הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן צ״ד (ט' סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה
יסוד הסוגיא בש״ס :
חולין ק״ח.–ק״ט. (טעם כעיקר, ביטול בששים, נותן טעם בר נותן טעם) · עבודה זרה ע״ו. (כלי בן יומו ושאינו בן יומו, נעיצת הסכין) · פסחים ע״ו. (חם מקצתו, כלי ראשון ושני)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
הקדמת הסוגיא — התוחב כף חולבת בקדרה של בשר, לשער נגד מה שנתחב (סעיף א')
חם מקצתו חם כולו — מחלוקת הכף של מתכת, חקירת בליעה ופליטה (סעיף א')
תחב פעמיים — שני פעמים ששים, וטעם תרומת הדשן (סעיף ב')
יש ששים לבטל הכף — איסור הנאה, מכירה לנכרי, ומחלוקת הכלב (סעיף ג')
כף שאינה בת יומה — לכתחילה אסור ובדיעבד מותר (סעיף ד')
נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — קדרה חדשה ושתי כפות (סעיפים ה'–ט')
ירקות הבלועים מבשר — אין כאן חתיכה נעשית נבילה (סעיף ו')
דין הסכין — נגד המקום או כל הסכין, קליפה הגעלה ונעיצה (סעיף ז')
יסוד הסימן: כף (תרווד) חולבת בלועה מחלב, שתחבוה לתוך קדרה רותחת של בשר — מאחר שהכף חמה ובלועה, היא פולטת את החלב הבלוע אל תוך תבשיל הבשר, וצריך ביטול בששים כדרך כל פליטת איסור. אלא שכאן עיקר הדין במשערים: כנגד מה מודדים את הששים ? משיב המחבר: משערין בכל מה שנתחב ממנו בקדרה — דהיינו נגד אותו חלק הכף שהוטבל בתבשיל, ולא נגד התבשיל כולו ולא נגד כל הכף. וכל זה דווקא כשהכף בן יומו, דהיינו ששמשו בו בכלי ראשון תוך מעת לעת (כ״ד שעות), שאז בלעו עדיין נותן טעם לשבח.
חקירת הש״ך (ס״ק א) — מדוע נגד מה שנתחב ? לכאורה היה ראוי לשער נגד מה שפלט הכף בלבד, ולא נגד נפח הברזל שנתחב ! אלא מבאר הש״ך: לא ידעינן כמה נפיק מיניה — אין אנו יודעים כמה פלטה הכף בפועל; על כן נקטינן לחומרא ומשערים נגד כל גוף המתכת שהוטבל, כאילו כולו פלט. (וכן הוא בסברת הראשונים, שכל בלוע אין לו שיעור מדויק.)
עד היכן נתחב — "עד ראש הכף" (ש״ך ס״ק א בשם רש״ל) : ומה הדין כשאינו יודע עד היכן תחב את הכף בקדרה ? כתב הש״ך בשם המהרש״ל (ים של שלמה): כל ספק נדון לחומרא — משערים עד ראש הכף, כאילו תחבהּ כולה. ומיהו אם יודע ודאי כמה נתחב (וכן כשיודע כמה נבלע — עיין סימן צ״ח ס״ה) — משערים נגד אותו שיעור בלבד, ולא יותר. נמצא ששורש "מה שנתחב" הוא ספק שאינו ידוע, ולא הלכה נחרצת בכל גוונא.
הפתחי תשובה (ס״ק א) — נאמנות התוחב : מביא בשם הנודע ביהודה (תניינא יו״ד סי' ט״ז) — אדם נאמן לומר עד היכן תחב את כפו, ואין זה כעדות שצריך בה כשרות, שהרי "דבר שהאדם עצמו עושה" — מילתא דעביד לגלויי, ונאמן עליו אף שאינו מומחה (לאפוקי שוחט וכיוצא בו, ששם החמירו). וזהו יסוד מעשי גדול בהוראת הסימן.
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, וכל כובד עיונם של הש״ך והט״ז נתון בו.
החקירה — האם המתכת חמה כולה : כף של מתכת — כשתוחבים מקצתה ברותח, הרי המתכת מוליכה חום ומתחממת אף בחלקה העליון שמחוץ לקדרה. וחקרו: האם מועיל חום זה לפלוט את הבלוע שבכל גוף הכף, ולפיכך נשער נגד כולה; או שמא חום המתכת מועיל רק לעניין בליעה ולא לעניין פליטה ?
