יסוד הסימן — וכל הלכות תערובות תלויות בו: אִסּוּר שנפל לתוך היתר. מאחר שאיסור הנבלע תלוי בטעם, יש לבירורו שתי דרכים. במין בשאינו מינו — כחֵלֶב (שומן אסור) שנתערב בבשר, ששני הטעמים נכרים זה מזה — אפשר לעמוד על הטעם, ולכך טועם העובד כוכבים (קפילא): אם אין טעם איסור, או שיש אלא שהוא פגום — מותר. אבל במין במינו — שאין שני הטעמים נכרים זה מזה — ליכא למיקם אטעמא, אין אפשרות לטעום, ולכך משערים בששים מיד. וכשאין נכרי לטעום — אף בשאינו מינו משערים בס'.
חֵלֶב הוא תַּרְבָּא ולא בשר — הש״ך (ס״ק א) : מדקדק הש״ך מדוע נקט המחבר "חֵלֶב שנתערב בבשר" דווקא כדוגמת מין בשאינו מינו: לפי שטעם החֵלֶב (תרבא, השומן האסור) חלוק מטעם הבשר (הכשר), ועל כן נכרים זה מזה והוו שני מינים. ולא כדעת הראב״ן שטעם השומן כטעם הבשר ויהיה מין במינו — אלא קיימא לן דחֵלֶב ובשר שני מינים הם, ויש לעמוד על טעמם בקפילא.
הכרעת הרמ״א (הגה) : "והאידנא אין אנו נוהגין לסמוך על טעימת העובד כוכבים, ומשערינן בששים בכל מקום". למעשה בטל היתר הקפילא בזמננו, והכל — בין מין במינו בין מין בשאינו מינו — נדון בשיעור ששים בלבד. וזהו השינוי המכריע בין פשט המחבר (המבחין בין שתי דרכי הבירור) לבין ההוראה לדורנו, שמשערת הכל במידת הששים.
זהו לב הסימן וחקירת היסוד שבכל תורת התערובות, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק ג) נתון בו.
החקירה — מה שורש הששים, ולמה מין במינו ומין בשאינו מינו חלוקים : מדוע במין במינו אומר המחבר "מתוך שאין שם לעמוד על הטעם — משערים בששים", ואילו בשאינו מינו עיקר הבירור בטעימה, ורק בהעדר נכרי משערים בס' ? וכי שני שיעורי ששים שונים הם ? אדרבה — נראה שיסודם הפוך לגמרי.
יסוד הט״ז (ס״ק ג) — שני שורשים הפוכים :
מבאר הט״ז את החילוק הגדול:
• מין במינו — מן התורה בטל ברוב (אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת), שאין בו טעם נכר לאוסרו; ורבנן הוא דהחמירו לשערו בששים דרבנן. ולפיכך, כשבא לספק (כגון נשפך) — ספיקא דרבנן לקולא.
• מין בשאינו מינו — טעם כעיקר מדאורייתא, וצריך ששים מן התורה לבטל טעמו; ולפיכך כשבא לספק — ספיקא דאורייתא לחומרא.
טעם כעיקר — מקורו (פתחי תשובה ס״ק ה) : מקור דין טעם כעיקר מדאורייתא — מ"מִשְׁרַת ענבים" (נזיר) דאסרה תורה הטעם, או מ"גיעולי עכו"ם" (כל דבר אשר יבא באש). ומביא הפתחי תשובה (בשם הנודע ביהודה) דעת המצדדים דטעם כעיקר דאורייתא דווקא בלאוין שיש בהם מלקות (כחֵלֶב), אבל בשאר איסורין אינו אלא מדרבנן. ונפקא מינה גדולה לדינא בעצם הספק לקולא או לחומרא.
שורש הנפקא מינה : מאחר שמין במינו ביטולו ברוב מדאורייתא (וששים דרבנן בלבד), הרי שכל ספק הבא בו — לקולא; ואילו מין בשאינו מינו, שטעמו אוסר מדאורייתא וששים דאורייתא — ספיקו לחומרא. ועל יסוד זה תיבנה כל הסוגיא: סעיף ב' (נשפך) הולך בעקבותיו ממש — מין במינו נשפך → אם רובו היתר מותר (לקולא), ומין בשאינו מינו נשפך → אסור אף ברובו היתר (לחומרא).
