ״ט בר נ״ט)? והחום מחדיר בעומק (כלי ראשון) או רק בשטח (כלי שני → קליפה)?
3. מושגי היסוד של סימן זה
כדי להבין את סימן 94, יש לשלוט באוצר מילים טכני קטן המתאר כיצד נמדד הטעם, פולט ומפעפע דרך הכלי.
כף / לשער נגד מה שנתחב — הכף, ומשערים כנגד מה שנתחב : אין מונים את הששים כנגד כל הכף, אלא כנגד החלק שנתחב בקדרה (סעיף 1), כי אין יודעים כמה הכף פולטת (ש״ך ס״ק א). אם אין יודעים עד היכן נתחבה → משערים „עד ראש הכף״ (עד ראש הכף).
בן יומו / נותן טעם לפגם — בן יומו : כלי ששימשו בו בכלי ראשון תוך 24 שעות, שטעמו הבלוע עדיין „לשבח״ ואוסר בדיעבד. לאחר זמן זה הטעם נעשה נותן טעם לפגם : הכף אינה אוסרת אלא לכתחילה (סעיף 4).
נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — נ״ט בר נ״ט דהיתרא : „טעם של טעם דהיתרא״. טעם היתר שעבר דרך אמצעי נייטרלי (מים, קדרה, דבש) בטרם הגיע אל המין השני אינו אוסר בדיעבד (סעיפים 5, 9). נושא מרכזי בסימן.
חם מקצתו חם כולו — „חם מקצתו חם כולו״ : סברא שרצתה, בכף של מתכת, לשער כנגד כל הכף. הרמ״א דחה אותה להלכה (וכן נוהגין) : אין משערים אלא כנגד מה שנתחב (סעיף 1).
חתיכה נעשית נבילה — אינו שייך — כאן (סעיף 6), כל עוד הכל היתר, אין אומרים חנ״נ : משערים רק כנגד הכמות שנבלעה בפועל (מה שבלע), לא כנגד כל הירק או כל המים.
קליפה / הגעלה / נעיצה — התקנות : קליפה = קולפים שכבה דקה (איסור שטחי, סעיפים 7-8) ; הגעלה = מגעילים (סכין בן יומו בכלי ראשון, סעיף 7) ; נעיצה = נועצים את הסכין בקרקע (כלי שני, סעיף 7).
שני מושגים החוצים :איסור הנאה („אסור אף בהנאה״, סעיף 3) — באין ששים, אין נהנים עוד מן הקדרה, חוץ מפירות/צונן ; וההבחנה כלי ראשון / כלי שני המכריעה אם הסכין (או הגבינה) אוסר בעומק או רק כדי קליפה (סעיפים 7-8).
4. הערכת הששים — טבלת הכף
כל ראש הסימן מתמצה בטבלה. מצליבים האם הכף בן יומו? עם האם יש ששים כנגד מה שנתחב?, ובוחנים את מצב הקדרה והכף.
מצב
קדרה ותבשיל
הכף
כף בן יומו, ששים כנגד מה שנתחב
🟢 מותר
🔴 אסורה (בלועה מבב״ח)
כף בן יומו, אין ששים
🔴 הכל אסור בהנאה (חוץ מפירות/צונן)
🔴 אסורה
כף שאינה בת יומא
🟢 מותר
🟡 אסורה לכתחילה ; בדיעבד מותרת
כף תחובה שני פעמים (בלא ידיעה)
—
ב' פעמים ששים לכתחילה ; מנהג : פעם אחת די (סעיף 2)
טעם דרך אמצעי נייטרלי (מים, קדרה חדשה, דבש)
🟢 מותר בדיעבד (נ״ט בר נ״ט)
— (סעיפים 5, 9)
ההיגיון במשפט אחד : משערים ששים כנגד מה שנתחב בלבד ; אם הכף בן יומו ויש ששים, מצילים את הקדרה אך לא את הכף ; אם אין ששים, הכל נעשה אסור אף בהנאה ; ואם הכף אינה בת יומא, הכל ניצל בדיעבד.
חידוש הרמ״א (סעיף 1) : הסברא „חם מקצתו חם כולו״ (לשער כנגד כל הכף של מתכת) נדחתה ; הסברא הראשונה — ששים כנגד מה שנתחב בלבד — היא העיקר, וכן נוהגין.