שתי הדעות שבמחבר וברמ״א :
שיטה
כף של מתכת — נגד מה משערים
מקור
הדעה הראשונה (סתם מחבר)
נגד מה שנתחב בלבד — אין חם מקצתו חם כולו לעניין פליטה; וכן נוהגין
מחבר ס״א; רמ״א
יש אומרים (הביאם הרמ״א)
נגד כל הכף — דחם מקצתו חם כולו, וכל המתכת כחמה לפלוט
רמ״א ס״א
והכרעת הרמ״א: "והסברא הראשונה עיקר וכן נוהגין" — דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו לעניין הפלטת הבלוע.
חידוד הש״ך (ס״ק ג) והפתחי תשובה (ס״ק ג) — בליעה לחוד ופליטה לחוד : מדקדקים האחרונים שיש לחלק: חם מקצתו חם כולו אמרינן לעניין לבלוע — שאם נגעה טיפת איסור במקצת המתכת החמה, נבלע בכולה; אבל לעניין לפלוט — אין אומרים כן, ולפיכך משערים רק נגד מה שנתחב בפועל. ובזה נחלקו: הבית הלל והמגן אברהם (או״ח סי' תנ״א) סוברים דחם מקצתו חם כולו אף לפלוט; והש״ך חולק, וזו הסברא הנוהגת בסימננו.
נפקא מינה — בקתא (ידית) של הכף : ומכאן יוצא דין הקתא (ידית הכף): כף מתכת בת יומה שתחב את ידיתהּ בתבשיל — לדידן שאין חם מקצתו חם כולו לפלוט, משערים נגד הידית שנתחבה ולא נגד כל הכף; וכל זה כשהיא בת יומה. ולמעשה — שאל את רבך.
"תחב הכף בקדרה שתי פעמים, ולא נודע לו בינתיים — צריך שני פעמים ששים (הגה: ויש אומרים דדי בפעם אחת ששים, וכן נוהגים — תרומת הדשן סימן קפ״ג)."
היסוד — מדוע יעלה על הדעת שני פעמים ששים :
לכאורה כיון שתחב הכף פעם ופעמיים, פלטה בכל פעם מה שבלועה, ונמצא שיש כאן שתי פליטות. הצד לחומרא: בכל תחיבה צריך ביטול ששים בפני עצמו, וביחד — מאה ועשרים. כך הצד הראשון שבמחבר.
הכרעת תרומת הדשן (סימן קפ״ג) — די בפעם אחת :
שיטה
שתי תחיבות
מקור
הדעה הראשונה (מחבר)
שני פעמים ששים — דכל תחיבה פליטה בפני עצמה
מחבר ס״ב
יש אומרים (רמ״א בשם תה״ד)
די בפעם אחת ששים — וכן נוהגים
רמ״א ס״ב; תה״ד קפ״ג
טעם תרומת הדשן (ט״ז ס״ק ב) — היתר בלוע שאינו נעשה נבילה : מבאר הט״ז שורש הקולא: בתחיבה הראשונה, אם היה ששים בקדרה — נתבטל החלב שפלטה הכף, ושוב אין כאן איסור כלל; ומה שבלוע עוד בכף — היתר בלוע הוא (שכבר נתבטל ברוב), ואינו נעשה נבילה. נמצא שבתחיבה השנייה אין הכף פולטת איסור חדש, אלא היתר שכבר נתבטל, ועל כן די בפעם אחת ששים. (וזהו יסוד גדול: בלוע שנתבטל אינו חוזר ואוסר.)
"אם יש בקדרה ששים לבטל הכף — הקדרה והתבשיל מותרים, אבל הכף אסורה, בין לבשר בין לחלב, שהרי היא בלועה מבשר בחלב; ואפילו בדיעבד אוסרת אם חזר ותחבהּ (לבשר או לחלב) כל זמן שהיא בת יומה. ואם אין ששים — הכל אסור אפילו בהנאה, ואף הקדרה; ומכל מקום מותר ליתן בה פירות או דבר צונן."
היסוד — שלוש מדרגות בכף שנאסרה :
• יש ששים → התבשיל מותר (נתבטל מה שפלטה), אבל הכף עצמה אסורה — שהרי בלועה מבשר בחלב, ופולטת לכל קדרה שתחזור ותתחב בה (בשר או חלב) כל זמן שהיא בת יומה.
• אין ששים → נעשה התבשיל בשר בחלב ממש, ואסור בהנאה — שכן בישולי בב״ח אסורין בהנאה מן התורה, אף הקדרה הבלועה.
• ומכל מקום מותר ליתן בה פירות או צונן — שאינו נהנה מגוף האיסור הבלוע, אלא מן הכלי בלבד.