היתר הטעימה בשאינו מינו תלוי בשלושה תנאים שבמחבר: (א) שהנכרי יאמר אין בו טעם, או שיש טעם פגום — שנותן טעם לפגם אינו אוסר; (ב) שלא יהא האיסור עתיד להשביח — שאם סופו להשביח, הרי עתה הוא פגום ולמחר ישביח ויאסור, ואין סומכין על פגימה שאינה עומדת; (ג) שלא ידע הנכרי שאנו סומכין עליו — שמא ישקר. בהצטרף שלושתם — נאמן הקפילא להתיר אף בפחות מששים, שהבירור בטעם ולא במדידה.
חקירה — האם ישראל נאמן לטעום ? (פתחי תשובה ס״ק ג) : כל ההיתר אמור בנכרי קפילא; ודנו האחרונים אם ישראל מומחה נאמן לטעום בעצמו. מביא הפתחי תשובה דעת הבכור שור והפרי מגדים בנידון — אם נטילת טעם ישראל כקפילא, או שמא חיישינן שאינו בקי כאומן ולא ירגיש. ולמעשה — מאחר שבטל מנהג הקפילא, נדחה כל הספק, ובעינן ששים בכל מקום.
מדוע בטל הקפילא בזמננו (רמ״א) : כתבו הראשונים והאחרונים טעם לביטול ההיתר — לפי שאין אנו בקיאין בטעמים, ואין נכרי אומן מצוי שיהא נאמן, ועוד שמא יטעה או ישקר; ועל כן הנהיגו ששים בכל מקום, ולא לסמוך על הטעימה כלל. וכן הכרעת הרמ״א בכל מקום בהלכות תערובות (ועיין סימן צ״ב).
"נתערב מין במינו ונשפך, באופן שאי אפשר לעמוד על שיעורו: אם ידוע שהיה ההיתר רוב — מותר; ואם לאו — אסור. (הגה: ומין במינו אזלינן בתר השם — אם שֵם אחד להם, מין במינו הוא; ולא אזלינן בתר הטעם.) אבל מין בשאינו מינו שנשפך — אף על פי שידוע שהיה ההיתר רוב, אסור (שהרי הטעם נרגש ואוסר מן התורה). ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך, ויודע שמינו של ההיתר היה רוב — מסלק את שאינו מינו כאילו אינו, ומינו רבה עליו ומבטלו."
היסוד — נשפך הוא הנפקא מינה של סעיף ב' :
"נשפך" אינו אלא הספק — שאי אפשר עוד למדוד. ולפי יסוד הט״ז דלעיל:
• מין במינו נשפך → ביטולו מדאורייתא ברוב, וששים דרבנן; הספק לקולא → ברובו היתר — מותר.
• מין בשאינו מינו נשפך → טעמו אוסר מדאורייתא; הספק לחומרא → אף ברובו היתר — אסור.
הרי שכל סעיף ב' אינו אלא יישום ישיר של חקירת היסוד שבט״ז ס״ק ג.
שֵם ולא טַעַם — מהו מין במינו (רמ״א, פתחי תשובה ס״ק ד) :
הגדרה
הדוגמה והנפקא מינה
מקור
הולכים אחר השֵם
אם שֵם אחד לשניהם — מין במינו, אף שטעמיהם חלוקים
רמ״א ס״ב
בשר עוף ובשר בהמה
שניהם "בשר" — מין במינו (ולא אזלינן בתר הטעם החלוק)
פ״ת ס״ק ד; תבת גמא
דם וחלב
שמות חלוקים — מין בשאינו מינו, אף שלובן זה כלובן זה
פ״ת ס״ק ד
סלק את שאינו מינו — מנגנון הרשב״א (ט״ז ס״ק ה) : כשנתערב גם במינו וגם בשאינו מינו ונשפך — מנגנון הרשב״א (בתורת הבית): מסלק את שאינו מינו כאילו אינו, ומה שנשאר — מינו של ההיתר — רבה עליו ומבטלו. והט״ז (ס״ק ה) מעמיד היטב: שאינו מינו אינו מסייע לאסור (שאין בו טעם איסור נגדו), על כן מסלקים אותו ומשערים ברוב המין בלבד. וזהו ההיפוך של "סלק את מינו" הרגיל — שכאן מסלקים את השאינו מינו לקולא.