5. הש״ך והט״ז — המפרשים הגדולים
ביורה דעה, השולחן ערוך אינו נקרא לעולם לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. אלו הם נושאי הכלים המרכזיים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, שאינה מפרשת אלא את אורח חיים).
הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות של שפתי כהן, שפתי כהן, מאת רבי שבתאי הכהן (ליטא, המאה ה־17). זהו הפירוש המרכזי על יורה דעה, בעל עומק אנליטי רב.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות של טורי זהב, טורי זהב, מאת רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה ה־17). לעיתים קרובות בדו־שיח — ולעיתים במחלוקת — עם הש״ך.
הש״ך מבאר : משערים כנגד כל מה שנתחב לפי שלא ידעינן כמה נפיק מיניה (לא ידעינן כמה נפיק מיניה) ; ועיין סימן 98 סעיף ה' למקרה שיודעים כמה נבלע. הש״ך מביא את הרש״ל : אם אינו יודע עד היכן נתחבה הכף, משערים עד ראש הכף (עד ראש הכף) — כלומר ששים כנגד כל הכף, בברירת המחדל.
הט״ז דן : האם משערים ששים כנגד מקום הסכין שחתך, או כנגד כל הלהב? הטור בשם ר״פ משער כנגד כל הסכין ; אבל המחבר לא כתב כן, שלא קיימא לן „חם כולו״ — בעקבות סעיף 1. הרש״ל מחמיר ומשער כנגד כל הלהב, משום „מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה״ (מילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה) : אין מדקדקים היכן חתך.
רואים את השיטה : הש״ך והט״ז אינם חוזרים על דברי המחבר — הם מסבירים את המנגנון (אין יודעים כמה הכף פולטת → כנגד מה שנתחב ; אותו היגיון בסכין) ומכריעים בפרטים. זה בדיוק מה שמעמיקים בו ברמת הלמדן, עם המחלוקת בחם מקצתו חם כולו ובהיקף נ״ט בר נ״ט דהיתרא.
6. הגהת הרמ״א (הגה)
הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את המנהג ומדייקות את ההלכה למעשה. הנה התערבויותיו הבולטות ביותר בסימן שלנו.
על סעיף 1 — אין נוקטים „חם מקצתו חם כולו״
הגהת הרמ״א : וסברא ראשונה עיקר וכן נוהגין — „הסברא הראשונה עיקר וכן נוהגין״. במקום שסברא רצתה לשער כנגד כל הכף של מתכת (חם מקצתו חם כולו), המנהג שנפסק נאחז במה שנתחב בלבד. הרמ״א מפנה גם לסימן 98.
על סעיף 2 — פעם אחת ששים די
הגהת הרמ״א : ויש אומרים דסגי בפעם אחת ששים וכן נוהגים — „ויש אומרים שדי בפעם אחת ששים, וכן נוהגים״ (תרומת הדשן קפ״ג). בכף שנתחבה פעמיים בלא בדיקה בינתים, המנהג מקל : ששים אחד די.
על סעיף 5 — נותן טעם בר נותן טעם, ומנהג החומרא
הגהת הרמ״א : מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב מותר דהוי נותן טעם בר נותן טעם — „מיהו אם עבר ובישל בה בשר או חלב מותר, דהוי נותן טעם בר נותן טעם״ (קדרה חדשה, הגהות מיימוני). ומנהג איסור „הכלי שאינו בן יומו״ אינו אלא חומרא : מדינא הכל שרי.
על סעיפים 6-7 — אין חנ״נ על ההיתר ; סכין בכלי שני
הרמ״א מדייק עוד : בירקות הבלועים מבשר בקדרה חולבת אין אומרים חתיכה נעשית נבילה, שעדיין הכל היתר → ששים כנגד הכמות הבלועה בלבד (סעיף 6) ; ובסכין הוא מפתח את דיני הכלי ראשון (הגעלה) והכלי שני (קליפה לבשר, נעיצה לסכין), ומוסיף שאף סכין שאינו בן יומו מחייב לקלוף הבשר מעט משום השמנונית (סעיף 7).
הרמ״א מבחין בקפידה בין הדין הבסיסי (המחבר) לבין דיוקי המנהג — קולות (פעם אחת ששים, נ״ט בר נ״ט מותר בדיעבד) וחומרות ממוקדות (חומרת הכלי שאינו בן יומו, קליפה משום שמנונית הסכין).
7. נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — טעם של טעם דהיתרא
סעיפים 5 ו-9 — לב הסימן מבחינה רעיונית — ראויים לעצירה. מה פירוש בדיוק „טעם של טעם דהיתרא״?
הכול תלוי במושג האמצעי הנייטרלי. כשטעם היתר עובר מקום שאינו בשר ולא חלב בטרם יגיע אל המין השני, שני דברים משתנים :
נ״ט בר נ״ט דהיתרא (מותר) : טעם (הבשר) עבר את המים, הקדרה החדשה או הדבש קודם שפגש את החלב — חלוש ועקיף מכדי לאסור בדיעבד.
נ״ט בר נ״ט אסור : אם לעומת זאת היה איסור בעין (תערובת בשר בחלב שכבר נוצרה, או בשר ממש — עיין סימן 95), אין הטעם „היתר״ עוד והכלל אינו חל.
מקרה
אמצעי
מצב בדיעבד
קדרה חדשה (סעיף 5)
מים, ואז הקדרה
🟢 מותר (נ״ט בר נ״ט)
דבש שהורק (סעיף 9)
דבש
🟢 מותר (נ״ט בר נ״ט דהיתרא)
ירקות בלועים (סעיף 6)
הירק (היתר)
🟢 ששים כנגד הבלוע בלבד
איסור בעין (עיין סימן 95)
—
🔴 אסור (אין הטעם היתר עוד)
כף ישירה (סעיף 1)
אין
🔴 צריך ששים כנגד מה שנתחב
והמחבר מוסיף את הנקודה המעשית : אף שמדינא הכל מותר (נ״ט בר נ״ט), המנהג נשאר מחמיר לכתחילה (סעיף 5) — אין משתמשים בכוונה בקדרה החדשה לבשר ואז לחלב. היתר נ״ט בר נ״ט הוא היתר בדיעבד, „לאחר מעשה״.
8. מקרים מעשיים מודרניים
כיצד מתפרשים כללים אלו במטבחים שלנו כיום? הנה שלושה מצבים שכיחים המוארים על ידי הסימן שלנו.
מקרה 1 — כף חולבת שנתחבה בטעות בקדרת הבשר
תוחבים כף חולבת בתבשיל בשר רותח. סעיף 1 מצווה : האם הכף בן יומו? והאם יש ששים כנגד מה שנתחב? אם כן (ששים) → התבשיל מותר, אך הכף נשארת אסורה (סעיף 3). אם לא (אין ששים) → הכל נעשה אסור אף בהנאה, חוץ מפירות/צונן. ואם הכף אינה בת יומא (עברו 24 שעות) → הכל מותר בדיעבד (סעיף 4). להלכה למעשה, שאל את רבך.
מקרה 2 — לחתוך בשר רותח בסכין חולבת
חותכים צלי עוד רותח בסכין חולבת (סעיף 7). בכלי ראשון (בשר חם מאוד), אם אין ששים כנגד מקום הסכין → כל החתיכה אסורה והסכין צריך הגעלה. בכלי שני (בשר פחות חם) → הבשר צריך רק קליפה והסכין נעיצה. ואף סכין צונן מותיר שמנונית → קולפים מעט. להלכה למעשה, שאל את רבך.
מקרה 3 — דבש (או מאכל פרווה) שבושל בצד בשר והורק בצד חלב
דבש שבושל במחבת בשר, ואז הורק חם בקערה חלבית (סעיף 9). כיון שטעם הבשר עבר דרך הדבש (אמצעי נייטרלי) בטרם הגיע אל החלב, הרי זה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא → מותר. אך זהירות : אם המחבת הכילה בשר בעין, או תערובת אסורה כבר, אין הכלל חל (עיין סימן 95). להלכה למעשה, שאל את רבך.
החוט המקשר את שלושת המקרים : בטרם תיבהל, שאל שלוש שאלות — איזה חלק של הכלי נגע? האם בן יומו? האם הטעם עבר דרך אמצעי נייטרלי (נ״ט בר נ״ט)? אך ההכרעה המעשית שמורה תמיד לרב, היודע את פרטי המעשה.
9. סיכום סימן צ״ד
עיקר סימן 94 בכמה משפטים :
משערים את הששים כנגד מה שנתחב בלבד מן הכף (סעיף 1) ; סברת „חם מקצתו חם כולו״ נדחתה (רמ״א).
כף שנתחבה פעמיים → ב' פעמים ששים לכתחילה ; מנהג : פעם אחת די (סעיף 2).