חקירת איסור הנאה והכלב (פתחי תשובה ס״ק ה) : מאחר שבב״ח אסור בהנאה, נסתפקו האחרונים אם מותר להאכיל את התבשיל לכלב. דעת הט״ז — אסור, שהאכלת הכלב הנאה היא; ואילו מקור חיים והגר״א — מותר להאכיל לכלב, דלא חמיר בב״ח אלא כשאר איסורי הנאה, ולא כחמץ בפסח. נמצא שהמחלוקת תלויה בגדר איסור ההנאה דבב״ח.
מכירת הקדרה לנכרי (פתחי תשובה ס״ק ו בשם חתם סופר סי' צ״ח) : הקדרה הבלועה מבשר בחלב — אף שאסורה בהנאה, התיר החתם סופר למוכרה לנכרי, ואפילו בעודה בת יומה; שאין כאן הנאה מגוף האיסור אלא מן הכלי, ובמכירת הכלי עצמו אין משום הנאת איסור. (וזו קולא מעשית חשובה בהפסד מרובה.)
כאן עיקר החילוק בין נותן טעם לשבח לנותן טעם לפגם, וכל גדרי "בן יומו".
לשון המחבר (סעיף ד')
"אם אין הכף בת יומה — הקדרה והתבשיל מותרים, והכף אסורה לכתחילה (בין לבשר בין לחלב); ומכל מקום בדיעבד אינה אוסרת, הואיל ואינה בת יומה."
היסוד — נותן טעם לפגם בכלי שאינו בן יומו :
כלי שאינו בן יומו — הבלוע שבו כבר נפגם (עמד מעת לעת), ופליטתו אינה נותן טעם לשבח אלא לפגם, ונותן טעם לפגם מותר. אלא שגזרו חכמים שלא להשתמש בו לכתחילה (שמא יבוא להשתמש בבן יומו). על כן: לכתחילה אסור — והכף נחשבת "אינה בת יומה"; אבל בדיעבד אינה אוסרת, שהרי טעם פגום אינו אוסר.
השוואת ארבעת הסעיפים (א'–ד') — מצב הכף :
מצב
התבשיל
הכף
בת יומה, יש ששים (ס״ג)
מותר
אסורה (בלועה בב״ח)
בת יומה, אין ששים (ס״ג)
אסור בהנאה אף הקדרה
אסורה; פירות/צונן מותר
אינה בת יומה (ס״ד)
מותר
אסורה לכתחילה, ובדיעבד אינה אוסרת
כלי ראשון חוץ לאש (ט״ז ס״ק א; פתחי תשובה ס״ק ב בשם חוות יאיר סי' ק״א) : כל דין הכף בכלי ראשון — ואף שהוסר מן האש, כל זמן שהיד סולדת בו דין כלי ראשון לו ומבליע (ירושלמי; חוות יאיר). והרש״ל הוסיף: בלא יד סולדת אין הבלעה, ומכל מקום צריך הרחקה מכלי ראשון העומד אצל האש.
6. נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא — קדרה חדשה ושתי כפות
"בישל מים בקדרה חדשה ותחב בה כף חולבת, וחזר ובישל מים ותחב בה כף של בשר — ושתיהן בנות יומן, ולא היה בשום פעם ששים במים — אסור להשתמש באותה קדרה לבשר ולחלב; אבל מותר לבשל בה דברים אחרים, הואיל וחדשה היתה. (הגה: ומכל מקום אם עבר ובישל בה בשר או חלב — מותר, דהווי נותן טעם בר נותן טעם — הגהות מיימוניות.) קדרה שבישלו בה ירקות או מים, ותחבו בה כף בן יומו והקדרה אינה בת יומה (או איפכא), או שיש ששים בתבשיל — הכל מותר; ונהגו להחמיר לאכול התבשיל מצד הכלי שהוא בן יומו ולאסור הכלי שאינו בן יומו, ואינו אלא חומרא, דמדינא הכל מותר."
היסוד — מהו "נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא" :
טעם של היתר שעבר דרך אמצעי ניטרלי (מים, קדרה, כלי) קודם שהגיע אל המין השני — אינו אוסר בדיעבד. כך כאן: טעם החלב עבר מן הכף → המים → הקדרה, וטעם הבשר עבר מן כף הבשר → המים → אותה קדרה; כל אחד טעם רחוק, ו"נותן טעם בר נותן טעם" של היתר אינו עושה את הקדרה בשר בחלב גמור. לפיכך אם עבר ובישל בה — מותר.