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, ויסודו בסוגיית הגמרא דביצה (ג:–ד.).
לשון המחבר (סעיף ג')
"במה דברים אמורים — בשנשפך; אבל איסור שנתערב בהיתר והוא לפנינו, אלא שאי אפשר לעמוד על שיעורו לדעת אם יש ששים — אסור, אפילו הוא דבר שאיסורו מדרבנן."
החקירה — מדוע לא נאמר כאן ספיקא דרבנן לקולא : בשלמא בנשפך, שאזל לעולמו — נדון כספק; אבל כאן האיסור לפנינו, רק שאיננו יודעים לשערו ! מדוע לא נקל מספק (ומכל שכן באיסור דרבנן) ? והלא לכאורה הוא ספק גמור אם יש ששים.
תירוץ הט״ז (ס״ק ו) — דעת שוטים, ספק הבא ממיעוט הכרה : מבאר הט״ז (בשם המרדכי וסוגיית ביצה ג:) דאין זה ספק כלל, אלא ספק הבא ממיעוט הכרה — חיסרון הידיעה בנו הוא ולא בדבר. הדבר עצמו מבורר: או שיש ששים או שאין, והמציאות קבועה לפנינו; וכל ספק שעיקרו בקוצר השגתנו — דעת שוטים הוא, ואינו מוריד את האיסור לדין ספק. ולכך אסור, אף בדרבנן.
חקירת הגמרא — "אפשר לאקרובי" / לא שכיח (אמונת שמואל, פתחי תשובה ס״ק ח) : בגמרא דביצה נתחדד גדר זה: ספק שאפשר היה למיקם עלה (לברר בעין, לו רצינו) — אינו ספק המתיר; וכן דבר שלא שכיח אין בו דין ספק רגיל. ומביא הפתחי תשובה (ס״ק ח) דברי האמונת שמואל בגדרי הספק — אימתי נחשב ספק שקול שדנים בו לקולא, ואימתי הוא ספק הבא ממיעוט הכרה שדינו כודאי. ולמעשה — שאל את רבך.
6. ששים נגד הכל — בליעת האור, כדי קליפה וחובת ההסרה
"איסור שנתבשל עם ההיתר, אף על פי שהוא ניכר ובעין והוציאו — צריך ששים נגד כל האיסור, לפי שאין אנו יודעין כמה ממנו יצא ונבלע בהיתר. לפיכך המבשל בקדירה אסורה בת יומא, או שהגיס בכף אסורה — צריך ששים נגד כל הקדירה / כל מה שנכנס מן הכף, שאין יודעין כמה בלעה. (הגה: ודווקא שבלע על ידי חום האור, שאז נכנס בכל הכלי; אבל אם בלע על ידי מליחה — אינו בולע אלא כדי קליפה, ואין משערין אלא נגד כדי קליפה — ועיין סימן ס״ט.) ויש מחמירין בכף של מתכת לשער נגד הכל אף בלא הכניס אלא מקצתה (חם מקצתו חם כולו); והרמ״א פסק כסברא הראשונה. וכל איסור שבטל בששים — אם מכירו, צריך להסירו אף לאחר שנתבטל טעמו; כיצד ? נפל חלב לתבשיל ונתבטל בס', נותן בו מים צוננים כדי שיקרוש החלב ויצוף, ומסירו — שכל הניכר וניתן להסירו כאילו לא נתבטל. וכל איסור שנתבטל וחזר ונפל לקדירה אחרת — צריך לחזור ולבטלו בס' נגד הכל, וכן לעולם; אבל נפל ב' פעמים לאותה קדירה — די בס' אחד (עיין סימן צ״ד)."
היסוד — מדוע ששים נגד הכל ולא נגד מה שיצא :
שורש החומרא: אין אנו יודעין כמה יצא ונבלע. ספק הבא ממיעוט הכרה הוא (כסעיף ג') — ולכן משערים נגד כל גוף האיסור, שמא כולו נפלט. ומכאן שני דיני בליעה:
• בליעת האור (בישול) — נכנס בכל עובי הכלי → משערים נגד כל הקדירה / כל הכף.