חידוד הט״ז (ס״ק ו) — מדוע לכתחילה אסור : אם נ״ט בר נ״ט דהיתרא מותר, מדוע אסר המחבר להשתמש בקדרה לבשר ולחלב לכתחילה ? מבאר הט״ז: מדינא אכן מותר, אלא שאסרו לכתחילה מחמת המנהג — דלכתחילה החמירו שלא לערב טעמי בשר וחלב אף ברחוק. אבל בדיעבד, "עבר ובישל", חזר הדין למקומו ומותר, דנ״ט בר נ״ט דהיתרא הוא.
מנהג ההחמרה — לאכול מצד בן יומו (ט״ז ס״ק ח בשם רש״ל) : במקום שהדין שווה (כף בן יומו וקדרה שאינה, או יש ששים) — מדינא הכל מותר; ונהגו לאכול התבשיל מצד הכלי שהוא בן יומו ולהחזיק את הכלי שאינו בן יומו כאסור. וכתב הרש״ל דעצה זו דווקא בכף חדשה, שלא נבלע בה היתר וגם איסור. ומסיים המחבר: "אינו אלא חומרא, דמדינא הכל מותר".
"בצלים או ירקות שנתבשלו עם בשר ונבלע בהם טעם בשר, וחזרו ובישלום בקדרה של חלב: אם יודע כמה בשר נבלע בהם — אין צריך אלא ששים כנגד הבשר הבלוע, ולא כנגד הכל. (הגה: ולא אמרינן כאן חתיכה נעשית נבילה, הואיל והכל היתר, ואין משערים אלא נגד מה שנבלע. וכן קדרה של חלב בת יומה שבישלו בה מים ואחר כך בשר — אין משערים אלא נגד החלב הבלוע בקדרה, ולא נגד כל המים — טור ובית יוסף.)"
היסוד — חתיכה נעשית נבילה אינה שייכת כשהכל היתר :
דין חתיכה נעשית נבילה (סימן צ״ב ס״ד) — שכל החתיכה נחשבת איסור ומשערים נגד כולה — שייך דווקא כשהיה שם איסור שאסר את החתיכה. אבל כאן הבצלים בלועים מבשר היתר, ולא נאסרו כלל; על כן אין אומרים חנ״נ, אלא משערים נגד הבשר הבלוע בלבד (אם יודעים כמותו), ולא נגד גוף הבצלים. וזהו חידוש גדול: היכן שהכל היתר — אין כאן "נבילה".
קל וחומר הקדרה (טור ובית יוסף) : ומכאן למד הרמ״א קל וחומר: קדרה של חלב בת יומה שבישלו בה מים ואחר כך בשר — אין משערים נגד כל המים, אלא נגד החלב הבלוע בקדרה בלבד; שהרי המים היתר הם, והחלב הבלוע אינו עושה את כל המים "נבילה". וזהו לעומת סימן צ״ב, שם דנו בחתיכה שנאסרה ממש; וכאן — הכל היתר, ואין משערים אלא נגד הבלוע.
"חתך בשר רותח בסכין חולבת — כל החתיכה אסורה אם אין ששים כנגד מקום הסכין שחתך; ואם אין הסכין בן יומו, או שאינו יודע — אינו אוסר אלא כדי קליפה. (הגה: וכל זה בבשר רותח בכלי ראשון; ואז אם הסכין בן יומו ואין ששים — הכל אסור, וגם הסכין צריך הגעלה. אבל בכלי שני — הבשר צריך קליפה והסכין נעיצה (תוחבו בקרקע); ואפילו אין הסכין בן יומו — צריך לקלוף מעט הבשר מחמת שמנונית הסכין — טור וסמ״ק.)"
היסוד — נגד מקום הסכין, וקליפה כשאינו בן יומו :
• סכין בן יומו, כלי ראשון, אין ששים → כל החתיכה אסורה (וגם הסכין בעי הגעלה).
• אינו בן יומו / מסופק → אינו אוסר אלא כדי קליפה — דנותן טעם לפגם הוא; ואף על פי כן יש לקלוף מעט מחמת שמנונית ממשית שעל פני הסכין.
• כלי שני → אין בליעה גמורה — הבשר צריך קליפה בלבד, והסכין נעיצה (תחיבה בקרקע קשה) ולא הגעלה.
מחלוקת — נגד המקום או נגד כל הסכין (ט״ז ס״ק יב) :
שיטה
שיעור הששים
מקור
הטור (בשם ר״ף) והרש״ל
נגד כל הסכין — דלא ידעינן כמה חתך, ולחומרא משערים נגד כולו
ט״ז ס״ק יב; ים של שלמה
השולחן ערוך
נגד מקום הסכין שחתך בלבד — דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו
מחבר ס״ז
"מילתא דלא רמיא אדעתיה" (ט״ז ס״ק יב בשם רש״ל) : טעם הסוברים נגד כל הסכין: אדם החותך אינו שם לבו עד היכן הגיע הסכין בבשר — "מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה" — ולפיכך אין לסמוך על אומדן המקום ומחמירים נגד כל הסכין. אבל המחבר נקט נגד המקום, משום דלא אמרינן חם מקצתו חם כולו (כדלעיל ס״א), והמקום ניכר.
קליפה מחמת שמנונית (ט״ז ס״ק יג) : אף בסכין שאינו בן יומו — שמדינא נותן טעם לפגם ומותר — מכל מקום מצריך הטור לקלוף מעט מן הבשר, לא מחמת הבלוע (שכבר נפגם), אלא מחמת שמנונית ממשית של חלב הדבוקה על להב הסכין, שאינה נפגמת בעמידה. נמצא שני דינים נפרדים: בלוע (פגום) ושמנונית (ממשית).
כלי שלישי ויד סולדת (פתחי תשובה ס״ק ז בשם חתם סופר סי' צ״ה) : מחמירים בכל הכלים — אף כלי שלישי — כל זמן שהיד סולדת בו, חוץ מהפסד מרובה. ובחמת״ס שם דן בגדרי כלי ראשון/שני/שלישי לעניין בליעה ופליטה בסכין ובבשר רותח.
"(ח) גבינה, אפילו לחה, שנפלה לתוך תנור פנאד״ש (תנור של בשר), וכן גבינה חמה שנפלה לקערה של בשר בת יומה — אינה אוסרת אלא כדי קליפה. (ט) דבש שבישלוֹ בקדרה (מחבת) של בשר בת יומה, ושפכוֹ חם לתוך קערה של חלב בת יומה — מותר, משום נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא."
היסוד — קליפה בגבינה ונ״ט בר נ״ט בדבש :
• גבינה בתנור פנאד״ש / בקערת בשר → אינה אוסרת אלא כדי קליפה, שאין כאן רוטב המוליך את הטעם בכל, אלא מגע מקצתי → הסרת הקליפה דייה.
• דבש מן מחבת בשר לקערת חלב → נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא: טעם הבשר עבר מן המחבת → הדבש → הקערה החלבית, וכל אחד היתר, ואין הדבש נעשה בשר בחלב.
שורש ההיתר בדבש — שתי דרכים (ט״ז ס״ק יז) :
שיטה
מדוע הדבש מותר
מקור
המרדכי
מטעם נותן טעם לפגם — דבש בקדרת בשר פוגם
ט״ז ס״ק יז
הבית יוסף
מטעם נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא
ט״ז ס״ק יז; ב״י
נפקא מינה — אם יש בשר בעין (ט״ז ס״ק יז; עיין סימן צ״ה) : ההפרש בין שתי הדרכים: אם נשאר בשר בעין בדבש או במחבת — לטעם נ״ט בר נ״ט אסור (שאין כאן נ״ט בר נ״ט אלא איסור ממש), ולטעם נ״ט לפגם תלוי אם פוגם. וכאן שורש החילוק שבסימן צ״ה (ביצה שנתבשלה עם בשר): נ״ט בר נ״ט דהיתרא מותר רק כשאין איסור או בשר בעין מעורב. ולמעשה — שאל את רבך.
גמרא : חולין ק״ח.–ק״ט. (טעם כעיקר, ביטול בששים, נותן טעם בר נותן טעם) · עבודה זרה ע״ו. (כלי בן יומו ושאינו בן יומו, נעיצת הסכין בקרקע) · פסחים ע״ו. (חם מקצתו, כלי ראשון ושני, תתאה גבר)
ראשונים : רש״י · רמב״ם · רא״ש · רשב״א (תורת הבית) · ר״ן · מרדכי (פרק כ״ה) · ר״ף · סמ״ק · טור · בית יוסף · איסור והיתר הארוך
אחרונים : רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · בית הלל · פרי מגדים · מגן אברהם (סי' תנ״א) · פתחי תשובה · תרומת הדשן (סי' קפ״ג) · מהרש״ל (ים של שלמה פכ״ה) · חוות יאיר (סי' ק״א) · נודע ביהודה (תניינא יו״ד ט״ז) · חתם סופר (סי' צ״ה, צ״ח) · מקור חיים · הגר״א
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין התוחב כף חולבת בקדרה של בשר · סימן צ״ד · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.