• בליעת מליחה — אינה אלא כדי קליפה → משערים נגד הקליפה בלבד (ועיין סימן ס״ט).
חם מקצתו חם כולו — בכף מתכת :
שיטה
כף מתכת שהוכנס מקצתה
מקור
הסברא הראשונה (וקיי״ל)
משערין נגד מה שהוכנס בלבד — אין אומרים חם כולו
מחבר ס״ד; רמ״א — "וכן עיקר"
היש מחמירין
חם מקצתו חם כולו — משערין נגד כל הכף אף שלא הוכנס אלא מקצתה
מחבר ס״ד
חובת ההסרה — הסרת החלב במים צוננים (ט״ז ס״ק ז) : אף לאחר שנתבטל הטעם בס', כל איסור שמכירו — חייב להסירו, שכל הניתן להסרה אינו "מבוטל" אמיתי. ועל כן נותן מים צוננים שיקרוש החלב ויצוף, ומסירו. ודנו האחרונים: האם ההסרה מועילה אף בפחות מששים (להציל את התבשיל) — דעת המרדכי דמהני, ובאור זרוע מצדד דלא, שכבר נבלע טעם בכל. ולמעשה — שאל את רבך.
נפקא מינה — חזר ונפל (סוף סעיף ד') : איסור שנתבטל בס' וחזר ונפל לקדירה אחרת → חוזר ומצריך ס' נגד הכל, וכן לעולם (שהרי כל החתיכה כבר טעם איסור בה). אבל נפל שתי פעמים לאותה קדירה → די בששים אחד, שאין כאן אלא איסור אחד החוזר למקומו (ועיין סימן צ״ד). ולמעשה — שאל את רבך.
7. חתיכה נעשית נבילה דכלים — מדוע אין כלי נעשה נבילה
"אם יודע כמה הוא האיסור — כגון כף חדשה או שאינה בת יומא שבלעה כזית חלב, והגיס בה בקדירה של בשר — די בששים לבטל אותו כזית שבלעה, ואין אומרים בכלי 'חתיכה נעשית נבילה' אף שהגיס בו באיסור. אבל כף ישנה ובת יומא — משערין נגד כל מה שבלעה (שהכל נעשה איסור ואין יודעין כמה). ויש אומרים שאף בזו די בששים נגד הכזית. (הגה: והעיקר כסברא הראשונה, כמו שנתבאר — עיין סימן צ״ב בטיפת חלב. ויש שאין מחלקין בין ישנה לחדשה, אלא בין חרס לשאר כלים: של חרס, שאינו יוצא מידי דופיו בהגעלה — נעשה נבילה; ושאר כלים — לא. וטוב להחמיר. ועיין סימן צ״ב.)"
היסוד — מדוע אין כלי נעשה נבילה :
חתיכה נעשית נבילה אמרינן בגוף מאכל שבלע איסור, שכולה נעשית גוף איסור. אבל בכלי — אין הכלי עצמו "נאכל", ואין שמו עליו לאוסרו ככל החתיכה; אלא רק הבלוע שבו אסור. על כן, כשיודעים כמה בלע (כף חדשה / שאינה בת יומא שבלעה כזית) — די בששים נגד הכזית, ואין הכף כולה נבילה. וזהו חידוש גדול: דין חנ״נ אינו חל בכלים.
שורש המחלוקת — ישן/חדש מול חרס/שאר כלים :
שיטה
אימתי הכלי "נעשה נבילה"
מקור
הבית יוסף (המחבר)
תלוי ישן ובן יומא (אין יודעין כמה בלע → נגד הכל) מול חדש/אינו ב״י (יודעין → נגד הכזית)
מחבר ס״ה; ב״י
המרדכי והרמ״א
אין חילוק ישן/חדש, אלא חרס (שאינו יוצא מידי דופיו בהגעלה) נעשה נבילה, ושאר כלים לא — "וטוב להחמיר"
רמ״א ס״ה; מרדכי
הניתוח הארוך של הט״ז (ס״ק ח) : מאריך הט״ז בביאור המחלוקת — מדוע לב״י תלוי הדבר בידיעת השיעור (ישן/חדש), ואילו למרדכי תלוי בעצם סילוק הבלוע: כלי חרס שאי אפשר להפליט בלעו בהגעלה — דינו כגוף איסור הקבוע בו (כעין נבילה), משא"כ שאר כלים שיוצאין מידי דופיים. וכל זה דין מיוחד שבכלים, ולמדהו הב״י ממה שנתבאר בסימן צ״ב בטיפת חלב שעל הדופן. ולמעשה — שאל את רבך.
סעיף ו': "חצי זית מאיסור שנתערב בהיתר — צריך ששים חצאי זיתים מן ההיתר לבטלו, ואין מקילין בו אף באיסור דרבנן." סעיף ז': "ביצה שיש בה אפרוח, או טיפת דם, שנתבשלה עם אחרות — צריך ששים ואחת לבטל פליטתה (שהאיסור עצמו נמנה עמהן, ובעינן ששים אחרות ועוד הוא — הרי ס״א)." סעיף ח': "כחל — בטל בחמישים ותשעה (שכבר הוא מותר מצד עצמו לאחר קריעה וסחיטה, ונחשב כמחצה היתר)." (הגה: וכל האיסורין בזמן הזה — בטלים בששים, חוץ מחמץ בפסח ויין נסך, כמו שנתבאר במקומו. והוא שלא יתן האיסור טעם בקדירה; אבל אם נותן טעם בקדירה והוא אסור בעצמו — אפילו באלף לא בטיל כל זמן שטעמו נרגש.)
היסוד — מדוע השיעורים משתנים (ס', ס״א, נ״ט) :
עיקר השיעור ששים, אך נשתנה לפי גדרי המנין:
• חצי כזית — בעי ששים חצאי זיתים, דלא תזלזל בשיעורא דרבנן (ט״ז ס״ק ט): אף בשיעור קטן ואיסור דרבנן אין מקילין.
• ביצה — ס״א — האיסור עצמו (הביצה) נמנה בכלל הביצים; וכדי שלא יבטל את עצמו, בעי ששים אחרות חוץ ממנה — הרי ששים ואחת.
• כחל — נ״ט — מאחר שהכחל לאחר קריעה וסחיטה חציו מותר, נחשב כמחצה היתר, ודי בחמישים ותשעה (החכל עצמו משלים).
חצי כזית — לא תזלזל בשיעורא דרבנן (ט״ז ס״ק ט) : מבאר הט״ז מדוע מצריכים ששים חצאי זיתים אף בחצי כזית (שאינו שיעור איסור גמור): שלא נבוא לזלזל בשיעורי חכמים. ואף שאין כאן כזית שלם — מאחר שטעם האיסור מתפשט כפי כמותו, בעי ששים כנגד מה שיש, חצי כנגד חצי. וכן בכל איסור דרבנן — אין מקילין בשיעורו.
הביצה במנין — סוגיית ביצה (ג:) : יסוד דין הס״א בביצה הוא מסוגיית הגמרא דביצה: ביצה אסורה שנתערבה בהיתרות — מאחר שדרכה להימנות, היא דבר שבמנין ואינה בטלה ברוב רגיל; ולעניין ביטול טעם פליטתה — נמנית היא בכלל הששים, ולכך בעינן ששים חוץ ממנה, דהיינו ס״א. וזהו הקשר בין דין המנין (סימן ק״א) לדין הביטול שכאן.
סעיף ח' (הגה): "וכל זה כשאין האיסור נותן טעם בקדירה; אבל דבר שדרכו לתת טעם והוא אסור בעצמו — כמלח ותבלין, וכן חמץ בפסח ויין נסך — אפילו באלף לא בטיל כל זמן שטעמו נרגש (עיין סוף סימן ק״ה)." סעיף ט': "קדירה שיש בה חמישים ותשעה כזיתים של היתר, ונפלו לתוכה שני כזיתים — אחד של דם ואחד של חלב — כל אחד מצטרף עם החמישים ותשעה של היתר לבטל את חברו. וכן עשרים ותשעה של היתר וכזית חלב בקדירה אחת, ושלושים של היתר וכזית דם באחרת, ונתערבו בשוגג — מותר." (הגה: וכל שכן שני כזיתים, אחד של גבינה ואחד של בשר, שכל אחד מבטל חברו.)
חקירת הט״ז (ס״ק יא) — השומן עביד לטעמא, ולמה בטל בס' : מקשה הט״ז: אם דבר העביד לטעמא (העשוי לתת טעם) אינו בטל אף באלף — מדוע שומן איסור בטל בששים, והלא אף הוא עשוי לתת טעם ?! ומדמה לדין ביצה שנולדה ביום טוב שאוסרת תערובתה — דהתם משום דבר שבמנין, וכאן משום נתינת טעם. ומיישב: לא כל הנותן טעם הוא "עביד לטעמא" שאינו בטל, אלא דווקא דבר שכל מהותו וייעודו לתבל (מלח, תבלין) — ולא שומן שהוא מאכל בפני עצמו.
יין וחומץ עבידי לטעמא (פתחי תשובה ס״ק ט) : מביא הפתחי תשובה דברי האחרונים בגדר "דבר שאינו בטל" — אם יין נסך וחומץ בכלל הדברים העבידי לטעמא שאינם בטלים. ודנו אם הוא דווקא במין המתבל ממש, או אף בכל נותן טעם חשוב; ונפקא מינה לדינא בתערובת יין נסך בכלל. ועיין בסוף סימן ק״ה בגדרי דבר חשוב ועביד לטעמא.
מצטרף לבטל — כללי החוות דעת (פתחי תשובה ס״ק י) : דין הצירוף שבסעיף ט' — שכל איסור מצטרף עם ההיתר לבטל את חברו — אינו אלא בשני איסורים שטעמיהם חלוקים (כדם וחלב, כגבינה ובשר). אבל מביא הפתחי תשובה את החוות דעת: שני איסורים מאותו טעם (או שֵם אחד, או יבש ביבש) — אין מצטרפין לבטל זה את זה, שהרי כמין אחד הם ומסייעין זה לזה לאסור.
נפקא מינה — חנ״נ מול הצירוף (ט״ז ס״ק יד) : מעיר הט״ז: כל היתר הצירוף שבסעיף ט' אמור למאן דלית ליה חתיכה נעשית נבילה; אבל לדידן דאמרינן חנ״נ בכל איסורין (כרמ״א סימן צ״ב) — משנפל הדם (או החלב) ונאסרה הקדירה, נעשה הכל נבילה, ושוב אין הצירוף מתיר. ולכך למעשה — דין הצירוף שבסעיף נדון בעיקר באופן שלא שייך בו חנ״נ. ולמעשה — שאל את רבך.
נוה״י (פ״ת ס״ק ה) — דאורייתא רק בלאוין שיש בהן מלקות
כף מתכת שהוכנס מקצתה
הרמ״א — נגד מה שהוכנס בלבד
יש מחמירין — חם מקצתו חם כולו, נגד הכל
כלי הנעשה נבילה
המחבר/ב״י — תלוי ישן ובן יומא מול חדש
המרדכי/רמ״א — חרס נעשה נבילה ושאר כלים לא
הסרת החלב הקרוש בפחות מס'
מרדכי — מהני להסירו
אור זרוע — לא מהני, שכבר נבלע טעם
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : חולין צ״ז:–צ״ח. (טעם כעיקר, קפילא, ביטול בששים) · חולין צ״ז: (כחל, ירך, שיעורי הביטול) · ביצה ג:–ד. (ספק הבא ממיעוט הכרה, דבר שבמנין, ביצה) · נזיר ל״ז. (טעם כעיקר ממשרת) · עבודה זרה ס״ז: (נותן טעם לפגם)
ראשונים : רש״י · ר״ת · רמב״ם · ראב״ד · המגיד משנה · תוספות · רא״ש · רשב״א (תורת הבית — סלק את שאינו מינו) · ר״ן · מרדכי · ראב״ן · סמ״ג · סמ״ק · טור · איסור והיתר הארוך
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · דרכי משה · תורת חטאת · פרי חדש · פרי מגדים · מנחת יעקב · תבת גמא · אמונת שמואל · חוות דעת · פתחי תשובה · נודע ביהודה · בכור שור
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פלפול ועיון בדין איסור שנתערב בהיתר ואופן ביטולו · סימן צ״ח · ⚡ רמה ב' — לַמְדָּן
⚠️ תוכן זה נכתב לצורך לימוד ועיון בלבד. לכל הוראה למעשה (לְמַעֲשֶׂה) — שאל את רבך.